טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארבעה סיפורים מתוך ספרו החדש של אתגר קרת

אתגר קרת שובר שתיקה ומציג ארבעה סיפורים מתוך קובץ הסיפורים החדש "פתאום דפיקה בדלת"

תגובות

פתאום דפיקה בדלת

"ספר לי סיפור", מצווה האיש המזוקן שיושב אצלי על הספה בסלון. המצב, אני מודה, לא ממש נעים לי. הרי אני כותב סיפורים, לא מספר אותם. וגם את זה אני לא עושה לפי הזמנה. האדם האחרון שביקש ממני לספר לו סיפור היה הבן שלי. זה היה לפני שנה. סיפרתי לו משהו על פיה ונברן, לא זוכר מה אפילו, ואחרי שתי דקות הוא נרדם. אבל המצב כאן שונה באופן מהותי. כי לבן שלי אין זקן. או אקדח. כי הבן שלי ביקש את הסיפור יפה, והאיש הזה פשוט מנסה לשדוד אותו ממני.

אני מנסה להסביר למזוקן שאם יחזיר את האקדח לנרתיק זה רק יעבוד לטובתו. לטובתנו. קשה להמציא סיפור כשלוע של אקדח טעון מכוון לך לראש. אבל הבנאדם מתעקש. במדינה הזאת, הוא מסביר, אם אתה רוצה משהו אתה חייב לדרוש אותו בכוח. הוא עולה חדש משוודיה. בשוודיה זה לגמרי אחרת. שם, אם רוצים משהו, מבקשים בנימוס ולרוב גם מקבלים. אבל בלבנט המהביל והמחניק הזה זה לא ככה. מספיק לך כאן שבוע כדי להבין איך זה עובד. או יותר נכון, כדי להבין איך זה לא עובד. הפלסטינים ביקשו יפה מדינה. קיבלו? זיבי קיבלו. עברו להתפוצץ על ילדים באוטובוסים, פתאום התחילו להקשיב להם. המתנחלים רצו שייכנסו איתם לדיאלוג. נכנסו? קדחת נכנסו. הרביצו מכות, שפכו קצת שמן רותח על מג"בניקים, פתאום התחילו לבוא לקראתם. המדינה הזאת היא מדינה שמבינה רק כוח, ולא חשוב אם מדובר בפוליטיקה, בכלכלה או במקום חניה. רק כוח אנחנו מבינים כאן.

שוודיה, המקום שממנו המזוקן עשה עלייה, היא מקום מתקדם ומצליח בלא מעט תחומים. שוודיה זה לא רק אבבא ואיקאה ופרס נובל. שוודיה זה עולם ומלואו, וכל דבר שהם השיגו, הם השיגו אך ורק בדרכי נועם. בשוודיה, אם הוא היה הולך לבית של הסולנית של אייס אוף בייס, דופק בדלת ומבקש שתשיר לו שיר, היא היתה מכינה לו כוס תה, שולפת גיטרה אקוסטית מתחת למיטה ומנגנת לו. והכל בחיוך. אבל כאן? הרי אם לא היה לו אקדח ביד הייתי זורק אותו מכל המדרגות.

"תראה", אני מנסה להתפלמס. "שום תראה", רוטן המזוקן ודורך את האקדח, "או סיפור או כדור בראש". אני מבין שאין ברירה. הבנאדם רציני לגמרי. "שני אנשים יושבים בחדר", אני מתחיל, "פתאום נשמעת דפיקה בדלת". המזוקן מזדקף. לרגע נדמה לי שהסיפור תפס אותו, אבל הוא לא. הוא מקשיב למשהו אחר. מישהו באמת דופק בדלת. "תפתח", הוא אומר לי, "ואל תנסה כלום. סלק אותו מכאן כמה שיותר מהר, אחרת זה ייגמר רע". הצעיר בדלת הוא סוקר. יש לו כמה שאלות. קצרות. על הלחות הגבוהה כאן בקיץ ועל איך זה משפיע על העצבים שלי. אני אומר לו שאני לא מעוניין להשתתף בסקר אבל הוא נדחף לדירה בכל זאת. "מי זה?" הוא שואל אותי ומצביע על המזוקן. "זה האחיין שלי משוודיה", אני משקר. "הוא בא לכאן לקבור את אבא שלו שנהרג במפולת שלגים. אנחנו בדיוק עוברים על הצוואה. תהיה מוכן בבקשה לכבד את הפרטיות שלנו ולעזוב?" "חאליק", טופח לי הסוקר על השכם, "כולה כמה שאלות. תן צ'אנס לאחיך להתפרנס. משלמים לי לפי גולגולת". הוא משתרע על הספה עם הקלסר שלו. השוודי מתיישב לידו. אני עדיין עומד, מנסה להישמע נחוש. "אני מבקש ממך לצאת", אני אומר לו, "באת בזמן לא טוב". "לא טוב, אה?" שולף הסוקר מתוך הקלסר אקדח תופי ענקי. "למה לא טוב, כי אחיך מזרחי? בשביל שוודים אני רואה שיש לך ים זמן. אבל למרוקאי, חייל משוחרר שהשאיר חתיכה מהטחול שלו בלבנון, לסחבק אין אפילו דקה לתת". אני מנסה להסביר לו שזה לא ככה. שהוא פשוט תפס אותי ברגע עדין עם השוודי הזה. אבל הסוקר מקרב את קנה האקדח לשפתיו, מסמן לי לסתום. "אודרוב", הוא אומר, "בלי תירוצים. שב כאן בכורסה ותתחיל לשפוך". "לשפוך מה?" אני שואל. האמת שעכשיו אני כבר באמת בלחץ. גם לשוודי יש אקדח, יכול להיווצר כאן מתח, מזרח-מערב וכאלה, הבדלי מנטליות. או שהוא סתם יכול להתפוצץ כי רצה את הסיפור רק לעצמו, סוליקו. "אל תתחיל איתי", מאיים הסוקר, "יש לי פתיל קצר. נו, שפוך כבר איזה סיפור טיק-טק". "כן", מתחבר אליו השוודי בהרמוניה מפתיעה ומכוון אלי גם הוא את הכלי שלו. אני מכחכח ומתחיל שוב, "שלושה אנשים יושבים בחדר..." "ובלי 'פתאום דפיקה בדלת'", מזהיר השוודי. הסוקר לא בדיוק מבין למה הוא מתכוון, אבל זורם איתו. "וואללה", הוא אומר, "בלי דפיקה בדלת. ספר משהו אחר. מפתיע". אני שותק רגע, לוקח אוויר. המבט של שניהם מרוכז בי. איך תמיד אני מוצא את עצמי במצבים האלה? לעמוס עוז או לגרוסמן זה בחיים לא היה קורה. פתאום נשמעת דפיקה בדלת. המבט המרוכז שלהם הופך למאיים. אני מושך בכתפי. הרי זה לגמרי לא אני. אין שום דבר בסיפור שלי שקשור לדפיקה הזאת. "תיפטר ממנו", מצווה עלי הסוקר, "תיפטר ממנו, מי שזה לא יהיה". אני פותח את הדלת רק חריץ. עומד שם שליח של פיצות. "אתה קרת?" הוא שואל. "כן", אני אומר, "אבל לא הזמנתי פיצה". "כתוב לי כאן זמנהוף ארבע-עשרה", הוא מנפנף לי מול הפנים בפתק ונדחף פנימה. "כתוב", אני אומר, "אבל לא הזמנתי שום פיצה". "משפחתית", הוא מתעקש. "חצי אננס חצי אנשובי. זה כבר שולם. אשראי. תן לי רק טיפ ואני טס מכאן". "גם אתה פה בשביל הסיפור?" חוקר השוודי. "איזה סיפור?" שואל השליח. רואים שהוא משקר, הוא לא ממש טוב בזה. "תוציא", זורק לו הסוקר, "נו, תוציא כבר את האקדח". "אין לי אקדח", מתוודה השליח וחושף מתחת למגש הקרטון שלו סכין קצבים ארוכה, "אבל אני אחתוך אותו פרוסות-פרוסות כמו פסטרמה אם הוא לא מתזמר לי כאן איזה מעיישה עכשיו".

שלושתם יושבים על הספה. השוודי מימין, לידו השליח, משמאל הסוקר. "אני לא יכול ככה", אני אומר להם, "הסיפור פשוט לא ייצא כששלושתכם כאן עם הנשק והכל. לכו, תעשו סיבוב קטן בחוץ, עד שתחזרו אני כבר אהיה מוכן עם משהו". "החרא יצלצל למשטרה", אומר הסוקר לשוודי. "מה הוא חושב, שעשו אותנו באצבע?" "נו, תן כבר אחד ונלך", מתחנן השליח, "אחד קצר. אל תהיה קמצן. זאת תקופה קשה. אבטלה, פיגועים, איראנים. אנשים צמאים למשהו אחר. מה אתה חושב שהביא אותנו, אנשים נורמטיביים, עד לכאן, עד אליך? הייאוש, בנאדם, הייאוש".

אני מהנהן ומתחיל שוב. "ארבעה אנשים יושבים בחדר. חם. משעמם. המזגן לא עובד. אחד מהם מבקש סיפור. השני והשלישי מצטרפים אליו..." "זה לא סיפור", מתרגז הסוקר, "זה דיווח. זה בדיוק מה שקורה כאן עכשיו. בדיוק מה שאנחנו מנסים לברוח ממנו. אל תפרוק עלינו את המציאות ככה, כמו אוטו זבל. תפעיל את הדמיון שלך, אח שלי, תמציא, תזרום, לך עם זה הכי רחוק שאפשר".

אני מתחיל מחדש. "איש אחד יושב לבד בחדר. הוא בודד. הוא סופר. הוא רוצה לכתוב סיפור. הרבה מאוד זמן עבר מאז שכתב את הסיפור האחרון שלו, והוא מתגעגע. מתגעגע לתחושה הזאת של ליצור יש מיש. כן, יש מיש. כי יש מאין זה כשלגמרי ממציאים משהו. זה לא שווה וזה גם לא ממש חוכמה. אבל יש מיש זה כשאתה מגלה משהו שהיה קיים כל הזמן הזה בתוכך, מגלה אותו בתוך התרחשות שאף פעם לא קרתה. האיש מחליט לכתוב סיפור על המצב. לא על המצב המדיני וגם לא על המצב החברתי. הוא מחליט לכתוב סיפור על המצב האנושי. המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה. אבל שום סיפור לא בא. כי המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה כנראה לא שווה סיפור. הוא כבר מתכונן לוותר כשלפתע..." "הזהרתי אותך כבר", קוטע אותי השוודי, "בלי דפיקה בדלת". "אני חייב", אני מתעקש, "בלי דפיקה בדלת אין סיפור". "תן לו", אומר השליח ברוך, "שחרר קצת. רוצה דפיקה בדלת? שתהיה דפיקה בדלת. רק שיבוא לנו כבר סיפור".

צ'יזוס כרייסט

תהיתם פעם מהי המלה האחרונה השכיחה ביותר בפיהם של העומדים למות מוות אלים? אוניברסיטת אם-איי-טי ערכה מחקר מקיף בסוגיה בקרב קהילות הטרוגניות בצפון אמריקה וגילתה שהמלה היא לא אחרת מ"פאק". 8% מהעומדים למות אומרים "וואט דה פאק", 6% נוספים אומרים רק "פאק", ויש עוד 2.8% שאומרים "פאק יו", אף כי במקרה שלהם, כמובן, "יו" היא המלה האחרונה, גם אם ה"פאק" מקרינה עליה באופן בלתי מעורער. ומה אומר ג'רמי קליינמן רגע לפני שהוא מזדכה על נשמתו באפסנאות של מעלה? הוא אומר "בלי גבינה". ג'רמי אומר את זה כי הוא בדיוק מזמין משהו במסעדת צ'יזבורגרים בשם צ'יזוס כרייסט. אין להם סתם המבורגר בתפריט, אז ג'רמי, שמקפיד על כשרות, מבקש צ'יזבורגר בלי גבינה. אחראית המשמרת במסעדה לא עושה מזה עניין. הרבה לקוחות כבר ביקשו את זה ממנה בעבר. כל כך הרבה, שהיא כבר חשה צורך לדווח על כך בסדרת אי-מיילים מפורטים למנכ"ל רשת צ'יזוס כרייסט שיושב באטלנטה. היא ביקשה שיוסיף לתפריט גם אפשרות של המבורגר פשוט. "הרבה אנשים מבקשים את זה ממני, וכרגע הם נאלצים להזמין צ'יזבורגר בלי גבינה. זאת אפשרות מתחכמת ומעט מביכה. היא מביכה גם בשבילי וגם, אם יורשה לי, בשביל הרשת כולה. לי זה גורם להרגיש טכנוקרטית, וללקוחות - שהרשת היא גוף מסורבל שאותו הם חייבים לתחמן כדי להשיג את מבוקשם". המנכ"ל לא ענה על האי-מיילים שלה, והעובדה שלא ענה היתה מבחינתה אפילו יותר מביכה ומשפילה מכל אותן פעמים שהזמינו ממנה צ'יזבורגר בלי גבינה. כשעובד מסור פונה למעסיקו ומשתף אותו בבעיה, ועוד בעיה מקצועית הקשורה למקום העבודה, המינימום שהמעסיק מחויב לעשות זה להכיר בקיומו. המנכ"ל היה יכול לכתוב לה שזה בטיפול או שהוא מעריך את פנייתה אבל לצערו לא יוכל לשנות את התפריט, או עוד מיליון תשובות קש מהסוג הזה. אבל הוא לא. הוא לא כתב כלום. וזה גרם לה להרגיש כמו אוויר. בדיוק כמו בערב ההוא בניו הייבן, כשהחבר שלה ניק התחיל עם המלצרית בזמן שהיא עצמה ישבה לידו על הבר. היא בכתה אז וניק אפילו לא הבין למה. ועוד באותו לילה היא ארזה את הדברים שלה ועזבה. חברים משותפים התקשרו אליה כמה שבועות אחר כך וסיפרו לה שניק התאבד. על פניו הם לא האשימו אותה במה שקרה, אבל היה משהו באופן שסיפרו לה את זה, משהו נוזף, היא אפילו לא יכלה להגדיר מה. בכל מקרה, כשהמנכ"ל לא ענה לה, היא שקלה להתפטר. אבל הסיפור הזה עם ניק גרם לה לא לעשות את זה, וזה לא שהיא חשבה שמנכ"ל צ'יזוס כרייסט יתאבד אם ישמע שמנהלת משמרת באיזה סניף מסריח בצפון-מזרח היבשת התפטרה בגלל שלא ענה לה, אבל בכל זאת. האמת היא שאם המנכ"ל היה שומע שהתפטרה בגללו הוא היה מתאבד. האמת היא שאם המנכ"ל היה שומע שעקב תופעת הציד הבלתי-חוקי באפריקה האריה הלבן הפך לחיה נכחדת הוא היה מתאבד. הוא היה מתאבד גם אם היה שומע משהו פעוט ותמים הרבה יותר, למשל שמחר עומד לרדת גשם. המנכ"ל של רשת הצ'יזבורגר צ'יזוס כרייסט סבל מדיכאון קליני קשה. עמיתיו לעבודה ידעו את זה אבל דאגו לא להפיץ את העובדה הכואבת הזאת, גם בגלל שכיבדו את פרטיותו אבל גם בגלל שהיא היתה יכולה להפיל את המניה ברגע. הרי מה מוכרת לנו הבורסה אם לא תקווה בלתי מבוססת לעתיד ורוד? ומנכ"ל שסובל מדיכאון קליני הוא לא בדיוק השגריר האידיאלי להעברת מסר כזה. מנכ"ל צ'יזוס כרייסט, שהפנים לגמרי את הבעייתיות האישית והציבורית של מצבו הנפשי, ניסה להיעזר בטיפול תרופתי. הטיפול התרופתי לא עזר בכלל. התרופות שקיבל ניתנו לו על ידי רופא עיראקי גולה שקיבל מעמד של פליט בארצות הברית אחרי שמשפחתו הופצצה בטעות על ידי מטוס אף-16 שניסה להתנקש בחייהם של בניו של סדאם חוסיין. אשתו, אביו ושני בניו הקטנים נהרגו, ורק בתו הבכורה סוהא נותרה בחיים. בראיון לסי-אן-אן אמר הרופא שלמרות הטרגדיה האישית שלו הוא איננו כועס על העם האמריקאי. אבל האמת היא שהוא כן כעס. יותר מכעס, הוא רתח מזעם על העם האמריקאי, אבל הבין שאם הוא רוצה גרין קארד הוא יהיה חייב לשקר בעניין הזה. בזמן ששיקר חשב על בני משפחתו המתים ועל בתו החיה. הוא האמין שחינוך בארצות הברית ייטיב עמה ושכשהוא משקר הוא בעצם עושה את זה בשבילה. כמה שהוא טעה. בתו הבכורה נכנסה להריון בגיל חמש-עשרה מאיזה ווייט טראש שמן שלמד כיתה מעליה וסירב להכיר בילד. עקב סיבוך בהריון התינוק שנולד סבל מפיגור שכלי. ובארצות הברית, כמו ברוב המקומות בעולם, כשאת אם חד-הורית בת חמש-עשרה לילד מפגר, הגורל שלך בעצם נחתם. בטח יש איזה סרט גרוע שטוען שזה לא ככה, שאת יכולה למצוא אהבה ולפתח קריירה ומה לא. אבל זה רק סרט. בחיים, מרגע שהודיעו לה שהילד שלה סובל מפיגור שכלי, זה היה כאילו שלט ניאון עם הכיתוב "גיים אובר" היבהב באוויר מעל הראש שלה. אולי אם אבא שלה היה אומר את האמת בסי-אן-אן והם לא היו באים לשם, הגורל שלה היה אחר. גם ניק, אם לא היה מתחיל עם המחומצנת ההיא בבר, המצב שלו ושל מנהלת הסניף היה טוב יותר. ואם מנכ"ל רשת צ'יזוס כרייסט היה מקבל טיפול תרופתי הולם, מצבו היה פשוט מעולה. ואם האיש המטורף ההוא במסעדת הצ'יזבורגרים לא היה דוקר את ג'רמי קליינמן, מצבו של ג'רמי היה חי, שזה, לדעת רבים, הרבה יותר טוב מהמצב המת שבו מצא את עצמו כעת. המוות שלו לא היה מיידי. הוא התנשף, רצה לומר משהו, אבל מנהלת הסניף שאחזה בידו ביקשה ממנו לא לדבר, לשמור את הכוחות שלו. הוא לא דיבר, הוא ניסה לשמור את הכוחות שלו. ניסה ולא הצליח. יש תיאוריה כזאת, גם היא מאוניברסיטת אם-איי-טי, אני חושב, על אפקט הפרפר: פרפר מרפרף בכנפיו באחד מחופי ברזיל, וכתוצאה מכך בצדו האחר של העולם תתחולל סופת טורנדו. הטורנדו נמצא בדוגמה המקורית. היה אפשר להמציא גם דוגמה אחרת, שבה רפרוף כנפי הפרפר מביא גשמי ברכה, אבל המדענים שפיתחו את התיאוריה בחרו בטורנדו. וזה לא בגלל שגם הם, בדיוק כמו מנכ"ל רשת הצ'יזבורגרים צ'יזוס כרייסט, סבלו מדיכאון קליני. זה בגלל שמדענים שמתמחים בהסתברויות יודעים שהסיכוי שמשהו מזיק יקרה גדול פי אלף מזה שיקרה משהו מועיל. "תחזיקי לי את היד", זה מה שג'רמי קליינמן רצה לומר לאחראית המשמרת בזמן שהחיים דלפו ממנו כמו משקית שוקו מנוקבת, "תחזיקי ואל תעזבי, לא משנה מה". אבל הוא לא אמר את זה, כי היא ביקשה ממנו לא לדבר. הוא לא אמר את זה כי לא היה צורך - היא החזיקה את כף ידו המזיעה עד שמת. עוד הרבה אחרי זה בעצם. היא החזיקה לו את היד עד שהאנשים מהאמבולנס שאלו אותה אם היא אשתו. שלושה ימים אחרי זה היא קיבלה אי-מייל ממנכ"ל הרשת. האירוע הזה בסניף גרם לו להחליט למכור את הרשת ולפרוש. ההחלטה הוציאה אותו מהדיכאון במידה מספקת כדי להתחיל לענות על אי-מיילים. הוא ענה עליהם מהמחשב הנייד שלו על חוף ים מקסים בברזיל. באי-מייל הארוך שכתב הוא ציין שהיא צודקת לגמרי ושיעביר את פנייתה המנומקת להנהלה החדשה. בזמן שלחץ על כפתור ה"שלח" נגעה אצבעו בכנפיו של פרפר רדום שנח על לוח המקשים של המחשב הנייד. הפרפר ריפרף בכנפיו. איפשהו, בצדו האחר של העולם, רוחות רעות החלו לנשוב.

לילנד

את השקר הראשון שלו שיקר רובי כשהיה בן שבע. אמא שלו נתנה לו שטר ישן ומקומט וביקשה ממנו שילך לקנות לה במכולת קופסה של קנט ארוך. רובי קנה בכסף גלידה. את המטבעות שקיבל עודף הסתיר מתחת לאבן גדולה לבנה בחצר האחורית של הבניין שגרו בו, וכשחזר הביתה סיפר לאמא שלו שילד ג'ינג'י מפחיד עם שן קדמית חסרה עצר אותו ברחוב, נתן לו סטירה ולקח את השטר. היא האמינה. ומאז רובי לא הפסיק לשקר. בתיכון נסע לאילת ושרץ שם על החוף כמעט שבוע, לא לפני שמכר לרכז השכבה סיפור על דודה מבאר שבע שחלתה בסרטן. בצבא הדודה הדמיונית הזאת כבר הפכה לעיוורת ועזרה לרובי לצאת מאיזה בלגן של נפקדות, בלי מעצר ואפילו בלי ריתוק. בעבודה הוא הצדיק פעם איחור של שעתיים בשקר על כלב רועים שמצא דרוס לצד הדרך ולקח לווטרינר. בשקר הכלב נשאר משותק בשתיים מרגליו, והאיחור הוחלק לגמרי. הרבה שקרים יצא לרובי אלגרבלי לשקר בחייו. שקרים פיסחים וחולים, אלימים ורעים, שקרים עם רגליים ועל גלגלים, שקרים בז'קט ושקרים עם שפם. שקרים שהמציא בשנייה, בלי לחשוב שאי פעם יצטרך לשוב ולפגוש אותם.

הכל התחיל בחלום. חלום קצר ולא ממש ברור על אמו המתה. בחלום הם ישבו שניהם על מחצלת באמצע משטח לבן נטול פרטים, שנראה כאילו לא התחיל או נגמר בשומקום. לידם, על המשטח הלבן האינסופי, עמדה מכונת מסטיקים מהסוג הישן, עם חלק עליון שקוף וחריץ שלתוכו מכניסים מטבע, מסובבים ומקבלים מסטיק עגול. ובחלום אמא של רובי אמרה לו שהעולם הבא הזה כבר מתחיל להטריף אותה, כי האנשים כאן טובים אבל אין סיגריות. לא רק סיגריות אין, אין קפה, אין רשת ב', אין כלום. "אתה חייב לעזור לי, רובי", היא אמרה, "אתה חייב לקנות לי מסטיק. אני גידלתי אותך, בן. כל השנים האלה נתתי לך הכל ולא ביקשתי שום דבר. אבל עכשיו הגיע הזמן להחזיר משהו לאמא הזקנה שלך. תקנה לי מסטיק עגול. אדום, אם אפשר. אבל גם לא נורא אם ייצא כחול". ובחלום רובי פישפש בכיסיו שוב ושוב, חיפש מטבע ולא מצא. "אין לי, אמא", הוא אמר בדמעות, "אין לי מטבעות, חיפשתי בכל הכיסים". בתור אחד שאף פעם לא בוכה כשהוא ער זה היה מוזר לבכות בחלום. "חיפשת גם מתחת לאבן?" שאלה אמא שלו ועטפה את כף היד שלו בשלה, "אולי הם עוד שם?"

ואז הוא התעורר. זה היה יום שבת, חמש בבוקר, עדיין חושך בחוץ. רובי מצא את עצמו נכנס לאוטו ונוהג למקום שבו גדל כילד. בשבת בבוקר, בלי תנועה בכבישים, לקח לו פחות מעשרים דקות להגיע. בקומת הקרקע של הבניין, איפה שפעם היתה המכולת של פליסקין, פתחו חנות של הכל בדולר, ולידה, במקום חנות הנעליים, היה עכשיו סניף של חברה סלולרית שהציעה בחלון הראווה שלה שדרוג מכשירים כאילו אין מחר. אבל הבניין נשאר אותו בניין. יותר מעשרים שנה עברו מאז שעזבו ואפילו לא צבעו אותו. גם החצר נשארה אותה חצר, עם כמה פרחים, ברז, שעון מים חלוד, המון עשבים. ובפינה של החצר, ליד המתקן לתליית כביסה שהיו הופכים אותו בכל שנה לסוכה, נחה האבן הלבנה.

הוא עמד שם, בחצר האחורית של הבית שגדל בו, לבוש במעיל דובון, עם פנס פלסטיק גדול ביד, והרגיש מוזר. חמש וחצי בבוקר, יום שבת. אם, נניח, ייצא איזה שכן, מה הוא יגיד לו? האמא המתה שלי באה אלי בחלום וביקשה שאקנה לה מסטיק עגול, אז באתי לפה לחפש מטבעות? היה מוזר שהאבן עוד היתה שם אחרי כל כך הרבה שנים. למרות שכשחושבים על זה, זה לא שאבנים הולכות מעצמן לאיזה מקום. הוא הרים את האבן בחצי פחד, כאילו יכול להיות שמסתתר מתחתיה איזה עקרב. אבל לא היו מתחתיה שום עקרב או נחש או מטבעות של לירה, רק בור בקוטר פומלה שבקע ממנו אור. רובי ניסה להציץ לתוך הבור אבל האור סינוור אותו. הוא היסס שנייה ואז שלח את היד שלו פנימה, את כל הזרוע, עד הכתף. הוא השתרע על הקרקע והתאמץ לגעת במשהו. בקרקעית של הבור. אבל לבור לא היתה קרקעית, והדבר היחיד שהוא הצליח לגעת בו הרגיש כמו מתכת קרה. כמו ידית. ידית של מכונת מסטיקים. רובי סובב את הידית בכל הכוח והרגיש את המנגנון המכני מסכים לו. עכשיו הגיע הרגע שבו מסטיק עגול היה אמור להתגלגל החוצה; לעשות את כל הדרך מקרביה המתכתיים של המכונה לתוך כף היד של ילד נרגש הממתין לו חסר סבלנות. עכשיו היה הרגע שכל זה היה צריך לקרות. אבל זה לא קרה. ובשנייה שרובי סיים לסובב את ידית המכונה הוא הופיע כאן.

ה"כאן" הזה היה מקום אחר אבל גם מוכר. המקום מהחלום על אמא שלו. לבן לגמרי, בלי קירות, בלי רצפה, בלי תקרה, בלי שמש. רק לבן ומכונת מסטיקים. מכונת מסטיקים, וילד ג'ינג'י נמוך ומכוער שאותו רובי הצליח לפספס איכשהו במבט הראשון. ולפני שרובי הספיק לחייך אל הילד או לומר משהו, הג'ינג'י כבר בעט לו ברגל בכל הכוח והפיל אותו לברכיים. עכשיו, כשכרע על ברכיו נאנק מכאבים, היו רובי והילד בדיוק באותו גובה. הג'ינג'י הסתכל לרובי בעיניים, ולמרות שרובי ידע שמעולם לא נפגשו, היה בילד הזה משהו מוכר. "מי אתה?" הוא שאל את הילד הג'ינג'י שעמד מולו והתנשף. "אני?" חייך הג'ינג'י חיוך מרושע שחשף שן קדמית חסרה, "אני השקר הראשון שלך".

רובי ניסה לקום. הרגל שבה בעט הג'ינג'י כאבה בטירוף. הג'ינג'י עצמו כבר ברח מזמן. רובי בחן את מכונת המסטיקים מקרוב. בין המסטיקים העגולים הסתתרו כדורי פלסטיק חצי שקופים ובתוכם הפתעות. הוא חיטט בכיסים בחיפוש אחר מטבע ונזכר שהילד הג'ינג'י הספיק לחטוף לו את הארנק לפני שברח. רובי החל לצלוע בכיוון לא ברור. מכיוון שעל המשטח הלבן לא היתה שום נקודת ציון מלבד מכונת המסטיקים, הדבר היחיד שהיה יכול לעשות הוא לנסות להתרחק ממנה. כל כמה צעדים הוא סובב את הראש כדי לוודא שהמכונה באמת נעשית קטנה יותר, ובאחת הפעמים, כשהחזיר את המבט, ראה כלב רועים ולידו איש זקן וצנום עם עין מזכוכית ושתי ידיים קטועות. את הכלב הוא זיהה מיד לפי האופן שבו התקדם בחצי זחילה, כשרגליו הקדמיות גוררות אחריהן במאמץ רב את האגן המשותק שלו. זה היה הכלב הדרוס מהשקר. הכלב, שהתנשף ממאמץ ומהתרגשות, שמח לראות אותו. הוא ליקק את כף ידו של רובי ותקע בו זוג עיניים בוהקות. את האיש הצנום רובי לא הצליח לזהות. הזקן הושיט את הוו שהורכב על גדם היד הימנית שלו ללחיצת יד מאולתרת. "רובי", אמר רובי והינהן. "איגור", הציג את עצמו הזקן וטפח עם אחד הווים על גבו של רובי. "אנחנו מכירים?" שאל רובי אחרי כמה שניות של שתיקה מהוססת. "לא", אמר איגור והרים את הרצועה של הכלב בעזרת אחד הווים, "אני כאן בגללו. הוא הריח אותך מקילומטרים והתרגש מאוד. רצה שנבוא". "אז אני ואתה בכלל לא קשורים", אמר רובי בתחושת הקלה. "אני ואתה?" אמר איגור, "ממש לא. אני שקר של מישהו אחר". רובי רצה מאוד לשאול את איגור שקר של מי הוא, אבל לא היה בטוח שזאת שאלה שמנומס לשאול כאן. בכלל, הוא רצה לשאול אותו מה זה בדיוק המקום הזה, ואם יש פה עוד הרבה אנשים, או שקרים, או איך שהם לא קוראים לעצמם, חוץ ממנו, אבל חשש שגם זאת שאלה רגישה מדי. אז במקום לדבר הוא ליטף את הכלב הנכה של איגור. הכלב היה מתוק. נראה שהוא שמח מאוד לפגוש את רובי, ורובי ריחם על הכלב הנכה והרגיש אשם על זה שלא המציא שקר פחות סובל וכואב במקום. "המכונה של המסטיקים", שאל את איגור אחרי כמה דקות, "על איזה מטבעות היא עובדת?" "לירות", אמר הזקן. "היה כאן מקודם איזה ילד", אמר רובי, "לקח לי את הארנק. אבל גם אם היה משאיר לי אותו לא היו שם לירות". "ילד בלי שן?" שאל איגור, "הנבלה הזה גונב מכולם. אפילו לכלב הוא אוכל את הבונזו. אצלנו ברוסיה ילד כזה היו מוציאים עם גופייה ותחתונים לשלג ומכניסים חזרה הביתה רק כשכל הגוף שלו נהיה כחול". איגור הצביע עם אחד הווים על הכיס האחורי שלו. "פה בפנים יש כמה לירות. קח, מתנה ממני". רובי הנבוך הוציא מטבע של לירה מהכיס של איגור, ואחרי שאמר תודה ניסה להציע לו בתמורה את שעון הסווטש שלו. "תודה", חייך איגור, "אבל בשביל מה אני צריך שעון מפלסטיק? חוץ מזה, אני אף פעם לא ממהר לשומקום". וכשראה שרובי מחפש משהו אחר לתת לו במקום, מיהר להרגיע, "אני ממילא כבר חייב לך. אם לא השקר שלך על הכלב, הייתי כאן לגמרי לבד. אז עכשיו אנחנו שווים". רובי צלע במהירות בחזרה לכיוון מכונת המסטיקים. הבעיטה של הילד הג'ינג'י עדיין כאבה, אבל פחות. הוא הכניס את הלירה לתוך המכונה, נשם נשימה עמוקה, עצם עיניים וסובב את הידית במהירות.

הוא מצא את עצמו שרוע על הקרקע בחצר הבניין הישן. אור ראשון כבר התחיל לצבוע את השמים בגוונים כהים של כחול. רובי משך את כף ידו הקפוצה מתוך הבור העמוק, וכשפתח אותה גילה בתוכה מסטיק עגול אדום.

לפני שעזב הוא החזיר את האבן למקומה. הוא לא שאל את עצמו מה בדיוק קרה שם בבור, רק נכנס למכונית, הכניס לרוורס ונסע משם. את המסטיק האדום שם מתחת לכרית, בשביל אמא שלו, אם תחזור בחלום.

בימים הראשונים רובי עוד חשב על זה המון, על המקום הזה, על הכלב, על איגור, על שקרים אחרים שלו שמזל גדול שלא פגש. היה השקר המשונה ההוא שסיפר פעם לרותי, החברה הקודמת שלו, כשלא הגיע לארוחת שישי אצל ההורים שלה, שקר על אחיינית שלו שגרה בנתניה ונשואה לבעל אלים, ועל איך ההוא איים שירצח אותה ורובי היה צריך להגיע לשם ולהרגיע את הרוחות. עד היום הוא לא יודע למה המציא את הסיפור המעוות הזה. אולי חשב אז שככל שימציא משהו יותר מסובך ועקום, ככה היא יותר תאמין לו. יש אנשים שכשהם לא מגיעים לארוחת שישי הם סתם אומרים שכואב להם הראש, אבל הוא, בגלל הסיפורים האלה שלו, חיו עכשיו לא רחוק מכאן, בתוך איזה בור באדמה, בעל מטורף ואשה מוכה.

הוא לא חזר לבור, אבל משהו מהמקום הזה נשאר בו. בהתחלה הוא עוד המשיך לשקר, אבל שקרים חיוביים כאלה, שלא מרביצים או צולעים או גוססים מסרטן. הוא איחר לעבודה כי היה צריך להשקות את העציצים בדירה של דודה שנסעה לבקר את הבן המצליח שלה ביפן; הוא לא הגיע לבריתה כי חתולה המליטה לו ליד הדלת והוא היה צריך לטפל בגורים. דברים כאלה. אבל הבעיה עם כל השקרים החיוביים האלה היתה שהיה הרבה יותר מסובך להמציא אותם. לפחות כאלה שיישמעו אמינים. בכלל, כשאתה מספר לאנשים משהו רע הם ישר קונים את זה, זה נשמע להם נורמלי. אבל כשאתה ממציא דברים טובים הם נוטים לחשוד. וככה לאט-לאט רובי מצא את עצמו משקר פחות. מעצלות בעיקר. ועם הזמן הוא גם חשב פחות על המקום הזה. על הבור. עד לבוקר שבו שמע במסדרון את נטשה מהתקציבים מדברת עם מנהל האגף. היא ביקשה שייתן לה לצאת לחופשה דחופה של כמה ימים, כי הדוד שלה איגור חטף התקף לב. בנאדם מסכן, אלמן חסר מזל שכבר איבד את שתי הידיים שלו בתאונת דרכים ברוסיה, ועכשיו זה, והוא כל כך בודד וחסר אונים. מנהל האגף אישר את החופשה, ונטשה הלכה למשרד שלה, לקחה את התיק ויצאה מהבניין. רובי הלך אחריה עד למכונית שלה. כשעצרה להוציא את המפתחות מהתיק גם הוא נעצר. היא הסתובבה אליו. "אתה עובד ברכש", היא אמרה לו, "העוזר של זגורי, נכון?" "כן", הינהן רובי, "קוראים לי רובי". "וואללה, רובי", אמרה נטשה וחייכה חיוך רוסי עצבני, "אז מה הסיפור שלך? אתה צריך משהו?" "זה בקשר לשקר שלך, מקודם, למנהל אגף", גימגם רובי, "אני מכיר אותו". "הלכת אחרי כל הדרך לאוטו רק בשביל להאשים אותי שאני שקרנית?" סיננה נטשה. "לא", התגונן רובי, "אני לא מאשים, באמת. זה שאת שקרנית זה על הכיפאק. גם אני שקרן. אבל האיגור הזה, מהשקר שלך, אני פגשתי אותו. הוא בנאדם זהב. ואת, סליחה שאני אומר את זה, אבל את כבר המצאת לו מספיק צער. אז רק רציתי להגיד לך ש..." "אתה מוכן לזוז?" קטעה אותו נטשה בקרירות, "אתה מפריע לי לפתוח את הדלת של האוטו". "אני יודע שזה נשמע מופרך, אבל אני יכול להוכיח את זה", נלחץ רובי. "אין לו עין, לאיגור. זאת אומרת, יש לו, אבל רק אחת. פעם שיקרת ואמרת שהוא איבד עין, נכון?" ונטשה, שכבר התחילה להיכנס לאוטו, נעצרה. "מאיפה הבאת את זה?" היא אמרה בחשדנות, "אתה חבר של סלאבה?" "לא מכיר שום סלאבה", גימגם רובי, "רק את איגור. באמת, אם את רוצה אני יכול לקחת אותך אליו".

הם עמדו בחצר האחורית של הבניין. רובי הזיז את האבן, נשכב על הקרקע הלחה ודחף זרוע לתוך הבור. מעליו עמדה נטשה. הוא הושיט לה את ידו הפנויה ואמר, "תחזיקי חזק". נטשה הסתכלה על האיש השרוע לרגליה. בן שלושים פלוס, נאה, לבוש בחולצה לבנה נקייה ומגוהצת, שעכשיו בעצם כבר היתה פחות נקייה והרבה פחות מגוהצת, זרועו האחת תקועה בתוך בור ולחיו צמודה לאדמה. "תחזיקי חזק", הוא חזר, והיא לא יכלה שלא לשאול את עצמה, בזמן שהושיטה לו את ידה, איך היא תמיד מוצאת את כל הדפוקים האלה. כשהתחיל עם כל השטויות שלו ליד האוטו היא חשבה שאולי זה מין הומור כזה, משהו צברי טיפשי, כמו "פספוסים", אבל עכשיו הבינה שהבחור עם העיניים הרכות והחיוך הנבוך באמת דפוק. האצבעות שלו לפתו בחוזקה את שלה. הם ניצבו כך קפואים איזה רגע, הוא שרוע על האדמה והיא מעליו, קצת כפופה, עם מבט מבולבל בעיניים. "אוקיי", לחשה נטשה בקול עדין, טיפולי כמעט, "הנה אנחנו מחזיקים ידיים. מה עכשיו?" "עכשיו", אמר רובי, "אני אסובב את הידית".

לקח להם הרבה זמן למצוא את איגור. בהתחלה הם פגשו איזה שקר שעיר וגיבן, כנראה של ארגנטינאי אחד, שלא דיבר מלה עברית, ואחר כך שקר אחר של נטשה, איזה שוטר דתי נודניק שהתעקש לעכב אותם ולבדוק להם את התעודות אבל לא שמע על איגור בכלל. מי שבסוף עזרה להם היתה האחיינית המוכה של רובי מנתניה. הם מצאו אותה מאכילה את הגורים של החתולה מהשקר האחרון שלו. האחיינית הזאת לא נתקלה באיגור כבר כמה ימים, אבל ידעה איפה אפשר למצוא את הכלב שלו. והכלב, אחרי שסיים ללקק את הידיים והפנים של רובי, שמח להוביל אותם למיטה של אדונו.

איגור היה במצב לא טוב, העור שלו היה צהוב לגמרי והוא הזיע כל הזמן. אבל כשראה את נטשה חייך חיוך ענקי. הוא כל כך שמח שהגיעה לבקר אותו והתעקש לקום ולחבק אותה למרות שבקושי היה מסוגל לעמוד. וכשחיבק אותה התחילה נטשה לבכות ולבקש סליחה, כי האיגור הזה, לא פחות משהיה שקר, היה דוד שלה. דוד שהיא המציאה, נכון, ובכל זאת דוד. ואיגור אמר לה שאין לה מה להתנצל, ושהחיים שהיא המציאה לו אולי לא תמיד היו קלים, אבל הוא נהנה מכל רגע, ושאין לה מה לדאוג, כי לעומת תאונת הרכבת במינסק, מכת הברק בוולדיסטוק ונשיכות עדת הזאבים מוכי הכלבת בסיביר, ההתקף לב הזה היה כסף קטן. וכשהגיעו חזרה למכונת המסטיקים רובי הכניס לחריץ מטבע של לירה, לקח את היד של נטשה בשלו וביקש ממנה שתסובב.

כשהיו שוב בחצר נטשה מצאה בכף היד שלה כדור פלסטיק ובתוכו הפתעה - תליון פלסטיק זהוב ומכוער בצורת לב. "אתה יודע", היא אמרה לרובי, "הייתי צריכה לנסוע הערב לסיני לכמה ימים עם חברה, אבל אני חושבת שאולי אני אבטל ואחזור לכאן מחר לטפל באיגור. רוצה לבוא גם?" רובי הינהן. הוא ידע שכדי לבוא איתה מחר הוא יצטרך להמציא איזה שקר בשביל המשרד, ולמרות שעוד לא תיכנן בדיוק איזה, כבר ידע שזה יהיה שקר שמח ושיהיו בו הרבה אור, פרחים, שמש, ומי יודע, אולי אפילו כמה תינוקות מחייכים.

איזה חיה אתה?

המשפטים שאני כותב עכשיו הם לרווחת צופי הטלוויזיה הציבורית הגרמנית. כתבת הטלוויזיה שהגיעה לביתי היום ביקשה שאקליד משהו במחשב, כי זה תמיד מצטלם נהדר: סופר כותב. זאת קלישאה, היא יודעת, אבל קלישאות הן בסך הכל מצב צבירה לא סקסי של האמת, והתפקיד שלה, בתור כתבת, זה להפוך את האמת הזאת לסקסית, לשבור את הקלישאה בעזרת אור וזוויות צילום מפתיעות. והאור אצלי בבית נופל נהדר, בלי שתצטרך להדליק אפילו פנס אחד, כך שכל מה שנותר זה שאכתוב.

בהתחלה העמדתי פנים שאני כותב, אבל היא אמרה שזה לא זה. שישר רואים שאני עושה כאילו. "תכתוב באמת", היא דרשה, ואחר כך הדגישה, "סיפור. לא סתם רצף של מלים. תכתוב את זה טבעי, כמו שאתה תמיד כותב". אמרתי לה שזה לא טבעי בשבילי לכתוב בזמן שמצלמים אותי לטלוויזיה הציבורית הגרמנית, אבל היא התעקשה. "אז תשתמש בזה", היא אמרה. "תכתוב את הסיפור על זה בדיוק. על איך שזה לא טבעי, ואיך מהאי-טבעיות הזאת מתפרץ פתאום משהו: אמיתי, מלא תשוקה. משהו שמציף אותך מהמוח ועד אזור החלציים. או ההפך, אני לא יודעת איך זה עובד אצלך. זאת אומרת, מאיפה בדיוק היצירה מתחילה אצלך בגוף. זה מאוד אינדיבידואלי". היא סיפרה לי שראיינה פעם סופר בלגי שתמיד כשכתב היה במצב של זקפה. משהו בכתיבה "הקשה לו את האיבר" - זה הביטוי שהשתמשה בו. זה בטח היה איזה תרגום מילולי מגרמנית אבל באנגלית זה נשמע מוזר מאוד.

"תכתוב", היא דרשה שוב. "יופי. אני אוהבת את היציבה הגרועה שלך כשאתה כותב, את הצוואר המכווץ. זה פשוט נהדר. תמשיך לכתוב, מצוין. ככה, טבעי. אל תהיה מודע אלי, תשכח שאני כאן". אז אני ממשיך לכתוב, ולא מודע אליה, ושוכח שהיא כאן, ואני טבעי. כמה שאני רק יכול. יש לי חשבון פתוח עם קהל הצופים של הטלוויזיה הציבורית הגרמנית אבל זה לא הזמן ליישב אותו. זה הזמן לכתוב. לכתוב דברים של טעם, כי לכתוב שטויות, היא כבר הסבירה לי, מצטלם מאוד לא טוב.

הבן שלי חוזר מהגן. הוא רץ אלי ומחבק. תמיד כשיש בבית צוותי טלוויזיה הוא מחבק. בהתחלה הכתבים היו צריכים לבקש את זה ממנו, אבל עכשיו הוא כבר מתורגל: לרוץ, לא להביט למצלמה, לחבק, לומר, "אבא, אני אוהב אותך". הוא עוד לא בן ארבע וכבר מבין איך הדברים עובדים, הבן המתוק הזה שלי.

אשתי פחות מוצלחת, הכתבת של הטלוויזיה הציבורית הגרמנית אומרת. פחות זורמת. היא מסדרת את השיער שלה כל הזמן, מגניבה מבטים למצלמה. אבל זאת לא ממש בעיה, תמיד אפשר להוריד אותה אחר כך בעריכה. זה מה שיפה בטלוויזיה. בחיים זה לא ככה. בחיים אתה לא יכול להוריד אותה, למחוק. רק אלוהים יכול, או אוטובוס, אם הוא דורס אותה. או מחלה קשה. השכן שמעלינו אלמן, מחלה חשוכת מרפא לקחה ממנו את אשתו. לא סרטן, משהו אחר. משהו שמתחיל במעיים ונגמר רע. חצי שנה היא חירבנה דם. זה לפחות מה שהוא סיפר לי. חצי שנה עד שהקב"ה הוריד אותה לגמרי בעריכה. מאז שהיא מתה נכנסות אלינו לבניין כל מיני נשים על עקבים גבוהים שמריחות מבושם זול. הן באות בשעות הכי לא צפויות, לפעמים אפילו בצהריים. הוא פנסיונר, השכן שלנו מלמעלה, הזמן שלו גמיש. והן, על פי אשתי בכל אופן, זונות. כשהיא אומרת "זונות" זה יוצא לה טבעי כזה, כאילו היא אומרת "סלרי". אבל כשמצלמים אותה אז לא. אף אחד לא מושלם.

הבן שלי אוהב את הזונות שבאות אל השכן שלנו מלמעלה. "איזה חיה אתן?" הוא שואל אותן כשהוא נתקל בהן בחדר המדרגות. "אני היום עכבר. עכבר זריז וחמקמק". וישר הן מבינות וזורקות שם של חיה: פיל, דוב, פרפר. כל זונה והחיה שלה. זה מוזר, כי אנשים אחרים, כשהוא שואל על החיות, לא ממש מבינים מה הוא רוצה מהם. אבל הזונות פשוט זורמות עם זה.

מה שמעלה אצלי את המחשבה שאולי בפעם הבאה שצוות צילום יגיע אני אביא אחת מהן במקום אשתי, וזה ייצא טבעי יותר. הן נראות מצוין, זול אבל מצוין, וגם הבן שלי מסתדר איתן טוב יותר. כשהוא שואל את אשתי איזה חיה היא, היא תמיד מתעקשת, "אני לא חיה, מתוקי, אני אדם. אני אמא שלך". ואז הוא תמיד מתחיל לבכות.

למה היא לא זורמת, האשה שלי? למה להגיד על נשים עם בושם זול "זונות" זה קל לה, אבל להגיד לילד קטן "אני ג'ירפה" זה גובל בשבילה בבלתי אפשרי? זה מכעיס אותי, זה גורם לי לרצות להכות. לא אותה, אותה אני אוהב, אבל מישהו. לפרוק את התסכולים שלי על אחד שמגיע לו. ימניים יכולים להוציא את כל הזעם הזה על ערבים. גזענים על כושים. אבל אנחנו בשמאל הליברלי לכודים. חישקנו את עצמנו, אין לנו על מי להתפוצץ. "אל תקראי להן זונות", אני מתגולל על אשתי, "הרי את לא יודעת שהן זונות, את לא ראית שמישהו משלם להן או משהו, אז אל תקראי להן ככה, טוב? איך את היית מרגישה אם מישהו היה קורא לך זונה?"

"יופי", אומרת הכתבת הגרמנייה, "אני אוהבת את זה. הקמט במצח. הקצב המהיר של ההקלדה. עכשיו רק נשאר לצלם אינטרקאט של כמה מהתרגומים של הקבצים שלך לשפות זרות, כדי שהצופים שלנו יידעו שאתה מצליח, ועוד פעם את החיבוק הזה של הבן - בפעם הראשונה הוא רץ מהר מדי, והצלם שלנו, יורג, לא הספיק לשנות את הפוקוס במצלמה בזמן". אשתי שואלת אם הגרמנייה צריכה שגם היא תחבק שוב, ובלב אני מתפלל שהיא תגיד שכן. אני כל כך רוצה שאשתי תחבק אותי שוב, שהזרועות החלקות שלה יתהדקו סביבי, כאילו אין שום דבר בעולם מלבדנו. "לא צריך", אומרת לה הגרמנייה בטון קר, "כבר יש לנו את זה". "איזה חיה את?" הבן שלי שואל את הגרמנייה, ואני ממהר לתרגם לאנגלית. "אני לא חיה", היא צוחקת ומעבירה יד ארוכת ציפורניים בשערו, "אני מפלצת. מפלצת שהגיעה מהצד האחר של האוקיינוס כדי לאכול ילדים קטנים ויפים כמוך". "היא אומרת שהיא ציפור שיר", אני מתרגם לבן שלי בשיא הטבעיות, "היא אומרת שהיא ציפור שיר אדומת נוצה שעפה לכאן מארץ רחוקה". *



אתגר קרת. רוצה דפיקה בדלת? שתהיה דפיקה בדלת. רק שיביא לנו כבר סיפור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות