המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

50 שנה לחטיפת אייכמן. ארבעה מהשותפים למבצע זוכרים כל פרט מהימים ההם

הם היו שישה מלבד הדוקטור. שניים כבר אינם בחיים. 50 שנה לחטיפת אייכמן, ארבעה החוטפים הנותרים מספרים על האמת והבדיה שמסביב החטיפה. ומצורף בונוס עדכני: עקיצות למאשרי פעולת החיסול של מחמוד אל-מבחוח בדובאי

ביום רביעי בערב, 11 במאי 1960, איחר ריקרדו קלמנט לשוב לביתו שבפרבר סן-פרננדו בבואנוס איירס. על פי התצפיות, נהג האיש הגרום, הממושקף, לרדת מאוטובוס קו 203 בשעה 19:40, לפסוע כמאה מטר לאורך הכביש החשוך כשהוא מצויד בפנס, לפנות שמאלה לשביל עפר (שסומן בתוכנית המתאר העירונית כרחוב גריבלדי) ולהיכנס לבית בודד, שם חיכו לו אשה וילד. השכונה המרוחקת שבה גר טרם חוברה לרשת החשמל ובבית הקטן דלקו כמה "לוקסים" שהפיצו אור קלוש. באותו ערב שבו התעכב המתינו לו על נתיב ההליכה שבעה גברים מתוחים בשתי מכוניות אמריקאיות שחורות, עגולות כנפיים, נחושים לגדוע את שגרת יומו, גם את חייו. הם היו בטוחים שקלמנט הוא קצין האס-אס אדולף אייכמן, ממתכנני "הפתרון הסופי", שאירגן משלוחים של מיליוני יהודים למחנות ההשמדה באירופה, והתשוקה להניח עליו את היד בערה בהם.

 יעקב גת (מימין), רפי איתן ואברהם שלום. שלושתם מסכימים שהתרומה הגדולה ביותר למבצע היתה של צבי אהרוני

הדקות נקפו ובלב שבעת האורבים, שישה מהם אנשי שב"כ (ולא המוסד) שאליהם הצטרף רופא, החל מכרסם הספק שמא טעו בעיתוי. בשברולט שהתמקמה בשולי הדרך הראשית, צופה על תחנת האוטובוס, ישבו שלושה: אברהם שלום (אז סגן ראש מחלקת המבצעים בשב"כ), יעקב גת (איש שטח שישב אז בפאריס) ורופא מרדים (לסימום, אם יהיה צורך). תפקידם היה לזהות, לסנוור ולסייע במילוט. בביואיק שחנתה כמקולקלת על דרך העפר ליד הבית הבודד, המתינו ארבעת האחרים. תפקידם היה לחטוף ולהימלט לדירת מסתור (אחת משלוש) שהוכשרה מראש.

בצוות החטיפה היו רפי איתן, המפקד (אז ראש מחלקת המבצעים של השב"כ), לידו, ליד ההגה, צבי אהרוני - מומחה חקירות (ראש מחלקת החקירות בשב"כ והאיש שזיהה את אייכמן), צבי מלחין - בעל הגוף, שיועד להסתער ראשון, ומשה תבור "הטכנאי", חסון אף הוא, שעליו הוטל לסייע בהשתלטות. השניים האחרונים עמדו ליד מכסה המנוע הפתוח והמתינו לאות.

הכל היה מוכן ואייכמן איננו. האוטובוס שציפו לו אמנם הגיע בזמן, אבל לא עצר בתחנה והכביש החשוך נותר שומם כשהיה. החשש להישאר בשטח ולעורר סקרנות גבר. ב-20:04, כשמפלס התסכול גאה וכשמישהו מהשברולט כבר יצא לברר (באין מכשירי קשר) אצל רפי בביואיק מה עושים, הגיחו לפתע אורותיו של אוטובוס נוסף ואל הלילה הסתווי נפלטה דמות שקרבה והלכה. "זה הוא", אמר אברהם שלום ליד ההגה.

שלום, היום: "אני רואה את אייכמן, הולך עם פנס אדום ולבן, ואני מדליק אורות והוא פונה שמאלה לבית". 30 שניות על השעון מדד עד שחבריו בביואיק התניעו ונסעו עם החטוף.

לפיכך התכנסנו

50 שנה אחרי, חוטפיו של אייכמן, החיים עדיין, בני יותר משמונים. בזמן המעשה היו בני שלושים פלוס, כהי בלוריות. שניים מהם, צבי מלחין ומשה תבור, כבר לא בחיים, השלישי, צבי אהרוני, גר באנגליה, מתקשה בדיבור. עם שלושת הנותרים אפשר להיפגש וחבל לפספס את ההזדמנות. רק הרופא נשאר אלמוני. "הוא רוצה להישאר רופא מרדים ולא רופא מורדם", אומר אברהם שלום.

ראש וראשון לחבורה - רפי איתן, בן 84, תמיד בכושר. האיש הגוץ, הממושקף, כבד השמיעה, זה ממפלגת הגמלאים והעסקים, שהניגוד בינו לבין דמות הסוכן החשאי אינו יכול להיות גדול יותר, שש לפטפט קצת על הימים ההם, לעוץ עצות ולגבש תובנות במוחות היושבים מולו. סגנו אז, אברהם שלום, מצולק קו 300, ויעקב גת, איש שטח דיסקרטי, מעדיפים את פרקטיקת הגמלאות בבתיהם המסודרים שבצפון תל אביב. לדבר עם עיתונאים לא ממש בא להם, אבל כשרפי נותן אור ירוק מתרצים. אפילו מוכנים להצטלם.

צבי אהרוני היה ונותר מתבדל. האיש שיושב משנת 88' באנגליה, מתקשה לדבר עקב מחלה, ובנו עמרם, איש עסקים תל-אביבי, מסייע בתקשורת עמו. דעותיו נותרו נחרצות כשהיו וזעמו על עיצוב הזיכרון של מבצע אייכמן טרם שכך. טענותיו מופנות בעיקר אל מפקדו לשעבר, ראש המוסד איסר הראל, שמת ב-2004. גם לעמיתו המנוח צבי מלחין, שכתב בשנות ה-90 את גרסתו לאירועי אותם ימים ("אייכמן בידי"), לא סלח.

אהרוני (מאנגליה): "כל התיאורים כאילו (מלחין) ניהל עם אייכמן שיחות נפש ושתה איתו יין הנם פרי דמיונו. חבל שבסקומב (ניל בסקומב, מחבר "המצוד אחר אייכמן", 2009) לא טרח לבדוק עובדות אלו כראוי".

כך או כך, הם היו שישה מלבד הדוקטור. שילוב חד פעמי של פליטי שואה ואנשי פלמ"ח, עירוב של ביטחון עצמי מפא"יניקי עם פיקחות גלותית. אחד מהם, משה תבור, הוציא כבר כמה נאצים להורג בהיותו חייל בצבא הבריטי, בעת שהצטרף לארגון "הנוקמים" בסוף המלחמה. להביא את אייכמן היה עבור כולם משימה נחשקת. רק בשביל זה, חשבו, היה שווה להקים מדינה.

 ריקרדו קלמנט כפי שצולם בחשאי על ידי צבי אהרוני בבואנוס איירס. התמונות הביאו לזיהוי הוודאי של האיש כאדולף אייכמן

התיק נסגר, ונפתח מחדש

הידיעה שאייכמן בחיים ומתגורר ברובע אלבוס בבואנוס איירס, הגיעה לישראל מפריץ באואר, התובע הראשי של מדינת הסה בגרמניה (אז המערבית), בספטמבר 57'. באואר, יהודי, שלא סמך על רשויות החוק בארצו בכל מה שקשור לרדיפת נאצים, סיפר לפליקס שנער, הממונה הישראלי על ביצוע השילומים, שיש לו מידע אמין על כך שהאיש המכונה ריקרדו קלמנט - הוא אדולף אייכמן. באואר הסתמך על עדות של זקן עיוור, לותר הרמן שמו, יהודי למחצה, שהיה כלוא ב-1936 בדכאו והיגר לארגנטינה אחרי ליל הבדולח. בתו של אותו הרמן, סילביה, אירחה יום אחד בבית המשפחה ברובע אלבוס צעיר מקומי שלא הסתיר את דעתו על יהודים ומה צריך לעשות איתם. שמו היה ניק (ניקולס, קלאוס) אייכמן, כשם בנו הבכור של קצין האס-אס המבוקש. חשדו של הרמן התעורר ועדותו שהגיעה לראש המוסד אז, איסר הראל, החלה להיבדק.

בנובמבר 57' נשלח שאול דרום, סוכן המוסד, לפגוש את באואר בפרנקפורט ובעקבות הפגישה יצא בינואר 58' לארגנטינה עמנואל (עמה) טלמור, כדי לברר מי גר ברחוב צ'אקאבוקו 4261, הכתובת שהעביר התובע הגרמני. טלמור צפה בבית ודיווח שלדעתו מעטים הסיכויים שנאצי בכיר כאייכמן יתגורר במבנה עלוב שכזה.

איסר הראל נטה לקבל את המסקנה, אך עקב לחצו של באואר הוציא שליח נוסף. היה זה קצין המשטרה אפרים הופשטטר-אלרום (שלימים נרצח על ידי מחבלים באיסטנבול ועל-שמו קיבוץ אלרום בגולן). הופשטטר, שנסע לכנס מקצועי של האינטרפול בארגנטינה, התבקש לפגוש גם את הרמן הזקן העיוור בביתו, שהתרחק בינתיים לצפון המדינה, ולעמוד על מהימנותו. במשך הפגישה שיכנע קצין המשטרה הישראלי את הזקן לצאת לבואנוס איירס עם סילביה בתו כדי לבסס את החשדות בדבר זהותו של אותו קלמנט. תוצאות החקירה של האב ובתו לא היו חד משמעיות ובארץ החליט הראל להרפות מהתיק. כך לפחות טוענים צבי אהרוני וניל בסקומב (בספרו). להראל, לדבריהם, היה חבל להעסיק סוכנים בגלל "קצה חוט כוזב" והוא העדיף להתרכז בעניינים בוערים יותר, כסיכול פעולתם של המדענים הגרמנים במצרים.

התובע פריץ באואר לא אהב את הטיפול הישראלי בתיק ובתחילת דצמבר 59' יצא אישית לירושלים כדי להעביר את החומר שברשותו לידי היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן (לימים נשיא בית המשפט העליון). לבאואר היה כבר מקור סודי נוסף, קצין אס-אס לשעבר. נחישותו של הגרמני זיעזעה את המערכת ועם בואו הוזמן הראל לפגישה דחופה בירושלים. בספרו "הבית ברחוב גריבלדי" הראל אינו מזכיר שלקח עמו לאותה פגישה אדם נוסף. צבי אהרוני, לעומת זאת, מעיד שהוא היה שם. השיחה היתה מתוחה, מתאר בסקומב בספרו, ובסופה נפתח תיק אייכמן מחדש.

אהרוני: "אני האדם היחיד שעדיין בחיים ושהיה נוכח באופן אישי בפגישה הזאת בין באואר, חיים כהן ואיסר, ואני מאשר את תוכנה כפי שמתאר בסקומב. איסר רצה לסגור את התיק ורק בלחצו של פריץ באואר שהגיע לארץ ובעזרת חיים כהן, איסר הוכרח לחזור לפרשה".

יעקב גת, שהכיר את הנפשות הפועלות, מפקפק: "רק בן גוריון היה יכול לכפות על איסר לחדש את החקירה. כמובן מי שלחץ היה באואר, אבל לדעתי יהדות ארצות הברית לחצה על בן גוריון שמדינת ישראל תנקום בשם העם היהודי ומכאן הגיע הלחץ האמיתי על איסר".

עם פתיחת התיק מחדש הוחלט שאהרוני, אז ראש מחלקת החקירות בשב"כ, ייצא לארגנטינה, וב-1 במארס 60' הוא יצא לדרך בידיעה שאין "אולי", הוא חייב לחזור רק עם "כן או לא".

אהרוני לא השתהה. שישה ימים אחרי שהגיע לבואנוס איירס גילה בעזרת מתנדבים יהודים שמשפחת קלמנט עזבה את ביתה, ומקץ שבוע איתר את מיקומה החדש בבית בודד בשכונה נידחת ששמה סן פרננדו. ב-19 במארס אף הצליח לצלם את אייכמן בחצר הבית במצלמה שהוסתרה בתיק, ובכך סיים בעצם את משימתו. זו היתה הצלחה כבירה. חמוש בעדות המצולמת יצא אהרוני לישראל ובעת חניית הביניים בפאריס הציג נרגש את התמונות ליעקב גת. מאוחר יותר, במטוס לתל אביב, גילה להפתעתו את איסר הראל יושב לידו. השניים החליפו מבטים, הראל השתקן בחן את התמונות ואמר, הולכים לתפוס אותו.

כך נבחר הצוות

"השיחה שלי עם איסר היתה פה בתל אביב, במארס 60', במשרד שלו בקריה, פחות או יותר במקום שהיום עומד מגדל פלטינום", משחזר רפי איתן את היום שבו קיבל את הג'וב. "ידעתי ששלחו את הופשטטר וששלחו את עמה, כי כל אחד שנסע היה זקוק לציוד ולתדרוך אצלי. הייתי בתוך העסק כל הדרך. גם כשצבי אהרוני שלח את הדו"ח שלו, שהוא מצא את אייכמן, ידעתי מזה. שמעתי מעמוס מנור (ראש הש"ב אז). לאיסר היתה קונספציה, הוא אמר שצריך להביא אחד מהנאצים למשפט בישראל, לא חשוב מי. הוא היה יוצא מפגישה עם בן גוריון ושואל תמיד את עמוס מנור - את מי אפשר להביא? את ברונר? את מילר? את מנגלה? את בורמן? את אייכמן? תגיד. זה מקרה שהבאנו את אייכמן".

בפועל החל איתן לגבש את הצוות מאמצע מארס. מבחינתו, הוא מספר, היו מרותקים למבצע שבעה אנשים מתוך 250 אנשים שעמדו אז לרשותו.

מי בחר את הצוות?

"אני בחרתי", אומר איתן. "למשימה הזאת הם היו הכי טובים. לנושאים אחרים היו טובים יותר. אבל חד משמעית, רק אני בחרתי. איסר לא התערב כהוא זה. הבחירה הראשונה שלי היתה מלחין. הוא היה איש עם יצירתיות טקטית, חזק פיזית ואמיץ. הוא עשה הרבה אימונים והיה בקי בלוחמה פנים אל פנים. בחרתי בו ובמשה תבור. תפקידם של שני אלה היה לטפל פיזית באייכמן ולהכניס אותו למכונית".

אברהם שלום מציג גרסה מעט שונה: "אותי איסר בחר. הוא היחיד שדיבר איתי על המבצע. ירדתי ממטוס במארס 60', חזרתי אז מבלוצ'יסטן שבגבול איראן-פקיסטן. מה עשיתי שם? משהו עבור המוסד, לא אומר מה, אני שומר על עצמי.

"אז איסר קורא לי אליו לקריה ואומר לי, אברום, אתה יודע להסתובב בדרכונים זרים ויש לנו סיבה לחשוב שעלינו על עקבותיו של אדולף אייכמן. הוא לא היה צריך להסביר לי מי זה אייכמן ואמרתי מיד - מתי שתגיד אני נוסע. הוא אמר, דבר עם רפי. אז ישבתי עם רפי ואז אהרוני חזר והביא תמונות מוצלחות מאוד שצילם עם מישהו שעזר לו. אהרוני היה מאוד סיסטמטי, הוא הלך מכתובת לכתובת אחורנית, ראה שריקרדו קלמנט ירד ברמת החיים ואמר שזו התנהגות של בן-אדם בורח, והוא צדק. בלי אהרוני זה לא היה קורה".

יעקב גת: "צבי אהרוני חזר מבואנוס איירס, נפגשנו בפאריס, שם עברו כולם. באותה תקופה הייתי כפוף לנציג המוסד באירופה, מרדכי אלמוג, שהיה ממודר מהסיפור הזה. אהרוני סיפר לי את הסיפור עם הצילום ואמר שיהיה לזה המשך. אחר כך הגיע איסר ובחר אותי לתפקיד. הוא שאל אם אהיה מוכן להצטרף. הסכמתי מיד. כמה חודשים קודם חיפשתי את אשתו של אייכמן, ורה, באוסטריה. הייתי שם עם בחור גרמני. הגענו לכפר שלה וגילינו שהיא ושלושת הילדים (קלאוס, הורסט ודיטר) נעלמו והבנו שהיא הצטרפה אליו. נודע לנו שקיבלה דרכון מהקונסוליה הגרמנית באוסטריה. אחותה נשארה בכפר, ואמרתי כבר אז לאיסר - אין ספק, הוא חי איפשהו".

צווח כחיה שחוטה

מ-24 במארס 1960 החל צוות החטיפה להתקבץ בבואנוס איירס, בטיסות שונות ובזהויות שונות. בתוכו היה גם שלום וייס (דני), זייפן שהוגדר על ידי כל מכריו כגאון, ועסק ביצירת מסמכים, בכל תנאי שטח ומזג אוויר. מספרים עליו שנמלט ממחנה ריכוז לאחר שהכין לעצמו אישורים על נייר טואלט. על החלק הלוגיסטי של המבצע היה ממונה יעקב מידד, איש המוסד, ששכר דירות ומכוניות ואיפשר לחבורה להתרכז בביצוע החטיפה.

איתן: "התכנון היה לחטוף את אייכמן בקטע ההליכה הביתה מתחנת האוטובוס. אמרנו, כשאייכמן הולך בדרך, צבי מלחין הולך לקראתו, כאילו באקראי, ביקשתי שתבור יהיה מאחור ואז, על מנת שלא לעורר חשדות, מלחין יפנה אליו בשאלה, 'מומנטיטו סניור' ואז יוריד אותו בהורדת זקיף מלפנים".

מה קרה בפועל?

"מאחר שצבי אהרוני לחש פתאום, 'היד שלו בכיס, אולי יש לו אקדח', אז צבי מלחין במקום לעשות הורדת זקיף מלאה, תפס לו את היד הימנית. התוצאה היתה ששניהם התגלגלו לתעלה רדודה לצד הדרך. תבור, שעד לאותו רגע עמד מאחורי המכונית, הצטרף למאבק ואחריו גם אני, ואז שלושתנו גררנו אותו לרכב. אני בראש, תבור בגוף ומלחין ברגליים. שום התנגדות לא היתה, נשאנו אדם שנשם ונשף בבהלה ולא אמר שום מלה. זו לא היתה הפתעה, לא חשבנו שיהיה אחרת".

אהרוני: "חששתי שיש לו אקדח והזהרתי את רפי וצבי מלחין. כתוצאה מכך מלחין שינה כנראה את נוהל הורדת הזקיף שתיכנן ונאלץ להחזיק בידו ושניהם התגלגלו לתעלה כשאייכמן צווח כחיה שחוטה. צעקתי לרפי - לך תעזור להם. רפי יצא ושלושתם ביחד הצליחו להכניס את אייכמן למושב האחורי כשרפי יושב עליו פיזית. הזנקתי את המכונית לכיוון בית המבטחים ואמרתי לאייכמן בגרמנית - אם תזוז תחטוף כדור בראש, ואז שמעתי אותו ממלמל בגרמנית 'השלמתי עם גורלי'. אז ידעתי שזה האיש".

איך היה המגע הפיזי איתו?

איתן: "מה שזכור לי שכבר במכונית חיפשתי את שתי הצלקות שידעתי שאני צריך למצוא. התחלתי למשש ומהר גיליתי אחת מהן מתחת לבית השחי, זו הצלקת של המספר שלו באס-אס ואחר כך את השנייה בבטן, צלקת אפנדיציט, ניתוח גס, ואני את זה מגלה בשתי הדקות הראשונות. ואז הוצאתי את היד מהבטן של אייכמן ולחצתי את היד של צבי מלחין ואמרתי לו ככה עם הראש - זה האיש. אחרי שלחצתי יד לצביקה אני זוכר, הרגשתי התעלות. תאר לך, אמרתי לעצמי, קצין יהודי מחזיק בידיים את הנאצי שהוביל שישה מיליון יהודים לטבח".

אברהם שלום: "לי לא היה מגע איתו. אני לא שלייגר".

גת: "בטיסה בדרך חזרה, כשהמטוס נחת בסנגל לתדלוק, ישבתי לידו ואמרתי לו בגרמנית שיירגע. עלו אז אנשי ביקורת צרפתים וחששתי שהוא יפתיע ויצעק, אבל הראש שלו היה מונח בשקט על הכתף שלי. זה לא עשה לי כלום. עשרה ימים האכלנו אותו, הובלנו אותו למקלחת, לקחנו אותו לשירותים".

רפי איתן, מה בעצם היה תפקידך כמפקד, אם הממונה עליך, איסר הראל, יצא גם הוא לבואנוס איירס?

"מראש, עוד בבית, בתכנון, איסר קבע שהמפקד בשטח זה רפי איתן. ואני רשאי לומר לזכותו שהוא לא התערב בבחירת האנשים ולא בבחירת הציוד. גם בהחלטה לא להשתמש במכשירי קשר ובהחלטה שלי לדחות את הביצוע מהתשעה במאי ל-11 במאי. מראש קבענו שאני אחראי ללכידה, על ההחזקה בבית המבטחים ועל ההבאה לשדה התעופה. כל ההובלה לארץ היתה באחריותו של איסר".

הנוכחות שלו הלחיצה?

"לא. איסר תמיד היה בתמונה אבל לא התערב. קח דוגמה את הניסיון הכושל של 'כוח דלתא' האמריקאי באיראן (המבצע הכושל לשחרור בני הערובה שהוחזקו בשגרירות ארצות הברית בטהרן ב-79'). לאחר הכישלון מפקד דלתא ביקש ממני לבוא לניתוח האירוע. באתי לוושינגטון וישבנו באולם, כמה עשרות אנשים, והסכמנו שאחת הסיבות לכישלון היתה ההתערבות הישירה של נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, שנתן הוראות בקשר לכוח עצמו ועקף את כל גורמי השליטה. קרטר דיבר עם קצינים בשטח - תעשה ככה ותעשה ככה".

אני אייכמן

הדרך לבית המבטחים ארכה יותר משעה ובה נקלעו שני הצוותים לפקק תנועה מלחיץ בגלל תאונת דרכים, שריכז שוטרים רבים. בסופו של דבר הגיע הכוח עם החטוף ליעדו והחלה החקירה.

אהרוני: "בבית המבטחים הייתי אני זה שחקר את אייכמן והיחידי שהיה מותר לו לדבר איתו. כחוקר של אייכמן הופתעתי לגלות שני דברים: א. כמה עלוב האיש שניהל מערכת אדירה ומשומנת של השמדה המונית; ב. שאייכמן לא דרש מבניו לשנות את שמם והם המשיכו לשאת את השם אייכמן. לשאלתי, ענה שהוא לא יכול להכריח אותם לשנות את השם.

"אני גם שיכנעתי אותו לבוא להישפט בישראל והחתמתי אותו על מכתב שהוא מוכן לבוא לישראל. הנוסח הכללי נמסר לי על ידי חיים כהן. הוא סבר שזה יקל על ההליך המשפטי ועשוי לעזור לנו גם במקרה שניתפס לפני היציאה מתחומי ארגנטינה".

על מלחין המנוח אומר אהרוני: "צבי מלחין לא דיבר גרמנית ולא החתים את אייכמן על המסמך שהוא מוכן לבוא לישראל. זה הייתי אני שניסחתי את המסמך עם אייכמן בזהירות וביסודיות ובתום הניסוח החתמתי אותו. אברום שלום יוכל להעיד על כך".

שלום: "יצא לי לשבת עם צבי אהרוני כשהוא שאל את אייכמן את השאלות שהובילו למספר שלו בגסטאפו ולהודאה בזהותו. רק אני וצבי אהרוני ידענו גרמנית ושמעתי אותו אומר - 'אני אדולף אייכמן'. ברגע שהוא אמר שהוא אייכמן התמלאנו גאווה, זה דבר של פעם בחיים, פעם בדור, לא היה אייכמן נוסף, למרות שהליכוד רצה לעשות מדמיאניוק עוד אייכמן".

איתן: "אני את אייכמן לא חקרתי. בארגנטינה, רק צבי אהרוני חקר אותו. אני לא דובר גרמנית, אבל בארץ הייתי פעם אחת אצלו בכלא, כשהוא ישב בג'למה. באתי עם אבנר לס, מפקד 'לשכה 06' שהוקמה לחקור אותו. שאלתי אותו על תוכנית קורס הקצינים של האס-אס ואיך בחרו אנשים לגסטאפו. סיקרן אותי לדעת. אני קצין ישראלי צעיר, רציתי ללמוד, לדעת, לא שאלתי על השואה, רק על הדברים האלה".

ומה למדת?

"שהתרגול והשינון-כמו-תוכי היו למעשה האל"ף-בי"ת שלהם, של מערכת האימונים של הקצונה באס-אס. אני לא קיבלתי את זה, חשבתי שמערכת מהסוג הזה סופה להיכשל ולהתנוון".

שנאת אותו?

"אני לא שנאתי אותו אף פעם. אני בכלל בן-אדם שלא שונא. אין לי בעיה לטפל בנאצים, גם להרוג אותם, אבל להגיד שאני עושה את זה מתוך שנאה זה לא נכון. שנאה זה פונקציה של מערכת רגשות. אולי תגיד שזה בגלל שהמשפחה שלי לא ניזוקה בשואה, אבל במשפחתה של מרים, אשתי, מברלין ואוקראינה, כן נרצחו רבים".

אהרוני: "לא ראיתי באייכמן רשע גדול, אלא פקיד אפור וצייתן של מערכת שטנית".

איתן: "ההפתעה הגדולה ביותר שלי, שמצאתי קצין ברמה בינונית לחלוטין, שגילה כניעה מוחלטת מרגע ששמו עליו יד. כניעה ולויאליות לאדונים החדשים. גיליתי אדם בינוני-מינוס ואתה אומר לעצמך, בגורלו של העם היהודי נפל להיות מושמד תחת הטכנוקרט הזה. כטכנוקרט הוא כנראה היה מוכשר".

האם היה נכון לפעול בטריטוריה זרה, ידידותית, מתוך ידיעה שמשפט פומבי יחשוף את ההפרה הבוטה של הריבונות שלה?

שלום: "לא היה צריך להתחשב בזה בכלל. יש דברים שעם עושה כשאין לו ברירה".

איתן: "נקודת המוצא שלי תמיד היא - מה הפעולה הזאת תתרום לביטחון מדינת ישראל. אם זה חיוני, אני יכול לעבור הרבה קווים אדומים".

פולארד?

"לא רוצה להתייחס לפולארד".

אל-מבחוח?

שלום: "אני נגד אל-מבחוח. כמו אל-מבחוח יש עשרת-אלפים שיחליפו אותו. אל-מבחוח זה לקלקל את היחסים עם 20 מדינות, אני לא מבין את חוש הפרופורציות. מי זה אל-מבחוח שהוא אן-ריפלייסד? מאז משעל היה צריך לשקול יותר טוב. לפעמים יש מבצעים שאם לא עושים אותם זה יותר טוב. מדינות רוצחות זה כבר לא מטבע עובר לסוחר".

חוכמה של פנסיונר?

"אני הזדקנתי ומקווה שהחכמתי. הראייה האסטרטגית שלי השתנתה. אני רוצה להקל על הערבים להכיר בנו. לדעתי לערבים יש ראייה יותר מתוחכמת פוליטית. הם לא הורגים יהודים בודדים. חוץ מרצח גנדי".

האם אז, בשנת 60', הנחנו שהעולם יסלח?

איתן: "זאת היתה האחריות שלקח על עצמו איסר הראל. הוא לקח על עצמו את האחריות למטרה הנעלה שמאפשרת גם את העבודה המודיעינית הזאת בטריטוריה של מדינה ידידותית. והראיה, שהוא הכין גם את השגריר וגם אותנו לאפשרות שהמבצע ייכשל. בגלל זה לא היינו חמושים בנשק חם. כשהמבצע הצליח, וזה נעשה מיד לאחר הלכידה, פירסמנו בצינורות המודיעיניים התנצלות בפני ממשלת ארגנטינה וארגנטינה לא נקטה שום צעד".

והיום?

איתן: "אני לא בעניינים. אין לי מושג. העולם היום, בגלל התקשורת והמחשבים, שונה".

שלום: "גם על אל-מבחוח העולם יסלח".

איתן: "בוא אסביר לך משהו. בשנת 57' למדתי באנגליה כלכלה מדינית בלונדון סקול אוף אקונומיקס עם אמא של שר החוץ הבריטי היום, מיליבנד. היא היתה פרו-סובייטית מאוד, וכשהסובייטים שלחו אז את הספוטניק הראשון לחלל, היא ואחרים הרימו כוסית. עכשיו, אני מניח ששר החוץ הבריטי קיבל חינוך טוב בבית והצורה שהבריטים מתנהגים קשורה להיסטוריה הפרטית של אלה שמנהלים את המדיניות, ולאו דווקא נובעת מהאינטרסים הצרופים של בריטניה".

לא חששתם לגרור את יהודי ארגנטינה לתוך גל אנטישמי? איסר הראל מתאר בספרו מאות נאצים צעירים שהתנדבו לחפש את אייכמן לאחר שנעלם וניל בסקומב מספר על מאורעות עקובים מדם שאירעו אחרי החטיפה בבואנוס איירס, שבהם נרצח סטודנט יהודי ורבים הותקפו.

איתן: "אני לא יודע מאיפה איסר לקח שמאות חיפשו את אייכמן. אף אחד לא חיפש אותו חוץ מהמשפחה שלו, וגם הם לא הלכו למשטרה. את הפוגרומים אני לא זוכר. מה שאמרת, לי לא זכור שקרה. להערכתי, ולא בדקתי עובדות, זה לא עורר שום מהומה בארגנטינה כי זה פשוט לא עניין את הארגנטינים".

החשבונות הפתוחים

ב-1975 פירסם איסר הראל את גרסתו למבצע לכידת אייכמן, ב-98' פירסם אהרוני ספר משלו, ב-2002 עשה זאת מלחין ובאחרונה (2009) יצא ספרו של העיתונאי האמריקאי ניל בסקומב על החטיפה. רפי איתן אומר שלא נפגש איתו (אף שבספר בסקומב טוען שכן), אברהם שלום - כן ("לשעתיים"). המשתתפים חלוקים ביניהם מי מסר תיאור מדויק יותר.

איתן: "הספר הכי אותנטי זה של איסר הראל, למרות שגם בו יש כמה סיפורי מעשיות. הגרסה של צבי אהרוני זו הגרסה של צבי אהרוני. הוא נלחם על מקומו במבצע אייכמן, זכותו במבצע שמורה לו, הוא זה שמצא את אייכמן, זו זכות שאין עליה חולק, אבל הוא רצה יותר, אז הוא הכניס כל מיני דברים. אני לא כתבתי ספר. מלחין כתב, אהרוני כתב, איסר כתב, אני אף פעם לא חשבתי שאני צריך לפאר את ההיסטוריה שלי בעניין הזה, אבל כשהפכתי להיות שר דאגתי לאסוף בכנסת את משתתפי המבצע, או את יורשיהם, ולהעניק לכל אחד מהם תעודה ואות כבוד, זה עשיתי".

אהרוני: "הספר של איסר הראל נותן, לצערי, תמונה לא נכונה של הדברים ואינו בשום אופן מסמך היסטורי, אלא רומן בלשי שמטרתו העיקרית היתה להאדיר את שמו של הכותב. הספר נכתב במטרה להיות מסחרי ועשה עוול להרבה אנשים. איסר התחשבן בספר עם אנשים על ידי זה שלא נתן להם את הקרדיט הראוי. בשלב ראשון הוצא הספר כאשר כל שמות המשתתפים הנם בדויים. כך נתן איסר קרדיט רק לעצמו. 15 שנה מאוחר יותר יצאה מהדורה חדשה שבה חשף את רוב השמות האמיתיים של משתתפי המבצע למעט קומץ ואני בתוכם. איסר טען אז שהוא עושה את זה על מנת לשמור על ביטחונם. לפחות במה שנוגע לי זה היה תירוץ להתחשבנות מכוערת, כיוון שבשלב הזה כבר לא היתה כל סיבה לשמור על החשאיות של שמי.

"כמסמך היסטורי הספר של ניל בסקומב הוא ספר שנראה לי הרבה יותר טוב ומדויק מספרו של איסר. טרם קראתי את כולו, אבל מתוך עיון בו הוא נראה לי בהחלט לא רע".

רפי אוהב דברים כאלה

11 חודשים לאחר החטיפה, ב-11 באפריל 1961, נפתח משפט אייכמן בירושלים וב-31 במאי 1962 הוא הוצא להורג. במעמד התלייה בכלא רמלה נכח רק רפי איתן מבין חבורת החוטפים. כל השאר נמנעו.

גת: "לא רציתי להיות בתלייה. אני לא יכול לראות אפילו סרט עם אלימות. היינו כולנו בפתיחת המשפט בירושלים, בבית העם, ועד שטסנו לארץ היינו איתו תשעה ימים, היה לי מספיק איתו".

שלום: "זה לא עניין אותי. רפי אוהב דברים כאלה".

איתן: "עובדה היא שאני היחיד מבין הלוכדים שהלך לבקר את אייכמן בתאו. היה לי חשוב לראות את סוף הסיפור. נעזרתי באריה ניר, שהיה נציב בתי הסוהר ובסגנו טוביה דורי, שניהם היו ידידים שלי. סיכמתי איתם שכשיגיע הרגע, וידעתי שזה יהיה סודי, שיצלצלו ויזמינו אותי. ואכן טוביה הזמין אותי. הגעתי לתא שלו ברגע שהכומר עזב. אני נכנס אליו לתא, למעשה עומד בפתח, הוא רואה אותי ושותק. יכול להיות שמעולם לא ידע מה התפקיד שלי בסיפור שלו, ואז הוא מסתכל עלי ואומר בגרמנית: 'אני מקווה שכולכם תבואו אחרי'.

"אחרי כן באו והוציאו אותו ואני הלכתי מאחור. הוא לא היה קשור ברגליים, לפחות לא זכור לי, הוא היה בבגד אסירים חום בהיר. ההליכה במסדרון של כמה עשרות מטרים ארכה כמה דקות, היינו שם שני שוטרים, הכומר, טוביה דורי ועוד כמה שלא הכרתי, והגענו לתא התלייה. הכינו תא בגודל מעלית. הכניסו אותו לתא, סוהר, אחד שפגשתי אחרי זה כמה פעמים, הלביש לו את החבל על הצוואר, כיסה לו את העיניים, פתחו את הדלת והוא נעלם. לא ראיתי את הנפילה. המקום היה קטן ואני עמדתי בחוץ ולא ראיתי לאן הוא נופל, רק ראיתי שכיסו לו את העיניים ואז שמעתי את החבטה".

יש תמונות?

"אף אחד לא צילם שם. אחר כך ירדנו למטה לחצר, הכניסו אותו לתנור שבנה פגלין, עמיחי פגלין, זה שירשתי את מקומו כ'יועץ ראש הממשלה לטרור'. פגלין היה אז בעל בית חרושת לתנורים והוא ייצר תנור מיוחד לשריפת אייכמן, בהזמנה, שהיה בנוי מצינור 30 אינץ' באורך 3 מטרים ובשני הצדדים שלו ברנרים, להביורים כאלה על גז. אז הכניסו את הגופה והדליקו את הברנרים, זה היה בחצר בית הסוהר ולא בפרדס כפי שכתב מה שמו, בסקינד (בסקומב). על הנסיעה לים (לפיזור האפר) כבר ויתרתי. להיות עד סוף שריפת הגופה הספיק לי".

מי לדעתכם תרם את התרומה הגדולה ביותר להצלחת המבצע?

איתן: "התרומה הגדולה ביותר היתה של צבי אהרוני, הוא מצא את אייכמן והדביק את כולנו בלהט החשיבות ההיסטורית של הבאתו למשפט. בלי אנשים כמו אהרוני זה לא היה מצליח. הוא זה שמצא בצורה חכמה את המקום שבו אייכמן התחבא".

שלום: "אהרוני לא קיבל מספיק קרדיט, אני חושב שהוא תרם את חלקו יותר מכל אחד אחר, יותר גם מאיסר. הוא היה המנוע, ואולי בגלל זה הוא התנתק מהארץ".

גת: "אין ספק שאיסר היה המוח מאחורי כל המבצע. לצבי אהרוני היו שתי אכזבות בחיים: שלא קיבל את הפיקוד על יחידת המבצעים של השב"כ ושלא קיבל קרדיט מספיק על אייכמן".

ומה היה תפקידה של יהודית נסיהו?

שלום: "היא היתה מיותרת, איסר שלח אשה לא מתאימה, היא היתה דתייה שאכלה רק כשר, איזה שכל זה? היו לו (לאיסר) כמה דברים שאני לא מבין".

חמישים שנה חלפו מאז. יש לכם מבט אחר על האירוע, אולי מסקנות חדשות?

שלום: "יותר ויותר אני משתכנע, שללא מדינה יהודית תהיה עוד פעם שואה. אם היתה לנו מדינה אז, לא היתה שואה".

גת: "קשה לתאר את מה שאנחנו עשינו, אחד-עשר אלף קילומטר מפה, בלי מכשירי קשר, בלי קשר לארץ, זו היתה העזה בלתי רגילה. מגילי המבוגר אני יכול לומר שזה היום נראה עוד יותר מופלא ממה שהיה פעם".

איתן: "חטיפת אייכמן לא שינתה את חיי, לא לפני ואחרי".*


צבי אהרוני חקר שבויים גרמנים באיטליה

יליד 1921, פרנקפורט ע"נ אודר, גרמניה. ב-1937, בהיותו בן 17, בעקבות פטירת אביו, עלה עם אמו ואחיו לארץ, הצטרף לקיבוץ אלונים, ב-1943 התגייס לצבא הבריטי ושירת כחוקר שבויים גרמנים באיטליה. במלחמת העצמאות פיקד על מחלקה בחטיבת כרמלי, לחם בקרבות משמר הירדן, רמת יוחנן ועכו, השתחרר כמפקד פלוגה, בסוף 1949 הצטרף לשירות הביטחון הכללי, הגיע לתפקיד ראש אגף החקירות, היה ראש אגף המבצעים במוסד, אליו עבר ב-61', פרש בשנת 70' לעסקים, ניהל במשך חמש שנים את עסקיו של שאול אייזנברג בסין, ומ-88' הוא פנסיונר שגר בדרום אנגליה.

אברהם שלום בעד שחרור המוני תמורת גלעד שליט

יליד 1928, וינה, אוסטריה, בן יחיד לאב תעשיין ואם מורה לפסנתר. עם עליית הנאצים הוכה בבית הספר על ידי חבריו לכיתה לעיני המורים. ב-1938, לפני שנמלט עם הוריו לארץ, הספיק לראות מה קרה לקרובי משפחתו שנכלאו לכמה חודשים בבוכנוולד ומאוטהאוזן. ב-1939 הגיע לתל אביב, למד בגימנסיה בלפור, תופף בתזמורות ג'אז שניגנה בתחנת רדיו JCPA ברחוב הירקון, בסוף כיתה י"א (1946) התגייס לפלי"ם, המשיך בגדוד הראשון של הפלמ"ח, במלחמת העצמאות לחם בקרבות גשר שייח' חוסיין, מלכיה, מבצע דני וחוליקאת, בהמשך עשה קורס קצינים. ב-50' גויס לשב"כ על ידי רפי איתן, ב-52' התמנה למפקד יחידת המבצעים בירושלים, הושאל למוסד (54'-57'), בהמשך התמנה לראש אגף המבצעים בשב"כ. ב-1972, בעקבות טבח הספורטאים במינכן, מונה לראש אגף האבטחה בשב"כ וב-1980 מונה לראש השב"כ. ב-1986, בעקבות פרשת קו 300, פרש והיה בין ה-11 שקיבלו חנינה מנשיא המדינה. על פרשה זו אין הוא מוכן לדבר. על עניינים אחרים כן.

למשל, גלעד שליט: "הם רוצים 900, הייתי נותן 900 ועוד אלף, כולל כל השמות המפורסמים, האבו הזה והאבו האחר, גם ברגותי, בלי בעיות, זה אחד שצריך לצמוח פוליטית, וזה בתנאי שבאסטרטגיה שלך אתה רוצה להגיע לשלום".

רפי איתן פלמ"ח, שב"כ, לק"ם, כי"ל, גיל

יליד 1926, עין חרוד, בילדותו עבר לרמת השרון שם רכשה משפחתו (אנטמן) משק חקלאי. למד בפנימיית גבעת השלושה (עם רחבעם זאבי), שירת בפלמ"ח, השתתף בפיצוץ הרדאר על הכרמל, נפצע במלכיה, חזר כקצין מודיעין לנגב בחטיבת יפתח והשתחרר כסרן. בשנים 50'-76' שירת בשב"כ ובמוסד, בשנים 78'-85' היה יועץ למלחמה בטרור לראשי הממשלה בגין, פרס ושמיר, במקביל עמד בראש הלק"ם (הלשכה לקשרי מדע) והיה אחראי להפעלת פולארד. אחר כך היה יו"ר "כימיקלים לישראל", ניהל פרויקטים חקלאיים במרכז אמריקה, ב-2006 עמד בראש מפלגת הגמלאים (גיל), היה שר בממשלת אולמרט ועכשיו, עדיין כראש המפלגה, מתכונן לדבריו לבחירות הבאות.

יעקב גת גויס לשב"כ בהמלצת קרוב משפחה

יליד בקאו, צפון-מזרח רומניה, במשך המלחמה נלקח למחנה כפייה ויצא ממנו בשלום, משפחתו, שכללה 7 אחים ואחיות, ניצלה אף היא. בסוף 47' עלה לארץ בעלייה בלתי לגאלית, נתפס על ידי הבריטים, ישב שנה וחודש בקפריסין, עם תום מלחמת העצמאות הגיע לישראל, למעברת שער עלייה, עבד בבניין, ב-50' התגייס לשב"כ בלי רקע ביטחוני, לאחר שקרוב המליץ עליו כבחור קר רוח. על אייכמן שמע לראשונה ב-58' מאיסר הראל, כשהיה מושאל למוסד בפאריס. ב-73' פרש מהשירות ועד צאתו לגמלאות עבד 20 שנה כגזבר בחברה פרטית.




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת