בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה בישראל לא יכול להיות מרסל רייך-רניצקי

להעריץ אנשים על האינטלקט שלהם זה לא תכונה ישראלית. בישראל מעריצים אנשים רק מפני שהם או צעירים ויפים, או קציני צבא קשוחים

4תגובות

נכון שבאוניברסיטת תל אביב ציינו את יום הולדתו התשעים לפני כחודש, אבל חוץ מזה, אני תוהה כמה אנשים בארץ מסוגלים לתאר להם שעם שלם יסגוד לאדם שהוא לא פצצת מין ולא זמר רוק אלא סתם יהודי פולני-גרמני זקן (בן תשעים כאמור), כמו שהגרמנים סוגדים למבקר הספרות שלהם מרסל רייך-רניצקי. רייך-רינצקי הוא אולי באמת אחד האנשים הנערצים והמפורסמים ביותר בגרמניה, ונחשב לאפיפיור של הספרות הגרמנית, ושמו הולך לפניו אפילו בקרב הגרמנים הפשוטים שבפשוטים, גם כאלה שלא קראו ספר מימיהם.

לישראלים קשה לתאר דבר כזה, כי להעריץ אנשים על האינטלקט שלהם הוא לא תכונה ישראלית. בישראל מעריצים אנשים רק מפני שהם או סקסיים, או צעירים, או יפים, או קציני צבא קשוחים. עוד לא קרה שהעריצו בישראל באמת מישהו שלא ממש נראה טוב. אולי כן מעריצים רבנים זקנים, אבל זה כבר עניין אחר, שבעיני הוא לא רק לא תרבותי אלא לפעמים אנטי תרבותי. לכך התדרדרה התרבות של העם היהודי מרגע שקמה המדינה: שופטים בה אנשים על פי החיצוניות שלהם, על פי האגרסיביות שלהם, והכי פחות על פי האינטלקט שלהם.

אבל אני סתם נגרר לשפיכת זעמי על התרבות הישראלית במקום לדבר על מרסל רייך-רניצקי עצמו. האיש הזה הוא תופעה שאין דוגמתה בעולם. ניצול שואה, שבחר לחיות אחרי המלחמה בגרמניה, ואימץ אותה למולדתו, והיה לאחד ממפרשי ומבקרי הספרות הכי אכזריים שלה. הוא היה עורך המוסף לספרות של העיתון "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", עמד בראש תוכנית טלוויזיה שהקנתה לו פופולריות לא רגילה, התוכנית "הרביעייה הספרותית". הוא בעצם האיש שהרבה מאוד בזכותו, התרבות הגרמנית קמה מחדש על הרגליים אחרי המלחמה ונהייתה למעצמה מחדש.

בארץ, מי דומה לו? אף לא אחד. בגלל זה התרבות שלנו נראית כמו שהיא נראית, והתרבות הגרמנית נראית כמו שהיא נראית. בגלל זה בארץ פורחת החנופה בקרב הסופרים, שכל מעיינם הוא למצוא חן בעיני קוראים רבים ככל האפשר, בעוד שבגרמניה צריך, כדי להיחשב למישהו בספרות, למצוא חן בעיני מרסל רייך-רניצקי. וזה בכלל לא קל.

ישעיהו ליבוביץ היה קצת כמוהו. נביא זעם. אבל הוא לא התעסק ספציפית בתחום הספרות. היה המבקר ברוך קורצווייל. אבל איך התייחסו לקורצווייל! סירבו לתת לו משרה באוניברסיטה ותקעו אותו בחיפה כדי להשפיל אותו, עד שעגנון בכבודו ובעצמו השתדל למענו ורק אז הוא התחיל לחיות כמו בן אדם, ואחר כך התאבד. עם כל הצניעות, אני הקטן, מנסה ללכת לאורו של מרסל רייך-רניצקי ולא לעשות חשבון עם אף אחד, כמוהו. אז מה אני מקבל? קללות, ואיומים, ותלונות במועצת העיתונות, ואנשים חותמים על עצומות כדי לפטר אותי. ולמה זה כך? כי ישראל, מה לעשות, היא לא ארץ תרבותית. וגרמניה כן. פשוט מאוד.

בארץ תרבותית אמיתית, אנשים מסוגלים לקבל ביקורת נוקבת ממישהו שמצליף בהם בלי הרף על כך שהם לא מספיק תרבותיים. בארץ לא תרבותית, אנשים רק חושבים איך להיעלב, ומכלים את זמנם בהיעלבויות ובתלונות ובטרוניות.

חבר כאן בברלין שמר לי את הגיליון המיוחד שיצא לכבוד יום הולדתו התשעים של רייך-רניצקי ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" ב-2 ביוני. גיליון מלא וגדוש. בין יתר הדברים מספרים שם על הלקסיקון הגדול שעורך רייך-רניצקי בשנים האחרונות, שיכלול את מה שצריך להיות הקאנון של הספרות לפי דעתו. וזה מעשה נועז מאין כמוהו, להתיימר לדעת מה הדברים שראוי שעם שלם יקרא ומה שלא יקרא. אבל עובדה שזה עובד. בואו נחשוב רגע על דבר כזה קורה בארץ. מיד תקום איזו אשה שתגיד שהטקסט המסוים שנבחר להיכנס לקאנון מעליב את הנשים, וגבר יגיד שטקסט אחר מעליב את הגברים, וטקסט אחר מעליב את הדתיים ועוד אחר מעליב את החילוניים וכן הלאה.

פעם סיפרה לי הסופרת רות אלמוג, שנשלחה על ידי עורך "הארץ" בעבר גרשום שוקן לראיין את מרסל רייך-רניצקי, כי רייך-רניצקי אמר לה שהספרות הישראלית בכללותה היא בעיניו דבר לא קיים, נאדה, לא ראוי. אולי בינתיים הוא שינה את דעתו, אם כי נדמה לי שלא, חוץ מאשר במקרה ששפך תשבחות מאלפות על ספר של צרויה שלו. ואמנם, אם חושבים על כך מהפרספקטיבה שלו, מה הועילה הספרות הישראלית לעולם? היא נתנה לו כמה סיפורים חביבים, ובעיקר פירנסה את הסופרים עצמם, אבל אם נניח היתה נופלת פצצת אטום על כל הספרים הישראלים, מישהו היה מרגיש נורא בחסרונם?

לפני שנה או שנתיים, מרסל רייך-רניצקי הוזמן לקבל פרס חשוב מטעם הטלוויזיה הגרמנית, ואכן הגיע לטקס. אבל אחרי שעלה על הבימה, הוא אמר שהוא לא רוצה את הפרס מפני שהוא בז למי שנותנים אותו, מפני שהם אנשים לא תרבותיים. בישראל, חוץ מלייבוביץ, מי דחה אי פעם פרס שניתן לו? מי מהסופרים הוזמן לקבל את פרס ישראל, נניח, ושם, על הבימה, לקח את תעודת הפרס וקרע אותה לגזרים לעיני ראש הממשלה? אף אחד אינו מעז לעשות זאת. כי כדי להיות יהודי מרדן, מקורי, חריף, חכם, צריך לא לחיות בארץ. כדי להיות נערץ בזקנתך צריך לא לחיות בארץ, אלא אם כן, כאמור אתה רבי קיצוני או סתם שרלטן.

בכלל, תכופות כדי להיות אתה עצמך, מוטב שלא תחיה בארץ. אמנם נכון שבארץ אתה יכול להיות לפעמים אתה עצמך, אבל רק עד שאתה לא מתנגש עם מה שעדר הישראלים סבור שיפה להגיד ולא יפה להגיד. אחרת המחיר שתשלם יהיה גבוה, גבוה מאוד.



מרסל רייך-רניצקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו