בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוף שנת הלימודים | מה למדו תלמידי ישראל בשיעורי חינוך מיני

איך מקנים חינוך מיני לילדים שחושבים שהם יודעים על מין לא פחות מהמורים שלהם? משרד החינוך מתקשה

תגובות

יועצת שכבה י"א בבית הספר מקיף ח' בראשון לציון נכנסת לכיתה. היא כותבת על הלוח "מיניות והתבגרות", ומבקשת מהתלמידים לציין אסוציאציות שמעורר בהם הנושא. את התשובות היא רושמת על הלוח, מנסחת מחדש את חלקן בהתאם לראשי הפרקים שתיכננה: חברות בין המינים, תקשורת, אהבה, זוגיות ללא אלימות, ניהול כעסים. "האחות תיכנס בשבוע הבא לדבר על אמצעי מניעה", היא מבטיחה. "אנא אל תבריזו מהשיעור". צחקוקים ולחשושים בכיתה. "מה היא תעשה?" שואל תלמיד אחד. "היא תראה מה עושים עם קונדום", עונה אחר, בזלזול מופגן.

אורנה רוטשילד, היועצת, מהסה את הלחשושים ומחלקת שאלון משוכפל. הכותרת: "בחן את עצמך - כמה אתה יודע על מיניות". הדף מחולק לארבעה טורים. בימני היגדים מתחלפים, לשמאלם שלוש אפשרויות בחירה: נכון, לא נכון, לא יודע. "אתם לא אמורים לדעת הכל", היא מרגיעה, "אם הייתם יודעים הכל לא הייתי באה".

"השאלה האחרונה ממש מפגרת", מעיר תלמיד. השאלה: "האם שני חברים בני 15 המאוננים אחד על יד השני נחשבים הומואים?" "כל השאלות מפגרות", משיבה רוטשילד, "זו המטרה". רעש בכיתה. "אני מזכירה לכם את החוזה בשיעורים האלה", היא ממשיכה, "אנחנו מדברים בכבוד, אך ורק על עצמנו ולא על חבר. מי שרוצה לשתף בסיפור אישי שיחשוב עוד שנייה, כי מלים שיוצאות לא חוזרות. אנחנו נקרא לאיברי המין בשמות שלהם. ברור שיהיו צחוקים. מותר לצחוק. אבל יש לנו כבוד זה לזה. איזו תחושה עולה מהמשפטים האלה?"

תלמיד: "נבוכות".

רוטשילד: "נכון, מבוכה, תודה".

"סלידה", מציעה מישהי.

"אה, מה?" מהמהם מישהו.

"אתם לא יודעים מה זה?" מתנשאת התלמידה.

"בושה, מבוכה, אי נוחות", מסייעת רוטשילד, ופונה לדון בהיגדים עצמם. מחנכת הכיתה יושבת בפינת החדר, משקיפה. "בגיל הנעורים ניתן לקיים קשר של אהבה יציב וממושך גם ללא יחסי מין מלאים", גורס ההיגד הראשון בדף. הכיתה המאולפת משיבה במקהלה: "נכון", ורק מישהו בפינה מתגרה בחיוך ערמומי: "מה, אני יכול להיות עם מישהי שנה ולא לעשות כלום?"

רוטשילד: "והנערה יכולה? האם הכרחי שיהיה מין בקשר של אהבה?"

מקהלה: "לא".

רוטשילד: "אז מה צריך?"

מקהלה: "אמון, סבלנות, כבוד".

רוטשילד: "וכל זה במלה אחת? תקשורת. לא נגיד לכם מתי לקיים יחסי מין, אבל ככל שדוחים את זה, בשלים יותר מבחינה מינית ורגשית. חשוב שהבנות שמחליטות לקיים יחסי מין יידעו שהן עושות את הדבר הנכון לגוף שלהן".

אבל מה נכון לגוף שלהן? רוטשילד משתדלת לא לנקוב במספרים, אבל בוחרת בסוף בגיל 16-17 כרף התחתון לאיבוד הבתולים, "כי רק אז הנרתיק משלים את הבשלות המינית שלו. לפני זה, כשהשכבות שמגוננות עליו עוד לא בשלות, מחלות מין נקלטות מהר מאוד. את הבחור זה לא תמיד מעניין". החוק נוקב בגיל 16 (ובגיל 14 אם פער הגילים בין הפרטנרים קטן משנתיים). רופאים אומרים שקשה לנקוב בגיל אחיד, כי איברי המין משלימים את התפתחותם בגילים שונים אצל נערות שונות. הבעיה, על כל פנים, אינה פגיעות למחלות מין דווקא, אלא רגישות פיזית של האיברים המתפתחים עצמם. בכל מקרה, מדגישה רוטשילד, זה לא רק עניין גופני: "בנות, בלי שייכות וקירבה לא יכולות לקיים יחסי מין אמיתיים. הן צריכות להרגיש שאוהבים אותן".

היא משרטטת על הלוח גרף וקוראת לו "מעגל התגובה המינית". במאוזן ציר הזמן, במאונך מידת החשק, מתחילת הגירוי המיני ועד האורגזמה. "בן בגילכם יכול לגמור בשתי דקות, בצ'יק. לנערה, לאשה, לוקח לפחות 20 דקות". צחקוקי הבנות מתגברים. הטון מדעי: רוטשילד מדברת על מספרים ואחוזים ופרופילים פסיכולוגיים, והרבה ביולוגיה. לא ברור אם מיניות של תלמידי תיכון היא נושא רגיש ומורכב או דף עבודה שמחולק בכיתה.

רוטשילד: "תקראו את ההיגד הבא בבקשה".

תלמיד א': "אני לא רוצה לקרוא".

תלמיד ב' מתנדב: "הפרשה מהנרתיק אצל הבת ומהפין אצל הבן יחד עם צריבה וגרד מצביעים על אפשרות למחלת מין", ומוסיף: "זה נכון".

ממשיכים הלאה בלי לומר מלה: "ישיבה על האסלה, נשיקה, לחיצת יד או שתייה מכוס משותפת עלולים להדביק באיידס".

המהומים בכיתה: "נכון".

רוטשילד: "לא נכון, אך ורק בדם". או בזרע או בהפרשות נרתיק, אך על כך אין מדברים כאן.

קצת אחרי הצלצול מגיע הנושא המכריע: "הגודל - קובע או לא קובע?" תלמיד אחד מזנק מבעד לבלגן בכיתה: "קובע, זה חשוב לשפשוף בכניסה". רוטשילד מנסה להרגיע: "יש איברי מין קטנים, בינוניים וגדולים, אבל מי שיש לו איבר מין קטן, הוא מתארך עד 14-16 ס"מ". הכיתה לא מתרשמת. "כולם יודעים שהגודל קובע", מתעקש תלמיד אחר. "העצבים נמצאים רק בשליש העליון של הפין", עוברת רוטשילד לנוירולוגיה, "לכן מספיק שהשליש העליון ייכנס כדי שהגבר ירגיש ריגוש מיני. ושיהיה לכם יום נפלא". הפסקה.

מאחורי עלה התאנה

שיעורי חינוך מיני הם חלק מתוכנית "כישורי חיים" של משרד החינוך, שהפכה לפני שנתיים לתוכנית חובה בחטיבות ביניים ובבתי ספר יסודיים בחינוך הממלכתי (יהודי חילוני). אולם בדיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת לפני שלושה חודשים התברר כי רק כ-60 אחוז מחטיבות הביניים ופחות ממחצית מהיסודיים מיישמים את התוכנית, "הפועלת לפיתוח כשירות רגשית-חברתית של תלמידים", לפי הצהרת הכוונות הרשמית של משרד החינוך.

כיוון שהנתונים מתייחסים לחשיפה לתוכנית כולה, העוסקת גם באלימות, תסכול, סמים ואלכוהול, הרי שאחוזי החשיפה לחינוך מיני נמוכים עוד יותר. "יש קטגוריות שבהן עוסקים פחות מ-20 אחוז, כמו הריונות ואמצעי מניעה", מודה טלי טרגר, מנהלת היחידה למיניות, זוגיות וחיי משפחה בשפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי), הגוף שאחראי על כתיבת התוכנית ויישומה, "ובנושא ההומו-לסבי, שכלול בתוכנית לכיתות ח'-ט', עוסקים אפילו פחות".

פרסום הנתונים משך אש למשרד החינוך, על רקע ריבוי מקרי הפגיעה המינית בקטינות ומקרי האונס הקבוצתי שנחשפו בשנה האחרונה. ח"כ דני דנון (ליכוד), יו"ר הוועדה, הטיל על המשרד אחריות לכך. אחרים קבלו על חוסר הפניית תקציבים לנושא. טרגר לא נרתעת מהביקורת. היא הראשונה להודות בבעייתיות המצב.

תוכנית רשמית ומסודרת לחינוך מיני דווקא יש. "זו תוכנית ספירלית, שבנויה באופן הדרגתי לפי גילים, כשחוזרים על הנושאים שוב ושוב בהסתכלות יותר מעמיקה ככל שמתבגרים", אומרת טרגר. "בכיתה ד' מתחילים לדבר על יחסים בין המינים, מגדר וסטריאוטיפים. זו הקדמה לזהות מינית ולהט"בית, נושא שאליו מגיעים בכיתה ט', אחרי שבעבר דיברנו על זה רק בכיתה י"א".

אבל לשפ"י אין הסמכות לוודא שהתוכנית גם מועברת בכיתות. "קשה לאכוף, כי אלה לא דברים שכתובים בתעודה", טרגר מודה. "בסוף כל שנה אנחנו עורכים סקר כדי לבדוק עם היועצות באיזה היקף הן הפעילו את זה. על חינוך מיני אכן מדלגים יותר בקלות. בתיכונים זה רשות, ושם גם קשה יותר כי מכוונים לבגרויות. בקרוב ייצא כנראה מכתב של השר להזכיר ולרענן שצריכה להיות שעה שבועית של כישורי חיים".

"החינוך המיני שיש היום לא מספיק", אומר ד"ר רוני שטרקשל מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית. "מחקר שערכתי לפני מספר שנים מראה שבשלוש השנים שקדמו לביצועו, כרבע מתלמידי התיכון לא נחשפו בכלל לחינוך מיני, ורבע נוסף נחשף לפחות משלוש שעות. תוכנית לחינוך מיני לא יכולה להתפרס על פחות מעשר שעות בשלוש שנים. זו לא תוכנית, זה עלה תאנה".

צור זיו, תיכוניסט מזכרון יעקב, נופל ברבע הראשון. הוא מספר שצלח עד כה עשר שנות לימוד חפות לגמרי מחינוך מיני. "תמיד אמרו 'כנראה בשנה הבאה'", הוא אומר. "אולי בכיתה י"א יהיה לנו, אבל להתחיל רק אז זה כבר לסמן וי יותר מאשר ללמד משהו".

טרגר ושטרקשל מסכימים שחינוך מיני יעיל צריך להתחיל בגיל צעיר, "כי גיל ההתבגרות זה הזמן הכי לא מתאים להתחיל לדבר איתם על מיניות", אומרת טרגר. "זה השלב שהמיניות של ההורים מתחילה להיות מאיימת, הם נגעלים מהמחשבה שההורים שלהם הם יצורים מיניים".

"בגיל ההתבגרות בני נוער מכוונים את מיניותם מהבית החוצה", מוסיף שטרקשל. "הם מחפשים אינטימיות לא רק בחיבור האיברים שלהם, אלא גם בדיבור על המין, ביצירת מגע עין ובבדיקת ערכים, והם עושים את זה בחברת בני נוער, לכן בית הספר זה המקום הכמעט-טבעי לחינוך מיני".

לצד מגבלות התקציב ומשוכות פוליטיות (בעיקר טענות מצד שמרנים כי חינוך מיני מעודד פעילות מינית בקרב קטינים), בשפ"י מודים שעליהם להתמודד עם פערים משמעותיים בין החזון הליברלי שהם רוקמים במשרדיהם ברחוב דבורה הנביאה בירושלים למבוכה שאופפת את מרבית המורים כשהם נדרשים לדבר על מין עם תלמידיהם. "יש המון מורות מהדור הישן, פרימיטיביות, שתגיד לידן בולבול והן יישתלו באדמה", רוטנת ל', מחנכת צעירה של כיתה ו' בבית ספר בתל אביב. "אולי במקום לשלוח מורים להשתלמויות בשזירת פרחים וכל מיני קורסים כאלה שמוכרים לגמול, צריך לשלוח אותם להעשרה בתכנים פסיכולוגיים, שילמדו איך לדבר על מין עם ילדים. אם זה לא ישחרר אותם, זה לפחות ייתן עוד כלים".

"זה מלחיץ את המורים ומאיים עליהם", אומרת טרגר. "גם כשאני באה לדבר על מיניות עם הבנים שלי, התגובה היא 'אוי אמא, את מביכה אותנו'. זה מפגיש אותך עם המיניות שלך ומעורר חרדות. בחברה המערבית יש תפיסה שמיניות זה משהו שקורה בחושך ולא מדברים עליו, השאלה היא איך שמים את זה באור בלי לפגוע באף אחד. יותר קל למורים לבוא עם שיעור מובנה ולתת שיעורי בית. הם הכי מפחדים משאלות ישירות כמו האם את מאוננת? האם את מקיימת יחסי מין עם בעלך? על זה אנחנו עובדים איתם".

איך?

"התחלנו להעביר הכשרות. אנחנו שואלים איך הם אוהבים את הקפה שלהם בבוקר ומי יודע להכין אותו הכי טוב, ומשליכים מזה: אם אפשר לדבר בצורה כל כך ברורה על קפה, למה לא על מיניות? כמה קפה, כמה חלב, כמה חם וכמה קר. כשעוברים תהליך כזה, פחות מאיים לדבר על זה בכיתה. אנחנו עוזרים להם להבין שהילד לא שואל כדי להביך אלא מנסה להבין אם זה נורמלי שהוא מאונן, אם המורה מוכנה להודות שגם היא יצור מיני, אם זה בסדר לשאול שאלות כאלה. הוא בעצם עסוק בעצמו, ורוצה לראות שהמורה מולו אמיתי וכן".

כבר בפלמ"ח

"מומחים התריעו לא אחת על כך שמערכת החינוך עוצמת עיניה ומתעלמת מהנושא", נכתב ב"הארץ" ב-73' ביחס להיעדר תוכנית לחינוך מיני בבתי ספר בישראל. באותה שנה החליט שר החינוך דאז, יגאל אלון, על מהפכה: "השקפתו היתה כי בתקופתנו הרציונלית יש להסיר את מעטה המסתורין המוגזם מעל המין וכיוון שבית הספר שלנו מכין את תלמידיו לקראת החיים, חובה עליו להיכנס גם בתחומים אלה", נכתב בידיעה. "מצד שני, העריך שר החינוך כי מערכת החינוך שלנו עדיין לא בשלה לעבור מחוסר מעש אל הקיצוניות של חיוב 'מלמעלה' להכניס את החינוך המיני לכל המערכת. לפיכך סוכם כי מערכת החינוך מוכנה להנהיג חינוך לחיי משפחה 'לרבות האספקטים הסקסואליים', אך לא להטיל זאת מיד בחובה אלא רק באותם בתי ספר אשר בשלים לכך".

לפני קום המדינה היה החינוך המיני נחלתם של תנועות הנוער והקיבוצים. "כבר כשהייתי בפלמ"ח הדרכתי קבוצות נוער בנושא", מספרת אלה בר-גיא (81), מראשונות העוסקים בתחום בישראל, שניהלה בשנים 85'-92' את היחידה לחינוך מיני במשרד החינוך ובשנות ה-60 נמנתה עם קבוצת רופאים, יועצים, מחנכים ופסיכולוגים שפעלה לקידום הנושא במסגרות פורמליות. "למדנו יחד כ-20 איש ויצרנו את המקצוע", אומרת בר-גיא. החינוך המיני באותן שנים היה שולי וספורדי, והתקיים הרחק מהדיון הציבורי. מחנכים נהגו להעלות את הנושא רק באופן מקרי או בעקבות אירועים שהתרחשו בכיתה.

גם לאחר קום המדינה החינוך המיני לא עמד בראש סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות - עד העלייה ההמונית של משפחות מרובות ילדים ממדינות ערב, שבעקבותיה, "אנשי המקצוע הציגו את החינוך המיני כאמצעי שמשרת את המדינה באמצעות הבאת הנחשלים להפנמת התנהגות רבייתית מתורבתת ולרכישת 'הרגלים נכונים'", טוען ד"ר גבי קאבאליון, מרצה בכיר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון, שחקר את ההיסטוריה של החינוך המיני בישראל.

לחץ מתמשך של אנשי המקצוע על הממסד, בשילוב תזמון מוצלח, הוביל כעבור מספר שנים למיסוד החינוך המיני כתחום לימוד. המהפכה המינית של שנות ה-60, עם הגלולה נגד הריון שניתקה את הקשר המתחייב בין מין לרבייה, הביאה הורים ומחנכים לחשוש לנוער שהפך מקונפורמי למתירני. בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים, פנתה המדינה לעסוק גם בבעיות חברתיות מבית ולא רק בהיערכות להתמודדות מול אויבים חיצוניים. ועדות ממלכתיות שונות שהתכנסו באותן שנים נתנו במה לטענות שחינוך מיני עשוי לפתור בעיות חברתיות אלה, החל מנחשלותן של קבוצות חברתיות (למשל ועדת כ"ץ שהקימה גולדה מאיר בעקבות אירועי הפנתרים השחורים) ועד להידרדרות המוסרית של הנוער (שבמתירנותו הואשמו גם המתנדבים שהגיעו לקיבוצים לאחר ששת הימים והביאו עמם הרגלים ליברליים ומחלות שעוברות במגע מיני). הנושא המיני לא נידון כלל באותן ועדות "כנושא בעל מטען חיובי, כנושא של צמיחה אישית, חוויה והתנסות, של ביטוי עצמי או הנאה", גורס קאבאליון.

ב-72' נערך בתל אביב הסימפוזיון הבינלאומי הראשון לחינוך מיני, שמשך סיקור תקשורתי נרחב, ובהמשך הוקמה "האגודה הישראלית לחינוך מיני". אולם החינוך המיני נתפס עדיין כפתרון אפשרי לבעיות חברתיות, מוויסות ילודה ועד פיקוח על ילדים ונוער, לאו דווקא כפלטפורמה לדיון במיניות בני הנוער עצמם. קאבאליון קורא לזה "שימוש בשיח של מצוקה".

ב-73' הוקמה היחידה לחינוך מיני במשרד החינוך. חברי כנסת ופעילים דתיים מיהרו להתנגד. ח"כ לורנץ מאגודת ישראל ראה בהצעה להנהיג חינוך מיני "הוכחה מוחשית ביותר להידרדרותנו ואובדן דמותנו המקורית", כפי שדווח ב"הארץ" במאי 73'. "הוא קרא ללכת בעקבות החינוך הדתי - לריסון עצמי מוסרי, הזוכה גם היום להצלחה מרבית".

משרד החינוך הגיב באסטרטגיה כפולה: ראשית, הדגשת אופייה השמרני של התוכנית. "בדברי תשובתו (ללורנץ) אמר שר החינוך כי הצעתו איננה מתכוונת להגדיל את המתירנות אלא לעזור לנוער הלומד להתמודד עם הבעיה ולעודד אותו לקראת קיום חיי משפחה בריאים", דווח באותה ידיעה. לפיכך גם הוסיפו לשם היחידה שהוקמה במשרד את הכותרת "תוכנית לחינוך לחיי משפחה". כלומר, המין נידון רק בהקשר של חיי משפחה ורבייה. ושנית, השר אלון נסמך על רטוריקה מדעית ועל "ממצאים מדעיים" בבואו להצדיק את נחיצות היחידה.

בשנת 89' הוקמה בשפ"י יחידה חדשה העוסקת בפגיעות מיניות. "משרד החינוך עוסק עם הזמן יותר ויותר בביטויים מכוערים של מיניות", אומר קאבאליון. "אם בעבר זה היה הילד שעלול להזיק לעצמו בכך שהוא מאונן או שהוריו מדכאים את מיניותו או ילדה שעושה שטויות ומסתבכת לפני גיל 18, בשנות ה-90 עלה הצורך לעסוק גם בפגיעה מינית נוכח אירועים כמו האונס בקיבוץ שמרת שמשרד החינוך מצא עצמו לא מוכן ולא ערוך בעקבותיו. זה כבר לא שטויות שבנים עושים, אלא אונס קבוצתי ובריונות, כשגיל המעורבים הולך ויורד. זה נהיה שיח של קורבנות, אבל פחות מדברים על העובדה שהסכנות האמיתיות אורבות בבית. רוב הפגיעות המיניות הן מצד אבות, או דוד או מכר, ועל זה משרד החינוך מתקשה לדבר. הטקסטים מדברים בעיקר על אדם זר בפארק, אבל הסטטיסטיקה הפוכה. זה הופך לשיח של פאניקה".

בשנה האחרונה דומה שהפאניקה מרימה שוב את ראשה, גם אם לא כולם משוכנעים שאכן מדובר בהתגברות האלימות המינית או רק בגידול במודעות, שמוביל לדיווחים רבים יותר על כך. "אני חווה פער גדול בין ההיכרות שלי עם בני נוער לבין מה שאני קוראת", אומרת טרגר, "האם אנחנו עיוורים או שבתקשורת מקצינים תופעות?"

ריבוי המקרים לא מצביע על כישלון החינוך המיני בישראל?

"לא יודעת אם כישלון, אבל עוד אין מספיק הצלחה. אני מאמינה שאם היה חינוך מיני יותר עקבי לאורך שנים היתה פחות פגיעה מינית. חינוך למיניות אמור להתחיל בגיל צעיר בבית. ילדים נולדים מיניים והמסרים שהם מקבלים לכל אורך הדרך משפיעים על התפתחותם".

המורה ל' סלחנית פחות: "הילדים מודעים למה שקורה סביבם, וברגע שלא מדברים איתם על זה, הם מקבלים את המסר שככה זה וזה בסדר. היו לי בכיתה ילדים שחזו במקרה כזה. קראו להם לבוא מאחורי בניין בשכונה, ושם עמדה ילדה עירומה עם 15 ילדים סביבה. היא היתה מאוהבת באיזה ילד והסכימה לעשות בשבילו הכל. במשטרה אמר אחד הילדים שקראו לו ואמרו שהיא תמצוץ לו, תגובתו היתה: היא רצתה את זה, זה היה בהסכמה. הכי נורא זה שלוות הנפש של הילדים המעורבים. זה נראה להם נורמלי. אף אחד לא מלמד אותם שזה נורא שילדה עומדת בתחתונים ו-15 בנים סביבה. במקום שנחנך את הילדים ונכתיב להם נורמות, הם מכתיבים לנו".

שומרי מסך

אחרי אימת המתנדבים, איישו הטלוויזיה, הקולנוע והפרסום עמוסי התכנים המיניים הבוטים והמסרים הסקסיסטיים את תפקיד משחיתי הנוער. בימים אלה, האינטרנט נושא בעול. במשרד החינוך מתייחסים למהפכת המידע, המזמנת למתבגרים "מידע מיני פרוץ, בלי הגבלות" באינטרנט ובסלולר, כאל אויבת הדור.

בחזית הדיון נמצא היחס לפורנוגרפיה. "היום הכל נגיש", קובלת טרגר. "בני נוער מפתחים קהות חושים לעניין, ומגיעים לטיפול מיני אחרי שאוננו כל כך הרבה מול פורנו, שהם כבר לא יודעים איך לקיים יחסי מין. הם לא מתפקדים כמו בסרטים שהם רואים וחושבים שמשהו בהם דפוק".

אין ויכוח על כך שבני נוער חשופים כיום למידע פורנוגרפי יותר מבעבר. "מחקר שעשינו הראה שבקרב תלמידי ט'-י"ב, 90 אחוז מהבנים צפו בפורנוגרפיה, ו-68 אחוז מהבנות", אומר ד"ר שטרקשל. "זה רוב מוחלט. האגדה היא שהבנים מראים לבנות, אבל כשבדקנו את זה בסקר התברר שחלק משמעותי מהבנים והבנות צופים בזה לבדם".

השאלה היא, אם זה בהכרח איום ונורא. "אין מחקרים שפורנו מזיק", אומר שטרקשל, "אבל נראה אותך חוקר את זה. מצד אחד, לא מאפשרים קיום מחקר כזה כי הנושא רגיש. מצד שני, כל חובבן קובע שזה מזיק ללא כל ביסוס, אף על פי שיש מחקרים, לא מישראל, שמראים במובנים מסוימים את ההפך. אלה הרהורי לב. אני לא מתבייש להגיד שאני לא יודע. פורנוגרפיה אלימה עלולה להזיק, ואני חושב שבמסגרת של חינוך מיני צריך להתמודד עם זה. לדוגמה, חלק מהנחקרים דיווחו שהצפייה בפורנוגרפיה מעוררת בהם גועל וגירוי גם יחד. בני נוער שואלים אותי: מגרים אותי דברים שאני נגעל מהם, האם זה הופך אותי למגעיל או לפרוורטי או לפושע מין? צריך לתת להם כלים להתמודד עם פורנוגרפיה, כי היא מציפה את מרחב המחיה שלהם, אבל מי ייתן לך במערכת החינוך להתמודד עם זה באופן רציני?"

גם ד"ר יוסי הראל-פיש מאוניברסיטת בר אילן, החוקר הראשי במחקר הבינלאומי על בריאות הנוער של ארגון הבריאות עולמי, לא בטוח שפורנוגרפיה מזיקה לבני נוער כשלעצמה. "השאלה היא מה קורה כשאתה רואה את זה מנקודת מבט של ילד בן 13, וזה מתערבב עם חוסר כבוד לזולת ומעשי שובבות. אני לא בטוח שהתוכניות כיום מתמודדות עם סוג המידע הבוטה הזה, בתקופה שנגיעות והצקות מיניות הופכות לחלק מהרפרטואר. יש נטייה לעשות דמוניזציה לנוער, לטעון שהם נהיו אנסים, אלימים. אבל הנוער הוא בבואה שלנו, ואם אנחנו לא יוצקים אחריות ויכולת התמודדות עם התכנים הללו - זה מה שקורה".

"זו שטות מוחלטת להאשים את הפורנו ולטעון שזה מה שגורם לילדים לאנוס בנות 12", טוען פרופ' עזי ברק, מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. "חבורות ילדים זה לא מה שמראים באתרי פורנו. היו מחקרים שבדקו בני נוער ומבוגרים שהורשעו באלימות מינית, ומצאו שהם לא היו חשופים למידע פורנוגרפי באינטרנט יותר מכל אחד אחר. להפך, לחלקם הפורנו משמש קתרזיס, במקום שיבצעו את זה מול ילדות. אתה רואה בטלוויזיה מכות והתעללויות ונהיגה איומה, זה גורם לך לצאת החוצה ולעשות את זה? מה שחשוב זה לא הגירוי, אלא איזה חיסון יש לך נגדו, איזה חינוך וערכים ותוכניות מניעה מההורים ומבית הספר שיאפשרו להבחין בין ראוי ללא ראוי. להאשים את הגירוי זו הסרת אחריות מהמנגנון המסנן".

פורנו אינו הבעיה היחידה. "תלמידה שמדברת עם מישהו בפייסבוק ומסתנוורת כשהוא אומר לה כמה היא יפה - גם זו בעיה", אומרת אורנה רוטשילד. "הם בגיל שהם מסתנוורים ומתאהבים בקלות כי הם מחפשים שייכות. באינטרנט יש הרבה סכנות ותפקידנו להאיר את עיניהם. השיחה הבין-אישית, תקשורת פנים אל פנים - אין תחליף לזה".

האינטרנט והסלולר דווקא יכולים להיות כלים נפלאים לחינוך מיני, אומר פרופ' ברק. הם נגישים, אישיים ומאפשרים תקשורת ישירה בין בני נוער אנונימיים למומחים מוסמכים. מבוכה? עכבות אישיות? "כשאתה עובד מול אתר אינטרנט, הבעיות האלה נעלמות", הוא אומר.

בצפון קרוליינה שבארצות הברית נחנך לפני כשנה שירות מידע מיני באס-אם-אס, שנקרא "קו המידע של הדבורים והציפורים". בני נוער מוזמנים לשלוח שאלות למספר שפורסם ברשתות חברתיות, וצוות מתנדבים מסמס להם תשובות תוך 24 שעות. בארץ טרם הושק שירות דומה. ב"דלת פתוחה", עמותה המספקת שירותי ייעוץ לבני נוער, שקלו לעשות זאת, אך נסוגו בגלל הלוגיסטיקה המורכבת, מספרת ד"ר נלי שטיין, יועצת בעמותה. הם מסתפקים בהפעלת שירות דומה דרך אתר האינטרנט שלהם, המעוצב במלוא העליזות של סניף קופת חולים.

רעש וחרדות

בדיחה ותיקה מספרת על מורה שנכנס לכיתה והצהיר: "היום נדבר על חינוך מיני". שאלו התלמידים: "מה אדוני רוצה לדעת?"

מהפכת המידע היתה אמורה להקצין את המצב, כי מה יחדשו המורים לתלמידים שבכיתה ו' כבר צופים בפורנו, יכולים לקבל מידע בפורומים לייעוץ מיני מגורמים מוסמכים ובעיקר בטוחים שהם יודעים הכל על מין? "המון", אומרת רוטשילד.

טרגר נחרצת פחות: "המבוגרים הם כבר לא מומחי ידע, אבל צברנו ניסיון ואנחנו יכולים ללמד אותם לחשוב באופן ביקורתי על מה שהם רואים, לחשוב איזה אג'נדות יש מאחורי המידע שהם מקבלים. גם לא תמיד הם יודעים עם מי להתייעץ. אנחנו לא רואים שהם במיוחד מנסים ללמוד ולקבל ייעוץ באופן עצמאי.

"אני נותנת להם מקום לדיאלוג בתוך קבוצה", ממשיכה טרגר, "לחשוב מה מקובל עלי ומה לא. אחרי האונס הקבוצתי בתל אביב, התגובה של הבנים היתה להאשים את הנערה, 'בטח הגיע לה'. לבנים יש תפיסה שלא יכול להיות שאתה גבר אם מישהי מציעה לך יחסי ומין ולא תיקח, שלא לגיטימי להגיד שלא מתאים לי אם זה נגד רצונה. אלה גילים שנורא נכנסים לסטריאוטיפים, כי קבוצת השווים דומיננטית מאוד. ואילו הבנות - חלקן האמינו שלהן זה לא יקרה, ואחרות דיברו על המקום שיש לחץ, ואם יש חבר הוא מצפה לכל מיני דברים ואיך את מתמודדת עם זה".

"הרושם שלנו הוא שבגיל הזה עושים ויודעים, אבל מתברר שרק אחוז נמוך מקיים יחסי מין, והם תינוקיים", אומרת עליזה, מחנכת מראשון לציון. "אני רואה את זה בכיתה. כשהם העלו שאלות בסוף השנה שעברה ראיתי שזה לא רלוונטי להם עדיין. אם כי יש הבדל גדול בין בנים לבנות: הבנות יותר בוגרות ובשלות, פחות מצחקקות".

"הם יודעים הרבה אבל בצורה לא מאורגנת ולעתים מבולבלת", אומר שטרקשל. "יש הצפה של מידע, אבל באופן לא מאורגן ולא מסודר, זה יכול ליצור רעש וזה מבלבל ומכניס לחרדות".

התלמידים, במפתיע, מסכימים. "לא רק שאמרו דברים שלא ידענו בשיעורים, גם תיקנו דברים", אומרת לינוי, שביעיסטית ראשל"צית. "אנחנו כבר לומדים לבד", אומר צור, שישיסט מזכרון יעקב, "האם לומדים בצורה נכונה, מוסרית, תקנית? זה משהו אחר".

מאיפה שואבים את המידע?

צור: "מהחיים, מחברים מבוגרים יותר, יש גם כמה שההורים מדברים איתם, שיחות בין החבר'ה. בני נוער מדברים על זה הרבה".

מה עם מדורי הייעוץ המיני בעיתוני הנוער, דוגמת "על בנים ועל בנות" המפורסם?

"בטח, כל שבוע מישהו מביא את זה וצוחקים מזה".

השינויים בתפיסות שמקדם החינוך המיני בישראל מלמדים לא מעט גם על סוגיות חברתיות רחבות יותר. "מערכת החינוך היא בהרבה מובנים ראי של החברה", אומר שטרקשל, "היא מבטאת את הערכים המרכזיים של החברה ומנסה לשמר אותם, לא רק בנושא המיני". מכאן ניתן ללמוד על הסדר החברתי הקיים ועל המשמעות שמיוחסת בו ל"מקום הילד בחברה, מערכת היחסים הבין-דוריים, תפקידי זוגיות והורות, תפקידם ומקומם של המינים, אופי חוויית הנשיות והגבריות ועוד", מוסיף קאבאליון.

למשל, אם בעבר הלכו על ביצים כשדיברו על אוננות, היום מין לפני החתונה הוא אפילו לא אישיו, אומרת רוטשילד. "התפיסה היא שבן אדם בריא בנפשו הוא בעל מיניות מתפקדת", מסכמת טרגר.

אבל משיעורי החינוך המיני עצמם אפשר להסיק שהמיניות המתפקדת הזאת צריכה להיות בעלת זיהוי ייחודי: הטרוסקסואלית. בהשוואה לעשורים קודמים, הפתיחות ניכרת כמובן. בספרים שפירסמו בשנות ה-70 וה-80 כוהני החינוך המיני של התקופה, דנים בהומוסקסואליות במונחים פתולוגיים. פרופ' משה לנצט, מהגורואים הבולטים, מתייחס להומוסקסואליות בפרק "סטיות מיניות" בספריו "מאחורי עלה התאנה" (1971) ו"חיי אשה" (1974), ומבאר: "הומוסקסואליות זו נטייה חולנית למגע עם בן אותו מין... זו הפרעת אישיות כרונית הקיימת כל החיים". ד"ר אהרון בלוך, במדריך להורים ולמחנכים "מין חינוך" (1986), מקדיש פרק משותף להומוסקסואליות ולמשכב בהמה.

אבל גם אם ההצהרות הבומבסטיות האלה פסו מן העולם, הן הותירו משקעים בין השורות. באתר של דלת פתוחה, למשל, גוף שאיתו משרד החינוך משתף פעולה, בני נוער שמספרים על משיכה לבני מינם נענים כי זה הגיל שבו מתגבשת הזהות המינית ועל כן הבלבול, אך ייתכן שזה רק שלב חולף ואין מה להילחץ. בני נוער שמספרים על משיכה הטרוסקסואלית לא נענים שייתכן שזה רק שלב חולף. זה אולי לא אמור להפתיע, שכן, את האתר מפעילה האגודה הישראלית לתכנון משפחה, שהוקמה ב-66', ששמה עשוי להעיד על כוונותיה הערכיות.

תיוג הזהות המינית ההומו-לסבית כחריגה נעשה לא רק באמצעות הצהרות גלויות אלא גם באמצעות פרקטיקות לא-מודעות של המורים והיועצים בכיתות. כשרוטשילד עורכת עם כיתתה דיון על מעגל התגובה המינית, האינטראקציה המתוארת היא תמיד בין בנים לבנות. הומואים לא נידונים בהקשר של מעגל החשק או אינטראקציה מינית, אלא בהקשר של סובלנות לאחר ופלורליזם.

רצה הגורל ואת ההיגד התשיעי בדף העבודה של השביעיסטים הראשל"צים נדרש להקריא נער מחומצן, שנוקט לשון זכר לכל אורך הדרך: "זכותך לסרב לקיים יחסי מין עם בן זוג ואם כן, זכותך לדרוש מין בטוח". אורנה ממהרת לקלקל את החגיגה הלא-צפויה: "אנחנו נעשה את זה בלשון נקבה, 'זכותך'", היא אומרת, "גם אם זה נכון גם לבנים". בהפסקה, בחדרה, היא טורחת להסביר: "חשוב לנו, המבוגרים, לחזק דווקא את הבנות בגיל הזה שאומרות 'לא מתאים לי'. ההחלטה לקיים יחסי מין זה רק כי הן חשות קירבה, ולא כי הבחור רוצה".

מה יחשוב התלמיד הגיי כשכל הזמן מדברים בכיתה על בן ובת?

"ביום האיידס מדברים על הומואים ולסביות".

"נכון, זה בעייתי", אומרת טרגר על ההטיה ההטרו-נורמטיבית של השיעורים, "ואנחנו רוצים לשנות את זה. גם בספרים ובסרטים תמיד מדובר בנסיך ובנסיכה. בקהילה ההומו-לסבית טוענים שיש עכשיו בייבי בום רציני, ושתוך כמה שנים יהיו במערכת החינוך הרבה ילדים להורים הומו-לסביים. אנחנו בונים עם חוש"ן (חינוך ושינוי, מרכז הסברה להט"בי) יחידה שאמורה לשנות את התפיסה של גננות לגבי מה זה הורים. אנחנו רוצים שבשיעורי ספרות יהיו גם חומרים שקשורים לכל מיני סוגים של זוגיות ומערכות יחסים, אבל יש גם התנגדות מבית. יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות".*

כמה כמה בגרינלנד פעילים יותר

כ-45% מהבנים בכיתות י"ב בישראל וכ-30% מהבנות מקיימים יחסי מין. כך נטען בדו"ח של מרכז המידע של הכנסת ממארס האחרון. כ-40% מהפעילים מינית קיימו יחסי מין עם שלושה פרטנרים או יותר, ו-65% "קיימו יחסים עם בן זוג מזדמן". הנתונים מתייחסים למגזר הממלכתי. הדו"ח מציין כי לא נערכו מחקרים דומים בקרב נוער במגזר הערבי או הדתי.

לרגישות שנלווית לבדיקת הרגלי המין של בני נוער השלכה על מהימנותם: הם מסתמכים על דיווחים עצמיים של הנשאלים ועל כן עלולים לסבול מהטיה, כלפי מעלה (אם הנשאל רוצה להשוויץ בניסיון מיני עשיר משיש לו בפועל), או כלפי מטה (אם הנשאל מתבייש בניסיון המיני שצבר).

בהשוואה לנתונים שהתקבלו ממחקרים דומים בשנות ה-70, עולה כי בני הנוער בישראל נעשו פעילים יותר מינית בשלושת העשורים החולפים. העלייה משמעותית במיוחד בקרב בנות. ב-74' דיווחו 43% מהבנים ו-14% מהבנות על קיום יחסי מין. ב-2002 עמדו השיעורים הללו על 56% ו-32% בהתאמה, לפי מחקר שערך ד"ר רוני שטרקשל.

ועדיין, הנוער בישראל נחשב שמרן יחסית לעמיתיו בעולם המערבי. מחקר עדכני של ד"ר יוסי הראל-פיש (2006) בדק את הרגלי המין של תלמידי כיתה י'. 16.7% מהם דיווחו על קיום יחסי מין מלאים. הנתונים הללו מצביעים דווקא על ירידה בעשור האחרון, מ-27% ב-98' עד 16.7% ב-2006. נתונים אלה ממקמים את ישראל קרוב לתחתית הרשימה, שאותה מובילה גרינלנד עם 56% (באנגליה 29%, ובגרמניה 23% מתלמידי כיתה י' פעילים מינית). במקביל לירידה בשיעור בני הנוער המקיימים יחסי מין, חלה עלייה בגיל ההתנסות הראשונה המדווחת.

הראל-פיש מצא גם ש-68% מהתלמידים דיווחו על שימוש בקונדום בפעם האחרונה שקיימו יחסי מין, שיעור שנמצא בירידה הדרגתית בעשור וחצי האחרון (ב-94' עמד המספר על 84%). גם כאן ממוקמת ישראל נמוך יחסית ברשימה, מקדימה את בלגיה, גרינלנד ומלטה, עם 43% בלבד.

מנתוני משרד הבריאות עולה כי כ-1,100 הריונות של נערות בנות 17 ומטה מסתיימים בהפלה מדי שנה בעשור האחרון (עם תנודות קלות). בהשוואה למדינות מערביות אחרות, ישראל מדורגת יחסית בתחתית הרשימה, עם 722 הפסקות הריון לכל 1,000 לידות של נשים עד גיל 20. ביוון, לשם השוואה, השיעור הוא 197 בלבד, אבל בשוודיה מדובר ב-4,000.

הנתונים על תפוצת מחלות מין מציגים תמונה מורכבת. למשל, שיעור מקרי הכלמידיה בגילאים 15-24 (אין פילוח לקטינים בלבד) עולה בהדרגה לאורך העשור, מ-18 שדווחו ב-2000 ועד 83 ב-2008. ביחס לעגבת נרשמה מגמה הפוכה, מ-31 מקרים שדווחו ב-2001, לשלושה בלבד ב-2008. ממשרד הבריאות מדווחים גם על 37 נשאי HIV חדשים מדי שנה, בממוצע, בגילאים אלה.

הלכה ומעשה גם במגזר הדתי לומדים על מין

"בשנים האחרונות נאלצים במגזר הממלכתי-דתי להתמודד עם פתיחות הולכת וגוברת של מתבגרים דתיים לעולם שמחוץ להלכות התורה. "המציאות שלנו אינה דומה למציאות החיים של הסבים והסבתות שלנו", אומרת דבורה רוזנברג, הממונה על היחידה לחינוך לחיים במשפחה בחינוך הממלכתי-דתי. היחידה אחראית גם על החינוך המיני במגזר, כחלק מתוכנית "המשפחה הדתית: חינוך להתמודדות בעולם משתנה".

"כיוון שהרחוב והסביבה הציבורית פרוצים יותר מבעבר, גם הניסיונות שעומדים בפני בני הנוער הדתי קשים יותר", ממשיכה רוזנברג. "מטרתנו להדריך ולתת כלים להתמודדות, על בסיס השקפת ההלכה היהודית בשילוב גישות פסיכולוגיות והיבטים פילוסופיים וספרותיים".

התוכנית וולונטרית, וההחלטה אם ואיך לקיימה נתונה בידי בית הספר. "אין לנו נתונים מדויקים על מידת החשיפה לתוכנית", אומרת רוזנברג. "הבנות נחשפות אליה ברמה כזו או אחרת כי הן גם נבחנות ביחידת בגרות על אישות ומשפחה במסגרת לימודי תורה שבעל פה. אצל הבנים הנושא מוטמע פחות, אבל נמצא במגמת עלייה".

את השיעורים מעבירים יועצים, מחנכים ורכזים חברתיים שעברו הכשרה של היחידה. "יש לתוכנית שלושה שערים", מונה רוזנברג, "התבגרות - החל בצדדים הנורמטיביים כמו צניעות והמתבגר במשפחה וכלה בהתמכרויות, הפרעות אכילה והתנהגות אובדנית; חברות - צרכים וציפיות, מאפייני חברות בין המינים בחברה הדתית; ולקראת הקמת משפחה - אהבה והתאהבות, בחירת בן זוג, נישואים, גבריות ונשיות".

מדברים על אמצעי מניעה?

"גם. זה מורכב".

זה עלול להיתפס כהכשר לקיים יחסי מין לפני החתונה?

"לא. המגמה החינוכית היא שמקומם של יחסים אלו הנו רק בתוך חיי משפחה. מאידך, אנו נדרשים לתת מידע מסוים לאירועים בלתי צפויים שאפשר כי יקרו, תוך יצירת ערוץ לתשובות אישיות בנושא".

אוננות?

"מדברים על זה אצל הבנים. מסבירים את הבעיות ההלכתיות ומשתדלים לתת כלים להתמודדות".

הנוער הדתי נהיה יותר מתירני?

"החברה הכללית יותר מתירנית ויש לכך השפעה על הנוער הדתי".



אורנה רוטשילד בשיעור. נקרא לאיברי המין בשמות שלהם. ברור שיהיו צחוקים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו