מה קורה לוותיקי החברים אחרי שהקיבוץ הופרט? לא משהו טוב - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

מה קורה לוותיקי החברים אחרי שהקיבוץ הופרט? לא משהו טוב

מי אחראי לכך שבני דור המייסדים בקיבוצים שעברו הפרטה הגיעו למצב המשפיל של קשישים המתחננים לתוספת תשלום על פנסיה זעומה או לעזרה בתיקון גג דולף בחורף? אז זהו, שזה מסובך

קיבוץ נגבה. שדות של חמניות מורכנות ראש ודוק של אובך שרבי מקבלים את פני הבאים לקיבוץ הדרומי, בין אשקלון לקרית מלאכי. קיבוץ מטופח וירוק. שלומית ואילן גורן ממתינים עם ארוחת בוקר ישראלית של קוטג' וסלט קצוץ. הם מתגוררים בבית צנוע, במבנה טורי מוקף במדשאות. את קירות הבית מעטרות תמונות הנכדים. הוריהם, חברי תנועת השומר הצעיר, עלו מפולין ב-1933 וכעבור חמש שנים ייסדו את הקיבוץ. שלומית ואילן היו בקבוצת הילדים הראשונה בקיבוץ, 17 במספר. "כוח 17" כינו אותם.

הם גדלו בבית הילדים, המבנה הראשון שנבנה בקיבוץ, וינקו את ערכי השוויון והסוציאליזם. אילן התגייס לגדוד 890 של הצנחנים, ועם שחרורו ב-1958 נישאו. בשנים הראשונות עבד בענף הצאן, ולאחר מכן נהג במשאית ב"קואופרטיב הנגב". 40 שנה עבד, 12 שעות על הכביש ולפעמים גם יותר. הוא היה בין היחידים בקיבוץ, באותם זמנים, שהכניס כסף לקופה המשותפת שלא מענפי המשק.

שלומית גידלה את הילדים שנולדו בזה אחר זה, חמישה בסך הכל. 16 שנה עבדה במטבח כאקונומית ומבשלת, 12 שנים עבדה כמזכירת המפעל הקיבוצי "צלף תעשיות" ובמשך שמונה שנים ניהלה את הכלבו הקיבוצי. היום, בקיבוצם המתחדש, הם חיים בצניעות מפנסיה של 3,000 שקל לאדם.

"השינוי בנגבה, המעבר לשכר דיפרנציאלי, חל באפריל 2004", מספרת שלומית. "הפנסיונרים החלו לקבל באותה שנה 2,250 שקל לחודש. סכום נמוך מאוד. יותר נמוך ממה שנקבע בתקנות. כך זה נמשך ארבע שנים. הקיבוץ אמר שאין כסף. נגבה היה בחובות כבדים של כ-80 מיליון שקל. בשנים האחרונות הגיעו להסדר עם הבנקים, וכספים נכנסו ממכירת המפעל הקיבוצי וממניות תנובה. כבר שנתיים-שלוש שנגבה הוא קיבוץ מרוויח. חלק מהכסף שנכנס הלך להעלאת הפנסיה שלנו. בהתחלה העלו ל-2,500 שקל ולפני שנתיים ל-3,000 שקל - ועדיין זה סכום מעליב".

שלומית ואילן גורן חושבים שמגיע להם יותר. "מאז ההפרטה, כבר שש שנים שאנחנו במאבקים", היא אומרת. "לקיבוץ יש היום רווחים ושאלת השאלות בכל שנה תקציבית היא: מה עושים עם הרווחים? האם הפנסיה היא בראש? האם אולם הספורט בראש? חינוך הילדים? בכל שיחת קיבוץ אנחנו קמים ומדברים. אלה מאבקים קשים מאוד. אני ובעלי שאלנו לא פעם אם מישהו מתוך הקיבוץ היה מוכן לחיות מסכום של 3,000 שקל".

בשנתיים האחרונות חיים רבים מהגמלאים בקיבוצים המתחדשים בתחושה שהושארו מאחור והופקרו. הם לא רעבים ללחם, יש להם קורת גג - אבל כן, הם נלחמים על כל שקל בפנסיה שלהם. עניין הפנסיה בקיבוצים המתחדשים (שני-שלישים מהקיבוצים, שעברו בעשור האחרון לשכר דיפרנציאלי ושיוך דירות ונכסים) מסעיר את התנועה כולה. בישראל 270 קיבוצים המונים כ-100 אלף נפשות. הגמלאים מהווים כ-12 אחוז מהם ורובם החלו בהפקדות לצבירה פנסיונית רק בעשור האחרון.

במשך שנים הניחו בקיבוצים שאין צורך בביטוח פנסיוני, כיוון שאמצעי הייצור ונכסי הקיבוץ הם עתידו הפנסיוני של החבר. בשנת 2005 תוקנה תקנה ושמה "ערבות הדדית בקיבוץ המתחדש". התקנה (לאחר תיקון ב-2009) קובעת את חובתו החוקית של כל קיבוץ מתחדש לשלם לחבריו בגיל הפרישה קצבת פנסיה בשיעור 35 אחוז מהשכר הממוצע במשק, שהם היום 2,760 שקל (הסכום מתעדכן אחת לשנה). אך חוקים לחוד ומציאות לחוד. במשך תקופה ארוכה, קיבוצים רבים שילמו פחות מזה. על פי נתוני התנועה הקיבוצית, כיום, לאחר שקראו לסדר קיבוצים רבים, נותרו רק שמונה קיבוצים שבגלל מצב כלכלי קשה משלמים לגמלאים שלהם פחות מהסכום הקבוע בתקנה.

בפועל, ברוב הקיבוצים נאלצים הגמלאים להסתפק בפחות מאותה קצבת מינימום של 2,760 שקל שקבע החוק. הגמלאים, ככל שאר חברי הקיבוץ, משלמים מהקצבה מס מוניציפלי, שגובהו משתנה מקיבוץ לקיבוץ בהתאם לשירותים שהקיבוץ נותן לחבריו ונע בין 400 ל-1,000 שקל בחודש. התוצאה היא שרבים מהגמלאים מוצאים את עצמם מתקשים להבין כיצד 60 שנות עבודה, שוויון וסולידריות התמוססו והפכו לקצבה שאיתה הם מתקשים לגמור את החודש.

פנסיה בראש

שלומית ואילן גורן מספרים שהיו בעד השינוי, אך לא העלו בדעתם שהוא יביא לפערים כלכליים כה גדולים בקיבוץ. בוודאי לא ציפו לכך שהם, כגמלאים, ימצאו את עצמם בתחתית הסולם. "אנחנו", אומרת שלומית, "להבדיל מכל שאר חברי הקיבוץ, חשופים בכל שקל שאנחנו מקבלים. כל אחד בקיבוץ יודע ששלומית ואילן גורן מקבלים 3,000 שקל. שאר המשכורות בקיבוץ חסויות. אנשים מרוויחים פי חמישה ופי עשרה מאיתנו. וכל שנה, גובה הפנסיה שלנו נתון להחלטה כזאת או אחרת של כלל הקיבוץ. זו 'המשכורת' היחידה בקיבוץ שאפשר לשחק איתה. אתה לא יכול לגעת לאף אחד במשכורת, אבל על גובה הפנסיה שלנו, מאחר שהיא נגזרת מעודפי הכסף בקיבוץ, יש דיונים וניתן להעלות או להוריד אותה על פי שיקול דעת הקיבוץ".

זה לא רק מקשה על חייהם, אלא גם משפיל. "קרה שעמד מולי בישיבות אלו חבר קיבוץ, צעיר ממני, שמרוויח 15 אלף ואומר לי 'זה לא מספיק לכם? תגידו תודה'", מספרת שלומית. "שאני אגיד תודה? שהם יגידו לי תודה. אני הקמתי את הקיבוץ. כשהם, דור הצעירים, למדו בתל אביב - אני בישלתי לילדים שלהם. הם היום מנכ"לים ומנהלים. אני ובעלי אף פעם לא למדנו - כי אז לא למדו. הדור שאחרינו מרוויח יפה וצבר גם פנסיה. להם כבר יש. לי אין. חברים בהנהלה הכלכלית יכולים להגיד לי שיותר חשוב להשקיע באולם הספורט, כי צריך לקלוט צעירים, וזה בא על חשבון הפנסיה שלי".

יש מאבק בין-דורי?

"בהחלט. המאבק הוא עם הילדים שלנו. אישית אני לא מתווכחת עם הילדים שלי, שגרים בקיבוץ, אבל המאבק הוא בדור הקרוב אלי, גילאי החמישים פלוס. זה הגיל של בתי הבכורה. זו הקבוצה שכבר שנים עובדת בחוץ, מרוויחה משכורות גבוהה וחיה בפער עצום מאיתנו".

למה הפערים כל כך מפריעים לכם?

"אם הפערים בקיבוץ היו יותר קטנים, אולי זה היה נראה אחרת. אבל גם פנסיה מאוד נמוכה וגם פערים גבוהים, זה משגע אותנו. הכאב הכי גדול הוא שאנחנו היינו חברה שחרתה על דגלה את השוויון, השיתוף, ערך האדם, עזרה הדדית. בשביל זה הקמנו את המקום הזה. ועכשיו רוצים בארבע-חמש שנים לשנות תנועה של מאה שנה. זה לא יכול להצליח. השינוי הזה צריך לעבור שניים-שלוש דורות, אין זבנג וגמרנו. אנחנו, כדור המייסדים, קלטנו אנשים מבחוץ ונתנו להם בית וחינוך, והם היום במצב הרבה יותר טוב משלנו ואנחנו צריכים להגיד להם תודה".

בחישוב גס, עם הפנסיה והביטוח הלאומי, ההכנסה המשותפת של שניכם מצטברת לסביבות עשרת-אלפים שקל. זה רע?

"אומרים לנו: 'יש לכם אוטו ויש לכם אוכל ויש לכם בית, אז מה אתם רוצים?' אנחנו לא רוצים להיות כבשים שמסתפקות בלאכול ולישון. אני ואילן עבדנו כל החיים. זה הזמן שלנו היום לנסוע לחו"ל, ללמוד, מה שלא עשינו כל החיים. היום יש לנו זמן, אבל אין לנו כסף. המס המוניציפלי בנגבה נמוך יחסית, 360 שקל לאדם. וזה בסדר. יש קיבוצים שבהם המס המוניציפלי גבוה מאוד. אבל לנו, להבדיל מהפנסיונרים שלהם, אין שום סובסידיה שמקיימת אותנו. הכל אנחנו משלמים לבד, אפילו חדר אוכל אין. אילן צריך לעשות כתר בשיניים, זה עולה 1,500 שקל, מאיפה?"

לפני כשנתיים הקים בעז אפלל, בן 69, פנסיונר מקיבוץ יפתח, את ארגון "פנסיה בראש", שנאבק למען פנסיה הוגנת לגמלאי הקיבוצים. בצוות ההיגוי של הארגון נמצא גם חבר הכנסת לשעבר, חגי מרום, מקיבוץ יפעת. מרום, בן 54, עדיין רחוק מגיל הפנסיה, אך בהצטרפותו למאבק הוא מבקש להכות על חטא. "אני שייך לקבוצת ההנהגה בתנועה הקיבוצית שהובילה את השינוי מקיבוץ מסורתי וישן לקיבוץ מתחדש ודיפרנציאלי", הוא אומר. "בתוך החבילה הסדורה והצודקת שתפרנו נשמט הנושא של הטיפול בפנסיונרים. שכחנו לטפל בחבר הוותיק".

איך קורה דבר כזה?

"אני לא כל כך יודע. אולי מפני שהנחנו שכל קיבוץ יגיע בתוכו להסדרים צודקים ומתחשבים על בסיס של ותק ותרומה".

והיום אלו בדיוק הנקודות שלא באות לידי ביטוי, הוותק, התרומה.

"פיספסנו את זה. לא היינו ערים מספיק למה שיתחולל מאוחר יותר ולמצב הלא שוויוני, הלא מתחשב והמשפיל שייווצר לחברים הוותיקים. זו הסיבה שבגללה אני היום מעורב בקבוצת 'פנסיה בראש'. אני מתייסר על כך שלא טיפלנו בנקודה הזאת. אחד הדברים שהקיבוץ השוויוני, המסורתי, לא עשה זה הפרשות פנסיוניות. בשם הצדק החברתי והשוויון לא הפרישו. וכאן הבעיה. מדובר באנשים שבנו והקימו את הקיבוצים. אנשים שנתנו את כל האנרגיות שלהם ואת כל שנותיהם. חלק גדול מהם יוצאי מחנות ההשמדה באירופה, הם לחמו בבריגדה, הם לחמו במלחמת השחרור, יוצאי פלמ"ח ומחתרות אחרות - והיום הם נלחמים על כל שקל".

לא יעלה על הדעת

"אנחנו לא משלימים עם פנסיית המינימום שקבע רשם האגודות השיתופיות", מצהיר מרום ומתכוון לאותו סכום מינימום של 2,760 שקל. "הרשם במסגרת סמכותו ראה לנגד עיניו את מה שקוראים 'יכולת הקיבוץ', וזה מפלטם האכזרי של אלה שלא רוצים לשלם לפנסיונרים פנסיה הוגנת. כי כל הזמן, בשם המצב הכלכלי הקשה בקיבוצים, מסבירים להם למה אי אפשר להעביר יותר מ-2,700 שקל לחברים הוותיקים".

מה לדעתך הוא סכום הוגן?

"4,000 שקל. תוסיפי לזה אלפיים שקל של ביטוח לאומי וזה ייתן לכל אחד ואחת בסיס של 6,000 שקל. אלה לא חיים בעושר, אבל אלה חיים בהיעדר השפלה ומחסור".

הדרך עד לאוטופיה של 4,000 שקל בחודש עוד ארוכה. ארוכה מאוד. באוגוסט 2009 החליטה מועצת התנועה הקיבוצית לאמץ את הצעתו של מזכיר התנועה, זאב (ולוולה) שור, ולבחון יחד עם רשם האגודות השיתופיות את העלאת פנסיית המינימום ל-40 אחוז מהשכר הממוצע במשק, שהיו אז 3,190 שקל (והיום 3,444 שקל). מי שרשאי בסופו של יום לקבוע את גובה הפנסיה הוא הרשם, עו"ד אורי זליגמן. בינתיים אף אחד עוד לא ראה מזה שקל, וספק אם גם יראה.

ממשרד הרשם נמסר השבוע בתגובה, כי נשלח מכתב אל כל הקיבוצים המתחדשים ובו התבקשו להביע דעתם על המלצת התנועה. 111 קיבוצים מתוך 180 קיבוצים מתחדשים השיבו על פניית הרשם. "כאשר נקבל את התייחסותם של כל הקיבוצים שאינם שיתופיים, ישקול הרשם כיצד לקדם את ההמלצה בהתאם לתוצאות", נמסר ממשרדו. והתוצאות עד כה אינן מפתיעות. זאב שור מספר כי רוב הנהלות הקיבוצים השיבו לרשם כי אינן רוצות בשינוי מאחר שלא יוכלו לעמוד בתשלום נוסף.

הנהלות הקיבוצים עצמן, הדור החדש, המנהלים החדשים, הם אלה שסותמים את הגולל על היוזמה?

"הרשם עבר ברוב הקיבוצים ומה לעשות, לפי התשובות שהוא נתן לי בעל פה, 80 אחוז מהקיבוצים תומכים ב-35 אחוז. לכל הנהלת קיבוץ יש המאזן הכלכלי שלה. הרי מה הפחד של מדינת ישראל? שאם תהיה תקנה של 40 אחוז, ייווצר שוב גירעון. אני מסכים שהסכום של 2,760 שקל לפנסיונר הוא איום ונורא. כשהבאנו למועצת התנועה את התקנה שהפנסיה תהיה 35 אחוז מהשכר הממוצע במשק, זה לא בגלל שחשבנו שזה סכום נכון - זה מה שהיה אפשרי. הרשם, עו"ד זליגמן, הביא את הנוסחה. במועצת התנועה הוא הסביר שבמשך חמש שנים הוא נאבק באוצר כדי שיאשרו לו את ה-35 אחוז. מדינת ישראל מפחדת שלקיבוצים שוב יהיו גירעונות".

בכל זאת, גמלאים בקיבוצים חשים שאתה לא עושה מספיק למען הגדלת הפנסיה שלהם.

"באים אלינו בהאשמות. אני בחמש שנים יצרתי את בעיית הפנסיה? הפנסיה זה נושא מרכזי, כאוב, בעייתי. אני דאגתי שתהיה תקנת פנסיה, גם אם היא נמוכה. כשהגעתי לתפקיד לא היתה אפילו תקנת פנסיה, לא יכולנו ללחוץ כדי שיתנו לאנשים פנסיה. היום הסכום של 2,760 שקל זה לא הרבה, אבל זה חוק. זה מחייב. היום רק שמונה קיבוצים לא עומדים בתקנה. אני יכול לספר לך איך קראנו לכאן לנציגי קיבוץ גדול במרכז הארץ שנתנו פנסיה נמוכה של כ-1,500 שקל. אמרנו: חברים, לא יעלה על הדעת, אנחנו מכירים את המאזנים שלכם. והם עלו למינימום. זה מאבקים מול כל קיבוץ".

אין כבר כוח להילחם

קיבוץ נאות מרדכי. אצבע הגליל. חמש דקות מקרית שמונה. שוב המדשאות הירוקות והבתים הצנועים, הלבנים, המוקפים הפעם בכתר של הרים: הרי נפתלי, החרמון, רמת הגולן. את אריה מנקס קשה לתפוס. את רוב שעות היום הוא מעביר לצד רעייתו, יהודית, שלקתה באירוע מוחי ומאושפזת בבית הסיעוד הקיבוצי. נאות מרדכי הוקם ב-1946, מייסדיו היו חברי תנועות נוער חלוציות במרכז אירופה. מנקס היה כאן בלילה הראשון להקמת הקיבוץ - 64 שנים חלפו מאז.

בגיל 15, אחרי שפרצה המלחמה, שלחו אותו הוריו, שהתגוררו ליד וינה, לדנמרק עם קבוצת נוער. לאחר שנתיים עלה ארצה לקבוצת כנרת, משם לקיבוץ געתון ולבסוף תקע את יתדו בגדות הירדן, בנאות מרדכי. "הייתי פלאח המון שנים ולאחר מכן מרכז מוסך ומרכז מפעל ועבדתי במדרשת רופין. לבסוף עבדתי שמונה שנים כמדריך במשרד החקלאות. חזרתי לקיבוץ בגיל פנסיה והתחלתי לתקן טלוויזיות. היום כבר לא מתקנים טלוויזיות", הוא נאנח.

לאחר 60 שנות עבודה, מנקס אינו מקבל פנסיה מקיבוצו. כך הוחלט, הוא אומר. הוא חי מקצבת ביטוח לאומי בסך 1,800 שקל ומרנטה בסך 400 יורו שהוא מקבל מממשלת אוסטריה. "הרנטאים", כך מכנים אותם בקיבוץ. כמה עשרות של יוצאי אוסטריה וגרמניה, שנחלצו מידי הנאצים, ייסדו את הקיבוץ והיום מתקיימים מהרנטות שמשלמות להן מדינות זרות. "עבורנו זה עצוב מאוד", אומר מנקס. "ההחלטה שלא נקבל פנסיה התקבלה בקיבוץ לפני כמה שנים: מי שמקבל רנטה לא מקבל פנסיה. זהו. נחמד, נכון? אבל רק אנחנו אשמים, בכך שהסכמנו למה שקורה כאן היום. הקיבוץ עשה פעם קרן פנסיה, אני לא יודע לאן הכסף הלך. בקיבוץ תמיד אמרו לנו, נדאג לכם עד יומכם האחרון. את רואה איך דואגים לנו? אני חי מהרנטה של האוסטרים".

גם יהודית, רעייתו, הצליחה להינצל במלחמה. מוינה ברחה ליוגוסלביה ומשם עלתה ארצה. כמו בעלה היא מקבלת כ-400 יורו - ולא מקבלת פנסיה מהקיבוץ. מנקס מספר ש-3,000 שקל, רוב כספי הרנטות שלהם, הולכים למימון האשפוז שלה בבית הסיעוד. "הקיבוץ?" הוא שואל בציניות כבושה, "הוא נותן לי הנחה. אחרי כל השנים אנחנו משלמים רק 70 אחוז".

רבים מחבריו של מנקס מקבוצת "הרנטאים" חשים כמותו, אך רובם נרתעים מחשיפה. "פעם דיברתי", אומרת א', "בקיבוץ לא ראו את זה בעין יפה". היא ניצולת אושוויץ שעלתה ארצה ב-1948. היא מקבלת 500 יורו מגרמניה. בעלה, המאושפז בבית הסיעוד הקיבוצי, מקבל 800 יורו. א' מותשת. כל היום שהתה לצד בעלה, ולאחר תשע בערב היא נכנסת לביתה הקטן, המעוטר בעבודות קרמיקה פרי ידיה.

בעלה תרם רבות לקיבוץ, הוא היה ידוע בכל האזור. "הוא היה חלוץ גדול וציוני", היא מספרת. "כשהגענו לכאן היו כאן רק אוהלים וארגזים. בחו"ל הוא למד כימיה ובמשך השנים הוא המציא שיטת קירור באמצעות אוויר מבוקר. זה היה אחד הפטנטים החשובים שעל פיו בנו את הקירור הראשון בארץ לתוצרת חקלאית. כל החיים שלו היו סביב זה, אף פעם לא היה זמן לחופשה. הקיבוץ קיבל מזה הרבה - אבל פנסיה, היום, הם לא נותנים".

א' מספרת כי מאז שהחלו לקבל את הרנטה, כל עוד היה נאות מרדכי קיבוץ שיתופי - הרנטה הלכה לקופת הקיבוץ. רק בעשור האחרון החלו לקבל את הכסף לכיסם. "עבדנו הרבה ולא חשבנו שנגיע למצב כזה", היא אומרת. "השינוי בקיבוצים היה צריך להגיע, אבל היו צריכים לדאוג גם לפנסיונרים".

חיים אופיר, מזכיר חיצוני של הקיבוץ, אינו מתרגש מהטענות. "הסיפור מאוד פשוט", הוא מסביר בנחת. "זו לא החלטה של הקיבוץ, זו החלטה של רשם האגודות השיתופיות ואנחנו עובדים לפיה. התקנות של רשם האגודות אומרות שכל הכנסה בעלת אופי פנסיוני נחשבת כפנסיה - וכך גם רנטה. בהתאם לתקנות, יש פנסיית בסיס שלה מחויב הקיבוץ, וזה אותו סכום של 2,760 שקל. זו פנסיית המינימום ואנחנו עומדים בה בקנאות. אף אחד לא מקבל פחות מזה. הרנטאים למרבה הפלא הם העשירון העליון שלנו. חלק מהם מקבלים סכומים יפים, אפילו פי שניים מהמינימום".

רנטה היא תחליף לפנסיה? האנשים הללו עבדו כל השנים, שיקבלו גם רנטה וגם פנסיה. מגיע להם, לא?

"הם נתנו וקיבלו. אני לא אוהב את האמירה הזאת שהם נתנו ונתנו, כאילו שהיה רק צד אחד. הם נתנו וקיבלו, ואנשים עשו את הבחירה שלהם. מי שרצה הלך לגור בעיירת פיתוח ומי שרצה הלך לגור בקיבוץ. מי שהיה עובד חוץ ועבד כל השנים בעבודה מחוץ לקיבוץ והוא זכאי לקבל משם פנסיה, האם הוא צריך לקבל פנסיה נוספת גם מחוץ למקום העבודה שלו? השכל הישר אומר שלא".

אריה מנקס כבר בן 85, רעייתו בת 87. "כשהיינו צעירים עוד לחמנו", הוא אומר ונאנח. "היום אנחנו בקושי חיים, אין כבר כוח להילחם. אני לא אומר שאנחנו מסכנים. אנחנו מסתדרים. תמיד חיינו בצניעות. בחודשים האחרונים התחלנו גם לקבל 1,800 שקל בחודש, בעקבות החלטת הממשלה על תשלום לנרדפי הנאצים. אבל אנחנו בעיקר פגועים, נעלבים. אתה עובד שישים שנה ובסוף אומרים לך: 'יש לך כסף ממקורות אחרים, אז לא תקבל מהקיבוץ'. פעם מישהו אמר שכבוד לא נותנים - כבוד צריך לקחת".

אכלנו חצץ ביחד

הסטודנטים בקליניקה המשפטית של האוניברסיטה העברית ועמותת ידיד מסייעים ל-700 קשישים חברי קיבוץ. "אנחנו מנסים לעזור במיצוי הזכויות שיש לאותם פנסיונרים בתוך התנועה הקיבוצית", אומר עו"ד יובל אלבשן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שהוא גם סמנכ"ל עמותת ידיד. "הגמלאים לא דאגו לעצמם לדירה בעיר, לא החביאו כספים ואת כל הרנטות הם נתנו באדיקות לקיבוץ. ופתאום, הגיע היום שאחרי - ואין יותר קיבוץ. השכבה החזקה בהרבה מקרים הפסיקה לתת את השירותים. אז אותו גמלאי נשאר עם פנסיית מינימום ובלי שירותים ובלי שום סיוע דומה שיש לקשיש במעמדו בעיר. בעיר יש עמותות, ביטוח לאומי, שירותי רווחה. בקיבוצים אין כבר מזכירות - יש הנהלה ורכזים מטעם התנועה הקיבוצית, שבעיקר מבטיחים הבטחות".

אלבשן ואנשיו מטפלים משפטית בקבוצה של מורות שעבדו עשרות שנים ונשארו כמעט ללא פנסיה. "הקיבוצים התנהלו בהרבה מובנים בצורה שטובה לכלל ולא תמיד לפרט", הוא אומר. "הגיעה אלי מורה מקיבוץ שעבר הפרטה כשהיא משותקת מפחד. היא עבדה בתור מורה שלושים שנה ומגיעה לה פנסיה ממשרד החינוך. אבל אז התברר שבמשך כל השנים הראשונות שלה בעבודה, הקיבוץ רשם את שעות ההוראה שלה על שם מורה אחרת, ותיקה, ואותה לא רשמו; הם העדיפו משכורת גבוהה יותר של מורה ותיקה - הקיבוץ הרוויח מזה. וכשהמורה, שהיא היום בת שישים פלוס, מנסה לברר היום מה הזכויות שלה במשרד החינוך - רשומות על שמה רק 13 שנה עבודה במקום 30. היא בקושי תקבל פנסיה. אני מטפל בעוד עשרים מקרים כאלו".

בפגישותיו עם חברי קיבוץ הוא נדהם כל פעם מחדש אל מול המציאות האכזרית. "נתקלתי במקרים שהילדים לא סופרים את ההורים שלהם", הוא מספר. "פעם התעמתתי עם מישהו מקיבוץ, אמרתי לו, זה אבא שלך שאין לו ממה לחיות. והוא אמר לי: 'כשאני בכיתי בחדר ילדים הוא לא זכר אותי - אז היום אני לא זוכר אותו'. כשמשהו מתפרק, זה לא נעצר, זה עד הסוף. הסולידריות כולה התפרקה, כל אחד לנפשו".

את פני הבאים לקיבוץ ניר דוד מקבלת פסטורליה ירוקה. אחדים מן הקוראים אולי התארחו בבקתות הנופש של הקיבוץ, על גדת הנחל, שחו בבריכה או אכלו את ארוחת הבוקר במסעדה. אך סביר להניח שהשם דני יפה אינו מוכר להם. הוא גר בכניסה לקיבוץ, בבית ישן וצנוע, זכר לראשית ההתיישבות במקום. הוא בנו של אברהם יפה, ממייסדי הקיבוץ, ממקימי חטיבת גולני, מפקד גדוד 13 במלחמת העצמאות, מפקד פיקוד דרום ומפקד פיקוד צפון. לאחר שחרורו מצה"ל ב-1964 בדרגת אלוף הקים את רשות שמורות הטבע. יפה הבן, היום בן 73, עבד יותר מחמישים שנה בכל עבודה אפשרית בקיבוץ וגם היום עוד עובד קצת. הוא גם אחד מאלה שנלחמים למען פנסיה הוגנת ומייצג את שכבת הגיל "הצעירה", עשרות חברי קיבוץ בגילים 65-75.

"אז את רוצה לדעת איך נראה עושק של פנסיונרים ב'קיבוץ מתחדש'?" הוא שואל ומוציא תלוש. בקיבוץ ניר דוד שיעור המס הוא מן הגבוהים שיש. על פי התלוש, גמלאי בקיבוצו מקבל כ-3,400 שקל, אך מסכום זה מנוכה מס בסך 1,150 שקל. "לאחר הורדת המס", אומר יפה, "נשאר סכום של 2,280 שקל, זהו סכום הפנסיה שאנחנו מקבלים, ותקנות הסיווג של הקיבוץ המתחדש מחייבות בחוק לתת לנו לפחות פנסיה של 2,760 שקל. אנחנו כנראה הארגון היחיד במדינת ישראל שבו נהוג 'מס גולגולת', שאין לו שום קשר לרמת ההכנסה. אם נחשב את המס שאנחנו משלמים, 1,150 לחודש, זה מס מפלצתי בשיעור של 33 אחוז. אנחנו לא מסרבים לשלם מס. אנחנו רק דורשים שהמס יהיה הגיוני והוגן".

שור, מזכיר התנועה, מציין כי גם במיסוי הגבוה בנהוג בכמה קיבוצים כבר החלו לטפל. "הקיבוץ נותן שירותים שידועים אצלנו בכינוי 'מתן בעין'", הוא אומר (זהו שירות או מוצר - למשל ארוחות בחדר אוכל, הסעה, ניקוי הבית, בריכת שחייה או גינון בשטח הפרטי - העומד לרשות החבר תמורת סכום מוגדר היורד מתקציבו). "לאחרונה העברנו החלטה, בתמיכת הרשם, שאומרת שהפנסיונר לא יחויב בשירותים האלה. הקשיש יכול לבחור את השירותים שהוא רוצה מהקיבוץ - ולא יחויב במיסוי אוטומטי. הפנסיה גם כך נמוכה ואנחנו נגד מיסוי כפוי. זו ההתחלה ואנחנו מתחילים להיאבק גם בזה".

"קיבוץ ניר דוד נותן פנסיה לחבריו לא רק מעל 35 אחוז, אלא מעל 40 אחוז", אומר בתגובה שלמה גלזר, ראש הקהילה בקיבוץ. "טענותיו של דני יפה נבדקו על ידי רשם האגודות השיתופיות והוא מצא אותן כלא נכונות. קיבוץ ניר דוד, מעבר לפנסיה, נותן לחבריו שירותי בריאות, סיעוד, רפואת שיניים ועוד. ואת כל זה הקהילה מממנת מתקציבה. מאז השינוי, קבוצת האוכלוסייה שמצבה השתפר הכי הרבה בקיבוץ - הם הפנסיונרים".

יפה לא משתכנע. יש לו ויכוח עם הנהגת הקיבוץ גם על גובה קצבת הביטוח הלאומי שהקיבוץ נותן לו. מתברר שהנהלת הקיבוץ מקבלת מהביטוח הלאומי את הקצבאות עבור כל גמלאי הקיבוץ, ומחלקת אותן לזכאים. "קצבת הזקנה שאנחנו מקבלים היא 1,700 שקל", אומר יפה. "כשחיברו את 'חוברת השינוי' לפני כשנתיים וחצי, זה היה הסכום. מאז, המדינה עידכנה כמה פעמים את קצבת הזקנה. פנינו אל ההנהלה ודרשנו לחלק לכל מקבלי קצבאות הזקנה, שווה בשווה, את סך כל הקצבאות המתקבלות. הנושא עלה לדיון באסיפת הקיבוץ שנערכה בסוף ינואר. באסיפה נמסר על ידי המזכיר, מנהל הקהילה והגזברית כי אכן מבצעים חלוקה כזאת והסכום המתקבל הנו 1,700 שקל. לבקשתי, חתמו כמה עשרות חברים על תביעה להחזיר את הנושא לשיחת הקיבוץ".

ובינתיים יפה וחבריו ממתינים. "אם תביאי טענות אלה לפני מנהלי הקהילה", הוא מוסיף, "תקבלי שני סוגי תגובות: זה יתחיל בסערת רגשות - איך אנחנו מעיזים? מעיזים להטיל ספק בנדיבותם, בצדקת טיעוניהם, בכך שמצבנו השתפר. בשלב הבא יגיעו טענות על כך שאנחנו מקבלים 'שירותים בעין', שירותים מהקופה המשותפת, שגם אותם - ראה זה פלא - לא ניתן לבטא במספרים, אבל זה 'יכול להגיע לאלפי שקלים בחודש' ולך תתווכח עם טיעון כזה.

"היו - ויש לי - בקיבוץ חיים נפלאים", הוא מסכם. "חיים גם לא קלים, עם שנים רבות של דחק חומרי, חיסכון והשקעה ברכוש המשותף. אכלנו חצץ ביחד. ועכשיו, כשאנחנו רואים התחלה של רווחה, התחושה היא שפשוט עושקים את פרי עמלנו".

זה קיבוץ? זה ישראבלוף

בכניסה לביתו של יקי טייכנר בקיבוץ ניר דוד תלויה תמונת נוף של הקיבוץ, בשחור-לבן, אשר צולמה לפני כ-60 שנה. בתמונה שלושה צריפים בסביבה שוממה. מעליה תלה טייכנר תמונה עדכנית של צמחייה פראית ושפע של מים. "אז זה היה מדבר", הוא אומר בגאווה, "והיום עמק המעיינות".

הקיר שעליו תלויות התמונות צהוב, מוכתם ומתקלף. בהמשך נמצא המטבחון, ובו שתי ארוניות לבנות משנות החמישים שידעו ימים יפים יותר ופיסת שיש שעליה עומדים בצפיפות בקבוק שמן, מתקן לייבוש צלחות, תרופות וממרח שוקולד. דלתות העץ בבית אכולות רקב ובתקרת הסלון התפשט כתם עובש - תזכורות למים שחדרו בגשם האחרון.

טייכנר, שבצעירותו נאבק בביצות ובמלריה, יוצא היום בגיל 94 לקרב האחרון, הפעם בראשי קיבוצו "המתחדש". הוא דורש שיפוץ. כן, שיפוץ! הוא רוצה להזדקן בכבוד בבית נקי, בלי עובש. אבל כבר שנים שאיש בקיבוץ, אותו קיבוץ שהקים במו ידיו, לא מוצא את הזמן והתקציב לצבוע את קירות הבית הקטן, 40 מ"ר בסך הכל, להחליף את הדלתות השבורות ולהוריד את גגון האזבסט שטייכנר כל כך מתעב.

"לפני עשרים שנה", הוא מספר בהתרגשות, "הקיבוץ החליט, בישיבת קיבוץ, שירחיבו לכולם את הבתים. אני זוכר את הקבלן שהגיע אלי. הבטיחו שירחיבו ויבנו עוד חדר עם שירותים. אבל דברים השתנו ולבסוף החליטו שלוותיקים לא יבנו. בשיחת קיבוץ אמרו לנו: 'הוותיקים לא יעזבו את הקיבוץ, אבל יש סכנה שהצעירים יעזבו ולכן קודם כל נבנה לצעירים'. והם בנו. ולנו עד היום לא בנו וגם לא שיפצו.

"אני גר בדירה הזאת 60 שנה ואף פעם לא עשו פה שיפוץ. בזמן שהצעירים בנו להם וילות, הדלתות שלי התקלפו. המקלחת ישנה ואני לא יכול לעבור בה עם ההליכון. באוקטובר השנה היה גשם גדול ומים נכנסו לסלון, כי הרעפים היו שבורים. לקח להם שלושה חודשים להחליף לי את הרעפים. את הכתם שיש על התקרה לא תיקנו. חרשתי כאן עם עשר פרדות את הביצה, חליתי במלריה - ומה אני מבקש, להחליף את האזבסט שעל הגג?"

הוא מדדה בין האמבט למטבח. ידיו רועדות. אפילו כוס מים הוא מתקשה להחזיק מבלי שיישפכו. "גופי שבור", הוא אומר, "אבל בראש אני בסדר". הלב, הוא אומר, בקושי עובד. הרופאים המליצו על בית סיעוד, שישכב במיטה.

בכניסה לביתו עציצים פורחים. הנכדים שתלו. "הפרחים מחזיקים אותי", הוא אומר ומחייך. "הפרחים היו האהבה הגדולה של אשתי". מרים טייכנר מתה לפני שבע שנים. שניים מילדיו כבר עזבו את הקיבוץ. הבכור הוא היחיד שמתגורר כאן. "הבן שגר כאן אומר לי: 'אבא, אל תהיה קנאי, מה, לא מספיק איך שאתה חי?'"

ומה אתה עונה לו?

"אני רוצה מה שמגיע לי. גרנו באוהלים. ואחר כך בצריפים. וכשהגיע הכסף מעמלנו - הם בנו. אני במשך כל השנים, משנת 1955, את הרנטות שקיבלתי מגרמניה נתתי לקיבוץ, והם לא יכולים לצבוע לי קיר? בשנים האחרונות, אשתי סבלה מחולשה בשלפוחית השתן. היו פעמים שאני הייתי במקלחת והיא היתה צועקת: 'יקי, צא החוצה, אני לא יכולה להתאפק'. אנחנו פנינו וביקשנו שיבנו לנו מחיצה בשירותים, רק מחיצה. והם לא הסכימו". הדמעות חונקות את גרונו.

הוא נולד ב-1917 באוסטרו-הונגריה. הוריו, יוליוס ורוזה טייכנר, התפרנסו ממסחר בכלי בית וטקסטיל. בגיל 14 הצטרף לתנועת השומר הצעיר ונשלח למחנות הכשרה. ב-1936, בהכשרה לקיבוץ ליד המבורג, הכיר את מרים, האהבה פרחה והזוג נישא. כבר בהכשרה שמעו על קיבוץ "תל עמל - ניר דוד", הודיעו שהם רוצים להצטרף ונרשמו לקבלת הסרטיפיקטים. ב-1938 עלה הזוג ארצה עם עוד עשרה מחברי ההכשרה. "באותם ימים", הוא נזכר, "היתה שממה באזור, והסחנה ושאר המעיינות היו כמו ביצה אחת גדולה".

בקיבוץ היה אז מבנה אחד של שתי קומות. הזוג טייכנר קיבל חדר בקומה השנייה. בשנים הראשונות עבד טייכנר בסלילת כבישים ולאחר מכן במאפייה שהוקמה בקיבוץ. הוא עבד גם בחקלאות, בשמירה על השדות, ואף התגייס כנוטר. ב-1944 התגייס לפלי"ם והוצב באזור מבצר עתלית. ב-1948, עם הקמת צה"ל, הצטרף אל אברהם יפה, המג"ד של גדוד 13 בחטיבת גולני, והשתתף בכל קרבות הגדוד.

ב-1950 ביקשה ממנו הנהלת הקיבוץ להיות נהגו של יעקב עמית, האחראי על העיתון "על המשמר" ולאחר מכן במשך עשור עבד כנהגו של מאיר יערי, מראשי השומר הצעיר ומפ"ם. ב-1960 חזר למשק והמשיך לתרום בענפים השונים בקיבוץ. גם מרים אשתו עבדה במשך כל השנים, בפלחה, בבית הילדים, במחסן הבגדים ובמטבח.

טייכנר לוקח אותי לסיבוב בקיבוץ על הקלנוע. הוא מצביע על הבנייה הראוותנית. הבתים הישנים שופצו מזמן, הורחבו לצדדים ולגובה, לצדם נבנו וילות חדשות שלא היו מביישות אף פרבר עירוני מבוסס. לפני שנה ביקר אצלו זאב שור, מזכיר התנועה. "הוא ישב כאן על הכיסא, במטבח, ואמר לי: 'איך שאתה גר, זו לא בושה רק לניר דוד - זו בושה לכל התנועה'". בעקבות ביקורו פנה שור בעניינו אל מזכיר הקיבוץ. באפריל 2009 כתב לטייכנר: "כפי שהבטחתי, אכן דיברנו עם מזכיר הקיבוץ, וביקשנו שיבדוק את הנושא מתוך כוונה למציאת פתרון מתאים".

"היום הקיבוצים הם הבלוף הכי גדול", אומר טייכנר. "הם עזבו את הקואופרטיב והשוויון. בקיבוץ שלי יש שכר דיפרנציאלי, אבל הוא לא מוותר על המלה קיבוץ - למלה קיבוץ יש הרבה זכויות בארץ. הרבה זכויות. אבל היום זה לא קיבוץ, זה ישראבלוף".

בעקבות תלונותיו של טייכנר, כבר במארס 2008 כתב גברי ברגיל, מזכיר התנועה הקיבוצית, אל מזכיר הקיבוץ שלמה גלזר ואל מנהל הקהילה בניר דוד, קובי לם: "אנו רואים לנכון להדגיש בפניכם מה שאמרנו גם בשיחתנו המשותפת, והוא הצורך להקצות משאבים על מנת להתאים את הבתים של אותה קבוצת גיל לתנאים סבירים כפי שמקובל בימינו. מדובר בקבוצת חברים שייסדו את הקיבוץ אשר מחובתנו לדאוג להם. דווקא בגלל שמדובר בקבוצה מבוגרת צריך הקיבוץ להתארגן לביצוע מהיר של התאמת הבתים במהרה, לאפשר לחברים לחיות בכבוד ובתנאים סבירים".

בינואר השנה קיבל טייכנר מכתב מרווית ושולה, החברות האחראיות על הרווחה בקיבוץ: "כפי שהבטחנו, אנחנו מתחילים להזיז את פרויקט שיפוץ הדירות". רווית ושולה פירטו רשימה של חמש אפשרויות לשיפוץ, מתוכן ניתן לבחור בשתיים: צביעת הדלתות, שיפוץ המטבח, החלפת הגגון במרפסת, צביעת כל הדירה, או הרחבת דלת הכניסה לאמבטיה.

חלפה חצי שנה מאז. טייכנר אושפז השבוע בבית הסיעוד. "אני מעל גיל 90", הוא אומר והרעידות בידיו מאבדות שליטה, "למה הם מחכים?"

תגובת מזכיר הקיבוץ, שלמה גלזר: "אני מסרב להתייחס למקרה של יקי טייכנר".*

קיבוץ בע"מ

רוב הקיבוצים התרחקו מהרעיון הקיבוצי המקורי

180 מ-270 הקיבוצים נטשו את הרעיון הקיבוצי השיתופי, עברו הפרטה (שינוי תקנוני המאפשר שיוך דירות ונכסים לחברים), החילו "שכר דיפרנציאלי" (תשלום שונה על עבודה בענפי משק שונים) ונקראים כיום קיבוץ מתחדש. בקיבוץ השיתופי, המסורתי, אין קשר בין סוגי עבודתם של החברים לתקציב שהם מקבלים - השווה לכולם. בקיבוץ המתחדש ההכנסה מעבודה ולעתים גם ממקורות אחרים, מחליפה את "תקציב החבר". בניסיון לשמור בכל זאת על הערכים שהביאו להקמת התנועה, נהוג בקיבוץ המתחדש לקיים סוג של ערבות הדדית, רשת ביטחון השומרת על רווחת חבריה בתחומי הפנסיה, בריאות, חינוך וסיעוד.

זכות הבחירה

חבר קיבוץ זכאי לקבל את קצבת הזקנה ישירות אליו

קצבת הזקנה הבסיסית ליחיד, שמשלם המוסד לביטוח לאומי לזכאים, היא היום 1,384 שקל בחודש. בני 80 ומעלה מקבלים קצת יותר - 1,463 שקל בחודש. מבוטחים ותיקים זכאים לתוספת ותק: שני אחוזים מן הקצבה בעד כל שנת ביטוח מלאה שלאחר עשר שנות הביטוח הראשונות, עד תקרה של 50 אחוז תוספת. הקצבה לבעלי הוותק המרבי היא, אם כן, 2,076 שקל, ו-2,194 שקל לבני 80 ויותר.

דובר הביטוח הלאומי מוסר, כי הכללים לגביית דמי ביטוח לאומי מחבר קיבוץ נקבעו בחקיקה לפני כ-40 שנה ולא השתנו עד כה: חבר קיבוץ נחשב לעובד שכיר והקיבוץ למעסיקו. מאחר שהחבר לא קיבל שכר מהקיבוץ (ברוב המקרים), ההכנסה החייבת בתשלום דמי ביטוח לאומי נקבעה על פי שווי אספקת המחיה שהקיבוץ נותן לחבריו, אך לא פחות משכר המינימום.

וכיצד מקבלים חברי הקיבוץ הגמלאים את קצבת הזקנה שלהם?

"חוק הביטוח הלאומי מאפשר לחבר קיבוץ לבחור: לפי בקשתו, הגמלה מועברת ישירות אליו או לידי מזכירות הקיבוץ. זאת ללא קשר אם מדובר ב'קיבוץ מתחדש' או בקיבוץ שיתופי".



אילן ושלומית גורן בפתח דירתם בנגבה. גם פנסיה נמוכה וגם פערים גבוהים, זה משגע אותנו


יקי טייכנר למעלה: היום, מימין: בשנות ה-50, עם מנהיג מפ''ם מאיר יערי. הקיבוץ נטש את עקרון השוויון אבל לא מוותר על המלה קיבוץ

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 מזעזע אורחת
  • 13:51
  • 25.11.12

התארחנו בניר דוד, ובאמת ראינו לצד בתים מפוארים, בתים מאוד ישנים ורעועים של אנשים מבוגרים. לא הבנתי למה כששאלתי חברת קיבוץ ענתה שיש לשלם על תשתיות.... תשתיות שטויות. מי שלא דואג לאבותיו לא ידאגו גם לו בבוא היום.

02 הם היו חברה שהתנהלה בצביעות נועה
  • 00:33
  • 04.10.13

חברה שהתנהלה בצביעות והיום נוספו האטימות והניכור. יש להם הרבה מה ללמוד ממודלים של טיפול וסיוע לקשישים הקיימים בישובים בארץ, לא בקיבוצים.....מזעזע.