בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלגיה - הדו-לאומיות היא סיפור של כישלון

הקרואטים והסרבים, הצ'כים והסלובקים, הטורקים והיוונים, ועכשיו גם הפלמים והוואלונים מוכיחים: הדו-לאומיות היא סיפור של כישלון

תגובות

ניצחון המפלגה הבדלנית הפלמית בבחירות בבלגיה לא יביא בהכרח לפירוק המדינה, שהוקמה ב-1830 כביטוי לרצונם של הקתולים - פלמים וואלונים כאחד - להיפרד מהפרוטסטנטים ההולנדים בצפון. אבל הצלחת הבדלנים בבחירות בשבוע שעבר מעידה, פעם נוספת, על שבריריות הניסיון להקים מדינות רב-לאומיות או דו-לאומיות באירופה, כתחליף למדינת הלאום המודרנית - ולקיים מדינות כאלה לאורך זמן.

את המכה הקשה ביותר ספג רעיון הרב-לאומיות בשנות ה-90 של המאה הקודמת. באותו עשור, לאחר קריסת המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה ותהליך הדמוקרטיזציה שהתחולל שם, התפרקו והתמוטטו בזו אחר זו כל המדינות הרב-לאומיות: ברית המועצות, צ'כוסלובקיה ויוגוסלוויה.

פורמלית, ברית המועצות היתה פדרציה של 15 רפובליקות, שכל אחת מהן "לאומית בצורתה וסוציאליסטית בתוכנה", בנוסח המקובל בז'רגון הסובייטי. במציאות, המסגרת הפדרלית היתה מסווה דק לשלטון הסובייטי הצנטרליסטי במוסקווה, כפי ש"האינטרנציונליזם הפרולטרי" היה כסות לניסיון לשמר את המסגרת האימפריאלית הצארית, באמצעות מתן לגיטימציה מרקסיסטית-כביכול.

בראשית תהליך הפרסטרויקה, בימי מיכאיל גורבצ'וב, היו אלה התנועות הלאומיות בכמה מהרפובליקות הסובייטיות - ליטא, אסטוניה וגיאורגיה - שראו בדמוקרטיזציה ובליברליזציה בסיס למימוש תביעותיהן להגדרה עצמית לאומית. בבחירות הדמוקרטיות שהתקיימו בהשראת גורבצ'וב, תנועות לאומיות אלה זכו ברוב באותן רפובליקות. הן פתחו בתהליך התנתקות, שהוביל להכרזת ריבונות ולעצמאות ובסופו של דבר הביא להתפרקות ברית המועצות ולהענקת עצמאות ל-15 הרפובליקות הלאומיות שהרכיבו אותה. לתהליך ההתנתקות של הרפובליקות הלאומיות התלוותה תביעתו של בוריס ילצין - בר הפלוגתא של גורבצ'וב - להראות את עצמאות רוסיה כתחליף לסד הסובייטי.

התהליך לא נשלם בכל הרפובליקות הלאומיות העצמאיות. ברוסיה נמשך המאבק בתנועת ההתנגדות הלאומית הצ'צ'נית, שהיא בעלת מאפיינים אלימים במיוחד וניזונה, לפחות בחלקה, מפונדמנטליזם איסלאמי; גם למלחמת גיאורגיה-רוסיה שורשים בניסיונם של שני עמים קטנים - האוסטים והאבחזים - להתנתק ממדינת הלאום הגיאורגית.

יוצא אפוא שלמרות 70 שנות אידיאולוגיה קומוניסטית אוניוורסליסטית, שהיתה כרוכה בתהליכי רוסיפיקציה מרחיקי לכת, המרכיב הלאומי בזהותם של עשרות מיליוני אזרחים סובייטים נשאר חזק. גם עליית מיליון יהודים מתחומי בריה"מ-לשעבר קשורה לעוצמת תודעות לאומיות אלה.

גירושי קטיפה

לתהליך הדמוקרטיזציה הפוסט-קומוניסטי נלוותה בצ'כוסלובקיה התעצמות התודעה הלאומית של שני מרכיבי המדינה הזו. תהליך זה היה חזק במיוחד אצל הסלובקים, שמאז הקמת צ'כוסלובקיה ב-1918, חשו שהם "האח הצעיר" המופלה לרעה על ידי "האח הבכיר" הצ'כי.

התפרקות צ'כוסלובקיה ב-1993 היתה, למעשה, הפעם השנייה שהנישואים בין צ'כים לסלובקים הסתיימו בפרידה. ב-1938 הסתייעו היטלר והנאצים בתנועה הלאומית הסלובקית, שהיתה פאשיסטית ברובה. הם הביאו לכך שבעקבות הסכם מינכן הוקמה מדינה סלובקית עצמאית על חורבות החלום הצ'כוסלובקי הליברלי המשותף של תומס מסריק ואדוארד בנש. הבדיחה הידועה, ש"הצ'כוסלובקים היחידים בצ'כוסלובקיה היו היהודים" - כל האחרים היו צ'כים או סלובקים - רק המחישה את האמת ההיסטורית: התודעות הלאומיות הנפרדות חזקות מהרעיון המדומיין של אומה "צ'כוסלובקית" מאוחדת.

לזכות הצ'כים והסלובקים יאמר שהגירושים שלהם ב-1993 היו גירושי קטיפה. זה קשור חלקית לתרבות הפוליטית ההיסטורית של שני העמים, שאינה אלימה בעיקרה. בחלק אחר זה תוצאה של מצב שבו הגבול האתני בין שתי הקבוצות ברור, ואין מיעוטים של קבוצה אחת בשטחה של האחרת. אבל גירושים היו, והיום היחסים בין שתי המדינות טובים משהיו כששתי הקבוצות הלאומיות התגוששו במסגרת מדינה אחת.

הפירוק שאינו נגמר

המציאות ביוגוסלוויה היתה מורכבת ואלימה יותר, והיא עדיין לא התייצבה לגמרי. המדינה היוגוסלווית המאוחדת הוקמה לראשונה ב-1918 והתאפיינה בהגמוניה סרבית על האזורים והעמים האחרים, שכן הסרבים היו בצד המנצח במלחמת העולם הראשונה. כאשר הפך מלך סרביה למלך יוגוסלוויה המאוחדת, נפתח פתח להקמת תנועת התנגדות, אלימה בחלקה, של הקרואטים. אלימות זו גלשה גם לפרלמנט והגיעה לשיאה ברצח המלך אלכנסדר ב-1934, בידי בדלנים קרואטים.

בלחץ ההתקפה הנאצית ב-1941, התפרקה המדינה היוגוסלווית: קרואטיה קיבלה עצמאות בחסות נאצית-פאשיסטית, סרביה היתה תחת כיבוש גרמני ונשלטה בידי ממשלת קוויזלינגים, סלובניה סופחה לרייך הגרמני, קוסובו סופחה לאלבניה שבשליטת איטליה ואזורים אחרים סופחו להונגריה, לבולגריה ולאיטליה.

מאבקם של הפרטיזנים בהנהגת טיטו נחל הצלחה בעיקר משום שהם היו היחידים, במציאות נוראה וטרגית זו, שקראו לאיחוד מחודש של כל עמי יוגוסלוויה תחת דגל האינטרנציונליזם הקומוניסטי. זו היתה סיסמה מושכת לב שביטאה רעיון נאצל. כל עוד היה טיטו בחיים, הצליחה יוגוסלוויה המחודשת במה שיוגוסלוויה הראשונה כשלה בו. לא רק אישיותו של טיטו והמורשת ההרואית של הפרטיזנים יצרו דבק מלכד לגיטימי לניסיון מרשים זה, אלא גם מדיניות ההפרד-ומשול המתוחכמת שנקט טיטו עצמו, שהשכיל לנטרל את הקבוצות הלאומיות במבנה פדרטיבי מורכב ומאוזן.

לאחר מות טיטו, ובעקבות תהליכי הדמוקרטיזציה שהחלו בסוף שנות ה-80, זכו מפלגות לאומניות בבחירות החופשיות הראשונות שהתקיימו ברפובליקות השונות: הלאומנים הקרואטים בראשות פראניו טוג'מן כאן, הלאומנים הסרבים בראשות סלובודן מילושביץ' כאן. על כל זה העיבה תביעת האלבנים בקוסובו להשתחרר משלטון סרביה. גם המציאות התלת-לאומית בבוסניה תבעה פתרון.

יוגוסלוויה התפרקה בפעם השנייה, ועדיין היד נטויה. קוסובו זכתה בעצמאות, שסרביה אינה מכירה בה, והניסיון להקים מדינה רב-לאומית ורב-דתית בבוסניה (מין יוגוסלוויה בזעיר אנפין) מקרטע. ייתכן שגם היא תתפרק למרכיביה הלאומיים. מצד שני, היתה לאחרונה התקרבות משמעותית בין סרביה לקרואטיה, הצועדות שכם אל שכם, תוך שיתוף פעולה מרשים, להצטרפות לאיחוד האירופי.

מימוש עצמי

סקירה היסטורית זו - שאינה עושה צדק למציאות המורכבת - מראה שניסיונות להקים מסגרות רב-לאומיות מתנפצים אל מול עוצמת התודעה הלאומית ויכולת ההישרדות של תנועות לאומיות. יותר מכך: מסגרות רב-לאומיות אלה אינן מחזיקות מעמד במשברים. אפשר להצר על כך, אבל זו עובדה, ויש לה שורשים עמוקים בתודעה החברתית של הקבוצות הנידונות.

הטענה שאחראית להתפרקות המניפולציה של מנהיגים קיצוניים, כמו טוג'מן או מילושביץ', מבוססת על סברת סרק. היא מתעלמת מכך שהמניפולציות של אותם מנהיגים, שאין להטיל ספק בהשפעתן על ההתפתחות ההיסטורית, הצליחו משום שעלו בקנה אחד עם גישות עממיות דמוקרטיות עמוקות, חבויות או גלויות, שהיו קיימות בתודע סרבים או קרואטים (או צ'כים או סלובקים, או אוקראינים או גיאורגים).

מה שאירע בבלגיה מעיד, שעוצמת התודעה הלאומית באירופה המערבית אינה פחותה. לכאורה יש כאן פרדוקס: בשעה שאירופה צועדת לאיחוד מדיני, מעבר לאיחוד הכלכלי, דווקא לתנועות לאומיות בדלניות יש עדנה. בבריטניה זכו סקוטלנד וויילס במידות שונות של אוטונומיה, בדמות פרלמנטים מקומיים וממשלות משלהן, וייתכן שפניה של סקוטלנד לריבונות ולהתנתקות מאנגליה.

התנועה הלאומית הבאסקית האלימה עושה כותרות בספרד, בפעולות הטרור שלה: אבל גם המפלגות הבאסקיות המתונות, כמו המפלגות המתונות בקטלוניה, מצעידות את מחוזותיהן, מעבר לאוטונומיה הרחבה במסגרת ספרד הדמוקרטית, להגדרה עצמית. יש בהן גם קולות התובעים עצמאות והתנתקות מההגמוניה הקסטיליאנית ההיסטורית של המדינה הספרדית. תהליך אחר, שיש לו היבטים בעייתיים בגלל יסודות של מורשת פאשיסטית, קורה בצפון איטליה ("הליגה הצפונית"). גם הניסיון להקים בקפריסין מדינה משותפת ליוונים ולטורקים לא עלה יפה.

מכל הדוגמאות האלה עולה לקח כללי, ובצדו עניין ישראלי ספציפי. הלקח הכללי הוא שבניגוד לתחזיות על מות הלאומיות והיעלמותה - הנפוצות בחלקים של השמאל ובקרב הוגי דעות - התודעה הלאומית לא נעלמת. בגלל ההקצנה הלאומית בתקופה הנאצית והפאשיסטית, דבק לא פעם שם רע בלאומיות: אבל מתברר שהרצון לא להיות כפוף לשלטון זר, למצוא לתרבותך, ללשונך ולהיסטוריה שלך מקום תחת השמש, "להרגיש בבית" - כל אלה הם מרכיב מרכזי בהוויה האנושית ובתודעה של בני האדם. כל מי שרעיונות הנאורות וההשכלה קרובים ללבו, אינו יכול להתעלם מכך.

ההיבט הישראלי ברור גם הוא: לנוכח הקשיים בהגשמת רעיון הקמת מדינה הפלסטינית לצד ישראל ("שתי מדינות לשני עמים"), עולים פה ושם קולות הקוראים לשקול פתרון של מדינה דו-לאומית, שיחיו בה יהודים ופלסטינים תחת משטר אחד. אם נניח לרגע לכמה שאלות מציקות (תחת איזה דגל? מה היו חגיה הלאומיים של מדינה זו? מה יהיה הימנונה? האם המופתי ודוד בן-גוריון יככבו יחד בספרי הלימוד שלה?) הניסיון האירופי מוכיח שהדו-לאומיות היא סיפור של כישלון, שבמקרים רבים (יוגוסלוויה, קפריסין) הסתיים במרחץ דמים ובאלימות.

אם צ'כים וסלובקים, פלמים וואלונים, שמעולם לא נלחמו אלה באלה אבל יש להם תרבויות שונות וזיכרונות היסטוריים שונים, אינם יכולים לחיות במדינה אחת, צריך להיות עיוור, בור או ערל-לב (או שלושתם גם יחד) כדי לחשוב שיהודים ופלסטינים, האוחזים זה בגרונו של זה יותר ממאה שנה, יוכלו לפתור את בעיותיהם, ליישב את מחלוקותיהם ולקיים אורח חיים דמוקרטי לאחר שיוטלו לקלחת פוליטית אחת.



כרזת בחירות בבלגיה. דווקא עכשיו יש עדנה לתנועות בדלניות באירופה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו