בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה מטריד את פרופ' רפי ולדן, רופאו האישי וחתנו של נשיא המדינה? מצב הפליטים מאפריקה

מה מטריד יותר מכל את פרופ' רפי ולדן, רופאו האישי וחתנו של נשיא המדינה? מצב הפליטים מאפריקה. סיפור גבורה ישראלי

5תגובות

בדיוק בשעה ארבע אחר הצהריים נכנס פרופ' רפי ולדן אל רחוב אפור שמסתיים בשדרת ברושים גבוהה. לבוש במכנסיים לבנים ולרגליו נעליים לבנות, כשמכיסו השמאלי מבצבץ סטטוסקופ, הוא מגיע לכאן בתום יום עבודה כסגן מנהל בית החולים שיבא בתל השומר. עשרות כבר ממתינים מחוץ למרפאה של עמותת רופאים לזכויות אדם, שקטים מול שער ברזל נעול ברחוב צדדי ביפו.

הם באים אליו מתחתית הקיום האנושי. כשדלת המרפאה נפתחת הוא נכנס עם זרם פליטים ועובדים זרים חסרי מעמד אל מבואה דלה. "נו, יש הרבה פציינטים היום", הוא מעיר בחיוך קצר וחולף על פני משרד קבלה שבקצהו תלוי שלט מזהיר: "זהירות, ארון מתנדנד". בפנים הם מצטופפים, תופסים מקום בכיסאות פלסטיק, שורות שורות. חבורת גברים צעירים ומשופמים מאריתריאה, פועל סיני שלא מפסיק למצמץ בעיניו, אשה הרה מסודן, שלוש נשים פיליפיניות וגבר הודי בחולצה מכופתרת ומקומטת. כולם מבקשים ישועה.

"לכאן נאספים בעל כורחם אנשי השוליים של החברה הישראלית", מסביר ולדן, מחברי ההנהלה ופעיל ותיק של עמותת רופאים לזכויות אדם, המפעילה את המרפאה מסוף שנות ה-80. "פעם אפשר היה לראות פה בעיקר פלסטינים, עכשיו המצב אחר. המקום שינה את פניו וזה מתבטא במספר החולים הגדול ביותר שמגיע לכאן: בעיקר פליטים ומהגרי עבודה. כל חודש נכנסים לפה מעל 500 מטופלים, מתוכם 200 מטופלים חדשים. 70 אחוז מהמטופלים הם פליטים".

בקולו העדין מתאר ולדן תמונת גיהנום גסה. הוא מספר שבשעות הקשות של המרפאה טופלו בחדרים הללו פליטים שלא אכלו ימים, אנשים מורעבים ומעולפים פרקו את לסתותיהם כשהוגשה להם כוס מים. "פליטים שהגיעו לכאן שעות לאחר שעברו את הגבול ועל גופם פצעי ירי טריים הם עניין שבשגרה", הוא אומר. "לא מזמן הגיע אלי פליט מדרפור שנפגע מירי חיילים מצרים בסיני. הוא בא עם יד מרוסקת. הוא היה זקוק במובהק לניתוח שיציל את היד, אבל הוא לא קיבל שום מענה, פשוט הסתובב עם יד מעוותת לגמרי. לצערי הפכנו שווי נפש לסבל של אנשים מסוימים. אסור שזה יקרה. מקרה כזה מאותת לי עד כמה החברה הישראלית הידרדרה, עד כמה הפכנו קהי חושים".

מגדלור אנושי

ולדן הוא אחד מתוך קבוצה של רופאים המתנדבים במרפאה, שפועלת כמגדלור אנושי יוצא דופן ומעניקה סיוע רפואי לחסרי מעמד בישראל. "הגעתי לכאן בשל ההערכה שלי לאדם, לזכויותיו וכבודו", הוא אומר מתוך כוונה עמוקה, ללא שמץ של סיפוק עצמי. "זה היה בתחילת שנות ה-90, ברקע היו הסכמי אוסלו, זו היתה תקופה אופטימית, ובכל זאת היתה מצוקה גדולה מאוד במגזר הפלסטיני שהיה צריך לתת לה מענה רפואי. מהסיבה הזאת נכנסתי לעמותה. במסגרת שבועת הרופא נשבעתי לעזור לאנשים וזאת לא חוכמה לעזור רק לאנשים שנמצאים בשכבה הסוציו-אקונומית שלך, או כאלה שבאים לפרקטיקה הפרטית שלך. החוכמה היא להתגייס למען אנשים שלא מסוגלים אפילו לקבל זכות בסיסית לרפואה".

רופאו האישי של נשיא המדינה, שמנהל גם את האגף לכירורגיה וכלי דם בתל השומר, היה עם השנים לפעיל מסור למען הפליטים שחיים בינינו. "היה לי מקרה של חולה שהיתה בטיפול בבית חולים מסוים, אני לא רוצה לנקוב בשמו, היתה לה בעיה רפואית רצינית", הוא מספר. "זו לא היתה בעיה אקוטית, אבל היתה לה מחלה כרונית די קשה. אישפזו אותה ואחר כך אמרו לה שהיא לא יכולה לחזור לטיפול ללא ביטוח רפואי. היא אכן לא חזרה, ומתה. פשוט ככה. היא היתה בסך הכל בת ארבעים. יש עוד הרבה סיפורים מהסוג המזוויע הזה", הוא אומר כששעון כנסייה מהדהד בין המלים צלצולי מתכת עמומים.

נדמה שולדן חיכה לרגע הזה, לזעוק את עלבונה של האשה שקיפחה את חייה לשווא. תחת חזותו השקטה והאלגנטית נחבא כעס מריר והוא מבקש לפרוק את שעל לבו, לגולל כתב אשמה נוקב נגד החברה הישראלית. "זו בושה גדולה", הוא חורץ. "האנשים האלה שמגיעים לכאן עושים את העבודות שאנחנו לא מעוניינים לעשות, אבל מתייחסים אליהם כאילו הם שקופים. כאילו הם לא קיימים. החברה הישראלית מתנערת מהם לחלוטין, לא רוצה לשמוע עליהם ולא רוצה לדעת עליהם. אבל הם פה, מנקים את החצרות שלנו, שוטפים את הכלים שמהם אנחנו אוכלים במסעדות, מטפלים בקשישים שלנו.

"הבעיה שאין שום מנגנון שמושיט להם יד", הוא ממשיך. "בישראל יש קשר הדוק בין זכויות אזרחיות למעמד אזרחי. רק אם אתה תושב אתה זכאי לביטוח ממלכתי, ולכן כל מי שאינו תושב אין לו שום מענה רפואי. אני מדבר על מענה לאמא שלתינוק שלה יש חום. מדובר בציבור לא מבוטל של אנשים שלא יכולים לקבל טיפול רפואי פשוט. זה עניין אכזרי ביותר. הם הרי ישנם פה וכל זמן שהם כאן חובה עלינו לדאוג להם. הם לא בהמות, לא חיות. הם אנשים עם רגשות, שחווים סבל אנושי. הזנחנו נשים הרות, ילדים, אנשים אבודים, הפכנו אטומים".

יש מי שיגידו לך שמדינה לא יכולה להעניק סיוע לכל מי שפורץ אליה, שלא ייתכן שכל פליטי העולם ימצאו כאן בית.

"אני לא סהרורי, לא הייתי רוצה שנהפוך לארץ מקלט לרבבות ומאות אלפי פליטים מכל רחבי העולם, שייכנסו באופן חופשי למדינה הקטנה שלנו. אבל צריכה להיות מדיניות הגירה מסודרת שתקבע למי מותר ולמי אסור להיות כאן. מכל מקום, אי אפשר להתעלם מנוכחות של אנשים שנמצאים כאן, צריך להעניק להם זכויות בסיסיות".

אולי מערכת הבריאות שאתה אחד מבכיריה צריכה להיות הגורם שיניף את הדגל?

"אי אפשר לצפות ממערכת הבריאות שתיקח על עצמה לטפל בבעיה. האחריות היא לא של בית חולים זה או אחר, שנאנק תחת מגבלות תקציב. מערכת הבריאות נמצאת במצוקה גדולה. אני רואה את המצוקות התקציביות שבתי חולים נתקלים בהן ואי אפשר לצפות מהם להיות נדיבים ולקבל עשרות ומאות מטופלים בחינם. זה לא ריאלי. התקציב חייב לבוא ממקור ממלכתי. ממשלת ישראל והאוצר חייבים להבין את הבעיה ולהתייחס אליה. החברה הישראלית היא זו שצריכה להחליט במסגרת סדרי העדיפויות שלה להקציב משאבים למטלה האנושית והחיונית הזאת. זו בעיה חמורה בעיני שהרגישות החברתית והאנושית נשארת בידי קומץ משוגעים לדבר, ושארגוני זכויות אדם למיניהם פשוט לא מצליחים להדביק בזה חלקים גדולים בחברה שלנו".

יש רגע שבו התגובה הישראלית לפליטים הפתיעה אותך במיוחד?

"אחד הדברים המקוממים ביותר הוא הדימוי שהוצג על ידי השר אלי ישי, כאילו הפליטים והעובדים הזרים הם נושאי ומפיצי מחלות מידבקות. זה היה באמת זוועה. זה היה רגע קשה, שיא, בעצם שפל שלא ציפיתי שהחברה הישראלית תגיע אליו".

מוקף גדרות

מיד לאחר 2005, אז נכנסה לישראל (על פי הנתונים של נציבות הפליטים של האו"ם בישראל), קבוצה ראשונה של כ-450 מבקשי מקלט מסודן ודרפור, התחילה המדינה לנקוט יד קשה באלה המבקשים למצוא מחסה בין גבולותיה. כבר בתחילת 2006, מזכיר ולדן, מיהרו הרשויות לנער את האבק מהחוק למניעת הסתננות, חוק לשעת חירום שנחקק ב-1952, והחלו לעצור את מבקשי המקלט. בניגוד לחוק הכניסה לישראל, החוק למניעת מסתננים אינו כולל מנגנון ביקורת שיפוטית וכל מי שנעצרו מכוחו הוחזקו בכלא זמן רב.

במשך 2007, שבה נכנסו לישראל כ-5,700 מבקשי מקלט, החליטה הממשלה בצעד שנוי במחלוקת לגרש את כולם: אלה שייתפסו ליד הגבול עם כניסתם, יוחזרו מיד למצרים; האחרים, שכבר נכנסו לישראל, יוחזרו גם הם למצרים בתיאום עם נציבות האו"ם לפליטים ובינתיים יוחזקו במחנה מעצר ליד כלא קציעות - מחנה אוהלים מוקף גדרות תיל שאליו הועברו כאלף מבקשי מקלט, בהם יותר ממאה ילדים. הממשלה אמנם החליטה באותה שנה לתת מעמד למספר מוגבל של פליטים מדרפור, אבל גם הורתה לצה"ל לגרש למצרים ב"נוהל החזרה חמה" 48 מבקשי מקלט, בהם 18 ילדים, רובם ניצולים ממעשי הטבח בדרפור.

ב-2008, שבה נכנסו לישראל כ-7,700 מבקשי מקלט, הוחלט על מבצע בזק שבו ייעצרו ויגורשו מבקשי מקלט על פי התוכנית הבאה: 300 עצורים מדי יום, במשך 7 ימי מבצע. שירות בתי הסוהר התבקש להיערך לקליטת העצורים ומשרד החוץ התבקש להיערך לגירושם למדינות שלישראל אין עמן יחסים. סודן למשל. נציבות הפליטים של האו"ם בישראל הביעה מחאתה, ולמרות זאת, הממשלה החליטה למצות את רעיון הגירוש. אם לא די בזה, כעבור חודש החל משרד הפנים בצעד חריג להחתים מבקשי מקלט עצורים על תנאי שחרור המגבילים את תנועתם ומונעים את המשך חייהם באזור המרכז - בין חדרה בצפון לגדרה בדרום.

"השתלשלות ההחלטות ההזויות האלה רק ממחישה את הגישה שלנו להתנער לחלוטין מסבלם של אנשים זרים, שהם לא משלנו", אומר ולדן. "זו לא רק התעללות, זו דחייה בוטה. הדבר המצער הוא שאנחנו, כיהודים, במשך מאות שנים מצאנו עצמנו כפליטים, נרדפים עד צוואר. גם אנחנו התדפקנו לא אחת על דלתות של עמים אחרים שהיתה להם אפשרות לעזור לנו. אבל כיוון שהיינו שונים מהם, הם דחו אותנו. אז האשמנו את הגויים באטימות לב, אכזריות וחוסר יחס אנושי. צר לי לראות שעכשיו, כשאנחנו נמצאים בעמדה של כוח, שאנחנו ריבוניים במדינה שלנו וחיים בחברת שפע, אנחנו מתעלמים התעלמות גמורה מאנשים שסובלים סבל קשה. מבחינתי ההתנהגות שלנו היא חרפה לעם היהודי".

זו לא אנלוגיה חמורה מדי?

"כשפליטים יהודים במלחמת העולם השנייה התדפקו על גבול שווייץ, הם נדחו ונשלחו חזרה לגרמניה, למחנות ההשמדה. רבבות יכלו להינצל אם היו נותנים להם לעבור. אז האנלוגיה הזאת אכזרית ואני לא רוצה להגזים בה, אבל עצוב שאנחנו היינו בדיוק באותה סיטואציה שהיא כל כך מכאיבה, ועכשיו, שני דורות מאוחר יותר, אנחנו מתייחסים באטימות מוחלטת לאנשים שנמצאים במצב דומה. אז נכון שהם לא בדיוק בלונדים, אבל הם בני אדם. הדבר הזה גורם לי להתבייש כיהודי. זה מחפיר. איבדנו את הרגישות שלנו. זה מכעיס אותי, כי אנחנו לא מדברים על משאבים ענקיים שצריך להקצות להם, אף אחד לא מבקש לתת לאנשים האלה את שירותי הבריאות שמקבלים תושבי רמת אביב ג'. אני מדבר על מענה רפואי בסיסי, על דאגה לנשים הרות, חיסונים לילדים, רפואת משפחה בסיסית, שירותי בדיקות מעבדה".

סולידריות אנושית

כדי להבין את עומק הסערה שבה שרוי ולדן, צריך להכיר את ההיסטוריה המשפחתית שלו. הוא נולד בצרפת, במחוז דורדון, בן לזוג הורים ציונים מן המעמד הבינוני. אמו רינה היתה רופאה ואביו יוסף אגרונום. שני הוריו, ילידי ורשה, באו לצרפת לאחר שהאוניברסיטאות בפולין החלו להגביל את מספר היהודים הרשאים ללמוד במוסדות אקדמיים. "כיוון שהורי לא יכלו להתקבל לאוניברסיטה בוורשה, הם נאלצו לעזוב כדי ללמוד בצרפת", הוא מספר. "הם עברו לעיר נאנסי. שם אבא חי עם שני שותפים נוספים בחדר: ישראל ברזילי שהיה לימים שר הבריאות ועוד אדם בשם נתן אלתרמן. גם אלתרמן למד אגרונומיה. השלושה האלו היו חברים בלב ובנפש".

לאחר שסיימו הוריו את לימודיהם הם עברו לפאריס, אבל גם משם נאלצו לעזוב. מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, חש האב בתבונה כי העתיד לא מבשר טובות והחליט להעביר את משפחתו למשק חקלאי בדורדון, במרכז המדינה. הם רכשו חווה בכפר קטן שמנה עשרה בתים, רחוק מאזורי תעשייה, כבישים ופסי רכבת. "את המלחמה עברנו בחווה ואפילו לא ידענו מחסור. ההורים הזעיר-בורגנים שלי הפשילו שרוולים והפכו לאיכרים לכל דבר", מספר ולדן ומביט לרגע לחלון, שממנו נשקף בניין ועליו משתרגים צינורות ביוב. "הם גידלו פרות ותרנגולות, חרשו וזרעו. במקום הזה גם נולדתי וגדלתי עד גיל שלוש".

החיים בחווה המבודדת, על אף הנוחות היחסית, חייבו את משפחת ולדן לחיות בסוד. "הסוד הגדול שלנו היה יהדותנו", הוא אומר. "חיינו עם ניירות מזויפים, בשמות צרפתיים שלא יסגירו שאנחנו יהודים. לסבא שלי, למשל, פולני שהצרפתית שלו היתה נגועה במבטא כבד ביותר, היו ניירות שהעידו שהוא חירש ואילם. זה היה כדי למנוע מצב שאם יבואו לתחקר אותו, המבטא יסגיר אותו. השתדלנו להיות שקטים, אפילו שההורים שלי היו מאוד פופולריים בקרב האיכרים באזור, כיוון שאמא היתה רופאה שטיפלה בחולים בחינם ואבא ייעץ כאגרונום לכל מי שהיה זקוק לו".

אל מערך החיים העדין הזה, נזכר ולדן, התפרץ יום אחד שכן בריצה בהולה. "זה היה כמעט שנה אחרי שגרנו בחווה", הוא משחזר. "איכר מכפר סמוך הגיע אלינו הביתה קצר נשימה ואמר להורים: 'תיזהרו, פטרול של גרמנים מתקרב לכפר'. אז הבנו שכולם סביבנו יודעים בעצם שאנחנו יהודים, שהסוד שלנו למעשה גלוי. הדבר הזה, שמגיעים להזהיר אותנו מגרמנים, חזר על עצמו בהמשך. כל הזמן קיבלנו התרעות כשהיה חשש שגרמנים מתקרבים לאזור, אז היינו עוזבים את הבית ויוצאים להסתתר ביער, מחכים עד יעבור זעם. כך האיכרים שמרו עלינו והצילו אותנו במשך שנים. הקהילה הגנה עלינו בגבורה, כי ברור שאם היו נתפסים על ידי הגרמנים כמי שהגנו על יהודים, גורלם היה רע ומר".

בתום המלחמה חזרה המשפחה לפאריס ואביו, שכעבור כמה שנים קיפד את חייו בהתרסקות מטוס בפראג, התמנה לכתב עיתון "דבר" בעיר. לאחרונה מצא ולדן כתבות אחדות שפירסם אביו ובכללן רשימה שנכתבה כבר ב-1938 ודיברה אליו במיוחד. "זו היתה כתבה על הפליטים היהודים שנמצאים בצרפת ועל הניסיונות לגרש אותם", הוא מתפעל. "הטענה נגדם היתה שהם תופסים מקומות עבודה, שהם זרים, שאין לצרפתים מחויבות כלפיהם ושצריך להחזיר אותם לארצות שמהן באו. כשקראתי את הכתבה חשבתי שאם רק יחליפו את המלה 'יהודים' ב'פליטים מדרפור', אפשר להעביר אותה היום לדפוס בכל עיתון בישראל".

היותו בן למשפחה שהפליטות היא אחת מאבני המסד בביוגרפיה שלה, משפחה שניצלה בזכות קהילה מגינה, קשורה קשר הדוק למחויבות שהוא מפגין ביחס לפליטים. "העובדה שאנחנו היינו פליטים שהסתתרו מפני הצורר הגרמני ושנמצאו אנשים טובים מסביבנו שהגנו עלינו, שכיסו עלינו ושמרו על חיינו, היא דבר משמעותי ביותר עבורי", הוא מדגיש. "אני חושב שבשל הסולידריות האנושית אני ומשפחתי נשארנו בחיים. אנשים שלא היתה להם שום מחויבות כלפינו הצילו אותנו. הרי היינו זרים. אפילו שההכרות שלהם עם היהדות היתה מינימלית ביותר, שכל מה שהיה ידוע להם על יהודים היו דברים לא מחמיאים מהברית החדשה - זה לא הפריע להם והם ראו לנכון לעזור לנו. בזכותם נשארנו בחיים. כל קרובי המשפחה שלנו שנשארו בפולין, משפחה ענקית, כולם נכחדו עד האחרון שבהם. חוויית הפליטות של המשפחה שלי, מבחינת ההוויה שלי, היא עניין מהותי".

משפחה אוהבת

כשערב חם יורד הוא מספר שב-1951, כשהיה בן תשע, עלתה משפחתו לישראל והתיישבה בשדרות ח"ן בתל אביב. בשביל ולדן הצעיר, השנה הראשונה בחום המזרח-תיכוני לא היתה פשוטה. "אסור היה להביא תפוח לבית הספר", הוא עדיין מתרעם. "פה היה צנע, תלושים שבהם קנינו מזון, היתה פה הקצבה של שלוש ביצים לנפש. מזג האוויר היה קשה ביותר, לא היו מזגנים ובקושי היו מאווררים. כילד, אני חייב להגיד שמלבד קשיי הקליטה והזרות, די סבלתי גם מזה, ממזג האוויר".

אבל הוא התאושש במהרה ואף גדל להיות נער שגילה רגישות לצדק חברתי. בנערותו התנדב לארגון "נוער לנוער" שפעל במוקדי מצוקה. לאחר שכיהן כיו"ר הארגון וסיים את לימודי התיכון, החל ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית, במסגרת העתודה האקדמית. גם שם המשיך בפעילותו הציבורית ונבחר באופן תקדימי, כישראלי הראשון, לנשיא הארגון הבינלאומי של סטודנטים לרפואה. בחירתו לקדנציה שנייה אף זכתה לסיקור בעמודי החדשות של "הארץ" בספטמבר 1964: "בפעם הראשונה מאז ייסוד הארגון", נכתב, "זכה סטודנט להיבחר פעמיים לנשיא. זו רק הפעם השנייה שנבחר סטודנט מארץ לא אירופית, ובשתי הפעמים נבחר ישראלי, למרות תעמולה חזקה נגדו של סטודנטים ערבים, גרמנים, אוסטרים ויוצאי הגוש הקומוניסטי".

בתום לימודיו התגייס לשירות צבאי כרופא בחטיבת הצנחנים. את אשתו, הבלשנית צביה ולדן, בתו של שמעון פרס, הכיר באותה תקופה. "פגשתי אותה כשהיתה סטודנטית בירושלים, אני הייתי כבר רופא צעיר בתל השומר", הוא נזכר בהנאה ובמבוכה. "נישאנו בחמישה בספטמבר 1973 ובשבת אחרי החתונה פרצה מלחמת יום כיפור. את ירח הדבש שלנו, שתיכננו לחגוג בספרד ופורטוגל, חגגנו בנפרד. בעצם נפגשנו רק אחרי ארבעה חודשים.

"התאהבנו כמו ששני אנשים צעירים מתאהבים, בלי קשר מיוחד לייחוס המשפחתי. זו לא היתה הסיבה שבגללה התאהבתי בה ובגללה אני מאוהב בה עד היום. בהקשר הזה אני יכול רק להגיד שהתקבלתי בזרועות פתוחות של משפחה אוהבת וחמה".

פרס, שהיה אז שר התחבורה, מינה מיד את חתנו הטרי לרופאו האישי. "אני מלווה אותו מאז, יותר מ-37 שנה", אומר ולדן. "באופן טבעי, כשיש לך חתן רופא, אז למה לפנות אל מישהו אחר? מיד אחרי החתונה נעשה החיבור. זה לא היה מינוי פורמלי, אבל מטבע הדברים, כיוון שאני מקורב אליו, אני דואג לו גם בהיבט הבריאותי. בסך הכל אני מתברך בכך שאני רופא מובטל, כי נשיא המדינה הוא איש בריא באופן יוצא מהכלל. התפקיד שלי הוא יותר ברמת ההשגחה, בדיקות שגרתיות וליווי בחלק מהנסיעות שלו לחו"ל. אני מאושר להגיד שהוא לא זקוק לשירותים הטובים שלי".

אתה נשמע רגוע וזה בסדר, אבל בכל זאת זכורה ההתעלפות שלו לפני חצי שנה, פרס איבד אז את הכרתו. זה לא הדאיג אותך?

"היתה דאגה, בוודאי. אבל הנסיבות היו קשות. באותו היום הוא היה לבוש חם, עמד שעה שלמה ונאם, לא שתה, הזרקורים היו מכוונים אליו. לרגע היתה לו ירידה בלחץ הדם והוא נפל. הוא איבד את ההכרה לכמה שניות ומיד חזר לעצמו. הגעתי אליו תוך דקות - הייתי בתל אביב, בהפסקה בקונצרט. באתי, עשיתי הערכת מצב וראיתי שבסך הכל מצבו בסדר גמור. ובכל זאת, כיוון שהוא לא איש צעיר, לקחתי אותו לתל השומר להשגחה עד למחרת בבוקר".

בסיטואציה ההיא תיפקדת גם כדובר, נכון?

"כן. היתה מהומה תקשורתית סביב האירוע, דיווחתי בלי סוף. עשרות רשתות טלוויזיה שלחו לכאן צוותים, זה היה משהו, הפנינג לא ייאמן. טוב, שמחתי שיכולתי לעמוד מול כולם ולדווח שמצבו של הנשיא בהחלט משביע רצון".

אתה לא מרגיש לפעמים שאפשר היה לצפות מנשיא המדינה שישמיע קולו בעניין הפליטים? הוא הרי אדם שהציבור הישראלי קשוב אליו, אתה לא חושב שהוא היה מסוגל לפתוח את הלבבות הסגורים?

"נשיא המדינה עסוק בכל כך הרבה בעיות קיומיות. אבל אני יכול להגיד שהוא מתערב בנושא הפליטים, מבלי לעשות לזה פרסום. יש נושאים רבים שהוא מתעסק ומשפיע בהם ולא רוצה שהדברים ייוודעו. הוא שומר על פרופיל נמוך בתחומים מסוימים, למרות שהוא מתערב הרבה מאוד פעמים בנושאים הומניטריים".

בודדים במערכה

הצעת "חוק המסתננים", שעתידה לחזור בקרוב לשולחן הממשלה, מעסיקה באחרונה את ולדן. החוק, שמכונה גם "חוק וילנאי", מציע להטיל עונש של חמש עד שבע שנות מאסר על מי שמנסה לחצות את הגבול לישראל. החוק גם מאפשר למדינה להחזיק פליטים במעצר עד 18 יום מבלי שיובאו לפני שופט, ומעגן את נוהל "ההחזרה החמה", כך שמבקשי המקלט יוחזרו אל מעבר לגבול בתוך 72 שעות מרגע תפיסתם. כמו כן מוצעת בחוק האפשרות למנוע שחרור מסתנן אם הוגשה חוות דעת של גורמי ביטחון שלפיה במדינת מושבו או באזור מגוריו מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחונה של מדינת ישראל. "פליטים שעלולים להיפגע מכורח סעיף זה", מצביע ולדן, "הם פליטי חבל דרפור למשל, המגיעים מסודן".

אחד הסעיפים הדרקוניים הנוספים בהצעת החוק קובע מאסר של חמש שנים גם למי שסייע למסתנן בעת שהותו בישראל. "לפי סעיף זה אהפוך למועמד למאסר", מצהיר ולדן בחוסר נחת. "כיוון שטיפלתי בפליט שידו מרוסקת, למשל, אני צפוי למאסר. על פי החוק המוצע, מי שמעניק סיוע רפואי לפליט הוא שותף לפשע. זה מזוויע. רופא שמגיש סיוע רפואי לאדם במצוקה עומד להיות פושע. מה שמאכזב אותי, בין השאר כמובן, שהחוק הזה מגיע מתוך מפלגת העבודה. מאכזב שאנשים שמתיימרים להיות סוציאליסטיים ורגישים לזכויות אדם וסבל אנושי שוקעים בתוך ההתקרנפות הכללית. שותפים לאטימות. במקרה הזה אני מאוכזב ממפלגת העבודה יותר ממה שאני מאוכזב ממפלגות דתיות ימניות ששנאת הזר טבועה בהן".

לפני שנתיים נסגרה המרפאה שלכם במחאה על התנערותה המתמשכת של הממשלה מאחריותה לבריאותם של מבקשי המקלט. בדיעבד, אתה לא חושב שזו היתה טעות לפתוח אותה? אולי רק סגירה שלה תחייב את הרשויות להידרש לסוגיה?

"המרפאה נסגרה בגלל תחושת ייאוש. כי מצד אחד, אנחנו מוצפים בנחשולים של אנשים שזקוקים לשירותי בריאות בסיסיים, ומצד שני, אנחנו לא רואים מצד אף גורם ציבורי או ממלכתי שהדבר הזה נוגע לו. לא מקרוב ולא מרחוק. יש התעלמות מוחלטת. אז היינו מוצפים בפונים בצורה מטורפת ולא יכולנו להתגבר על זרם המטופלים. הרגשנו שאנחנו בודדים במערכה. זה עצוב שטיפול באנשים חסרי מעמד בישראל נשאר נחלתם של ארגוני מתנדבים והמוסדות הממשלתיים מתנערים מהנושא. לכן סגרנו את המרפאה, זה היה בהחלט אקט של מחאה. בעקבות הסגירה היתה התעוררות מסוימת של ההסתדרות הרפואית ושל משרד הבריאות, אבל בסופו של דבר נשברנו ואני לא יכול להגיד שהצלחנו במסע הציבורי לעורר רגישות של החברה הישראלית למצוקות האלה. הרבה לא נעשה ואחרי שלושה חודשים בכל זאת פתחנו שוב את המרפאה. עשינו את זה כיוון שהיתה לנו מחויבות כלפי הפציינטים שמתדפקים על הדלתות".

מה יהיה הסוף?

"אולי בכל זאת, במסגרת סדרי העדיפויות המעוותים של המדינה הזאת, יימצאו משאבים לטפל באותה סוגיה אנושית ראשונה במעלה".

אתה מאמין שזה יקרה?

"אני לא אופטימי במיוחד".*

coby.bs@gmail.com

במערב יש חדש

הפרדה בין הזכות לבריאות של מהגרים ופליטים, לבין מעמדם החוקי

פורטוגל: מאפשרת ביטוח בריאות ממלכתי לכל המהגרים השוהים בתחומה, ללא תלות במעמדם החוקי או במצבם הכלכלי.

ספרד: החוק מבטיח נגישות מלאה לשירותי בריאות לנשים הרות ולקטינים, וכן למהגרים, פליטים ומבקשי מקלט הנרשמים ברשות המוניציפלית.

בריטניה: הטיפול הרפואי במהגרים ובפליטים נעשה כחלק מהמאמץ הלאומי לצמצום פערי בריאות. לפליטים ומבקשי מקלט (גם כאלה שבקשתם נדחתה) יש נגישות מלאה לשירותי הבריאות הלאומיים (NHS) וכן אפשרות להירשם ולקבל טיפול אצל רופא משפחה.

הולנד: יש שירותי סיוע שונים למהגרים בתחום הבריאות והרווחה. קיימת קרן לאומית שתפקידה לשלם ולפצות בתי חולים שטיפלו בפליטים ומהגרים חסרי ביטוח.

בלגיה: פליטים ומבקשי מקלט זכאים על פי חוק לטיפול ב"מצב רפואי דחוף בלבד", הכולל מגוון רחב של בעיות רפואיות ובכלל זה ניתוח, לידה, בדיקות כלליות, פיזיותרפיה וטיפול תרופתי.

דנמרק: כל מהגר או פליט זכאי להפניה לרישום אצל רופא משפחה כללי, אשר מצדו רשאי להפנות לטיפולים בבתי חולים ציבוריים.

צרפת: בתי חולים ציבוריים חייבים לקבל כל שוהה בצרפת ולטפל בו ברציפות שלושה חודשים או יותר, ללא קשר למעמדו החוקי או מצבו הכלכלי. הכיסוי הרפואי בבתי החולים כולל גם תרופות.

כבוד צרפתי השר ברנאר קושנר העניק לפרופ' ולדן את העיטור הגבוה

בנובמבר 2009 זכה פרופ' רפי ולדן בעיטור הקצין בלגיון הכבוד הצרפתי, העיטור הגבוה ביותר שבו יכולים לזכות מי שאינם תושבי צרפת. את האות קיבל ולדן הודות לפועלו ההומניטרי בעמותת "רופאים לזכויות אדם", המקדמת שיתוף פעולה בין פלסטינים לישראלים.

את האות העניק לו בתל אביב שר החוץ הצרפתי ברנאר קושנר. "בדרך כלל השגריר הוא שמעניק את האות, אבל כשהשר קושנר שמע על הזכייה שלי הוא רצה לתת לי אותו בעצמו", מתגאה ולדן. "את קושנר פגשתי בכמה וכמה ביקורים שלו בישראל ונוצר בינינו קשר. אני חושב שיש לו סנטימנטים לפעילות שלי כיוון שהוא רופא שייסד את הארגון 'רופאים ללא גבולות'. זהו ארגון שעושה פעילות הדומה לפעילות של 'רופאים לזכויות אדם', גם הם יוצאים בהתנדבות לעזור לנזקקים".

ההכרה הצרפתית ריגשה את ולדן במיוחד. "זה מאוד שימח אותי. כיליד צרפת זו היתה עבורי מעין סגירת מעגל. נולדתי בצרפת ועזבתי אותה בגיל צעיר. הצרפתית היא שפת אמי ונשארו בי הרבה מאוד סנטימנטים למקום. לראות שהמולדת הראשונה שלי מעריכה את פועלי ומכבדת אותו, במיוחד בתחום שהוא כל כך קרוב ללבי, זה דבר שגרם לי להתרגשות גדולה".



פרופ' רפי ולדן עם מטופלת במרפאה ביפו. איבדנו את הרגישות שלנו לסבלם של אחרים


ממתינים לטיפול במרפאת רופאים לזכויות אדם ביפו. פעם אפשר היה לראות פה בעיקר פלסטינים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו