בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להציל את מוחמד אבו-מוסטפה. שלומי אלדר עשה סרט על חיינו כאן

רופא ועיתונאי ישראלים ביחד עם אם צעירה מעזה מוצאים את עצמם בחדר בידוד בבית החולים תל השומר במירוץ להצלת תינוק פלסטיני שסובל ממחלה תורשתית. זה נשמע כמו סצנה מצוינת לשבץ בתוך סרט על חיינו בארץ המשוגעת הזאת, לא? גם שלומי אלדר חשב כך

תגובות

למעלה חיכתה לו אשה מיואשת ובזרועותיה תינוק על סף מוות. אבל שלומי אלדר, כתב ערוץ 10 לענייני עזה, לא מיהר ודחה את הכניסה למסדרונות המדכאים ומוכי הניאון. כבר בסצנת הפתיחה של סרטו הדוקומנטרי "חיים יקרים" הוא מתוודה שלא רצה לבוא, שהכל קרה במקרה, בגלל נסיבות שלא היו תלויות בו. "נסעתי לפה בלי חשק ובלי רצון", אמר תוך חיפוש מקום חניה בחניון גדול וריק, "זה לא בשבילי, אבל לא היתה לי ברירה".

במחלקה בעלת השם הארוך "המטו-אונקולוגיה והשתלת מוח עצם לילדים" שכב מוחמד אבו-מוסטפה, תינוק פלסטיני בן ארבעה חודשים וחצי. מגופו הקטן יצאו צינורות רבים שחוברו למכונות גדולות ונראה שהוא מתקשה לנשום. "יתכן שימיו ספורים, הוא סובל מפגם גנטי שגורם לכשל במערכת החיסונית שלו", הסבירה אמו ראידה, תושבת עזה, מיד לאחר שיצאה מחדר הבידוד. "היו לי שתי בנות בעזה", הוסיפה בעיניים שחורות ורועדות, "שתיהן מתו בגלל כשל חיסוני. בעזה אמרו לי כל הזמן שאין טיפול לזה ושנגזר עליו למות. הבעיה עכשיו היא המימון להשתלה. אין מימון".

בביתו בנס ציונה, אלדר שב אל אותם רגעים שהובילו אותו ליצור סרט תיעודי מרעיד נפש, שיוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ב-10 ביולי. הוא נזכר שעמד אז מולה ושתק. "באתי לבית החולים להכין עליה כתבה למהדורת החדשות", הוא מספר. "זה היה אחרי שסגרו לי את עזה. יותר משני עשורים שאני נכנס ויוצא מעזה, שתמיד הלהיבה אותי בסערות ובפראות שלה. ויום אחד סגרו אותה, סגרו לי את מקום העבודה. לא יכולתי להגיע לשם יותר. זה היה הלם גדול בשבילי. קמתי בבוקר ופשוט לא היה לי לאן ללכת".

בכנות המאפיינת את התנהלותו, אלדר אינו מסתיר את העובדה שגם כשקיבל את ההודעה על תינוק פלסטיני המשווע לתרומה שתציל את חייו, לא חש דחף לצאת במהירות לדרך. "רק שבוע לפני כן הכנתי כתבה על פלסטינית שילדה תאומים בבית החולים ברזילי באשקלון, בזמן שגראד נפל על בית החולים", הוא כמעט מתרעם. "לא היתה לי סבלנות לזה. אבל למזלי הרגשתי איזה צורך להביא כתבה, להוכיח למערכת שאני עדיין עובד. לכן נסעתי לשיבא באותו היום, אפילו שלא כל כך בא לי. כשעליתי למעלה מהחניון הסתכלתי אל האופק, לכיוון עזה, ואני זוכר את עצמי אומר לעזה 'להתראות' ושואל את עצמי אם נגזר עלי עכשיו להיות כתב של בתי חולים".

סיכוי אחרון

מבלי ששיער, מאותו הרגע הכל החל להשתנות. בקצב מהיר נפרשה לפניו עלילת חיים שבמרכזה מירוץ מותח ועוצר נשימה להצלת חייו של תינוק אומלל. הסופר יורם קניוק, שצפה ב"חיים יקרים" בהקרנה שהתקיימה לפני שבועיים לחברי האקדמיה לקולנוע, מספר שנשבה בקסמו של הסרט. "לא נראה שעשו סרט על, הסרט מתהווה מול עיניך", הוא אומר. "אתה לא יכול לנחש מה יהיה הצעד הבא. הדברים שקרו שינו ובראו את המציאות ששלומי מתאר בעוצמה כל כך חזקה ויפה. ועצובה. זה היה מוזר, ישבתי בסרט והרגשתי מין קינה כזאת על המצב שלנו, על התינוק החמוד הזה שהולך למות".

במשך הצפייה היתה לקניוק הרגשה שהוא מביט ב"טרגדיה עם תקווה", כדבריו. "מעבר לכל היה בסרט משהו אנושי מאוד. זה סרט טרגי נורא, אפילו גרוטסקי. אבל אלה החיים שלנו. כך למשל, הרופא הישראלי, דוקטור רז סומך, שמטפל בתינוק בכזאת אכפתיות ומסירות, מתגייס במהלך הסרט למילואים ויוצא למלחמה בעזה. כל רגע, קטן או גדול, נטען במשמעות. שלומי יודע לעשות את זה, לתפוס את הרגעים האלה. היה רגע אחר, שבו בת משפחה מעזה מגיעה לבית החולים ומכנה את הדשא שהיא הולכת עליו 'שתילים'. היא פשוט לא ידעה מה זה דשא".

קניוק אינו חוסך במחמאות. "אני יכול להגיד שזה אחד הסרטים הדוקומנטריים הטובים ביותר שראיתי. הסרט גורם לצופים חוויה דרמטית מאוד. בסיום ההקרנה אנשים ישבו ולא זזו, הם היו בהלם. הסרט נכנס להם לתוך הבטן. גם לי. ואחרי ארבע דקות הם התחילו למחוא כפיים".

שבחים מהסוג הזה מביכים את אלדר, שמעדיף לחזור לימי הצילומים הראשונים, אז לא תיאר לעצמו שייסחף במשך שמונה חודשים אחרי אם צעירה שנלחמת למען בנה הגוסס. להפך, היה לו ברור שבן הזקונים של האשה ייטמן בקרוב לצד אחיותיו בבית הקברות בחאן-יונס. "הגעתי אליה אחרי שכל הניסיונות למצוא תרומה להשתלה עלו בתוהו, הבנתי שאני הסיכוי האחרון של התינוק, אבל לא נתתי לזה הרבה סיכוי", הוא אומר. "באותו הזמן קסאמים נופלים על שדרות פתחו את כל מהדורות החדשות. במצב כזה לא האמנתי שנמצא מישהו שיהיה מוכן לתת שקל לתינוק פלסטיני".

אבל זה קרה. שעות אחרי שידור הכתבה על מוחמד, הוצף בית החולים בטלפונים. תורם אחד, ישראלי, יהודי, אב שכול לבן שנפל בשירות צבאי, תרם 55 אלף דולר ופתח לראשונה פתח של תקווה למשפחת אבו-מוסטפה. רק אז הבין אלדר את הפוטנציאל הדרמטי של הסיפור שבידו ומיהר לשתף את העורכת שלו, טלי בן-עובדיה, ברצונו להמשיך ללוות את המשפחה. "למרות שהיה לה הרבה אומץ לשדר את הכתבה על מוחמד, עשר דקות אחרי פתיחת המהדורה, בעניין הסרט היא אמרה לי: 'עזוב שטויות, את מי יעניין תינוק פלסטיני?' ראיתי שהזמן רץ ואני לא מצליח להרים צוות שילווה איתי את הסיפור. כיוון שידעתי שבעוד יומיים האב אמור לבוא מעזה לבית החולים, החלטתי לצלם את הסרט לבדי".

הוא חזר לבית החולים חמוש במצלמת כתף סוני 400, אבל להפתעתו נתקל בהסתייגות דווקא מצד המשפחה. "לאב, פאוזי, לא היתה בעיה", מספר אלדר. "הוא עבד פעם ברעננה והכיר את המנטליות הישראלית, את הסיטואציה. לאם, ראידה, היה יותר קשה ובהתחלה היא לא רצתה להתראיין לסרט. השהות בתל השומר היתה המפגש הראשון שלה עם ישראלים ולא היה לה קל. כשעברה במעבר ארז, רק כמה ימים לפני שנפגשנו, היא חשבה למשל שיירו בה, שיאנסו וירצחו אותה. פאוזי ניסה לשכנע אותה, דאג שגם אמא שלה תתקשר ותדבר על לבה. אבל היא עמדה בשלה, היא היתה בטוחה שמכינים על גבה סרט תעמולה ישראלי, שהישראלים רוצים להראות כמה הם טובים, וברגע שתלך המצלמה - גם הסיוע הרפואי יסתיים".

אבל בסופו של דבר היא התרצתה, אתה כבר יודע מה גרם לכך?

"אני לא יודע מה בדיוק שיכנע אותה, אבל בסוף היא דיברה איתי. אני חושב שגם היא וגם בעלה הרגישו שכיוון שהתרומה הגיעה בעקבות הכתבה שלי, יש לי חלק בחיים החדשים של הבן שלהם. הם הבינו את זה הרבה לפני. לכן כל חומות החשדנות בינינו נפלו. הם נתנו לי הזדמנות להגיע אליהם באופן הכי קרוב. הקירבה הגיעה לזה שפאוזי, הבעל, לפני שעזב את בית החולים וחזר לעזה, אמר לי: 'שלומי, שמור על ראידה, אני מפקיד אותה בידך'. זה דבר חריג מאוד שגבר פלסטיני יפקיד כך את אשתו בידי גבר יהודי".

פיגוע התאבדות

בתוך אותה תמונה אידילית נוצר גם שבר עמוק שהוביל לניתוק היחסים והפסקת הצילומים. מתוך שיחה תמימה על חגים פתחה ראידה אבו-מוסטפה במונולוג כואב על תרבות השהידים והתוודתה תוך כדי תהליך ההשתלה המורכב כי היתה רוצה לראות את בנה מבצע פיגוע התאבדות בירושלים. "ירושלים היא שלנו", פסקה, "כולנו למען ירושלים, כל העם, לא מיליון, כולנו, אתה מבין מה זה כולנו?"

היא אף הסבירה לאלדר בדיוק למה כוונתה. "המוות אצלנו זה דבר טבעי, אנחנו לא מפחדים מהמוות, מהפעוט הקטן ביותר, אפילו קטנים ממוחמד, עד למבוגר ביותר - כולנו נקריב את עצמנו למען ירושלים. אנחנו חשים שיש לנו זכות עליה. אתה חופשי לכעוס, אז תכעס".

ואלדר כעס. "אז איך את נלחמת על חייו של מוחמד, אם את אומרת שהמוות הוא דבר רגיל אצלכם?" - הצליף בה באחד מהרגעים הדרמטיים של הסרט. "זה דבר רגיל", היא חייכה אליו. "החיים לא יקרים. החיים יקרים, אבל לא אצלנו. אצלנו החיים אפסיים, לא שווים כלום. לכן יש אצלנו את כל המתאבדים. הם לא מפחדים מהמוות. כולנו, אפילו הילדים שלנו, לא מפחדים מהמוות. זה טבעי אצלנו. אחרי שמוחמד יבריא בטח שארצה שיהיה שהיד. אם זה למען ירושלים, בלי שום בעיה. בשבילכם זה קשה, אני יודעת, אצלנו משמיעים צהלולים ושמחים כשמישהו נופל שהיד. אצלנו שהיד זה דבר עצום".

המלים שלה שרפו את המוטיבציה של אלדר ומוססו בשנייה אחת את כל החמלה שחש כלפיה וכלפי בנה. "השבר היה גדול ונורא", הוא משחזר. "אחרי שראיתי כמה היא נלחמת על חייו של בנה לא יכולתי לקבל את הדברים. הרי ראיתי אותה עומדת שעות על גבי שעות ומלטפת אותו, מחממת אותו, מנשקת. באותו הזמן היה לי בבית תינוק בגיל של מוחמד. לא הבנתי מאיפה זה בא לה. זה הרס אותי. הכל גם היה נורא פרדוקסלי, כי ממש באותו הזמן שהיא דיברה איתי על שהידים, נכנסו לחדר שתי נשים ישראליות והביאו לה במתנה צעצועים ועגלת תינוק".

הווידוי של ראידה עמד בניגוד מוחלט לאופן שבו תפס אותה עד אז. "כל הזמן שליוויתי אותה ראיתי אמא דואגת שעמדה לצד מיטת התינוק שלה לילות וימים. היא לא אכלה, רזתה ובכתה. בעצמי דאגתי לה שתאכל. ראיתי איך היא מתעלפת כשהגיעו לבשר לה שיש סיכוי קטן שבנה יירפא. ראיתי אותה כשאמרו לה שאפסו הסיכויים והיא עומדת ומלטפת את מוחמד, בדמעות, כאילו היא נפרדת. לכן לא הצלחתי להסביר איך מצד אחד היא נלחמת על חיי הילד שלה, ומצד שני אומרת לי שהחיים שלו לא יקרים. לא האמנתי שאשמע את זה ממנה. לכן החלטתי להפסיק לצלם. באתי לספר סיפור יפה, לא סיפור על אמא שמייעדת את בנה להיות שהיד".

מה הרגשת כשהיא אמרה את הדברים הללו?

"שנבגדתי, זה היה סכין בגב. לא רציתי לראות את ראידה יותר. זה גם ייאש אותי ברמה יותר גלובלית. אמרתי לעצמי, 'נו, אז זאת המסקנה של הסיפור?' אבל בסופו של דבר חזרתי לצלם. למה? אין לי תשובה טובה, אני חושב שזה נבע מסקרנות. רציתי לפתור לעצמי את התעלומה. משהו בפנים אמר לי שזה לא יכול להיות. פתרון שמסביר את ההצהרות האלה שלה גם מגיע בהמשך הסרט. אני לא רוצה לגלות יותר מדי, רק אגיד שהמאבק על החיים של מוחמד מתרחש במקביל למלחמה בין ישראל לחמאס בעזה ומציב את ראידה בין הפטיש והסדן, בפני דילמות אכזריות".

נראה שגם אתה עמדת בפני דילמות לא פשוטות. לאורך עשיית הסרט המשכת לסקר את המלחמה בעזה, אבל בניגוד לקולגות שלך, התעקשת להציג את הממד האנושי שבקטסטרופה המתחוללת שם. לא תמיד אהבו לשמוע את זווית הראייה שלך, נכון?

"נכון. אני חשבתי ועדיין חושב, שישראל הפעילה עוצמת אש מוגזמת ומופרזת מאוד. לא הרגשתי נוח עם העובדה שחלק גדול מההרוגים בצד הפלסטיני היו אזרחים וחשבתי שנכון להדגיש את הנתון הזה. אחרי שאמרתי את הדברים שלי קיבלתי טלפונים הביתה, קללות, שלחו פקסים ותלונות עלי למערכת. בסדר. אותי הטריד אז יותר הפרדוקס הישראלי הזה, שמצד אחד אנחנו מטפלים בתל השומר בתינוקות כמו מוחמד, ומצד שני צה"ל יורה פגז לבית לאהיה והורג אם וארבע בנות".

הפרדוקס הזה הוא חלק מרכזי בסרט והוא מטעין אותו במועקה גדולה ותחושת אחריות לסבל של מוחמד והוריו. הסרט מצליח ליצור אמפתיה אפילו למצבם של האזרחים בעזה בזמן המלחמה. זאת היתה המטרה שלך?

"כאבה לי מאוד קהות החושים שהיתה פה. ברור לי שהמלחמה בעזה היתה מוצדקת, אף מדינה לא יכולה להרשות לעצמה ירי קסאמים - אבל לא ראיתי פה הרבה אנשים שכאב להם אובדן חיים בצד הפלסטיני. כיוון שכל כך כעסנו על חמאס, הציבור הישראלי רצה רק לזיין את עזה. לא במקרה אני משתמש במלה הבוטה הזאת. אני משתמש בה כי זה היה ביטוי שכיח ברחוב, זה היה מוטו צבאי. אני זוכר את אשתו של הספר שלי שאמרה לי, 'שיהרגו את כל הפלסטינים, שישרפו אותם'.

"רק אחרי המקרה של דוקטור אבו אל-עייש - ששוחחתי איתו בשידור חי לאחר שפגז פגע בביתו וגרם למות בנותיו והוא זעק מצער ופחד - גיליתי את הרוב הדומם שחומל על אנשים, גם על פלסטינים. אז גיליתי שהרבה צופים ישראלים היו שותפים להרגשה שלי. זאת לא היתה הכוונה שאיתה יצאתי לצילומים, אבל הסרט יוצר סוג של מפגש. למרות שהאשה מדברת ערבית ומכסה לפעמים את פניה, למרות שהכוכבים של הסרט הם זוג פלסטינים, הצופים הישראלים מצליחים לראות דרכם את עצמם. כשראידה בוכה על התינוק שלה, הקהל בוכה איתה, כשהיא צוחקת - צוחקים יחד איתה".

השחקנית יבגניה דודינה יודעת בדיוק על מה אלדר מדבר. "אנחנו כל הזמן רואים חדשות וסרטים מהסוג הזה", היא אומרת, "אבל הסרט של שלומי יוצר קשת חדשה של רגשות, דרך סיפור על אשה אחת וילד אחד. באתי לראות את הסרט מבלי לדעת עליו דבר ונשאבתי פנימה, לשנייה לא התנתקתי. חייתי בתוכו והוא היה כל כך בלתי צפוי. מה שהתחיל כסיפור די לוקאלי ובסיסי הופך למשהו גדול. אתה צופה באשה שחושבת שהחיים הם דבר לא יקר, שאין לו ערך, ואחרי תהליך עמוק שהיא עוברת, ומבלי לשנות את הזהות שלה, החיים הופכים בעיניה ליקרים. כצופה אתה מרגיש בעיקר שגם אתה יכול לשנות את הגישה לחיים. אחרי שיצאתי מהסרט לא רציתי לדבר, רציתי רק לשתוק. להפנים. לחשוב".

חומר נפץ

אלדר, בן 53, נשוי בפעם השנייה ואב לחמישה, החל את דרכו בתקשורת ברשת ג'. "הגעתי לשם אחרי שחלום חיי, להתגייס לגלי צה"ל, הסתיים במפח נפש וכישלון בבחינות", הוא אומר. "בתור נער הייתי אנציקלופדיה מהלכת בנושאי מוזיקה. הייתי ילד שונה בשכונת נוה ישראל, שכונת עולים קשת יום בהרצליה. מוזיקה היתה החיים שלי מגיל צעיר ונהגתי למשל לקרוא את 'Q', עיתון בריטי שעסק במוזיקה. אני זוכר את היום שאח שלי הביא פטיפון שחיברנו לרדיו ושמענו את סרג'נט פפר של הביטלס. אבל כשהגעתי כבר לרשת ג', וכאילו הגשמתי את החלום, גיליתי שאני רק מנגן תקליטים, שזה לא באמת מה שאני רוצה".

הוא כתב אל אלימלך רם, אז מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה, הציע את מועמדותו לעבודה וביקש לזמנו למבחנים. תקופה ארוכה לא קיבל תשובה ובינתיים נכנס לקורס הכשרת מנהלים של בנק הפועלים. "אחרי שראיתי שזה לא בשבילי, יצאתי גם משם", הוא אומר. "הייתי מחוסר עבודה במשך שנה ואז, פתאום, קיבלתי זימון לקורס קריינים בטלוויזיה. אני זוכר שבזמן הזה אבא שלי שכב על ערש דווי. כשאמא הגיעה אליו לבית החולים הוא אמר לה: 'עוד שבוע-שבועיים לא אהיה בין החיים, אבל אל תדאגי, השארתי לך חיסכון. דאגתי לכל, אבל תדעי שנשאר דבר אחד שמשאיר בי דאגה - שלומי'. הוא היה מודאג מזה שלא עבדתי. אני הייתי כבר בתהליך קבלה לטלוויזיה, אבל הוא עוד לא ידע מזה. אמא ידעה ואמרה לו: 'עזוב, זה בסדר, מהטלוויזיה קראו לו כבר לראיון'. ואז הוא אמר לה משפט שלא אוכל לשכוח לעולם: 'טלוויזיה זה לא עבודה'". כשהוא מספר את זה, אלדר עדיין נחנק מהעלבון.

בתום הקורס, שבו למדו גם גדי סוקניק וניצן חן, התמנה אלדר לכתב חינוך. אבל ימיו בתפקיד היו קצרים. "התחלתי לעבוד ביום שפרצה מלחמת המפרץ", הוא מספר. "אז לא היה ערוץ 2 ולערוץ 1 היו 100 אחוז רייטינג. בתוך ארבעה ימים כולם ידעו מי זה שלומי אלדר. שבועיים אחרי שהתחלתי לעבוד הגיע אלי סקופ. על רקע המלחמה היה ויכוח אם להפעיל את בתי הספר. זבולון המר, שר החינוך והממונה על רשות השידור, אמר ששר הביטחון, משה ארנס, לא נותן לו לפתוח את מערכת החינוך. אלי הגיעה אינפורמציה שארנס דווקא אמר להמר שיש לו גיבוי לפתוח את בתי הספר. שידרתי את זה ודניאל פאר השפיל את המר בשידור חי. זה הכעיס מאוד את יוסף בראל, שהיה אז מנהל הטלוויזיה. הוא אמר לי שביזיתי שר בישראל ורצה לפטר אותי".

בסיועם של רם ורפיק חלבי, עורך מבט אז, הומר עונשו של אלדר בהגליה מירושלים והעברה לתפקיד כתב הערוץ בדרום. כחלק מתפקידו החדש נחשף גם לעזה, שהכניסה לרחובותיה היתה הדרגתית אבל משמעותית ביותר בשבילו. "עד הסכם אוסלו צילמו את הפלסטינים כתבים שהיו נכנסים עם צה"ל, בימים שהיה עוצר. הרחובות היו ריקים, הם נסעו בג'יפ סיור והפלסטינים הסתכלו עליהם מהחלונות. זה מה שהיה בטלוויזיה. אני לא באתי עם ג'יפ לעזה. בהתחלה אולי כן, נסעתי עם דובר צה"ל, אבל מהר מאוד הבנתי שאני חוטא לעבודה העיתונאית. הבנתי שכשאני בא עם צבא, עם כוח צבאי, ההתייחסות אלי אחרת ושאני לא יכול ליצור אמון ביני לבין האוכלוסייה".

השפה הערבית שלמד בתיכון ובאוניברסיטה (לימודי המזרח התיכון) סייעה לו ביצירת האמון הזה. אחת הכתבות המשמעותיות שצילם באותם ימים עסקה בילדים הפלסטינים שנפגעו בזמן הפגנות באינתיפאדה. "אז לא האמנו שיכול להיות דבר כזה שצה"ל יפגע בילדים", אומר אלדר בטון ציני. "אבל אני צילמתי ילדים נכים, ילדים פצועים בבתי חולים, ילדים שחטפו מכות, ילדים שמדברים כמו זקנים על החיים שלהם ועל המוות. אני זוכר שפגשתי שם שתי ילדות-שמנת ששינו את ההתייחסות שלי למצב הפלסטיני. הן סיפרו לי איך הרסו להן את הבית במהלך מבצע ללכידת מבוקשים. חזרתי עם חומרים חזקים והכנתי כתבה שבה בפעם הראשונה נראו ילדים פגועים מאש כוחותינו. כשהקלטתי את קטעי הקריינות איבדתי את הקול מרוב התרגשות. הבנתי שיש לי חומר נפץ בידיים. זו הכתבה שהכניסה אותי באמת לעזה".

בהמשך עבודתו ברוממה התמנה לערוך את מבט לחדשות ואת יומן ליל שבת. גם זה קרה בזכות בראל, או בגללו. "בעקבות כתבה שעשיתי על מצוקות הפלסטינים במחסום ארז, הוא השעה אותי מסיקור עזה והפלסטינים", מספר אלדר. "הוא התקשר אלי ואמר: 'איכזבת אותי חביבי'. אבל כיוון שסמך עלי בתור עורך, הוא מינה אותי לערוך את היומן. שנה וחצי אחרי שנכנסתי לתפקיד, ב-2003, נקראתי על ידי שילה דה-בר לערוץ 10 שנפתח אז. הוא רצה למנות אותי לכתב הערוץ בעזה. אני דווקא חשבתי שעזה היא סיפור קטן, כי עד אז לא סיקרו אותה באופן ספציפי. לכן אמרתי לו שאני מסכים, אבל הצעתי שאקח על עצמי גם לרכז את הטיפול בנושאים חברתיים בערוץ. חשבתי שלעזה אקדיש יומיים ובשאר השבוע אתרכז בנושאי חברה. כשנכנסתי לעזה זה היה תוך כדי האינתיפאדה השנייה, כתבות חברתיות כבר לא הספקתי לעשות".

זכות גדולה

ב-2007 זכה אלדר בפרס סוקולוב על שלל הכתבות והתחקירים שרקח מתוך רצועת עזה, אבל אל אותה הכרה מכובדת הוא חוזר באדישות. הפרס בהחלט גרם לו לחשוב שהמאמץ לא היה לחינם, "אבל למרות זאת לא התרגשתי ממנו במיוחד", הוא חש צורך לסייג. "לבוא עם סיפור טוב זה דבר שהרבה יותר מרגש אותי. 'חיים יקרים' הוא דבר שמרגש אותי. אני מרגיש שהסרט הזה הוא שיא הקריירה שלי. הפסגה. הוא לקח אותי למקום שלא חשבתי שאגיע אליו. היום זה קצת מצחיק, כי אף אחד לא התעניין בו. רוב הזמן צילמתי אותו לעצמי. למזלי הכל השתנה כשיום אחד פגשתי על הדשא בביתו של משה אדרי, מבעלי הסינמה סיטי, את אהוד בלייברג".

אלדר לא הכיר את בלייברג, מפיק סרטים ישראלי המתגורר בלוס אנג'לס והפיק בין השאר את "אדם בן כלב" ו"ביקור התזמורת". "הוא תפס אותי שם לשיחה, רצה לשמוע ממני התרשמויות על עזה", אומר אלדר. "אז סיפרתי לו גם על הסרט שאני מצלם והוא ביקש לראות חומרים. אחרי שצפה בהם עשר דקות אמר לי: 'בחיים לא עשיתי סרט דוקומנטרי, אבל על הסרט הזה אני הולך, אפיק אותו'. הוא הציב גם תנאי, הוא אמר שאני חייב להבין את התפקיד שלי בסרט, שאני לא יכול להיות במאי שמסתכל מהצד. שאני חייב להיות חלק מהסיפור. זה היה דבר שהקשה עלי מאוד".

למה, כי הוא בעצם ביקש ממך לשנות את האופן שבו אתה תופס את תפקידך כעיתונאי?

"בדיוק. זה אחד התהליכים המשמעותיים שעוברים עלי בעשיית הסרט. לאט-לאט התחלתי להבין משהו שתמיד סירבתי לקבל. שנים אני מסתכל על הדברים מהצד, גם בכתבות שלי לא יראו את קצה האף שלי. אבל תוך כדי הצילומים התחלתי להבין שנפלה בחלקי זכות גדולה, שיש לי חלק ממשי בחיים של מוחמד. זה הטריף אותי כשהבנתי את זה. כל הזמן חיפשתי את הסיפוק בעבודה, שאבד לי אחרי שסגרו את עזה. ופתאום, דווקא בבית חולים בגוש דן, הכל התגמד מול תינוק שהייתי חוליה אחת בשרשרת שנלחמה להצלת חייו".

אז "כתבנו לענייני פלסטינים בבתי חולים" זו לא גזירה מרה כל כך, מעז יצא מתוק?

"תשמע, אנשים יוצאים מהסרט ומדברים על טלטלה שחוו, הם מתקשרים ומספרים לי שבמשך ימים אחרי הצפייה הם ממשיכים לחשוב על הסרט. זה בהחלט מרגש מאוד. אבל מלבד העניין האישי גיליתי גם סוג של תקווה חדשה, משהו עמוק יותר ביחס לסכסוך. בזמנו, כשהסכם השלום בין הישראלים לפלסטינים נחתם בין ערפאת לרבין, אני האמנתי שראשיתו היתה דווקא בבתי הכלא הישראליים. המפגש בין ישראלים לפלסטינים בבתי הכלא החל באיבה וחשדנות ואחר כך קרה שם משהו. משהו התרכך, נרקמו קשרי ידידות בין סוהרים לאסירים. זה בדיוק התהליך שאני מזהה היום בבתי החולים. גם ראידה הגיעה לכאן כשהיא חשדנית מאוד. אבל היא גילתה בני אדם, אחיות ישראליות שמנשקות את הבן שלה. היא נתנה להן להשמיע לו שירי ילדים עבריים כמו 'נומי נומי'. כשצילמתי אותה הבנתי שתהליך השלום הבא קורם עור וגידים בבתי החולים שלנו". *


מוזיקה ודמעות בתוך עשרה ימים כתב יהודה פוליקר את המוזיקה לסרט

את נעימת הנושא והפסקול של "חיים יקרים" חיבר הזמר והמוזיקאי יהודה פוליקר, שהטעין ברגש חם את התמונות של אלדר. "רציתי נורא שהוא יכתוב את המוזיקה לסרט, אבל לא העזתי לפנות אליו משום שהערצתי אותו כל ימי חיי", אומר אלדר. "אפילו שהדיסק שלו, 'איך קוראים לאהבה שלי', ליווה אותי בכל עשיית הסרט - פשוט לא יכולתי".

לבסוף אזר אלדר אומץ ופנה אל פוליקר. "התקשרתי וסיפרתי לו על הסרט, אבל הוא מיד הבין את הכוונה שלי ואמר: 'שמע, אין לי זמן לכתוב לך מוזיקה לסרט, אני מצטער, אני מוציא עכשיו דיסק חדש ואני טרוד במיקס, עובד מהבוקר עד הלילה. אין לי זמן'. אבל בכל זאת, למחרת בבוקר שלחתי אליו את הסרט. באותו הערב הוא חזר אלי ואמר לי: 'שלומי, הרסת אותי, זה סרט מטלטל, אני אכתוב לו את המוזיקה, גם אם אצטרך לשבת ולעבוד בשבת, בלילות ובסופי שבוע'".

איך עבדתם על המוזיקה?

"בדרך כלל הבמאי צריך לשבת עם המוזיקאי, להסביר לו מה הוא רוצה ואיפה. כאן לא היה תהליך כזה. פוליקר ישב לבד ותוך כדי צפייה כתב את המוזיקה לכל סצנה. עשרה ימים אחרי שקיבל את הסרט הוא קרא לי אליו. הוא השמיע לי את המוזיקה ואני נדהמתי. הוא חיבר פסקול לכל הסרט, ממש נתן לי דיסק שצריך להלביש על הסרט. אני מרגיש שהוא שותף מרכזי ליצירה. המוזיקה שלו כובשת, יש בה לב רחב, היא מלאת יצרים וסגנונות, כמו פוליקר עצמו. אפשר להרגיש איך המוזיקה מלטפת את ראידה ברגעים הקשים שלה ומנסה לנחם אותה. בסוף ההקרנה הראשונה שעשינו פוליקר היה נרגש עד דמעות".



שלומי אלדר. לא האמנתי שנמצא מישהו שיתרום שקל לתינוק פלסטיני כשקסאמים נופלים על שדרות


למעלה: מוחמד אבו-מוסטפה השבוע, בביתו. חיים של ילד קטן. בתמונות למטה: התינוק מוחמד ובני משפחתו בבית החולים שיבא, תמונות מתוך הסרט. פגש עם ישראלים כבני אדם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו