הוא העריך שתערוכת האוסף במשכן לאמנות בעין חרוד תחזיק מעמד פחות מחודשיים. הוא לא חלם אפילו שבמשך יותר מחצי שנה יתפתלו התורים בכניסה למוזיאון ושבסופי השבוע האולמות יתפוצצו ממבקרים. כ-60 אלף איש הגיעו לצפות בתערוכה שהכילה יותר מ-300 יצירות, שסיפקו הזדמנות נדירה לראות את המיטב הזה של האמנות הישראלית שאצרה גליה בר-אור.

בראשית חודש יוני שבו גבי ועמי בראון מניו יורק לאחר שהות של כמה חודשים בעיר. בראון טופל שם וזה היה חורף קשה. בראון לא מהמתלוננים אבל השמים קדרו באמת כאשר כלבו האהוב ברק לקה גם הוא במחלת הסרטן. הכלב נותח בניו יורק, קיבל כימותרפיה והחלים. עמי בראון לא.

נפגשנו במחסן יומיים לאחר שהעבודות חזרו מעין חרוד. בראון רזה, בחולצה משובצת, נשען על המקל ודי בקושי התיישב. הכאב שלו מר ולא מרפה. הוא קופץ שפתיים וחוזר ומדליק את הסיגר שלו. על צלם העיתון הוא ציווה להרחיק ממנו את העדשה. הראיון נוהל ביד רמה, כשמדי פעם פקד לכבות את הטייפ.

איך אתה מסביר את ההילולה התרבותית בעין חרוד?

"לא ציפיתי ולא חלמתי ולא נתתי לזה הרבה מחשבה כי לא הייתי שותף לרעיון להציג את האוסף. זה מתחיל ונגמר באשתי האהובה שעבדה עלי במשך שלוש שנים שאסכים להציג מבחר מהאוסף שלנו. הפתיע אותי שכל כך הרבה אנשים באו".

איך אתה בוחר ציור?

"אני לא יודע להסביר את זה. אני לא אוצר ואיני מבקר אמנות או פילוסוף. כשאני אומר שאני אוהב את זריצקי זה אומר שהציור שלו מדבר אלי. אני מרגיש את היופי ואני מתרגש. כעת אני באחרית ימי ואני כבר לא מתרגש, אז אני כבר לא קונה".

מהי אהבה?

"אהבה זה רק לאדם אחד, לגבי. מהרגע הראשון שראיתי אותה ידעתי שזהו זה, למרות שלא ידעתי מי היא. בשנים הראשונות לנישואינו לא יכולתי להפסיק לנשק אותה. מי שהשתגע אחריה היה אבא שלי, שהיה גבר גבוה, יפה תואר ויצרי הרבה יותר ממני. אהבה זו הבת שלנו דנה".

לא זו המטרה

את הציור הראשון הוא ואשתו רכשו זמן מה לאחר שנישאו. ב-56', כשבראון עבד במשרד ראש הממשלה, הוא וגבי הוזמנו לביתו של וויליאם המילטון, שהיה המזכיר הראשון של שגרירות ארצות הברית בישראל. על הקיר היה תלוי "אקוורל נהדר של נוף עם כמה דקלים". בראון שאל מי הצייר והמילטון השיב ששמו צבי רפאלי, ושהציור נרכש בגלריה בירושלים. עמי וגבי נסעו לגלריה ורכשו אקוורל ב-35 לירות, בתשלומים. הציור מצוי אי שם במחסן. גבי בראון נזכרה כמה הם אהבו את האקוורל הזה שהצהיב עם השנים כי לא ידעו איך לשמור עליו.

האיש שהשפיע יותר מכל על חייו של בראון היה תעשיין יהודי קנדי בשם סם דובינר, שהגיע ארצה עם אשתו ב-50'. דובינר היה המנטור של בראון, שהתמנה לעוזרו האישי. "הכל למדתי ממנו. לנהל עסקים, לקבל החלטות והעיקר איך לחשוב", אומר בראון.

יום אחד דובינר חזר מפאריס עם כמה עשרות פסלים אפריקאיים שהציב במשרד. אחר כך החל לקנות ציורים, בין השאר של האמן האוסטרי-יהודי הונדרטוואסר, "וכך נכבשתי על ידי האמנות. הוא חזר מקנדה עם אוסף פסלים של אסקימואים משנות ה-30, אוסף שלם שהוא קנה ממישהו". במארס 61' פתח דובינר את הגלריה המסחרית המודרנית הראשונה בתל אביב, שבה הציג בין השאר את ציוריו של יחיאל קריזה.

אחיו של עמי, הצייר אייקא בראון, היה מי שיצר את הקשר בין בראון לזריצקי, ובהמשך גם בינו לבין רפי לביא, דרוקס, ליפשיץ, תומרקין ועוד. יש כמה מנהלי מוזיאונים בארץ שבראון מעריך, אבל יש אחת שהוא מוקיר וזו גליה בר-אור, שבזכותה המשכן בעין חרוד יזכה לקבל במתנה חלק מן האוסף. איזה חלק, עדיין לא ברור.

תכונות כמו טעם והבחנה התפתחו אצלך במהלך הזמן?

"בתחילת הדרך הסתכלתי על ציור באופן שונה. יש תהליך של למידה. באקוורלים של זריצקי התאהבתי ממבט ראשון, אבל ציורי השמן לא דיברו אלי. אחי הצייר, שלקח אותי ב-64' לזריצקי, הסב את תשומת לבי לשני ציורי שמן גדולים ואמר 'תקנה', אז קניתי. לא היה לי כסף ולקח לי שלוש שנים לשלם עבורם. זו היתה השנה שחזרנו מאמריקה ולא עבדתי עדיין כי לא הסכמתי להיות שכיר. מכרנו את טבעת היהלום שקניתי לגבי כשדנה שלנו נולדה. אז הגיתי את הרעיון לקבל אופציות של מניות בחברות ציבוריות, והקמנו את החברה המרכזית להשקעות (שקיבלה את הזיכיון להקים מפעל קוקה קולה בארץ)".

ההיגיון שפועל בעולם העסקים תקף גם באיסוף אמנות?

"לא. אף פעם לא נתתי את דעתי לערך הכספי של אובייקט שרכשתי. לו הייתי עושה זאת, לא הייתי מגיע לאוספים שיש לנו. קיימת אצלי הפרדה בין איש העסקים לבין אספן האמנות. זה עולם אחר. כאשר אני רואה משהו שאני אוהב, אני קונה. אני הולך למכירות פומביות ואם אני רוצה אובייקט כלשהו, לא אעזוב אותו. לפעמים הייתי עושה גם טעויות. אם גבי היתה באה איתי היא היתה עושה לי שמות ומביישת אותי לפני כולם".

יצר הרכישה שלו גובר על הכל. "לא אכפת לי מה המחיר. נתתי עכשיו מתנה למשכן בעין חרוד ציור חשוב של ינקל אדלר (אמן יהודי-פולני שקצר הצלחה בגרמניה ועם עליית הנאצים ברח לפאריס). הציור נקרא 'טרבלינקה' והוא היחיד שלו שנושאו השואה. הראו לי אותו לפני חצי שנה ואמרתי שזה לא מתאים לאוסף שלנו, מה גם שהמחיר היה גבוה. אחר כך חשבתי שזה ציור שחייב להיות תלוי במוזיאון ומאחר שאני מאמין במשכן בעין חרוד קניתי אותו. לעצמי לא הייתי קונה במחיר הזה".

צברת נכסי תרבות כמו שאף אחד לא צבר.

"לא צברתי בכוונה. מעולם לא החלטתי לבנות אוסף של אמנות ישראלית. היינו בארצות הברית ואספתי כל מיני אובייקטים. היו לי אז אוספים אדירים שאת חלקם לא ראיתי כי הם היו בחללים שכורים, והייתי מאושר רק מעצם הידיעה שיש לי אותם. גבי היתה אומרת, 'הוא כבר שכח מה הוא קנה'. לפעמים הייתי מופתע ממה שגיליתי. כך שהאוסף שלי הוא הצטברות והסתברות. זו לא היתה מטרה וזה בטח לא נבע משיקולים פיננסיים. ברגע שקניתי משהו הכסף פשוט נמחק".

היה לי מזל

ועכשיו בראון מוכר הכל. להחלטה הזאת קדם משבר שעבר לפני כארבע שנים. היה לו חלום להקים "משכן לאמנות ישראל" בעיר העתיקה בבאר שבע, ליד המסגד, כדי לכונן שם רובע עם גלריות ובתי קפה כמו בצ'לסי, ניו יורק. בראון התעתד לתרום את אוסף "האמנות הישראלית" לצד אוספים אחרים שלו. את אוסף "האמנות האיסלאמית" תיכנן להציב במסגד לאחר שישופץ. עיריית באר שבע שיתפה פעולה, גם משרד הביטחון (בשל מבני צבא ומשטרה שהיו באזור), והיה תקציב לבנייה - אבל אלמנט אחד ריסק את היוזמה כולה.

"אמרתי שאני רוצה קרן צמיתות", אומר בראון, "כלומר קרן לעד שיהיה בה תקציב לתחזוקה השוטפת של המוזיאון בשנים הבאות ושזו תהיה עמותה עצמאית". גבי מספרת שבמשך ארבע שנים הם חיזרו על הפתחים. פנו לארבע קרנות מבוססות שיכלו לממן את התחזוקה של המשכן, אך נדחו, וקיבלו כל מיני עצות, כמו למכור חלק מהאוסף וכך לממן את התחזוקה של המוזיאון.

הפרשה הזאת הסבה להם שברון לב. מישהו הציע שהם יתרמו את האוסף לאוניברסיטת בן גוריון, אבל הם הזמינו סקר ותוצאותיו העידו על ניכור בין תושבי העיר למוסד האקדמי, שבו הם רואים מוסד אליטיסטי. בראון חשש שאם מצבה הכלכלי של האוניברסיטה יורע, האוסף ייפגע.

לאחר שכבר נואש מהפרויקט, בא אליו ידיד שהיה בהנהלת אחת הקרנות, ואמר שיש הסכמה לתמוך במוזיאון. אבל בראון אמר לא. "גמרתי אומר בנפשי שאני לא בעניין. עברתי משבר. במשך שנים עבדתי על תכנון המשכן. קניתי ציורים ופסלים כדי למלא ולהעשיר את האוסף כדי שיתאים לתצוגה מוזיאלית".

זה היה רגע בראיון שגבי הביעה את מחאתה: "יש לנו אוסף שטיחים בבית והוא רצה להעביר אותם למוזיאון בבאר שבע. הוא גם רצה להעביר את ציורי השמן של זריצקי. אמרתי לו שאלך למשפט. אני לא צוחקת". בראון לא הגיב, רק הוסיף: "רצינו לתרום את כל האוספים. ואז נשברתי והחלטתי למכור הכל".

הניסיון של בני הזוג למכור את האוסף בשלמותו לא צלח. עכשיו הם הגיעו למסקנה שיהיה נכון "ליצור ליבה של האוסף שתכיל כ-900 עבודות איכות, שיימכרו כחטיבה אחת". ואם לא יימצא קונה, יפרקו את הליבה וימכרו את העבודות.

במכירה הקרובה של בית המכירות הפומביות תירוש, שתתקיים החודש, יוצעו כ-50 יצירות מאוסף בראון, שאינן שייכות ל"ליבה". החודש גם ימלאו לו 81. "אני בסוף ימי", הוא אומר בשלווה. "מה יש לי לפחד? ואם אפחד זה יעזור לי?"

אתה רואה את עצמך כאדם מאושר? כמי שהפיק תשואה מחייו?

"אני מאושר בגלל דבר אחד. בגלל גבי. היא כל החיים שלי. לפעמים אנחנו רבים, אבל היא האושר שלי".

והאוסף?

"האוסף הוא לא האושר שלי. בחיי לא הייתי אדם אמביציוזי ותחרותי. אשתי אומרת 'כמה הוא מוכשר', ואני אומר לה שבחיים צריך מזל. היא אומרת שאני בכלל חי על מזל. לא היה לי מקצוע. הייתי שכיר חרב בממשלה ואחר כך שכיר חרב בעולם העסקים. לא היו לי שום תכונות של התבלטות. היה לי מזל ותרמתי למזל כל מה שאני יכול. הייתי במקום הנכון ברגע הנכון".

מזל זה כוח עליון?

"אני לא מאמין בכוח עליון אבל זה ביטוי שאני מקבל".

איך אתה רואה את עתידה של המדינה?

"תמיד היינו בקרייסס וכך זה יימשך. מקרייסס לקרייסס. זה אופייה של המדינה. אני מודאג ממה שקורה כעת אבל לא חושש לעתידה של המדינה. אין חיים טובים יותר מאשר פה בתל אביב. ניו יורק משגעת וחיינו בה הרבה שנים, אבל פה אני קם בבוקר אחרת. כאן אני קם בחדווה".

למרות שזמנך קצוב.

"למרות זאת. אני לא אוהב את המוות. מי יודע מה זה מוות. אני אוהב את החיים ולכן אין שום דבר אחרי החיים. אם יש מישהו שחושב אחרת, אני לא יודע מאיפה הוא מביא את זה". *

עמי בראון, משמאל, במשכן בעין חרוד, אוקטובר 2009