בבית המשפט המחוזי בבאר שבע מתנהל בימים אלה עימות היסטורי מרתק. השופטת שרה דברת נדרשת להכריע בין חוות דעת סותרות שקיבלה משני פרופסורים, רות קרק מהאוניברסיטה העברית ואורן יפתחאל מאוניברסיטת בן-גוריון. השאלה העומדת להכרעה מצומצת למדי: אזרח בדווי, נורי אל-עוקבי, דורש מהמדינה להחזיר לו כ-820 דונם קרקע בצפון הנגב, שהיו לדבריו ברשות משפחתו מדורי דורות, ושהמדינה גזלה אותם ב-1951. נכונות השופטת לעיין בציטוטים מספרי מסעות עתיקי יומין, מפות מצהיבות ומסמכים היסטוריים אחרים, מובילה את הדיון לשאלת היסוד: למי שייכת הארץ הזאת?

אל-עוקבי, בן 68, היה כבן תשע כשנדרשה משפחתו לעזוב את מקום מושבה; הם אולצו לעבור ללוד, שם הקים אל-עוקבי מוסך. מזה שנים רבות הוא מנהיג מאבק ציבורי על זכויות הבדווים. במענה לתביעתו חיטטו פרקליטי המדינה בארכיונים ומצאו, שבפברואר 1921 פירסמה ממשלת המנדט את "פקודת הקרקעות המתות", אשר נתנה לבדווים ארכה של חודשיים לבוא ולרשום את הקרקעות שהם טוענים לבעלות עליהן. רובם ככולם לא עשו זאת. לכן טוענת המדינה שהמועד פקע, ואין להם בעלות על קרקעות אלה.

רות קרק, מומחית להיסטוריה גיאוגרפית, פירסמה עשרות ספרים ומאמרים על תולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ועסקה גם בתולדות הבדווים. עבודתה מעוגנת בנרטיב הציוני, הגורס בין היתר ש"עם ללא ארץ" חזר אל "ארץ ללא עם". בחוות הדעת שחיברה, לבקשת סגן פרקליט מחוז הדרום, יערי רואש, קבעה קרק כי בצפון הנגב לא היו יישובי קבע ואין עדות לכך ששטחים כלשהם באזור הוקצו לבעלותו של מישהו. לטענת קרק, הבדווים לא התפרנסו מעיבוד האדמה, אלא עסקו בעיקר בגידול גמלים וצאן, המצריך נדידה עונתית. יישוב הקבע הראשון באזור היה באר שבע, שהוקמה ב-1900.

פרקליטו של אל-עוקבי, עו"ד מיכאל ספרד, הגיש לבית המשפט מסמך מ-1921, השמור בארכיון הלאומי הבריטי. המסמך הוא סיכום פגישה בין שר המושבות לבין מנהיגי הבדווים ממחוז באר שבע. השר, וינסטון צ'רצ'יל, שהה אז בירושלים; הפגישה התקיימה בארמון הנציב ובסיכומה פורסמה הודעה: נציגי הבדווים הצהירו על נאמנותם לממשלת הוד מלכותו והשר הבטיח שלא תהיה התערבות בזכויות של הבדווים במחוז באר שבע.

המסמך הובא מלונדון בידי הפרופ' יפתחאל, אף הוא גיאוגרף והיסטוריון, שעבודתו מעוגנת בסיפור הפוסט-ציוני. בעקבות הפגישה עם צ'רצ'יל, טוען יפתחאל, קיבלו הבדווים במחוז פטור מהחובה לרשום את קרקעותיהם ורשות להקים להם בית משפט שבטי לענייני קרקעות. לדברי ספרד, השלטונות העותמנים רכשו מהבדווים את השטח שעליו קמה באר שבע ומאוחר יותר, בתקופת המנדט, גם הקרן הקיימת רכשה מהם קרקעות. מכאן שבעלות הבדווים על הקרקעות היתה מוכרת.

יפתחאל וקרק מתנצחים בנימה אישית למדי. היא מרבה להסתמך על נוסעים שביקרו בארץ במאה ה-19, והוא טוען שזה מקור מפוקפק. הוא תובע להתחשב במסורת הבדווית "הילידית", היא משיבה שאין לראות בבדווים "ילידים". על כן, יש לברר מהו יליד ומיהו בדווי, ולמי נתונה נאמנותו: לשבטו או למקום מגוריו. קרק טוענת שחוות הדעת של יפתחאל פוליטית והוא משיב כי "יכולתי לטעון כי תמיכתה של פרופ' קרק בשלילת הזכויות של הבדווים על אדמות אבותיהם היא פוליטית מאוד".

הם לא מתווכחים על חלקת הקרקע של נורי אל עוקבי; הם מתווכחים על צדקת הציונות.

איך לקרוא מסמך

מיכאל קונפינו היה מומחה בעל שם עולמי לתולדות רוסיה, חתן פרס ישראל ומורה נהדר ורב קסם. זכור לי סמינר שנתן באוניברסיטה העברית על נושא שהתקשיתי לגלות בו עניין: "התפשטות רוסיה באסיה במאה ה-19". אך הדבר העיקרי שלימד אותנו קונפינו עוזר לי עד היום: איך לקרוא מסמך היסטורי.

קונפינו חילק לנו העתקים ממכתב ששר רוסי, אשר שמו לא אמר לנו דבר, כתב לאיזה פקיד רוסי אלמוני. קודם בודקים את התאריך, הסביר קונפינו. יש לדעת לפי איזה לוח כתוב התאריך ובאיזו שיטה: לרוסים לוח אחר מזה המקובל אצלנו והאמריקאים כותבים את החודש לפני היום. מה ידוע לנו על תקופת חיבורו של המסמך? היכן חובר? מדוע דווקא שם ומי כותב למי?

יש והכותב או המכותב מזוהים רק בשמות המשפחה שלהם, צריך לוודא את שמותיהם הפרטיים, יש לזהות את תפקידיהם. שימו לב, אמר קונפינו - זה פיוטר פטרוביץ', שהיה ממונה על מחלקת המדידות ולא אחיו שהיה השגריר בלונדון, אבל העובדה שאחיו היה שגריר מלמדת משהו גם על פיוטר שלנו.

קונפינו גילה ופירסם מסמכים רבים שהיו בלתי ידועים עד אז; לצד עבודתו באוניברסיטת תל אביב, אליה עבר ב-1970, הרצה גם בהרווארד ובשורה של אוניברסיטאות אחרות בעולם. לפני כחודש הלך לעולמו, בן 84.

העותר נורי אל-עוקבי. 820 דונם קרקע בצפון הנגב