ההחלטה שלי היתה קצרה ומהירה. יותר מעשר שנים הייתי לבד מבחירה, אחרי הגבר האחרון שהיה לי, שאותו אהבתי מאוד ואיתו חייתי כשש שנים. ואז החלטתי שאני לא רוצה להזדקן לבד, ולכן כדאי שאזדרז לחפש בן זוג. מצאתי במחשב שלי תמונה נפלאה (לדעתי, כמובן) והצבתי אותה בעמוד שלי, הנמצא בכל אתר שידוכים אפשרי. אל התיאור "מי אני" הגעתי אחרי שעות של התלבטויות. והנוסח הסופי היה: "אני נורא מצחיקה, בעיקר את עצמי, אני שחקנית שש-בש מתוחכמת, חולה על קלינט איסטווד. כל מי שחושב שהוא מתאים לי שיכתוב".

המתנתי כל הלילה מול המסך, מקווה למצוא מכתבון, מסרון או לפחות קריצה (כך הם קוראים לזה באתרי השידוכים), אבל איש לא הגיב. הסקתי מיד את המסקנה החשובה: לא חשוב מה כתבתי על עצמי, העיקר - התמונה. לבשתי חצאית מיני שחורה, פתחתי שני כפתורים בחולצה הלבנה, העפתי מין מבט מצועף-מפתה שכזה אל העדשה וחברה צילמה אותי במצלמת הקנון הפשוטה שלי. יצאו תמונות חושניות למדי. בדיוק לזה התכוונתי.

הצבתי שלוש מהן באתרי השידוכים. ישבתי אולי שתי דקות מול המסך והמבול החל. קיבלתי 1,320 פניות מגברים מגיל 20 ועד 80. כל אחד שלח תמונות, הציע להיפגש לקפה, יין, סעודה, היו שאף הציעו חתונה. לא ביזבזתי זמן מיותר. מיהרתי לחנות שמלות-כלה שבצפון רחוב דיזנגוף בתל אביב והתחלתי למדוד. אמרתי לעצמי שעלי להיות מוכנה לכל הפתעה, חיפשתי גם נעליים עם שפיץ וחלמתי על תסרוקת בקבוקים של חתונות.

סקס, שקרים ווידיאוטייפ

יצאתי למסלול המסקרן של סקס, שקרים ווידיאוטייפ. על הסקס כמובן שלא אספר לכם כרגע (נראה איך ארגיש בהמשך). השקרים - לא מזעזעים. כל אחד ואחת מאלה המחפשים אהבה באתרי השידוכים, מוריד/ה לפחות חמש שנים מהגיל הביולוגי וגם לפחות חמישה ק"ג במשקל. וזה לא אסון גדול בעיני. כי באמת כולם נראים הרבה יותר צעירים מסבתא שלי כשהיא היתה בת 60. ואשר לווידיאוטייפ - קניתי מצלמת וידיאו מקצועית עם מיקרופון אלחוטי וביקשתי מהגברים שפנו אלי שיאפשרו לי לצלם את הדייט שלנו, וגם דברים אחרים, אם יתרחשו. רבים סירבו. אבל מהצילומים של אלה שהסכימו יצרתי את הסרט התיעודי "בת 60 מחפשת אהבה" (ישודר ב-12 ביולי ביס דוקו, ובשבתות של יולי גם בסינמטק תל אביב).

לדייט המפתיע הראשון שלי (לדאבוני הוא סירב להצטלם) קוראים רון והוא מכפר שמריהו. בן 60, נאה, עשיר מאוד, אחרי ניתוח מעקפים. זה היה בחורף, בליל סערה גשום, עם הרבה ברקים ורעמים. רון התקשר והציע לקחת אותי בג'יפ שלו לחוף הים בנתניה כדי לראות את התנים. שמעתי נכון: תנים בחוף נתניה. "אביא איתי גם משקה", אמר.

עמדתי לפחות 30 דקות מול ארון הבגדים והתלבטתי. בסוף החלטתי על משהו גרנדיוזי: ג'ינס וחולצת טי. רון בא בג'יפ שחור. אמנם היה נמוך ממני בעשרה סנטימטרים לפחות, אבל בגילנו למי אכפת. נסענו לחוף בנתניה. היה נחמד. אווירה אינטימית שררה בג'יפ. בחוץ, כמו שהבטיח, היו תנים שחיטטו באשפה. שאלתי "איפה המשקה?" והוא שלף תרמוס ובתוכו קפה שחור. איזו החמצה. אילו היה בא עם בקבוק יין אדום, הערב הזה בג'יפ, בגילי המופלג, מול התנים בחוף נתניה, היה אולי נגמר אחרת.

לא נורא. זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה. למחרת הזמין אותי רון לשחות בבריכת השחייה הצמודה לווילה שלו. בשבת הוא ביקש שאצטרף אליו לטיול בשחקים עם הגליידר דו-מושבי הממונע שלו. לא מצאתי שום דבר נגד רון אבל מבול המכתבים שנחת עלי סובב לי קצת את הראש. היו שם גם בני 40 ו-50. הרגשתי על הגובה. וכך, בעוד רון בן ה-60 מתעופף בשמי געש ואני על הקרקע, החלטתי לדחות את חיזוריו בעדינות.

גוף צעיר ושרירי

פתאום הרגשתי ממש כמו סמנתה ג'ונס מ"סקס והעיר הגדולה", החושקת בגוף שרירי וצעיר. כמה צעירים בני 20 פנו אלי. לפי התמונות שהם שיבצו באתרים, כל אחד מהם נראה לפחות כמו דיוויד בקהאם או ליאונרדו דיקפריו. הנה, למשל, דוגמה למכתב של בן 20, לירן, כל שגיאות הכתיב במקור:

"יפיפה לראות ולא להאמין שיש יופי כמו שלך. יש בך יופי שכול בחורה בת 20 רק חולמת שהיה לה רבע ממה שיש לך. יש בך קסם וחן שאין באף אחת אחרת. וגם לא היה כי את מיוחדת ביופיך וקסמך המתוק והזוהר שמימך אותי לא מספיק לסנבר אז שהיה לך המשך לילה וחיים מקסים ונפלאים כמוך ואם בה לך אני תמיד פה היה בשבליך בכול מה שבה או יבוא לך שהיה לך לילה מתוק וחלמות מקסים ויופים כצוך מתוקה!"

דני, בן 25, כתב: "היי מה קורה?! איזה אישה יפה את. את פשוט מיוחדת נראת כל כך טוב לגילך היתי נותן לך 10 שנים פחות וואו פשוט יפיפיה למראת גילי הצעיר אני מבין שאתן הנשים המבוגרות אתן הכי יפות והכי סקסיות שקיימות בעולם הזה! אם מצאתי חן בעינייך שלחי הודעה נשוחח לנו יהיה מגניב!"

ואילו רני, גם הוא בן 25, הצליח לכתוב בלי שגיאות: "היי נסיכה לילה טוב לך. רק רציתי להגיד לך שאת יפה וסקסית ברמות כואבות ויש לך חיוך מדהים ושאני אשמח ממש להכיר אותך. אז תסתכלי תיהני ואם תאהבי אני אשמח אם תחזירי לי הודעה. ועד אז שיהיה לך אחלה לילה..."

שטף המכתבים האלה המם אותי. הורמונים כבויים התעוררו לחיים. האם אני הולכת עכשיו למסע של סקס פרוע עם בני 20 או עוצרת לשנייה לחשוב מה אני באמת רוצה? עצרתי לשנייה והחלטתי לדהור לכיוון אחד בלבד. מה יש לי להפסיד, אמרתי לעצמי. היו לי אהבות נפלאות. התחתנתי שלוש פעמים. יש לי שני בנים וחמישה נכדים. אני קולנוענית בת 60 עם ערימה של סרטים ששודרו בכל ערוץ טלוויזיה אפשרי. אני קוראת את "הארץ" כבר 40 שנה ואני גרה בבית עם גינה ויש לי כלב וחתול ואני מחפשת אהבה. מה בדיוק אפסיד? אז קדימה למסע.

פגישה על הרציף

אדוארד שדין, צרפתי בן 46, מתורגמן מאנגלית לצרפתית ולהפך, שלח לי תמונות שלו, של החווה שלו ושל החדר שלו. התכתבנו ושוחחנו בסקייפ במשך שבועות וכשסיפרתי לו שאני נוסעת לצילומי סרט תיעודי בצרפת, הזמין אותי לבקר אצלו והבטיח לחכות לי בתחנת הרכבת. בעיני רוחי כבר ראיתי סצנה של רכבת מתקרבת, הוא על הרציף, ומבטים נפגשים. הגעתי להחלטה חד-משמעית: אם תהיה כימיה בינינו אני נשארת אצלו ומתחילה לגדל שם אווזים.

הנסיעה מפאריס למחוז לה-סוטרן ארכה שלוש שעות וחצי. ביקשתי רשות להביא את המצלמה והמיקרופון והוא הסכים. הרצתי תסריטים בראש: אני כמובן צריכה לישון שם, ומה אם הוא לא ישא חן בעיני? איך אשאל אותו "יש לך עוד מיטה כאן בשבילי?" או "איפה תיכננת שאני אישן?" או, "מה זה, אין פה עוד מיטה?" בסופו של דבר לא הייתי צריכה לשאול.

הרכבת הגיעה אל התחנה לפנות ערב ואדוארד המתין לי על הרציף. נסענו שעה עד לביתו. הוא גר בעליית גג מרווחת של בית חווה מהמאה ה-16. יש לו שם חלל גדול כמו לופט ובו סלון, מטבח, חדר שינה ושירותים. פרחים מטפסים ריחניים מקיפים את הבית. למטה יש אורווה לסוסים, ושביל המתפתל אל האופק. המרחק אל החווה השכנה הוא יותר משני קילומטרים. לא פחדתי? לא.

בכניסה המרכזית לבית החווה הזה גרה אמא של אדוארד. בחדר המגורים שלה היתה אח מבוערת. אדוארד אמר שאמו היתה אחראית על תעשיית הקולנוע באחת מהמושבות הצרפתיות לשעבר שבאפריקה.

אדוארד סיפר לי שהוא נמצא כבר זמן רב באתרי השידוכים ואפילו נסע פעם אחת למיאמי לפגוש שם צעירה אמריקאית, אם חד-הורית בת 32, שאיתה התכתב ושוחח בסקייפ זמן רב. "זה היה זוועה", אמר. "בהתכתבות היא היתה נהדרת, אבל כשהגעתי אליה היא התנהגה אלי בגסות ואני ישנתי אצלה, זה היה נורא. אז החלטתי שלא אעשה את זה יותר אף פעם".

"אתה יודע מה חשבתי כאשר הגעתי לכאן?" אמרתי לאדוארד. "ובכן, אני נוסעת אל מישהו שאיני מכירה, הוא גר בכפר וזה יכול להיות מסוכן. אולי הוא יקצוץ אותי לפרוסות?"

"חשבתי על כך", הוא ענה לי. "לא על זה, כמובן. חשבתי שאי אפשר לדעת מה יכול לקרות. למשל, אילו הייתי איזה מנוול והיתה לנו מריבה והייתי אומר שאיני מסיע אותך בחזרה לרכבת?"

בבוקר החזיר אותי אדוארד לתחנת הרכבת ונגוז החלום על חוות האווזים.

אם יהיה לי טוב

האינטרנט גרם לי להעז. הנה יושב מולי גבר שמרגיש בודד בדיוק כמוני ומחפש קשר בדיוק כמוני. הרגשתי שאנחנו במצוקה הדדית. הם לא מוצאים ואנחנו לא מוצאות. קראתי בעבר מאמר שלפיו רק תשעה אחוזים מהבודדים בגילי מוצאים. אני מקווה שאהיה חלק מהסטטיסטיקה החיובית, אבל לא בכל מחיר. לא במחיר החופש והעצמאות שלי. ואת המנטרה הזאת אני שומעת מהרבה נשים בגילי.

הדייט השני המצולם שלי היה בבר אטלן, גרוש בן 56 מאילת, אב לשלושה ילדים. בבר הציע שניפגש בדירתו הנמצאת באזור התעשייה שבעיר. נשמע נחמד, יותר מאשר עוד פעם קפה בבית קפה. לקחתי את המצלמה והמיקרופון וטסתי דרומה. בערב התלבשתי חגיגי ולקחתי מונית מהמלון לאזור התעשייה.

בבר קידם את פני בפתחו של מקלט ציבורי, לבוש בגופייה לבנה וג'ינס, חגורת עור עם נצנצים ומגפי בוקרים מעור חום מחוספס. כשראיתי אותו ידעתי שאני רוצה בו. "בואי אחרי", הוא אמר ונכנס אל המקלט. ירדתי אחריו במדרגות, על הקיר היה תלוי דגם של שלד אדם. "לאן אנחנו הולכים?" לחשתי משום מה. "תיכף תראי", השיב.

לא פחדתי? לא.

הגענו אל המפלס התחתון ביותר של המקלט. במרכזו ניצבה מיטת-אפריון עם כיסוי-מיטה בדוגמת נמר, בצדדים מנורות שפיזרו אור אדום. בגב המיטה, על הקיר - מעין שטיח-קיר עם צילום של אשה בעלת עיניים ירוקות, מכוסה בבורקה. על קיר אחר היו תלויים פוסטרים של הילדים שלו ותמונות שבהן הוא מצולם עם הזמר אנריקו מסיאס.

בבר פתח את המקרר והוציא כמה פחיות בירה. על השולחן, שכוסה במפה מבד קטיפה אדום, היו קערות עם פיצוחים. גם על הספות הונחו ברישול בדי קטיפה אדומים. המקלט הזה היה מקום המגורים הסקסי ביותר שראיתי בימי.

להגיע לדייט עם מצלמה זה כמו לבוא חמושה וערוכה לקרב. מצלמה משנה את אופיו של הדייט וקשה מאוד להתעלם ממנה. אני צריכה לחשוב מה אני אומרת בכל רגע נתון, ויחד עם זאת לצלם אותו ואותי. ברוב המקרים מצאתי מעמד או ספר כלשהו, הנחתי עליו את המצלמה והלכתי לשבת ליד "המיועד". כדי להיכנס אל הפריים עלי להיות צמודה אל "המיועד" גם אם אני לא כל כך מעוניינת בו.

נחוצים עוד כמה תנאים בסיסיים כדי שכל הטרחה הזאת תניב תוצאה מוצלחת. את המיקרופון, למשל, רצוי להצמיד מתחת לחולצתו של הגבר שמולי. במקרה של בבר, מתחת לגופייה. וזה סוג של מגע שתמיד מביך אותי. "רגע, תן לי לפתוח לך את החגורה. תוציא רגע את החולצה. תעמוד נינוח, אני אוציא לך. עכשיו אני מכניסה את היד שלי מתחת לחולצה שלך. אשתדל לא לגעת בך". או "תכניס אתה את היד ותוציא את המיקרופון מפה. יופי. עכשיו אני צריכה להדק אותו לשולי הגופייה שלך עם הקליפס, שלא יראו אותו. יופי, תרים את הראש, תן לי להצמיד אותו כמו שצריך. ועכשיו תסתובב, אני צריכה למצוא מקום במכנסיים שלך להצמיד אליהם את המקלט ושיהיה לך נוח לשבת (המשדר נמצא על המצלמה)".

ובמהלך כל המגע--לא-מגע המקצועי הזה מתחיל כבר הקשר להתהדק. הללויה. בבר ואני מנהלים שיחת-פנויים חביבה, המצלמה על המעמד ואני חופשייה לשתות את הבירה ולטעום מהפיצוחים.

בבר סיפר לי שהוא גרוש כבר יותר מ-20 שנה ובכל התקופה הזאת הוא לבד. "אני כבר מפחד להתרגל לבדידות", אמר, "מפחד לנסות להתחיל עם בחורה. לא יודע אם היא פנויה או נשואה. מפחד. אולי יש לה חבר. לא ניגש. אם היא תעשה לי סימן, אני אבוא. אבל כמו שאת רואה אותי, כמו שאני יוצא מהבית, ככה אני גם חוזר. והאנשים חושבים, וואי, מה קורה פה? אבל לא קורה פה כלום. ואני כל לילה ישן לבד.

"כל גבר ואשה חולמים שתהיה להם מין זולה שכזאת, אבל הזולה הזאת לא מביאה לי זוגיות. אם אני אמצא אשה, היא תהיה מלכה. מלכה. למשל, אני יכול לחזור הביתה מהעבודה ולהגיד לה, יאללה מותק, תיק-תק תארזי מזוודה, נוסעים. לאן? לתל אביב, לטורקיה, ליוון, לאיטליה. אם יהיה לי טוב, אני אעשה אותה מאושרת. רק שתבוא כבר. אני כל כך הרבה שנים לבד. מפחד התרגל לבדידות".

ואני הייתי בטוחה שבאילת אין בעיה של בדידות. מתברר שהתיירות באות והולכות, ונשים פנויות באילת יש מעט. בבר סיפר לי שהיה זמר במועדוני לילה בשנות ה-70 וה-80 והצביע על מערכת ההגברה והרמקולים שיש לו בבית. הוא השמיע מוסיקה בפלייבק, לקח מיקרופון והתחיל לשיר בעברית על פי שיר של חוליו איגלסיאס: "כשאני הולך בגשם. לבד במדרכה, ממול יושבת אשה עם מטרייה ביד. סובב אני אליה, פתאום רק שנינו יחד. ליל אוהבים זה בגשם. וכשכולם ישנים שנינו לבד שם בחושך, סביב לכוכבים בלי פחד, כמו זוג יונים ביחד, רק את ואני בעולם".

הוא שר ואני מצלמת אותו, מתמקדת בידיים שלו, בעשן הסיגריה שלו, במיקרופון שבידו, במכנסי הג'ינס ההדוקים, בגופייה הלבנה. ואז בבר מפתיע אותי: "בנשים בשבילי רק שחרחרות. אין מה לדבר על משהו אחר. שחרחורת עושה לי את זה בטירוף". לא נותר לי אלא לנתק את המיקרופון, לארוז את המצלמה ולשקול לצבוע את השיער. אבל אחרי שבבר סיפר לי שהוא כתב שיר למורן אטיאס, הבנתי שלא רק הבלונד הוא המכשלה, אלא גם הגיל שלי.

תני לי הזדמנות

אני ממשיכה בדייטים, אבל מתחילה לסבול כל פעם מחדש מהפרזנטציה שאני צריכה לעשות על עצמי. מי אני? כמה שנים הייתי נשואה? במה אני עובדת? כמה ילדים יש לי? האם אני כבר סבתא? איפה אני גרה? אין לי ברירה. בדרך כלל אני ממטירה על הגבר שאלות, וגם לו יש זכות לדעת משהו עלי. אני מתייגעת. אני חולמת על הדייט השני, שבו כבר דילגנו על שלב השאלה הזהה. רק עם שני גברים היה לי דייט שני ושלישי.

ערב אחד מצאתי בתיבת הדואר הווירטואלי שלי מכתב ממק. "היי דובשנית. זה אני מק מאטלנטה, ג'ורג'יה... האם אבא שלך הוא מדען? כן או לא? אם אינו מדען, אז איך הוא הצליח ליצור פצצת סקס הורסת שכמוך... האם את בטוחה שאינך תנור מיקרוגל? כי את גרמת ללבי להתמוסס... אוהב אותך... ביי.

הדבר הכי נחמד בדייטים עם בני גילי זו ההתרגשות שלפני, ההכנות. המפגש היה ברוב המקרים אכזבה שנמשכה שעה ארוכה. ואז הייתי חוזרת הביתה, מתיישבת שוב מול המסך ונתקלת בבחור צעיר המבטיח הררי ריגושים: "אני חולם על אשה מבוגרת". "היתה לי אשה מבוגרת בת 57 עד לפני חודשיים. בואי תנסי. מה יכול לקרות. אני ארגש אותך, כדאי לך, תני לי הזדמנות". בהתחלה התלבטתי, אבל כעבור זמן מה נתתי לעצמי דרור ופגשתי צעירים. הרגשתי שהתחלפנו בתפקידים. האינטרנט איפשר לנשים כמוני ולאחרות לעשות מה שלא העזו בעבר.

בשנה הראשונה פגשתי כ-50 גברים ואהבה עוד לא מצאתי. חברות סיפרו לי על זו שמצאה באינטרנט ועל ההיא שיש לה גבר הורס ואני - כלום. החלטתי לעשות בוטוקס אצל הפלסטיקאי השכונתי. הבוטוקס, סיפרו לי, גורם לשיתוק של המצח, מיישר את החריצים האופקיים וקצת גם את הקמטים שבין האף למצח. אולי שיתוק המצח יחולל את המפנה.

הוזרקתי. כעבור שבוע המצח שלי כבר היה חלק כשיש. למרות השיתוק, הוא לא הביא אלי את הגבר המיוחל. ההחלקה הזאת החזיקה מעמד שלושה-ארבעה חודשים, אחר כך חזרו הקמטים. סיפרו לי שבניו יורק יש מסיבות בוטוקס ורופאים מזריקים במספרות תמורת 500 דולר. ב"שכונה" שלי המחיר היה 3,500 שקל. אחרי ששילמתי, אמרה לי חברתי הטובה שנהגתי בפזיזות, הייתי צריכה לעשות חקר-שווקים. רופאת השיניים שלה, מתברר, מזריקה בוטוקס תמורת 2,000 שקל והמצח שלה נשאר מגוהץ במשך חמישה חודשים. החלטתי לא למהר אל רופאת השיניים שלה, אמתין קצת, אולי אצל הווטרינר זה יהיה יותר זול.

נשארנו ידידים

במפגשים שלי עם הגברים גיליתי מציאות עגומה. כמעט כל הגברים שאיתם נפגשתי השאירו את הדירה לגרושה שלהם והם מתגוררים בדירות קטנות ושכורות. היו גם כאלה שגרים בדירת חדר זעירה. "הם עניים", אמרה לי קנדי הוגן, גרושה אמריקאית שפגשתי בקרוז של סניורים פנויים המשייט לאורך הריביירה המקסיקאית. "מצבנו", אמרה, "הרבה יותר טוב משלהם".

הדייט שעליו חלמתי היה גיל גלעד, בן 56 מטבעון, גרוש עם שלושה ילדים. הוא חיפש אהבה לא פחות ממני. כשנפגשנו סיפר שפוטר ממקום עבודתו האחרון, שהוא מחפש עבודה ושולח עשרות קורות-חיים ביום. "זה לא הכי נחמד לחפש אהבה כשאתה מפוטר", אמר לי במפגש הראשון שלנו.

כנהוג התעניינתי כמה דייטים היו לו עד היום, וגיל סיפר על אחד מהם: "הלכתי לדייט עם אשה, הצעתי לה ללכת לטייל בטבע. לקחתי צידנית ויצאנו לטיול ברגל בגליל. אכלנו ושתינו והיה נחמד. אחר כך חזרנו אליה הביתה. פתאום אני מרגיש שהיא מפשיטה אותי, כמעט באלימות, אני מוצא את עצמי על תקן של נאנס. היא היתה מורה לג'ודו. הצלחתי להימלט ממנה והבנתי שחל היום איזה שינוי, אתן יכולות היום להרשות לעצמכן לעשות מה שבראש שלכן".

גיל הלך ונשארנו ידידים.

בשנה האחרונה פגשתי עוד כ-20 גברים והיום אני אוהבת גבר שהוא פחות או יותר בן גילי. בגיל הזה שנינו מחפשים את אותם הדברים והסיכוי שנזדקן ונחיה לעד ביחד נראה לי די גבוה.*

סטיילינג: לימור זהר שביט; איפור: חן אלקבץ; שמלה צהובה - DIOR לאניגמה; תכשיטים H STERN; נעליים - DIOR לאניגמה; דוגמנים: יואש: חליפה - AMOR, חולצה - הוניגמן מן, נעליים - CASTRO, אורן: חליפה - הוניגמן מן, חולצה - מנגו, חגורה ונעליים - CASTRO

סרטי תעודה

נילי טל, מפיקה ובמאית

ביום שני הקרוב, 12 ביולי, בשעה עשר בערב, ישודר ביס דוקו סרטה של נילי טל "בת 60 מחפשת אהבה". טל היא מפיקה ובמאית של סרטי תעודה ובהם: "כלות מאוקראינה" (2001), שהפיקה לרשת, ערוץ 2, וסרט ההמשך "כלות מאוקראינה שמונה שנים אחרי" (2009) שהפיקה ליס דוקו; בסרטה "ברונה" (2008), שהפיקה לקשת, חזרה טל אל ברונה, הילדה שאומצה בברזיל 20 שנה לפני כן על ידי משפחה ישראלית, והוחזרה אל אמה הביולוגית כעבור שנתיים. "הילדות מברזיל" (2007) הוא סרט-מסע שעשתה טל עם ארבע צעירות ישראליות בניסיון לאתר בברזיל את אמן הביולוגית.

סרטים נוספים שלה: "נשים למכירה" (2004), על ארבע נשים שבאו מחבר המדינות לעבוד כאן בתעשיית הסקס; "רצח ללא מניע" (2003), על פרשת רצח אסף שטיירמן; "עזה כמוות" (1998), על פרשת רצח עינב רוגל בשער הגולן. סרטה "גשר כחול לבן", על פרשת גשר המכביה שהתמוטט, זיכה את טל בפרס ראשון בפסטיבל "דוקאביב" 2000.

עכשיו עובדת טל על הפקת "רוז", על חייה ומותה של הפעוטה רוז פיזם שסבה רוני רון הואשם ברציחתה.

נילי טל ושני דוגמנים. קיבלתי פניות מגברים בגיל 20 עד 80