בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | דוד זהבי, המלחין מהקיבוץ

מרתק לגלות שהאיש ה"כפרי" מהקיבוץ הלחין בכמה סגנונות שונים מאוד זה מזה

2תגובות

<מאה שנה להולדת דוד זהבי (1910-1977)

דוד זהבי נולד ביפו בימי העלייה השנייה ונהוג לומר עליו שהוא המלחין הצבר הראשון, כאילו בו מתרחשת ראשית צמיחתה של המוזיקה הישראלית הילידית וכאילו ניתן לשמוע בשיריו את נופי הארץ, שמיה וחמסיניה. זהבי עצמו כתב על ראשית חייו: "הצלילים הראשונים שספגתי בילדותי היו מזיגה של צלילי הזמירות של שבת ויום טוב מפי אבא מחד גיסא, וצלילי המזרח שבקעו מבתי הקפה הערביים שבקרבת ביתנו מאידך גיסא". אבל מי שיאזין לשיריו הנודעים ביותר - כמו "ניגונים" או "הליכה לקיסריה" או "הן אפשר" - לא ישמע בהם מזיגה רבה יותר בין זמירות המסורת היהודית לבין מוזיקה מזרחית מאשר בשירי מרדכי זעירא למשל. המוזיקה של זהבי אינה "ילידית", וגם המוזיקה הנשמעת לכאורה כזאת, כמו של נחום נרדי או עמנואל זמיר, לא היתה אלא התחפשות מוזיקלית מזרחית (יפהפייה, יש לומר). המלחין הצבר הראשון כתב שירים במסורת הזמר העברי החדש שיותר מכל היתה שתולה באירופה של המאה ה-19 והבשורות החדשות ביותר בה היו שירי תנועות-נוער סובייטיים. גם הסממנים המזרחיים שכה אהבו להעלותם על נס, נקלטו בשירים ההם דרך מנסרה עבה של המוזיקה המערבית.

אבל הזרות הזאת, האי-ילידיות העקרונית הזאת של הזמר העברי החדש, שצמח ברבות השנים להיות היצירה המוזיקלית העשירה ביותר בתרבות הישראלית, אינה אומרת שהזמר הזה אינו מקומי, ובוודאי שאינה אומרת שהוא פגום או מוגבל. ההפך הגמור: המזיגה המוזרה הזאת בין מסורת השיר האירופית, שירי-עם מזרח-אירופיים, ניגונים חסידיים ותחפושות מזרחיות, היתה רק כאן, בארץ-ישראל. היא מקומית משום שהיא צמחה במקום הזה דווקא, כהמצאה תרבותית שבאף-מקום אחר אין כמותה. והיא הפכה למדיום עצמאי, יחיד במינו, ז'אנר המיוחד למקום, שיש לו מושגי-יופי וערך משלו.

הזמר העברי החדש, הזמר הישראלי, היה דבר כה אמיתי וכה חי, עד שלא ידעו כלל כי הוא יצירה תרבותית מודעת, שלא לומר - מוצלחת. והראיה: באנציקלופדיה העברית, גוף הידע המוסכם של מדינת-ישראל הצעירה, אין מקום לא לדוד זהבי ולא למרדכי זעירא. פאול בן-חיים נזכר כמובן, וגם משה שמיר ומרדכי ארדון. אבל דוד זהבי, מלחינם של שיר הפלמ"ח, של "יצאנו אט", של "אנחנו שרים לך, מולדת ואמא", אינו נזכר, משום שהוא, כאחיו מלחיני השירים, נתפס כאילו הוא חלק מהחיים ולא מה"תרבות".

דוד זהבי היה מגדולי המלחינים של הזמר העברי, והוא, ביחד עם זעירא, נרדי, לוי-תנאי, וילנסקי וארגוב, יצרו יחד את העידן הקלאסי בתולדות הזמר הזה (במתכונת ההיסטורית המשולשת: עידן ארכאי, עידן קלאסי ועידן השקיעה וההתפוררות. וכאן: הארכאי הוא ימי שתי העליות הראשונות, הקלאסי הוא משנות העשרים עד קום המדינה וכן הלאה). כל אחד מבני הדור ההוא הוסיף פן משלו, תו של סגנון ומופת של ערך, שהשפיע על תפיסתו המשתכללת והולכת של הזמר העברי. המלחינים האזינו היטב זה לזה והתייחסו למעשי עמיתיהם. השכלול הרב והמובהקות של האופי המיוחד של הז'אנר בתקופה ההיא מזכירים את אופיה הסגור, המובהק, של האסכולה הגדולה בשירה העברית באותן שנים - אסכולת שלונסקי-אלתרמן.

זהבי יצר כמה מן השירים הנודעים ביותר בתולדות הזמר העברי ומרתק לגלות כי האיש ה"כפרי" הזה, איש קיבוץ נען שנדד עם חלילו ביישובי ההתיישבות העובדת, יצר בכמה סגנונות שונים מאוד ואף מנוגדים זה לזה. מרכז סגנונו היו אמנם שירי הטבע והעבודה כמו "ישושום מדבר וציה", "בשדה" או "מלאו אסמינו בר" שבמרכזם הסמל של החליל ושירי "החליל" הרבים שהלחין. זהבי, מתתיהו שלם ואילקה רווה הם שהביאו אל מרכז הסגנון הזה את הסמל הארכאי של חליל הרועים (הרועה המחלל הוא מרכזו של מיתוס הגאולה. משה ודוד הם מופתיו הקדומים של דמות הרועה והם התגלגלו, כבר בעולם העתיק, בדמות המשיח. המוטיב הזה התגלגל באמנות ובמוזיקה האירופית הנוצרית וצמח ל"פסטוראלה" הדתית שבמרכזה הרועה והחליל. וממנה הוא בא אל הזמר העברי. הזמר העברי החדש הוא לכן הפינה המשיחית ביותר שבציונות).

אבל זהבי לא היה באמת יוצר "נאיבי" כפרי. הוא יצר גם בתחום המנוגד ביותר לפסטוראלה הגאולתית: הוא יוצרם הגדול של שירי הלכת החזקים, הקודרים, המדיפים כוח וחרדה כמו "שיר הפלמ"ח" ובעיקר "אשרי הגפרור" ו"אנחנו שרים לך, מולדת ואמא" ו"לא תנותק השלשלת". ממרחק הזמן יישמעו אולי "אשרי הגפרור" או "אנחנו שרים לך" כגרוטאות-תרבות וכשריד מבהיל מעט של עולם המלחמות, הלאומיות והמשטרים הטוטליטריים של שנות ה-30 וה-40 במאה העשרים, אבל זו תהיה טעות לא לשמוע בהם את התו המקומי הברור, שבו העיקר אינו כוחו של משטר אלא חרדת השורד. זהבי כתב מארשים של חרדה, לא של איום.

ויש עוד עולם שירי המנוגד לשירי הטבע והחקלאות, מכיוון אחר - הם השירים שכתב זהבי למלים של חיים חפר. אלה בוודאי הנודעים בין שירי חפר - "יצאנו אט" ו"הן אפשר" - וביחד עם "הוא לא ידע את שמה" (בהלחנת סשה ארגוב, ובהשפעת שירי זהבי למלות חיים חפר) הם הפסגות של הזמר הרומנטי-הרואי של הדור ההוא. לשירים האלה צביון מיוחד. בלי המוזיקה הם עומדים כשלד סנטימנטלי סחטני למדי, אבל המוזיקה רותמת אותם למודוס סוחף של פאתוס והתלהבות, ודווקא המלים הללו של חפר מקבלות איזו תנופה ומסתורין שאין גם לשירים מורכבים או רציניים יותר. אין בהם האבל הנוקב של "שיר הרעות" (גורי, ארגוב), אלא איזו צוותא קהילתית היכולה לחולל קתרזיס אמיתי בכוח הרגש האצור בה. ברור, כמובן, שהשירים האלה דווקא הפכו גם לקיטש דוחה בכמה ביצועים מאוחרים שלהם.

אבל התחום המיוחד לזהבי, שבו אין שני לו ושבו הוא יצר מעין כמוסה סגנונית המזוהה עמו בלבד, הם השירים המדיטטיביים; שירי הכיסופים הרציניים, הגדולים, לקדושה ולמוזיקה עצמה: "הליכה לקיסריה" (למלים של חנה סנש), "ירדה השבת" (יהושע רבינוב), "ניגונים" (פניה ברגשטיין) ו"החליל" (לאה גולדברג). הרביעייה הזאת היא בוודאי חלק מכותל המזרח של התרבות הישראלית והיהודית החדשה. מי שיאזין לביצועה המצמרר של דפנה זהבי ל"החליל" (נמצא גם באתר המעולה "זמרשת") יגלה באחת את עומק המגע שיצר זהבי במלים ואת העוצמה שהצליח להעניק לקו המלודי העירום. זהו מודוס של "שיר" החורג מכל מסגרת של בידור.

גם המחמירים ביותר בתפיסת האמנות, המוציאים מתחומה כל סממן של בידור וקישוט, יראו בשירים האלה מעשה אמנות טהור ומרומם במיוחד. אבל דווקא מי שרואה כמה מזוגים תחומי הבידור והאמנות זה בזה יחוש בשירי זהבי בכוח ובעומק של מעשה האמנות כשהוא נאצל גם על שירים שכל חיותם היא ב"יחד" או בבידור. "יצאנו אט" הוא פנינה נדירה לא מפני שהוא בבחינת אמנות טהורה, אלא דווקא בהיותו מין תערובת בלדית שאנסונית שנועדה לרבים השרים בעברית, באותה צוותא טעונה שאין לה תרגום וזר לא יבינה.



דוד זהבי. מקום בכותל המזרח של התרבות הישראלית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו