בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סחים, הם עומדים לקרוא על עצמם. קל זה לא יהיה :-)

19תגובות

סחים, הם בכל מקום. הם בראשון לציון ובפתח תקוה, הם בערוץ 2 ובממשלה. הם עובדים איתך במשרד, הם נוהגים במוניות שאתה נוסע בהן ומשרתים איתך במילואים. רגע, אם אתה עושה מילואים אז אתה בעצמך סחי. כן, זה טריקי. קשה לתת הגדרה קולעת ולא סחית למושג סחי. הדרך הטובה ביותר היא להגיד: "אם אתה לא סחי, אתה יודע מה זה סחי", אבל זה די תבוסתני לוותר ללא קרב על תופעה כל כך חשובה ובסיסית בתרבות הישראלית בכלל ובשיח התל אביבי של השנה האחרונה בפרט.

בחודשים האחרונים שומעים את המילה הזאת ביותר ויותר רשתות חברתיות ואתרי תוכן וכן על המדרכות מול הריף רף. כלומר, בכל מקום שנשלט בידי היפסטרים. לאחרונה גם נפתח אתר טמבלר שמרכז את כל מה שצריך לדעת על הסחי הארצישראלי המצוי, כולל דוגמאות מפייסבוק (תסתכלו בהמשך הפרויקט). אז מי הם הסחים? היה אפשר להגיד שהסחי הוא כל מי שהוא לא מגניב, אבל אז בעצם אנחנו תלויים בחסדיהם של שומרי הסף של המגניבות. ומי מינה אותם בכלל? האם הם עומדים בכללי ההיגיינה הציבורית? לפי מה שאפשר להתרשם במדרכה שמול הריף רף, הם לא עומדים בקריטריונים של שום היגיינה.

ובכל זאת, אי אפשר לברוח מהעובדה שסחים הם פשוט אנשים לא קוליים. סחים הם אנשי מיינסטרים צפויים ומשעממים שבוחרים תמיד את הנתיב הבינוני של החיים. כלומר, אזרחי מדינת ישראל. סחים היו תמיד, אבל רק בשנים האחרונות התחילו לקרוא להם ככה. אף פעם לא היה צורך לתת שם ל-99 אחוז מאוכלוסיית ארצנו (ול-100 אחוז מהאוכלוסייה היצרנית של המדינה הזאת), אבל כבר כמה זמן שחבורה של תל אביבים-ברנז'אים-נאורים-ווירדוז-בעיני-הוריהם מרגישים דחף להגדיר את עצמם לפי מה שהם לא. הם לא סחים.

בבלוג "סחים, הם בכל מקום" , מגדירים את התופעה כך: "הסחיות מייצגת את הישראלי הטיפוסי, הפוליטקלי קורקט וחסר המודעות; הסחיות יכולה להתפרש אצל סחים כמשהו מגניב או צודק; הסחים טועים. בעוד כוחות חדשניים שואפים תמיד להתקדם ולהרחיב את גבולות האפשרי, הסחיות תמיד תשאף אחורה ופנימה, אל המרכז, אל המשותף, אל הממוצע. סחיות אינה קשורה למעמד, מגדר או שיוך אתני, והיא מופיעה במרחב הישראלי של 2010 באופנים רבים ומגוונים".

המשמעות המקורית של המילה סחי (יש לבטא סאחי) נעוצה בסמים קלים. או יותר נכון, בהיעדרם. הגדרה ראשונה: בן אדם שבאופן עקרוני לא נוהג לעשן או לצרוך סמים. הגדרה שנייה: אדם שנוהג לעשן, אלא שבזמן נתון הוא צלול (לא עלתה לו הסטלה או שהוא חווה מחסור או שהוא בהפסקה תקופתית). המשמעות העכשווית של המילה סחי מנותקת מעולם הנרקוטיקה מאז אמצע שנות ה-2000, והיום אין לה שום קשר להיעדר סמים, אולי להפך. אמנם ברור שכל מי שמתנגד ללגליזציה ומפחד מכל בדל ג'וינט הוא סחי בן סחי, אבל גם הסטלנים של היום עומדים יפה בקריטריונים של הסחיות המודרנית ואין כרגע דיבור יותר סחי מתלונות על "יובש 2010" ובירורים אם "יש כיוון לעישון". כי סטלנים הם בסך הכל עוד גלגול של הישראלי שמטייל בדרום אמריקה אחרי השחרור, והוא עצמו גלגול של החייל המורעל מפלחו"ד נח"ל, שהוא עצמו אבי אביו של הסחי. אני בטוח שחלקכם עוד מבולבלים. הרי סמים קלים זה ה-דבר ה-מגניב, לא? האין זו הדרך למקובלות חברתית בתל אביב של חולדאי? ובכן, את רמי קליינשטיין עצרו עם ג'וינט. כמה פחות קול סמים קלים יכולים להיות? יכלו לתפוס אותו גם עם גופה של יצאנית בבגאז' והוא עדיין היה אבי אבות הסחים. חוץ מזה, סחים אוהבים מאוד להתלהב מכך שהם מעשנים. גראס זה בסדר, אבל אין דבר יותר מביך, פתטי וכן, סחי, מלעסוק בזה, לדבר על זה ולהתלהב מזה. אם אתה רוצה לעשן, תעשן. אל תדבר.

מתים כל יום קצת

על כן, הנה כמה סממני זיהוי של הסחי הבסיסי: הוא גר מחוץ לתל אביב, הוא עבר את גיל 40 בגופו או ברוחו, הוא נועל קרוקס בקיץ, הוא אומר "אחי", הוא צופה ב"מועצת החכמים" ולא מטעמים אירוניים, הוא הולך עם אוזניית בלו טות', הוא אחד ההורים שלך, הוא עושה מילואים, הוא אובססיבי בנושא גלעד שליט, הוא ציוני (בלי מירכאות), הוא צוחק ברצינות מ"מועדון לילה", הוא לומד ברייכמן, הוא מדבר על "לחשוב מחוץ לקופסה" אבל מימיו לא שהה מחוצה לה, הוא מתעב ציניות אבל לא מבדיל בינה לבין אירוניה או סרקזם, הוא טוען שיש לו חוש הומור "אבל גם קווים אדומים", בזמן שלמעשה יש לו רק קווים אדומים ואפס חוש הומור, הוא אוהב רוק ישראלי, אולי אפילו מנגן בגיטרה, הוא קורא לשלום חנוך "שלום" ולשלמה ארצי "שלמה" והוא נורא אוהב לפחות אחד מהם, הוא מת על "רמזור", מעריץ את איצקו אבל חולם להיות חפר, הוא אוהד מכבי (אם לא בארץ אז בטח באירופה), מעודד את נבחרת ישראל, הוא קורא באופן קבוע את יאיר לפיד (לא תמיד מסכים עם הטקסטים הבועטים שלו אבל מכיר בכך שהוא "איש חריף וצריך להקשיב לו"), הוא מוטרד מהקטל בכבישים ומצטט משפטים מ"ארץ נהדרת". הוא יכול להיות ערס, קיבוצניק, סטלן או חנון. אם זיהית בעצמך את אחד המאפיינים הנ"ל, ראה עצמך סחי. אם לא, זה לא אומר כלום. סטטיסטית עדיין יש סיכוי גבוה שאתה שייך למגזר השנוא.

אפשר לראות איך בינוניות המיינסטרים הישראלי עוברת כחוט השני (ביטוי סחי) בין כל המאפיינים שציינתי ברשימה הארוכה שלעיל. חברו בין הנקודות ותקבלו תמונה משעממת של ארץ ישראל 2010. למשל, בין יאיר לפיד לשלמה ארצי שוצפת הערצה הדדית, וכמו כן הם חולקים אהדה משותפת למכבי תל אביב ותיעוב כלפי כל מה שציני. הסחי יכול להזדהות עם הערכים האלה בקלות. מתי בפעם האחרונה שמעתם מפי שלמה ארצי עמדה חדה, בוטה ופוגעת שאינה קשורה לאשתו לשעבר?

הסחי הוא נטול פינות, הוא מפחד משוליים ומשפיצים. הוא צוחק מקטורזה ומנוסבאום למרות שהתוכנית שלהם "מועדון לילה" היא בסך הכל תוכנית "קיואים" - הקהל מקבל קיו מתי לצחוק. מהבחינה הזאת הצופה אף פעם לא מופתע ולכן התוכנית היא אנטי הומור. קומדיה מבוססת על הפתעה. אבל הסחי מתעב הפתעות. הוא רוצה חיים רגועים ושקטים עם מינימום ריגושים ועם מוות איטי בשיבה סבירה. מגיע לו.

חשוב גם לציין שלא כל הסחים הם רואי חשבון מנומנמים שנרדמים בעשר וחצי מול גיא מרוז ואורלי וילנאי. הרבה מהם נחשבים בעיני עצמם ל"פרועים" ו"משוגעים", וזה לא משנה שכל מי שעוסק בצניחה חופשית ובספורט אקסטרים יכול להיות יותר סחי מאחרון החיילים בצבא החברים של גלעד. אגב, אין דבר יותר סחי מספורט אקסטרימי. אבל לקפוץ ממטוס זה לא הדבר הכי מפחיד שאדם יכול לעשות. תבקשו מאיש הסנובורד לעשות משהו שונה, משהו שבאמת נוגד את הקוד החברתי שלו, והוא ישלשל בתחתונים. לא ברור מה האינטרס של אדם תבוני (פלוס מינוס), אזרח מועיל (פלוס פלוס) ומקובל בחברה להגיד באדיקות של מאמין דתי "יאללה, ממממ, ביי" רק מכיוון שב"ארץ נהדרת" החליטו שעם ישראל צריך להגיד את זה. מה, כל כך חשוב להם להרגיש שייכים? הם לא יכולים לתפקד בלי אישור מהחברה שהם חלק ממנה? אוקיי, גם אם מקוריות בכל מחיר היא ערך מתיש, עדיין, מה מעניין בלהגיד "מצ'עמם" במקום משעמם? ואם "מעניין" הוא לא ערך בשבילך, נראה שאתה סחי.

אם ננסה לקלף את השטחיות מעל פני הסחי, נבין שבשביל להיות סחי אתה לא באמת חייב לאהוב את קרן פלס, יאיר לפיד והפילוסים. כי למיינסטרים יש גם הגדרה רחבה. לעשן סמים זה עדיין לא קונצנזוס כלל ארצי (קונצנזוס - כותבים על זה ב"ידיעות אחרונות") אבל בעולם הסטלנים, לעשן ג'וינט זה אקט מיינסטרימי. לכן בעולמו הצר, הסטלן הוא סחי. הסחי עושה מה שמצפים ממנו לעשות, הוא מסרב להפתיע. וזה לא משנה אם מצפים ממך לעשות ילדים ותואר או לגמור מסלול בצנחנים או לעשן באנג בגודל של ארובת רדינג. לכן אי אפשר לנצח את הסחיות. היא נצחית. כל עוד תהיה חברה עדרית, כל עוד יהיה לחץ חברתי, כל עוד שמרנות תיחשב לדבר בטוח ואילו העזה למעשה טירוף, יהיה מקום לסחים.

ומה בנוגע להיפסטרים?

השאלה היא מה לגבי אותם תל אביבים-ברנז'אים-נאורים-ווירדוז שנהנים להדביק את התווית סחי לכל מי ששונה מהם. מה איתם? האם הם לא מקיימים את המיינסטרים של החברה המיידית שלהם? האם הם לא ראויים לתואר סחי? ובכן, בפירוש לא. משום שאם נצמצם את הסחי ונזקק אותו לתכונת יסוד אחת בסיסית, נישאר עם חוסר מודעות. היעדר מודעות הוא המכנה המשותף של הערס הסחי, הקיבוצניק הסחי ועובד ההייטק הסחי. לכן יחצן או פרסומאי תל אביבי ממוצע לעולם יהיה סחי, ולא משנה כמה קוק הוא ישאף, כמה דוגמניות הוא ישכיב וכמה סלנגים הוא ימציא תוך כדי שאיבת קוק מירכיים של דוגמנית.

מודעות עצמית מבדילה את האדם מהבהמה, את ההיפסטר מהסחי, את גיל קופטש מאבי נוסבאום. ההיפסטר התל אביבי המצוי מפמפם את עצמו בכל כך הרבה מודעות עצמית, עד שאין לו סיכוי ליפול במלכודת הסחיות. הוא לא יכול להיות סחי משום שהוא מבין מה זה סחי. ועם ההבנה הזאת מגיעה אחריות כבדה בדמות הבנה שלעולם לא תהיה חלק מהעדר הזה שמכונה מדינת ישראל. לנצח תרגיש שונה בעמך, נטע זר בעיר של חריגים, פריק מוקצה שבולע ציפרלקס ומוריד סדרות באינטרנט כדי להתמודד עם הבינוניות האלימה שהיא ארצו מולדתו. התיוג סחי הוא דרכו של ההיפסטר להתמודד עם הטמטמת שנמצאת מולו בכל קרן רחוב. אין דבר שההיפסטר חרד ממנו יותר מאשר להיות כמו כולם.

בעצם סחי זה החנון החדש. ההיפסטרים, שהיו ברובם גיקים אמיתיים בתיכון, הגיעו לתל אביב, נכנסו לעניינים ועכשיו הם מתעמרים באלו שהתעמרו בהם. הערסים, הספורטאים, המקובלים, החתיכים הקלאסיים המשעממים, כולם מבוטלים בבוז כסחים. ובצדק. הם הופכים את העולם לגינה מהוגנת ומשעממת, גן עדן לעורכי דין וליועצי תפעול. חנון זה לא מי שמשחק מבוכים ודרקונים, חנון אמיתי הוא פחדן וזו משמעות קריטית של סחי. הסחי, גם כשהוא הגיבור שמסתער על בית בג'נין או קופץ באנג'י, הוא בעצם פחדן. הוא פוחד להיות שונה והוא פוחד משינויים.

ההיפסטרים שהיו דחויים בבית הספר הפכו עכשיו למקובלים (בקרב 200 קולגות) וצברו מספיק ביטחון בשביל לקרוא לבריוני העבר שלהם בכינוי הגנאי הכי קולע שאפשר למצוא לבינוניות הישראלית. מעין קוד פנימי שלהם, קללה מושלמת שרק הם מבינים, ושאם הסחי ישמע אותה, הוא בכלל לא יידע על מה מדברים. ולא שזה יזיז לו אם יבין. גם ככה לא מעניינת אותו חבורה של תל אביבים מרירים, מגניבה בעיני עצמה. הוא יניח שרובם בין כה וכה עוכרי ישראל. ככה זה, הלכה הציונות, נשארה הציניות. לא פלא שהנוער מידרדר לאלכוהול ולאלימות. יש מצב שזה הטקסט הכי סחי שתקראו השנה. *

הקטע הבא הזוי ברמות

מי עומד מאחורי הבלוג המבריק רוב הזמן,

"סחים, הםבכל מקום", שהעניק לראשונה במה

ציבורית לתכנים סחיים?

לאחר כשנה, בהערכה גסה, שבה הסתובב המושג סחי ברשתות חברתיות, הוא אוכסן בפברואר השנה בבלוג המוקדש לתכנים סחיים ומסתבלט עליהם. הבלוג, שנקרא "סחים, הם בכל מקום" ושעלה באתר הבינלאומי טמלבר (sachim.tumblr.com), העניק דחיפה רצינית מאוד לציבוריות של המושג. כוחו בריכוז גדול של מראי מקום סחיים אותנטיים לחלוטין (קטעים מיוטיוב, פייסבוק, תמונות, עלונים, מאמרים ועוד), שבאמצעותם הוא מאפשר הצצה אנתרופולוגית לעולמם של הסחים בתוספת כותרות משעשעות. אלמנט נוסף בבלוג הוא ציטוטים סחיים אופייניים המובאים כלשונם. יתרונו הגדול של האתר הוא באופן הבחירה המדויק של הקטעים, ולא פחות מכך - של הציטוטים.

עם הזמן אף קם ל"סחים" נמסיס - בלוג מתחרה בשם "צחים", שאותו כותב בעל הבלוג האנונימי "תודעה כוזבת". כיאה לכל דבר שקשור לבלוג ה"סחים", גם לגבי הטייק אוף קשה לקבוע אם הוא נעשה במודע או שהוא באמת בז למתחריו (מפעיל "סחים" כתב עליו: "הקים אותו האיש שלא ממש אוהב אותנו"). כך או כך, הבלוג מציג אזכורים ותמונות מהרשת של כל מיני אנשים בשם צחי, בצעד שאמור להגחיך את איתור ה"סחים" בבלוג המקורי.

עד כה פעל "סחים" באופן אנונימי, כנהוג בבלוגוספירה, עובדה שהגבירה את הסקרנות סביבו. בירור ראשוני קצר של "העיר" בשאלה מי המפעיל העלה חשודים פוטנציאליים, כולם שועלי טוויטר ופייסבוק שעשו שימוש במושג בשנה האחרונה בטרם עליית הבלוג, ובהם אלון עוזיאל (כתב בוואלה!), נמרוד קמר (עיתונאי ותסריטאי) ומורן שריר (עיתונאי ותסריטאי אף הוא). ומכיוון ש"העיר" הוא הכי אולד סקול, לא מעניינים אותו חוקי המדיה החדשה. אז יצאנו לבדוק את השאלה מי המפעיל.

/////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////

הלו, אלון עוזיאל?

"כן".

תגיד, אתה יודע אולי מי כותב את "סחים"?

"לא, אין לי מושג".

הבנתי שהתייחסת הרבה לבלוג הזה בטוויטר שלך ובבלוג האישי שלך, לא ככה?

"כן, אבל לא יודע מי כותב אותו".

ומי יידע?

"גם זה אין לי מושג".

ביי.

/////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////

מקורות שהתבררו בדיעבד כבלתי מעודכנים, שלא לומר סחיים (ותעיד על כך סלידתם מהבלוג), המליצו לדבר עם צ'יקי ארד. "הוא בטוח קשור לכל יוזמה פלצנית כזו", נטען. ביד השנייה, אותם מקורות חיזקו את עניין עוזיאל וטענו שהעניין אף הגיע לעובדי קשת, שזעמו על הבלוג בהיותו שוחט סדרתי של כמה מתוכניותיהם (במיוחד "לילה בכיף") ובהיותם קפוצי תחת.

אה, צ'יקי, מה הולך?

"בסדר, תודה".

אתה יודע מי כותב את "סחים"?

"לא, אין לי מושג".

יש מצב שזה אלון עוזיאל?

"אין לי מושג אם זה הוא, האמת. אבל תשאל את נמרוד קמר, הוא מבין בעניינים האלה יותר ממני".

/////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////

קמר, מה קורה? תגיד, מי כותב את "סחים"?

"הרבה חשבו שזה אני, כולל גיא לרר (מוצג בבלוג כאחד מגדולי הסחים; ע"מ) שמגיש את הפינה 'הצינור' בערוץ 10 ומשוכנע שזה אני, אבל אני לא כותב דברים בלי קרדיט".

אלון עוזיאל?

"שמעתי גם את השמועה הזו, ויש גם דיבור על ליאת להב מ'הארץ'".

מעניין. טוב, תודה.

/////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////

ליאת להב, מה המצב?

"היי, בסדר".

כבר את מבסוטה, אה? אז את יודעת למה אני מתקשר.

"לא, ככה אני תמיד".

קיצר, יש שמועה חזקה שאת כותבת את הבלוג "סחים".

"חחח. אנחנו כמה אנשים שכותבים את הבלוג. מדובר בחמישה-שישה אנשים, והמפקד שלנו הוא אלון עוזיאל. יש גם בחורה בשם מיכל מ'מעריב', אבל עדיף שתדבר עם אלון. שנייה, אתן לך ת'מספר שלו".

אני רושם. ואתם המצאתם את המושג במשמעותו הנוכחית?

"לא יודעת, לא חושבת, לא זוכרת איפה קראתי או שמעתי את זה לראשונה. בשנה האחרונה אני אישית דאגתי להפיץ את המושג בטוויטר".

הרבה אנשים רוצים לדעת מי כותב את הבלוג. שמעתי שלרר מערוץ 10 בטירוף על זה.

"וואללה? מצחיק. הוא הכי סחי. הוא וחיים אתגר".

טוב, תודה על המספר.

/////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////

אלון?

"כן?".

מה נהיה, אתה בא לשגע אותי? ליאת להב אמרה שאתה "המפקד הגדול של "סחים".

"שמע, זה לא אני".

עזוב, נו. היא אמרה שזה אתה והיא ומיכל הניג (עורכת התרבות של nrg).

"מיכל בעצמה חשדה בי שזה אני שכותב את הבלוג בשלב מסוים, וגם אני חשדתי בה ובליאת, אבל זה לא אני. ככה ליאת אמרה? אז היא אומרת, אולי סתם כדי לבלבל. אולי תפנה אליהם באי-מייל".

פניתי כבר, ואיזה קטע - קיבלתי תשובה בדיוק הרגע. יפה לך על החלוקת קשב, מדבר איתי ומתקתק במקביל.

"חחח, זה באמת לא אני".

טוב, נגיד. מי התחיל עם הביטוי "סחים"?

"כל החברים הקרובים שלי משתמשים בזה כבר שנה, לדעתי זה התחיל עם ניב הדס ועידית פרנקל (שניהם אנשי התוכנית 'דיבור חדיש' ולשעבר 'וואלה! תרבות'; ע"מ). זה חזק בטוויטר בשנה האחרונה, ואז לפני כמה חודשים פתחו גם את הבלוג הזה".

אתה לא מוותר, הא? אומר לך שליאת נשברה בחקירה בחדר הסמוך, ואתה ממשיך.

"שמע, בנאדם, זה לא אני".

ואם זה היית אתה, מי לדעתך הזוג הסחי האולטימטיבי?

"לא יודע, שאל באי-מייל את מי שכותב את הבלוג".

טוווווב, ביי.

/////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////

ראיון באי-מייל עם מפעיל הבלוג (אלון עוזיאל תחת הסוואה?).

איך עלה הרעיון לבלוג?

"זה לא סוד שאם אתה מיעוט בישראל, אתה אוכל קש. למרכז בישראל יש דינמיקה של חור שחור, הוא מסתובב כמו בריון, ניזון מהסובב אותו, משמין ומתעצם. אנחנו לא בדיוק מיעוט נרדף - אנחנו דחויים במידה נאותה. אפשר לומר שהתכנים בבלוג מורכבים משיחות הסלון שרצו אצלנו כבר מזמן, ההבדל היחיד הוא שהיום אנחנו עושים את זה על הגזוזטרה מול כולם ומוחאים לעצמנו כפיים. היו כמה חברים במעגלים החיצוניים שהתחילו לפמפם את השימוש במילה 'סחים' על בסיס יומיומי (פייסבוק, טוויטר), ואנחנו חשבנו לנצל את ההזדמנות".

מאיפה אתם מביאים את החומרים והציטטות? יש לך עזרה רצינית מבחוץ, הרבה אנשים ששולחים על בסיס וולנטרי.

"סחים, הם באמת בכל מקום, רק צריך להסתכל לצדדים. במקביל, שולחים לנו כל הזמן חומרים ממש מוצלחים".

כמה כניסות יש ביום?

"בוא נגיד שאם הבלוג וברנדה וולש יגיעו לנשף באותה השמלה, ברנדה תהיה זו שתחזור הביתה להחליף. אנחנו יותר פופולריים מישו".

אז מה הקטע של האנונימיות?

"הבלוג 'סחים' כמובן אינו לוקח את עצמו ברצינות, אבל מהר מאוד הבנו שיש מי שכן. כמות התלונות הנרגנות, הקללות והאיומים שקיבלנו תעשה כבוד גם לחנין זועבי. זה כמובן לא מפתיע, כי סחים כידוע סובלים מהיעדר הומור עצמי או מודעות. במובן מסוים, הם נתנו את הסטאמפה הרשמית לטענה המרכזית של הבלוג. חשוב לציין - השמירה על האנונימיות רחוקה מאיתנו כמו קרוקס צהוב זרחני, אנחנו משתמשים בה כדי להגן על הקוראים החמודים שלנו, וכדי לשמור על אווירה שמחה וחופשית".

האם קיבלתם תגובות עוינות מאנשים כמו בועז טופורובסקי, שמסיבת יום הולדת ה-30 שלו מופיעה בבלוג, מצעירי קדימה המוגחכים בו או מאוהדי מכבי? ומה בדבר הבלוג העוין אתכם של ה"צחים"?

"אנחנו אוהבים את הבלוג 'צחים' ומפרגנים ליוזמים שלו, קצת כמו שמפרגנים לילד מתקשה ודחוי. לגבי השאר אין לנו מידע ממשי, גם לא אם יש בכלל דבר כזה צעירי קדימה".

מיהם הסחי והסחית מספר 1 בישראל?

"אפשר כמובן לשלוף עשרות מבלי למצמץ, אבל מישהו תמיד יישאר בחוץ (דב גילהר, למשל). סחיות היא יותר מצב צבירה קיומי, ואנחנו משתדלים למצוא לה ייצוגים מתחומים שונים ומגוונים. כל פוסט שלנו מופנה לכתובת ספציפית, אבל אנחנו לא מדברים איתו אישית. מעבר לכך, בדרגות הקיצוניות באמת של סחיות או מגה סחיות מתרחשת תופעה סינגולרית שבה הסחיות מבטלת את עצמה, לדוגמה, אף אחד לא יגיד שדוד ויצטום סחי, אפילו שרובינו מכירים מחשבוני כיס פחות סחיים ממנו". עופר מתן

מיכל הניג מסרה בתגובה: "אין לי, ומעולם לא היה לי, קשר לאתר המדובר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו