הכתבה "תעודה כחולה והיא עולה" מאת נועם שיזף, מוסף "הארץ" 16.7

חזיון תעתועים

בדומה לתעתועי ההשהיה של איראן המתגרענת, גם המתנחלים מנסים להעביר זמן מהקדנציה של אובמה, ב"חזון המדינה הדו-לאומית החדש". הפחד שלהם ממסירת השטח שעליו הם חיים לרשות הפלסטינית הוא ברור גם אם לא בהכרח מוצדק. זה היה הסיכון שהם לקחו כשהם בחרו לגור שם. אף אחד לא שלח אותם לגבעות, הם הצליחו להשיג את האישור לכך בלחץ הלובי הפוליטי שלהם.

לגיטימית לחלוטין הדרישה להמשיך לגור בבתיהם בבטחה תחת שלטון פלסטיני, לגיטימי לנסות למכור את נכסיהם, לא לגיטימי לגרור את כולנו איתם לחיים "משותפים" עם הפלסטינים בחסות כוחות הביטחון היהודיים, כדי לשמר את השקעתם. אפשר לנסות להשכיח את העזתים, להשכיח את הפליטים בפזורה, להשכיח את קצב הריבוי הכפול של הפלסטינים, את השוני ברמת החיים, את הפשיעה הכלכלית והלאומנית-דתית הצפויה לנו. מי שרוצה למכור חזיון תעתועים, מנסה תמיד לטשטש את גבולות המציאות.

הגיע הזמן שהימין יכיר בקווי 67' ככל שאר העולם. כך נוכל לפחות להתחיל להבין איך ניתן ליהנות מפירות העצמאות של 48', שמא נאבד גם אותם. נקודת השיתוף של שתי המדינות והעמים, טריטוריאלית ורגשית, היא ירושלים, שם עלינו לטמון את הזרעים לעתיד רחוק שהגבולות בו הם רק פורמליים.

אראל מוריס נתיב הל"ה

זכות נשכחת

בכל הדברים של אורי אליצור, ציפי חוטובלי, ראובן ריבלין ומשה ארנס אין אף מלה בקשר לזכות השיבה. אני מבין מדוע המרואיינים מתעלמים מהבעיה, אבל מה עם המראיין? למיטב הבנתי, בלי זכות השיבה לא יהיה הסדר של מדינה אחת ועם זכות השיבה לא תהיה כאן מדינה יהודית. הסיכוי היחידי למציאת פתרון (ולא שאני אופטימי במיוחד) הוא שתי מדינות.

מיכאל אונגר תל אביב

עוד תרגיל

להלן רשימה חלקית של מדינות דו ורב לאומיות שהתפרקו לגורמים לאומיים-אתניים בעשרות השנים האחרונות, לפעמים בהסכמה אך ברוב המקרים תוך מלחמות אזרחים עקובות מדם: ברית המועצות, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה, קפריסין, ובשלבי היפרדות נמצאות: בלגיה (לוולוניה ופלנדריה) וספרד (קטלוניה, הבאסקים). לכן מי שמאמין שדווקא כאן במזרח התיכון, אחרי מאה שנות איבה, הישראלים והפלסטינים יצליחו לחיות בשלום ובשלווה במדינה משותפת, הוא או רומנטיקן נחמד אך לא ריאלי, או לא מתכוון לכך ברצינות.

גם אם נניח את ההנחה האבסורדית שהפלסטינים יסכימו לוותר על 1.5 מיליון מבני עמם ברצועת עזה, בכנסת של "ניו איזראל" יהיו לפחות 40 אחוז ח"כים ממפלגות דמויות בל"ד והתנועה האיסלאמית. הם יפעלו לגבש בשלב ראשון שתי מטרות דמוקרטיות: להכליל את רצועת עזה במדינה המשותפת ולהרחיב את חוק השבות גם לפזורה הפלסטינית.

אין להניח שדוברי המתנחלים, אנשים נבונים ומנוסים, לא מבינים זאת. לפנינו עוד תרגיל כדי לשמר לעוד מספר שנים (עשור? דור?) את משטר האפרטהייד וגזל הקרקעות בשטחים הכבושים תוך נטרול זמני וחלקי של הלחץ הבינלאומי. כי אולי, עד אז, כשאובמה כבר לא יהיה נשיא, יקרה איזה נס?

ד"ר צבי סולוב נירים

ז'בוטינסקי אמר

"ז'בוטינסקי", טוען משה ארנס בבואו לגייס את אבי הרוויזיוניזם הציוני לחיזוק רעיון אזרוח הפלסטינים ביהודה ושומרון, "דיבר על מדינה יהודית עם רוב יהודי, אבל בשבילו רוב היה גם 51 אחוז. בספר האחרון שהוא כתב, הוא אומר שהנשיא יהיה יהודי וסגן הנשיא ערבי, וגם להפך".

אלא שזאב ז'בוטינסקי לא הסתפק בכך. "הקהילות האתניות היהודית והערבית יוכרו כגופים ציבוריים אוטונומיים, שמעמדם שווה בפני החוק... כל קהילה אתנית תבחר לעצמה אסיפת נבחרים לאומית משלה, שתהיה רשאית להוציא פקודות ולהטיל מסים בתחומי האוטונומיה שלה, ולמנות גוף לאומי מבצע שישא באחריות לפני אותה אסיפת הנבחרים" - כך קבע ב-1940 בספרו האחרון "חזית המלחמה של עם ישראל", שאליו מתייחס ארנס.

למדינת-הרוב-היהודי-וגם-המיעוט-הערבי הזאת - שלה היו קוראים אצלנו, מן הסתם, "מדינה דו-לאומית" - קרא ז'בוטינסקי "מדינה יהודית", ואף האמין שתתמיד לשמור על אופיה היהודי בעתיד. הכיצד? על כך נתן את תשובתו עוד ב-1926 במאמרו "על ארץ-ישראל ה'דו-לאומית'", שבו קבע - שומו שמים! - ש"כל ארץ שיש בה מיעוט אתני... תצטרך... להתאים את משטרה המשפטי לעובדה זו וליהפך למדינה דו-תלת-לאומית או בת ארבעת הלאומים". הוא הוסיף, עם זאת, ש"למרות כל הזכויות וקיומן הקפדני ביותר, יתחיל המיעוט - ויעיד על כך היושב בשמים שאין אנו רוצים בזאת כלל - להתבולל במידת-מה" בתוך הרוב היהודי.

בחזונו הלאומי-מדיני של ז'בוטינסקי עמד אפוא משטר המדינה היהודית העתידית על שני אדנים: הכרה משפטית בזכויות לאומיות קולקטיביות של כל הקבוצות הלאומיות הייחודיות מקרב אזרחי המדינה; האופי החילוני המוחלט של קבוצת הרוב היהודי, המאפשר "להתבולל" בתוכה, באין מפריע, לכל אזרח לא-יהודי החפץ בכך.

האם ארנס ושותפיו לתפיסת "פתרון המדינה האחת" בימין, המדברים כיום על אזרוח הפלסטינים של הגדה המערבית, מוכנים לקבל את שני העקרונות האלה של אבי הרוויזיוניזם הציוני? נראה שלא. "שיהיה ברור, אני לא מכירה בזכויות לאומיות של פלסטינים בארץ-ישראל", מבהירה ח"כ ציפי חוטובלי, ובכך שוללת באחת את שני עקרונות המשטר של ז'בוטינסקי: שלילת זכויות המיעוט הלאומיות מהפלסטינים משקפת בעליל את שלילת אופיו החילוני של הרוב הלאומי היהודי, שכן התפיסה של בלעדיות הזכויות הלאומיות של היהודים בין הירדן לים היא תפיסה דתית-תיאולוגית ביסודה.

"קודם כל צריך לטפל בערבים האזרחים", אומר ארנס. "זה הכרחי גם אם חושבים לאזרח פלסטינים מיהודה ושומרון. רק אם הם יראו שטוב לערבים במדינת ישראל הם יחשבו שזה עשוי להיות טוב גם להם". אכן, כדי שמדינת רוב אזרחיה היהודים תהיה גם למדינת מיעוט אזרחיה הערבים-פלסטינים, יש קודם כל להסדיר מחדש את יחסי ה"אזרחות", ה"לאום" וה"דת" במדינת ישראל גופא בכלל, ובמדיניותם של אלה הרואים את עצמם כיום כיורשיו הרוחניים של ז'בוטינסקי, בפרט. את זאת ניתן לעשות תוך הכרה בזכויות המיעוט הלאומי של אותם אזרחי ישראל הפלסטינים שיחפצו בכך, מחד גיסא, וחילונו של הלאום היהודי שיאפשר לצרף אליו את אותם אזרחי ישראל הפלסטינים שיחפצו בכך, מאידך גיסא - שני עקרונות יסוד במשנתו האזרחית של ז'בוטינסקי, מגדולי אבותיה הליברליים של הציונות המודרנית.

דימיטרי שומסקי ירושלים

תוכנית השלבים

סוף-סוף, בהובלת הפרלמנטרית הוותיקה ציפי חוטובלי, הגיע משב רוח יצירתי חדש מצד ימין של המפה הפוליטית הישראלית. ברוח חזון נביאינו "וגר זאב עם כבש", מציעים לנו להקדים את אחרית הימים ולהקים מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. אמנם דוגמאות טריות של רואנדה ובוסניה אינן מעודדות ביותר, אך מצד שני בלבנון השכנה זה למעלה משני עשורים אין שחיטות הדדיות בין העדות השונות.

בכל זאת, למען הזהירות, הנני מציע להתקדם צעד אחר צעד. בשלב ראשון, כדברי משה ארנס, יש לפעול ליישום מלוא הזכויות של המיעוט הערבי בישראל, כולל מתן מעמד חוקי לדגל ולהמנון של אש"ף ומתן אפשרות להחזיק בשתי אזרחויות, ישראלית ופלסטינית. במקביל, בשטחי הרשות הפלסטינית אשר מעבר ל"קו הירוק" יינתנו אותן זכויות למיעוט היהודי וכך יימנעו עקירות הדדיות של תושבים מבתיהם, משני צדי הגבול.

במערכות החינוך, לימוד עברית וערבית יהיה חובה ויהווה חלק עיקרי בליבת הלימודים, עם חריגות קטנות לטובת חרדים יהודים שיוכלו לבחור ביידיש במקום ערבית ולטובת אנשי חמאס שיוכלו לבחור בפרסית במקום עברית.

כדי להקל על נבחריהם של בעלי אזרחות כפולה, ימוקמו שני בתי המחוקקים של ישראל ופלסטין בקרבה מרבית. כך יוכלו מחוקקים שיהיו חברים בשני הפרלמנטים לנוע במהירות בזמן הצבעות, מאחד לשני.

חשוב למנוע השתלטות דמוגרפית של צד אחד על השני, לפחות בתקופת האינקובציה של התהליך. לפיכך יוקפאו ל"שנות דור" זכות השיבה הפלסטינית וחוק השבות הישראלי. אורך תקופת "שנות דור" ייקבע על סמך הנחיות משותפות של צאצאיו של פול, התמנון הספורטיבי, ושל צעיר הצבים בגן החיות התנ"כי בירושלים, ולא יופר אלא אם בואו של משיח צדקנו או קרב ארמגדון יקדימו.

בעיות הצצות מהדו-קיום המאולץ, כגון זכויות מים, בעלות קרקע וזוטות אחרות ייפתרו בדרכי שלום בעזרת השם. על קיומו המסודר של כל האמור כאן תופקד ועדה פריטטית בראשותן של חברות הכנסת ציפי חוטובלי וחנין זועבי, ויבוא גואל לישראל.

ישראל שטיין תל אביב

רגישות חדשה

בין אם היא כנה או אסטרטגית, הרגישות החדשה לזכויות האדם של הפלסטינים בהגיגיהם הפוליטיים של דוברי ימין בכירים מראה כי ביקורת מבחוץ על ישראל - זו הנדחית שוב ושוב על ידי אותם דוברים - אכן אפקטיבית: היא, והבידוד המדיני הנובע ממנה, הם האילוץ העיקרי לחשיבה המחודשת על עתידו של הסטטוס-קוו.

אורית ובן מור קרית טבעון

התרמית

ממרומי מעמדם כאדוני הארץ מסכימים כמה מהמתנחלים ה"מתקדמים" לתת לפלסטינים אזרחות, והכתבה מכנה זאת "פריצת דרך". אבל מה עם הזכויות הלאומיות של הפלסטינים? באיזו זכות מוסרית מוכנים דוברי המתנחלים לתת זכות להגדרה לאומית רק ליהודים? איזה מין מוסר מייצגת עמדה כזאת? זהו המוסר של הכוח. הרי ברור לכל כי ללא כוחו של צה"ל לא ניתן היה להגשים את "זכותנו" על ארץ ישראל.

התחכום הפוליטי של דוברי המתנחלים ברור. העמדה של זכותנו על הארץ גם כנגד הפלסטינים היושבים בה, מביאה בהכרח לעמדה של לחיות על חרבנו לנצח. למתנחלים ה"לא מתקדמים" אין פתרון מדיני. וכך, בצר להם, שולפים המתנחלים ה"מתקדמים" את רעיון האזרחות, כדי שאולי נאמין שתושבי שייח ג'ראח המחזיקים כבר בתעודות זהות כחולות, מגורשים מבתיהם על ידי מתנחלים אחרים.

אנחנו לא קונים את התרמית של המתנחל הטוב המסכים לתת אזרחות, והמתנחל הרע המגרש אותם מבתיהם, כאילו לא מדובר באותה אידיאולוגיה ואותה פוליטיקה של כיבוש הארץ, באופן מתוחכם וציני. שהרי תוך כדי ההצהרות על נכונות למתן אזרחות לפלסטינים, ממשיכים המתנחלים לבנות ולהתיישב על אדמות פלסטיניות פרטיות (בתמיכת המדינה), ולפרוע בפלסטינים.

השמאל, לטענת ח"כ ציפי חוטובלי, הפך אותנו לעם אכזרי יותר, בגלל שהשמאל מסרב לפתרון ה"הומני" של הדוברים בכתבה. זהו פתרון הומני כל כך שלא שואלים את הפלסטינים אם יהיו מוכנים לוותר על שאיפותיהם הלאומיות ולהסתפק באזרחות מסוג ב' או ג' (זה המקסימום שאליו הגיעו הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, במדינה היהודית הדמוקרטית), וזה מה שמציעים הדוברים המתוחכמים לפלסטינים בשטחים הכבושים. אחרי כמה עשרות שנים שיסבלו, ואם יתקוממו נהרוס להם עיר שלמה, בסוף הם בטח יסכימו ויבינו שאין להם ברירה. וגם כשיהיו אזרחים, חוק נכסי נפקדים יישאר לאזרחים היהודים בלבד.

מיכה רחמן ירושלים

גזענות אחרת

הצעות הימין, כפי שהן מנוסחות עכשיו, להקמת מדינה אחת שבה כל האזרחים שווים, אמנם אינן פותרות את הבעיה המרכזית של האידיאולוגיה הגזענית המובנית ברטוריקה של מדינה יהודית דמוקרטית, אך החשיבות המרכזית שלהן היא התובנה שמדינה דו-לאומית היא מציאות עכשווית ולא איזו אוטופיה של שמאלנים הזויים. הכחשת מציאות זו של מדינת ישראל מייצרת מנגנוני שליטה המתנהלים על בסיס ערכים מפלים ופרקטיקה של אפרטהייד.

גם העובדה שמנסים לחסום בעזרת חוק את הדיון על הרעיונות המקוריים ומסמכי החזון של הפלסטינים למדינת כל אזרחיה, בעוד היהודים יכולים לחשוב כרצונם מחוץ לקופסה, חושפת באופן ברור ומביך את חוסר הנכונות של היהודי-הישראלי לדיאלוג הוגן עם הפלסטיני אזרח המדינה.

האמת היא שארנס וחבריו אינם מצליחים להתגבר על הסתירה הפנימית שבמונח "יהודית שוויונית ודמוקרטית", הם באים לפתור גזענות אחת ומייצרים בעזרתה אחרת. חוסר היכולת שלהם לראות באופן אובייקטיבי את קיומם של שני העמים באותו זמן ומרחב עומד בעוכרה של הצעתם.

לדידם היהודי הוא גוף שלם בעל תודעה פוליטית ולאומית, בעוד הפלסטיני הוא גוף מרוסק איברים או במלים אחרות איברים ללא גוף. הם אכן מוכנים לקבל את הפלסטינים כיחידים שווים לתוך מדינה בעלת אופי יהודי, אך בתנאי שייוותרו ללא תודעה לאומית משלהם.

רק הבנה בסיסית ששני עמים חדשים צמחו במודרנה הקולוניאליסטית וחיים במרחב המשותף של ישראל-פלסטין יכולה לייצר ישות אחת שוויונית מהירדן ועד הים שבה יש חירות לכל אדם. ישות שבה אין חשיבות למי יש רוב דמוגרפי. כרגע יש יהודים-ישראלים הרוצים מדינה בעלת רוב של הלאום היהודי-ישראלי ופלסטינים החיים בה כיחידים שווי זכויות ללא זהות לאומית, ויש פלסטינים הרוצים מדינה עם רוב של לאום ערבי-פלסטיני שבה היהודים יחיו כיחידים שווי זכויות ללא זהות לאומית. באופן דיאלקטי רק ההכרה בשני העמים כעמים שווי זכויות וכגופים אוטונומיים ולא איברים קטועים היא הצעד הראשון וההכרחי לפירוק התפיסה הלאומית של המאה הקודמת והקמת מדינה מודרנית ושוויונית בכל המרחב לכל תושביה.

אודי אלוני תל אביב

הדבר האופטימי

פרדיגמת הדבקות בארץ ישראל השלמה הובילה את אנשי ימין לרעיון עיוועים חדש: מדינה אחת ליהודים ולפלסטינים, שמשמעותה קץ המדינה היהודית או מדינת אפרטהייד. כל אלטרנטיבה משתי אלה תביא בהכרח קטסטרופה על האזור כולו.

הדבר האופטימי היחידי בכתבה הוא שהוגי התוכנית הזאת הגיעו להכרה למה גרמו מפעל ההתנחלויות שלהם והשליטה שלנו בעם אחר.

ישראל שפרן חיפה

כשלי המחשבה

כתבתו של נועם שיזף מאפשרת הצצה לכשלי המחשבה הפוליטית של הימין והשמאל בארץ. בפתח הכתבה נכתבת ההצעה החדשה: "מתן אזרחות ישראלית וזכויות שוות לכל הפלסטינים בגדה המערבית תמורת ויתור על מדינה פלסטינית". אורי אליצור מבחין את הצעתו מהצעת השמאל הרדיקלי (כך גם ח"כ ציפי חוטובלי) באשר הוא "מדבר על מדינה יהודית שהיא מדינת העם היהודי ויש בה מיעוט ערבי גדול, והם מדברים על מדינה ערבית שיש בה מיעוט יהודי, גם אם הם לא ממש חושבים כך במפורש". לעומתו, יוסי ביילין, המצדד בתפיסת שתי המדינות, שולל את תוכנית המדינה האחת באשר "זו פשוט לא תהיה מדינה יהודית, ואני לא מעוניין לחיות במדינה לא יהודית".

בין מצדדי המדינה האחת או שתי המדינות קיים מכנה משותף בדמות המדינה היהודית, כלומר מדינה המיועדת לכלל היהודים ואינה מדינת לאום טריטוריאלית, ולכן גם אינה רפובליקה של כלל אזרחיה וגם לא דמוקרטיה המבוססת על שוויון זכויות, ומספיק לעיין בדו"חות "סיכוי" כדי לעמוד על זכויות "ערביי ישראל". מדינת לאום ישראלית היתה יכולה להיות הפתרון הראוי, אך הימין כשמאל לא רוצה בה. גם כנראה פרופ' יהודה שנהב, הסבור שעצם קיומן של שתי קהילות שונות במרחב הוא המודל "היציב היחיד האפשרי", למרות היות המרחב חסר זהות לאומית מאחדת, כלאומיות האזרחית.

יוסי ברנע תל אביב

התייפיפות ימנית

לשמע הקולות בימין, ואפילו בקרב מתנחלים, הקוראים להקנות אזרחות ישראלית לפלסטינים בשטחים, אפשר לחשוב שסוף-סוף חלה אצלם התפכחות. אבל לא צריך לגרד הרבה צבע כדי לראות שלא התפכחות יש כאן, אלא התחכמות חדשה.

אותם קולות חדשים בימין הגיעו סוף-סוף למסקנה שארבעים שנות שלטון על אוכלוסייה אזרחית גדולה, הנעדרת כל זכויות אזרחיות, והנתונה למשיסה ולגזילה מצד הכובשים, הוא מצב בלתי נסבל, שאין אף גורם בעולם אשר מוכן להשלים עמו. כמה מהם אף גילו שהמצב הזה אינו מתיישב עם ערכים יהודיים בסיסיים.

אפשר היה לקוות שהתובנות הללו, מאוחרות ככל שבאו, יובילו את המתפכחים מהימין אל המסקנות היחידות המתבקשות. אבל, חזקה על הגניוס הימני שגם כשהבין את עומק הבעיה שיצר (בעזרת ה"שמאל") - ימציא פתרונות שווא חדשים.

מה מציעים המתפכחים מן הימין? הם מציעים להקנות אזרחות לכל הפלסטינים, אבל עם זכויות אזרחיות בלבד. זכויות קיבוציות, הגדרה עצמית בארץ ישראל, תהיה רק ליהודים. הערבים יצטרכו להכפיף את עצמם למדינה יהודית. על כך אין מחלוקת בימין המתפכח. יש כאלה שמחמירים אפילו יותר ומסבירים שמי שלא יהיה מוכן לשאת בכל החובות (כמו למשל שירות בכוחות הביטחון לדיכוי פלסטינים שיתנגדו למודל הנאור) לא יזכו גם בזכויות אזרחיות של יחידים.

לדידם, אין זה משנה אם שיעורו של הציבור הפלסטיני בארץ ישראל השלמה הוא 30%, 50%, או אף יותר. הם מצפים שהפלסטינים יקבלו את יהודיותה של המדינה שבה הם מהווים מיעוט גדול או אפילו רוב. לא עלה בדעתם לבדוק את הצעתם במבחן המראה של הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך". האם יש יהודי אחד בישראל שמסכים למרשם שלהם בהיפוך?

ונניח שהיו מצליחים לשכנע את הציבור הפלסטיני ברחבי הארץ להסכים למתכון זה, ורוב יהודי קטן היה דר בכפיפה פוליטית, אזרחית, תרבותית וכלכלית אחת עם מיעוט ערבי גדול. האם מתכון כזה הוא בר קיימא? התשובה עצובה מאוד אך ברורה. היחס למיעוט הערבי הקטן יחסית (כ-20 אחוז) בישראל היה ונותר מחפיר, גם אחרי שישראל התעוררה מן הביעותים של תקופת הקמתה, ונוכחה לדעת שהמיעוט הערבי בישראל ברובו נאמן, מקיים חוק, שואף לשילוב, אך עומד על שוויון. דווקא מאז שהתחוורו העובדות הללו, הולכת ומתחזקת בציבור היהודי אידיאולוגיה ימנית המאמצת לתוכה רכיבים גזעניים, המתבטאים גם בהצעות המתנשאות והפטרוניות החדשות של הימין המתפכח.

אבל יש גם תוצאות חיוביות להתעוררות המחשבתית בימין. קודם כל בהכרה שמי שמתעקש על תפוח מסכן את אשקלון; שהכיבוש ומודל האפרטהייד הקיים אינם עמידים בטווח הנראה לעין; אולי אפילו שכל פתרון מחייב הבנה והסכמה עם העם הפלסטיני, ומהלכים חד-צדדיים הם חסרי תוחלת. מצער רק שהימין החדש אימץ לעצמו תכונה שאפיינה בעבר חלקים בשמאל - התייפייפות. אבל בשמאל מדברים על זכויות פלסטינים, גם מתוך אמונה שהפרתן אינה מוסרית והיא מזיקה ומסוכנת; ההתייפייפות הימנית אינה אלא ניסיון שקוף להסוות את חזון ארץ ישראל היהודית השלמה, בדאגה לזכויות הפלסטינים.

ד"ר שלמה כהן תל אביב