בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיהי האשה שתאים מגופה הם כר הניסויים הגדול בעולם לחקר הסרטן?

תאים שנלקחו לבדיקה ב-1951 מגופה של חולת סרטן שחורה וענייה מבולטימור, המשיכו להתרבות הרבה אחרי מותה והיום נאמד משקלם ב-50 טון. התאים האלה הם המצע שעליו מתקיים כל חקר הסרטן מאז ואילך, מה שכנראה הופך את הנרייטה לאקס לאשה החשובה ביותר בתחום הרפואה במאה העשרים שאיש לא שמע עליה

תגובות

ב-29 בינואר 51' ניגשה אשה בת 31 לבדיקה גינקולוגית באגף "הצבעונים", בבית החולים האוניברסיטאי ג'ונס הופקינס בבולטימור, ארצות הברית. היא התלוננה על כאבים וסיפרה על תחושה שיש לה "קשר" ברחם. ד"ר האוורד ג'ונס בדק אותה וגילה גידול יוצא דופן על צוואר הרחם שלה. הגידול היה בגודל של מטבע, סגול ומבריק ורך מאוד. הרופא לקח דגימה מהגידול לבדיקה במעבדה ולאחר כמה ימים התקבלו התוצאות: זה היה גידול סרטני. "איך אני יכול לשכוח דבר כזה", אמר ג'ונס חמישים שנה אחר כך. "מעולם לא ראיתי משהו כזה".

דגימה נוספת מאותו גידול נלקחה לפני שהחולה החלה בטיפולי הקרנות, כעבור שמונה ימים וכמאות דגימות אחרות, נשלחה גם היא למעבדות המחקר של ד"ר ג'ורג' גאי. במשך שנים ניסה גאי לגדל במעבדה תאים סרטניים, אבל כמעט כל התאים שהגיעו אליו מתו בתוך זמן קצר ואלה ששרדו לא התרבו. על המבחנה שקיבלה מרגרט גאי, אשתו של ג'ורג', היא כתבה HeLa, שתי ההברות הראשונות משמה של החולה, והניחה כמה תאים בצלוחיות תרבית. זה היה הליך שגרתי במעבדה שעד לאותו יום, למרות עשרים שנה של ניסיונות, לא הוביל לדבר.

כעבור כמה ימים הבחינה מרגרט גאי בתופעה יוצאת דופן. התאים שרדו ולא רק זאת, הם התרבו בקצב מסחרר - בכל 24 שעות הם התחלקו ומספרם הוכפל. ד"ר גאי נותר בתחילה ספקן, אבל אחרי כמה שבועות, כשהמעבדה קטנה מלהכיל את כל המבחנות ומיליוני התאים, הוא בישר לחבריו שכנראה הצליח לגדל את קו התאים הנצחי הראשון. ב-4 באוקטובר 51' הוא הכריז מול מצלמות הטלוויזיה, מחזיק בידו מבחנה עם תאי הילה, על פריצת הדרך שאולי תוביל יום אחד לחיסול מחלת הסרטן. זה היה גם יום מותה של החולה, אחרי שהסרטן התפשט בכל גופה במהירות. בני משפחתה לא ידעו דבר על התאים שהמשיכו לחיות בלעדיה במעבדה.

כמעט 60 שנה אחרי מותה, התאים הללו עדיין חיים. הם נשלחו לחלל, הופצצו גרעינית, נחשפו לווירוסים קטלניים, נשלחו למעבדות בכל רחבי העולם ולמעשה הפכו לבני אלמוות. על פי הערכות משקלם הכולל של התאים שהתפתחו מאותה דגימה ראשונית מגיע ל-50 טון (כמשקלם של חמישה פילים אפריקאיים בוגרים), אבל בקידום המדע משקלם גדול עוד יותר. זהו הסיפור על תאי הילה והאשה האלמונית שתרמה אותם לאנושות מבלי דעת.

סוס עבודה

ב-88' ישבה רבקה סקלוט, תלמידת קולג' בת 16, בשיעור ביולוגיה. המרצה הסביר על מבנה התאים והראה שקופיות אחדות של תאים תחת מיקרוסקופ. על הלוח הוא רשם באותיות גדולות את השם "הנרייטה לאקס", המקור לאותם תאים. הוא הסביר לתלמידים הצעירים שאותה לאקס מתה לפני שנים רבות, אבל התאים ממשיכים לחיות בכל רחבי העולם והכריז: "תאי הילה הם אחד הדברים החשובים ביותר שקרו לרפואה במשך מאה השנים האחרונות".

"היא היתה אשה שחורה", הוא הוסיף ומחק את שמה מהלוח. השיעור נגמר אבל לא העניין של התלמידה באשה שמאחורי התאים. בפברואר השנה יצא לאור בארצות הברית הספר "החיים הנצחיים של הנרייטה לאקס", שכתבה סקלוט. עשר שנות עבודה השקיעה סקלוט לספר הביכורים שלה, "כל חיי הבוגרים" כהגדרתה, שהפך עם צאתו לרב מכר אמריקאי.

תאי הילה אכן הזניקו את הרפואה בצעדי ענק בשנות החמישים ונעשו לכלי העבודה הנפוץ ביותר במעבדות. בתחילה הפיץ אותם גאי בלי תמורה לכל מדען ואחר כך הוקמו מפעלים שמכרו תמורת סכום נמוך בקבוקונים עם תאי הילה. הם מוזכרים ביותר מ-60 אלף מחקרים ושימשו לחקר סרטן, הזדקנות, הגנום האנושי, מחלות מין, הפרעות עיכול, הפריות מבחנה, שיבוטים, הקפאת עוברים, שחפת וננו-טכנולוגיה. בעזרת התאים פותחו תרופות לטיפול בהרפס, לוקמיה, המופיליה ופרקינסון, פותחו אמצעים טכנולוגיים לחקר התאים והתגלו תגליות חשובות במבנה התא והכרומוזומים.

סקלוט, לימים עיתונאית מדע, נמשכה גם להיבט המדעי אבל בעיקר להיבט האנושי. היא ניסתה למצוא מי היתה אותה לאקס, מי הם בני משפחתה וכיצד השפיעה עליהם מחלתה. התוצאה היא ספר מרתק על מדע, החברה האמריקאית, אתיקה רפואית, גזע ומעמד, מחקר וזכויות האזרח, אמונה ודת. הוא כתוב בשפה מרשימה בבהירותה אבל מבלי לרדד את הנושא או להימנע מתיאורים מפורטים על מחלתה של לאקס ומותה בייסורים. חלקו מעורר הערכה לפורצי הדרך המדעית, חלקו חושף פרקים אפלים בהיסטוריה של החברה האמריקאית ומעלה שאלות אתיות מורכבות.

"ישנם היום קווים נוספים של תאי נצח, אבל לא כה פוריים וכה חזקים כהילה", אומרת סקלוט, שבאה ללונדון למסע קידום מכירות לרגל צאת הספר בבריטניה. "הרבה מהמחקר היה מתקדם לאט יותר, כי התזמון של גילוי תאי הילה היה קריטי. בתחילת שנות החמישים היה ידע, אבל היו נחוצים תאים כאלו כדי לבסס אותו. למשל, חיסון הפוליו פותח באותו זמן. באמצעות התאים שהודבקו בנגיף, התגלה איזה זנים של פוליו מסוכנים ומה יעילות החיסון. אלו היו השנים הקטלניות ביותר בתולדות הפוליו ומיליונים נפגעו מהמחלה, ולא היתה אפשרות לתת חיסון לאיש מבלי להוכיח שהוא יעיל ובטוח. מכיוון שניתן היה לספק תאי הילה בכמויות ענק וגם לפזר אותם ברחבי העולם, בשל העמידות שלהם, אפשר לקבוע שלולא תאי הילה היו נוספות עוד עשר שנים שבהן החיסון לא היה זמין. אפשר לקבוע באופן ברור שהילה הצילה מיליונים מפוליו".

כל המחקרים הללו התבססו דווקא על תאים מתוך גידול סרטני, ולא על תאים אנושיים רגילים. "זה אמנם מנוגד להיגיון שתאים סרטניים ישמשו למחקר כה מקיף", מאשרת סקלוט, "אבל מבחינות רבות אלה תאים לכל דבר עם ממברנות, מטבוליזם ותהליכים נורמליים והעובדה שאלה תאים סרטניים פירושה שהתהליכים הללו מתבצעים בהם במהירות גדולה יותר מהרגיל. ניתן להדביק את התאים האלה בווירוסים והיום מדענים יכולים גם לשנות את התא מבחינה גנטית. התאים האלה הפכו למקבילה של עכברי מעבדה לבנים. הם נמצאים בשימוש כה נרחב, כל כך הרבה ידוע עליהם והם זולים, לכן הם הפכו לסוס העבודה של מחקר התאים".

בניגוד לכללי האתיקה

המדענים אינם יודעים עד היום מה הפך את תאי הגידול הללו למיוחדים כל כך. כמו תאים סרטניים אחרים, המנגנון המגביל את מספר חלוקות התאים משובש והתאים יכולים להתרבות לנצח, אבל לא ברור מה הפך אותם לעמידים כל כך. עם השנים התרבה הידע על גידול תאים והפעולה נעשתה קלה בהרבה. תקציבי ענק הוקצו למלחמה בסרטן ומדענים היו בטוחים שהם על סף גילוי תרופה למחלה. אבל בכנס מדעי ב-74' חולל המדען וולטר נלסון ריס סערה. נלסון ריס טען שתאי הילה זיהמו את כל קווי התאים האחרים שבהם השתמשו חוקרים. ההשלכות היו מרחיקות לכת: אם זה נכון, הרי שחוקרים שהניחו כי גילו מה גורם לתא שפיר להפוך לסרטני עבדו בעצם על תאים סרטניים, ומאות מחקרים שמיליוני דולרים הושקעו בהם הפכו לחסרי ערך.

כדי לבדוק את טענתו פנו אנשי ג'ונס הופקינס לקרובי משפחתה של הנרייטה לאקס וביקשו מהם דגימות דם. כמעט 25 שנה אחרי מותה למדו בני המשפחה, נוצרים אדוקים, שחלק ממנה עדיין בחיים. רובם לא זכו להשכלה מעבר לשנות לימוד ספורות, קצתם לא ידעו מהו תא והגילוי זיעזע אותם. ארבעת בניה ובנותיה (בת אחרת מתה בנערותה) לא הבינו אם היא עדיין בחיים בדרך זו או אחרת, נחרדו לחשוב שהתאים שהופצצו בקרינה, הודבקו באין-ספור מחלות ושוגרו לחלל סובלים מכאב, ובמשך שנים אחר כך הטרידה אותם המחשבה שתאי הילה שובטו וברחבי העולם מסתובבות מאות גרסאות של הנרייטה לאקס.

כמו כן הם זעמו. צאצאים לחקלאים מוירג'יניה, בני משפחת לאקס חיו ברובם בעוני מרוד בפרברי בולטימור, באותם רחובות מוכי פשע וסמים שתוארו בסדרות הטלוויזיה "הסמויה" ו"רצח מאדום לשחור". הם לא זכו לקבל דולר מתעשיית הילה שהתפתחה מהדגימה שנלקחה מגוף אמם, והופצה בלי אישורה או ידיעתה. זה היה הנוהל בשנות החמישים.

אלה לא היו הבעיות היחידות בחקר הרפואה. בעקבות הניסויים שערכו הנאצים בבני אדם נקבע קוד רפואי אתי, ובכל זאת נערכו בארצות הברית עד לתחילת שנות השבעים ניסויים מצמררים בבני אדם, לרוב עניים ובני קבוצות מיעוט, ולא במקרה. לאקס, למשל, ניגשה לקבל עזרה במחלקה בג'ונס הופקינס שהיתה מיועדת לשחורים; הטיפול שם ניתן בחינם, אבל היתה ציפייה שהתמורה תשולם בניסויים ומחקר.

הניסוי הידוע לשמצה ביותר באותה תקופה היה ניסוי העגבת של אוניברסיטת טאסקגי באלבמה. במשך 40 שנה, החל משנות השלושים, נערכה תצפית על 399 חולים במחלת המין, משלבים מוקדמים בהידבקות ועד מותם. כל זאת אף על פי שכבר ב-47' היה ידוע שפניצילין מרפא עגבת. מצד שני, באותה אוניברסיטה עמלו עשרות מדענים שחורים על התהליכים שהובילו בשנות החמישים לפיתוח החיסון לפוליו.

בניסוי אחר הוזרקו במשך שנים תאי הילה סרטניים לנבדקים, בניגוד לכללי האתיקה. "הרופאים לא חשבו שחוקי האתיקה חלים עליהם", אומרת סקלוט. "רופאים אמריקאים קראו לקוד האתי 'הקוד הנאצי' ולא חשבו שמחקרים באמריקה קשורים למחקרים שהנאצים ערכו, למרות שבאותה תקופה נערכו ניסויים מזוויעים כמו ניסויי הסיפיליס בטסקגי, חשיפה לקרינה רדיואקטיבית ורבים אחרים. הניסוי של הזרקת תאי הילה נמשך עד 68'. מה שהחריד אותי היה שהניסויים האלה נמשכו במשך שנים ואיש לא עירער עליהם עד שנודע עליהם לקבוצת רופאים יהודים והם הזדעקו. רק מישהו עם קשר לשואה ראה את חומרת העניין.

"האם זה הביך אותי כאמריקאית? בכל מקום יש היסטוריה אפלה וחשוב לחשוף אותה ולעתים גם להגיד לעצמך כמה התקדמנו, ולעתים לציין שהדברים לא השתנו כפי שהיה ראוי. במשך זמן רב לא חשבו על בני האדם שמאחורי הניסויים, היום זה שונה מאוד. בהרצאות המדענים באים בהמוניהם ומספרים לי שהם חקרו את התאים הללו במשך שנים וכתבו עליהם עבודות מחקר, אבל מעולם לא חשבו מאיפה התאים הגיעו. אני חושבת שחל שינוי מעמיק מאז, והמחקר שבו הזריקו תאים והמחאה שהוא עורר היו נקודת מפנה".

אגב, דגימות הדם שנלקחו מקרוביה של הנרייטה לאקס אכן הוכיחו שמחקרים רבים היו מזוהמים. למשל, במחקר שנעשה על תאים שנלקחו מבן של מדען, התגלו מאפיינים שקיימים בקרב שחורים בלבד ובכללם משפחת לאקס. תאי הילה, מתברר, מסוגלים לקפוץ במעבדה מצלוחיות פטרי באמצעות חלקיקי אבק באוויר.

מצפים למחווה סמלית

לפני עשר שנים הגישה דונה מקלין, אמנית מבריסטול, אנגליה, בקשה לרישום פטנט על הדי-אן-איי שלה. "לקח לי 30 שנה של עבודה קשה כדי לגלות ולהמציא את עצמי ועכשיו אני רוצה להגן על עצמי מניצול גנטי או אחר", היא כתבה בבקשתה. אלה היו הימים של מיפוי הגנום האנושי ומקלין הסבירה: "ישנה אווירה לא נעימה של רדיפת בצע כרגע בעקבות המיפוי... רציתי לבדוק אם בני אנוש יכולים להגן על הגנים שלהם באופן חוקי".

מקלין לא התמידה במיצוי ההליכים לרישום פטנט והיא מסבירה שמבחינתה זה היה רק אקט מחאה אמנותי. בארצות הברית נדרשו בתי משפט שוב ושוב לעניין בשנים אחרונות, וסקלוט מייחדת מקום רב בספרה להיבט האתי של שימוש ברקמות. "היום לא קוראים לקו תאים על שם אדם", היא אומרת, "אבל יש שימוש ברקמות ואנשים אינם מודעים לכך. אין צורך בהסכמה כדי לערוך ניסויים ברקמות ובתאים שלך והטיעון הוא שאם ניתן לאנשים כסף ושליטה על התאים שלהם, המחקר ייפגע".

ישנם מקרים שבהם רקמות מתגלות כבעלות פוטנציאל רפואי וכלכלי. עד היום קבעו בתי המשפט שאין לתורם הרקמות כל זכות עליהן ומוסדות המחקר רשאים לעשות בהן כרצונם. "אין תקנות ברורות ולא הובהר אם יש להודיע למטופלים במקרה של פוטנציאל כלכלי", אומרת סקלוט. "אבל מאז תחילת השנה היו כמה פסיקות שונות ממה שהיה מקובל עד היום ויש מגמת שינוי.

"במקרה אחד התבררה תביעה של שבט אינדיאני שאנשיו תרמו רקמות למחקר בסוכרת, אבל ברקמות נעשה שימוש למחקר באלכוהוליזם ונישואי קרובים, עניינים רגישים בקהילה הזאת, והם לא אהבו את זה. לפני כחודש הם זכו בתיק, קיבלו פיצוי, ביטוח רפואי וזכות ללמוד בחינם באוניברסיטה שבה נערך המחקר, והם רשאים לקבל את הרקמות בחזרה. היה תיק נוסף סביב גן שגורם לסרטן השד, שנרשם כפטנט. מדענים רבים הגישו תביעה נגד מי שרשם את הגילוי של הגן, שעד היום צריך לשלם לו אם עורכים מחקר בנושא. הם טענו שהפטנט פוגע במחקר המדעי ובית המשפט פסק לזכותם. במקרה דומה, בית משפט קבע שאנשים רשאים להשמיד רקמות שנלקחו מהם למחקר בלי הסכמתם.

"יש שינוי גדול בבית המשפט", אומרת סקלוט, "ולדעתי זה הזמן לחקיקה ברורה שתסדיר את התחום, כי מי רוצה מקרה כמו בטקסס, שבו המדינה הורתה להשמיד 5.5 מיליון דגימות שנלקחו מתלמידים בלי הסכמת הוריהם. כאן כבר עלול להיגרם נזק רציני למחקר ורצוי להיערך מבחינה חוקית לפני שמדינה אחרי מדינה תורה להשמיד את מאגר הרקמות בתחומה".

בני משפחת לאקס שקלו להגיש תביעה נגד ג'ונס הופקינס ומעבדות ייצור, אבל לבסוף ויתרו על הרעיון. עם השנים הזעם שכך ופינה את מקומו לגאווה על תרומתה של הנרייטה לאקס לאנושות, אבל הם עדיין מצפים למחווה סמלית. "זה מה שמשפחת לאקס מעוניינת בו", אומרת הסופרת, שיצרה קשרים אמיצים עם בני המשפחה. "הם לא רוצים שיפסיקו את השימוש בתאי הילה, כי הם יודעים שאז ייגרם נזק למדע, אבל הם רוצים מחווה כי הם מתקשים בחיי היום-יום שלהם. הם עניים, אין להם ביטוח רפואי והם בשנות השישים והשבעים לחייהם וזקוקים לעזרה. הם לא מבינים מדוע לא נותנים להם טיפול רפואי חינם, לא יותר מזה, אבל האוניברסיטאות והחברות הגדולות חוששות שזה יהווה תקדים והודאה באשמה".

מפגש ראשון עם הילה

סקלוט, שגדלה בפורטלנד לאב יהודי ואם פרוטסטנטית, מתגוררת בממפיס, טנסי, ועוברת עכשיו לשיקגו. מעל שולחן הכתיבה שלה יש צילום של התאים ותמונתה של הנרייטה לאקס. בספר היא מתארת את המסע שלה בעקבות תאי הילה ומשפחת לאקס, מסע שהפגיש אותה עם חלקים בחברה האמריקאית שאליהם לא נחשפה עד אז ועימת אותה עם תפיסותיה המוקדמות על מדע, אתיקה, דת ואמונה. "בלטתי שם מאוד", היא אומרת על המפגשים עם בני המשפחה בפרברים הגוועים של בולטימור. "הייתי צעירה מאוד והגעתי לאזורים מוזנחים, נהגתי שם בעצמי, והיו כמה פעמים שנהגתי במעגלים ולמרבה המבוכה פחדתי לצאת מהמכונית. למזלי, אני לא נראית כמו שוטרת. אבי אמר שהוא כל כך שמח על כך שלא ידע שנסעתי למקומות האלה, אחרת היה חוטף התקף לב".

מבית של מעמד בינוני משכיל נפגשה סקלוט באמריקה שחורה, ענייה, לעתים כמעט חסרת השכלה ודבקה באמונתה הדתית. "זה היה מסע מאלף אבל התחברתי לזה", היא מעידה. "אבי קיבל חינוך יהודי מסורתי ושמר מצוות, אבל אחר כך הפך לחילוני. ציינו את סדר פסח והחגים, אבל לא יותר מזה. מעולם לא החשבתי את הדת כמשהו מרכזי, ולכן הכל היה חדש בשבילי. הצלחתי להתחבר לזה כי ראיתי מה שזה עשה לדברה, בתה הצעירה של הנרייטה.

"תמיד השתדלתי לשמור מרחק מהדתיים הפונדמנטליסטיים וזאת היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי כיצד דת יכולה להיות משהו חיובי בשביל המאמין. האמונה שיחררה את דברה והעניקה לה רגיעה אחרי שנים שבהן התקשתה כבר לשאת את נטל מורשת התאים של אמה. הלכתי איתה לכנסייה וראיתי את הטקסים של מחוללי נסים ומרפאים, דברים שעד אז חשבתי שהם טירוף, וקראתי לראשונה את התנ"ך. במובן מסוים קינאתי בה. האמונה שלה היא זו שמאפשרת לה להשלים עם הקיום של התאים עד היום, האמונה הזאת שאמא נבחרה להיות מלאך שיתרום לאנושות. מעולם לא ראיתי משהו כזה".

הנרייטה לאקס מתה כשדברה, הממלאת תפקיד מרכזי בספר, היתה רק תינוקת בת 15 חודשים. ב-2001 אזרה דברה עוז כדי לראות לראשונה את התאים החיים, וכמעט שלא עמדה בכך. "הם רצו מאוד לראות, אבל גם היו מפוחדים עד אימה", מספרת סקלוט. "דברה רצתה לראות, אבל התחרטה ברגע האחרון ואפשר להבין אותה. בקהילות שחורות, בעיקר סביב ג'ונס הופקינס, התרוצצו שמועות שחוטפים שחורים לצורכי מחקר והחטופים לעולם לא יוצאים משם. בשבילם להיכנס למעבדה בהופקינס מרצונם החופשי היה צעד לא קל.

"ביום שבו נדברנו להיפגש במעבדה, דברה התקשרה ואמרה שאחיה אמר לה לא ללכת כי יעשו בה ניסויים, או שאני אוציא מהם כסף. היא בכתה והיתה נרגשת ורק אחרי כמה שעות ושיחות ארוכות בטלפון היא התרצתה. כשנכנסנו למעבדה היא היתה מאושרת, ציחקקה. בשבילה זה היה כמו לפגוש את הנרייטה בפעם הראשונה. הם לא זוכרים אותה, על הקבר שלה לא היתה מצבה, וזה הדבר היחידי ממנה שהיה מוחשי בשבילם. זה היה מרגש לראות את זה. דברה דיברה אל התאים, 'אתם מפורסמים אבל איש לא יודע זאת', היא אמרה להם. היא החזיקה במבחנה הקפואה, חיממה אותה בידיה, נשפה עליה ומבחינתה זה היה יצור חי. מאוחר יותר גילינו שהיא היתה על סף התקף לב".

רגעים מוזרים

"רציתי לכתוב ספר על מדע גם לאנשים שפוחדים מהנושא", אומרת סקלוט. והיא הצליחה בכך, גם אם לעתים נדמה שזה מדע בדיוני או תסריט אימה פרנקנשטייני. לא רק התכונות המיוחדות של תאי הילה, אלא גם העוצמה שבה התייחסו בני המשפחה לרוחה של הנרייטה לאקס, שלדעתם כיוונה את מהלכיה של סקלוט כל חייה כדי שזאת תספר לעולם על מורשת האם.

"צחקנו על זה", מספרת סקלוט. "אם מזג האוויר היה נעים אמרנו שהנרייטה מרוצה היום, אם קרו דברים משונים חשבנו שהיא לא רוצה שאמשיך בכיוון מסוים. אבל קרו גם כמה דברים שלא היה להם הסבר. אחד העורכים שאיתם עבדתי על הספר רצה שאוציא את בני המשפחה מהספר כליל - ואז קרתה לו תאונה ביזארית. הוא נפל מרכבת ונפגע בראשו ואיבד באופן זמני את זיכרונו, והוא שכח לגמרי את השיחה שניהל איתי. אחרי התאונה הבוס שלו איפשר לי להשתחרר מהחוזה שלי ולמצוא הוצאה אחרת, שבה לא התנגדו למקום שהקציתי בספר למשפחת לאקס. דברה הסבירה שהעורך רצה להוציא את המשפחה מהספר והנרייטה דאגה שזה לא יקרה. היו רגעים מוזרים כאלה שאני לא יכולה להסביר אותם".

בין השורות מתבהר גם הקשר שנוצר בין הסופרת הצעירה לבני המשפחה וגם בינה לגיבורת הספר, וזה כולל גם תיאורים מפורטים ונוגעים ללב על סבלה של הנרייטה לאקס. "מעולם לא כתבתי משהו שהיה לי כה קשה לכתוב כמו סצנת מותה של הנרייטה", היא מספרת. "גרתי אז בניו יורק ונהגתי לנסוע לדירה במזרח וירג'יניה כדי שאוכל להתבודד באמצע שום מקום. בפעם הראשונה שכתבתי על מותה כתבתי במשך שעות ואחרי זה הייתי חייבת לנוח. עברו כמה ימים עד שהייתי מוכנה להמשיך לכתוב. מעולם לא הייתי כל כך עצובה מבחינה פיזית. ממש חייתי את הכאב. כתבתי את זה מחדש כמה פעמים ובכל פעם חזרתי למקום ההוא והייתי צריכה ימים להתאושש שוב, אבל חשבתי שזה היה חשוב לעבור את זה. זה ההבדל בין תא לבן אדם. אנשים שואלים אותי למה אנחנו צריכים לדעת שהיא סבלה ממחלות מין, שהבן שלה רצח מישהו, אבל בעיני הכל הוא חלק מהסיפור. הסיפור הוא על האדם שמאחורי התאים".

הנרייטה לאקס הפכה מאז פרסום הספר לגיבורה אפריקאית-אמריקאית. היא לא בחרה לחלות בסרטן או אף להעניק את תאיה למחקר, אבל תרומתה לאנושות אינה מוטלת בספק. בחודש שעבר הונחה מצבה על קברה של לאקס, לראשונה מאז מותה. במשך שנים היא היתה קבורה בחלקה משפחתית ליד שדה טבק, בלי כל סימן למיקום הקבר. על המצבה, בצורת ספר, נכתב: "בזיכרון אוהב לאשה יוצאת דופן, רעיה ואם שנגעה בחיי רבים. כאן טמונה הנרייטה לאקס (הילה). תאיה הנצחיים ימשיכו לתרום לאנושות תמיד. אהבת עולם והערצה ממשפחתך".*

כוחו של ספר

הנרייטה לאקס כבר לא אלמונית

תאי הילה ידועים בעולם המדע כבר קרוב ל-60 שנה. עד להופעת ספרה של רבקה סקלוט, לפני חצי שנה, שמה של האשה שמגופה נלקחו התאים לא היה ידוע. לא עוד. מנוע החיפוש אלטה ויסטה מעלה 2.9 מיליון אזכורים ל"תאי הילה" (באנגלית), ו-1.5 מיליון להנרייטה לאקס. בגוגל הפער נמוך הרבה יותר: 1,970,000 אזכורים ל"תאי הילה", רק 20 אלף יותר ממספר האזכורים של הנרייטה לאקס.



הנרייטה לאקס ובעלה דיוויד, בערך ב-1945. תעשיית התאים התפתחה בלי ידיעתה ובלי אישורה של המשפחה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו