ב-9:27 ביום חמישי בערב, שמונה ביולי, הגיע לשיאו הקיץ של החתמות השחקנים החופשיים באן-בי-איי. ג'ים גריי, המראיין שנבחר על ידי חברת השיווק של לברון ג'יימס לראיין את ג'יימס בספיישל הטלוויזיה בן השעה, "ההחלטה", ברשת ESPN, שעל פי דיווחים אף מומן על ידה, שאל את שאלה מספר 17 (קדמו לה שאלות כמו: "האם תמשיך לכסוס ציפורניים?"). ג'יימס היה זקוק למספר שניות ושש-עשרה מלים כדי לענות: "אני לוקח את הכישורים שלי לסאות' ביץ' ומצטרף למיאמי היט".

התגובות לא איחרו להגיע. מצלמות הטלוויזיה שידרו תמונות של אוהדי קליבלנד קאבלירס - הקבוצה שבה שיחק ג'יימס מאז שהגיע לאן-בי-איי לפני שבע שנים וקבוצת הבית שלו (ג'יימס נולד לפני 25 שנה באקרון, 40 קילומטר דרומית לקליבלנד) - כשהם שורפים את הגופייה שלו. אחרים יידו אבנים על הפוסטר הענק של ג'יימס שכיסה בניין שלם ליד האולם הביתי. דן גילברט, הבעלים של קליבלנד, שראה את העסק שלו מאבד 80 אחוז מערכו באווחת תשובה אחת, מיהר לפרסם מכתב לאוהדים באתר הרשמי של הקבוצה, ובו כינה את ג'יימס באותיות גדולות "אגואיסט" ו"נרקיסיסט", האשים אותו בוויתור על הקבוצה כבר בפלייאוף האחרון, והבטיח לאוהדים שג'יימס ייקח איתו למיאמי את קללת הספורט של קליבלנד (שקבוצות הספורט שלה לא זכו באליפות כבר 46 שנה) ושקליבלנד תזכה באליפות לפני שלברון יעשה זאת. מחיר הגופייה של ג'יימס צנח מ-99.99 דולר ל-17.41, תזכורת לשנה שבה נולד בנדיקט ארנולד, גנרל אמריקאי שערק לצד הבריטי במלחמת העצמאות. העיתון המקומי "פליין דילר" הציב את ג'יימס בשער העיתון, עם גבו אל הקורא. "שבע שנים בקליבלנד, אף טבעת אליפות", היה הכיתוב עם חץ שהופנה לאצבעותיו.

הרעש סביב החלטתו של ג'יימס לא נדם. ג'סי ג'קסון טען כלפי גילברט שהתנהגותו מזכירה בעלים שהעבד שלו החליט לברוח ממנו. דיוויד שטרן, הקומישינר של הליגה, קנס את גילברט ב-100 אלף דולר על התבטאויותיו, אבל חרג ממנהגו וביקר את ג'יימס על העצות וההחלטות שקיבל. התקשורת ביקרה את ESPN על האתיקה העיתונאית שלה. כתבי ספורט בכו על ירידת ערך התחרותיות, וביקרו את ג'יימס על שוויתר על קבוצה שיכול היה להנהיג לאליפות, ועל האפשרות לכתוב את עצמו בדפי ההיסטוריה - כדי להצטרף לדוויין ווייד, כוכב מיאמי שחתם מחדש בקבוצה, וכריס בוש שהגיע מטורונטו, במהלך שנראה כמו קיצור דרך לאליפות. כתבים אחרים כתבו שג'יימס, מי שבנה את עצמו כממשיך הדרך של מייקל ג'ורדן האגדי (ביכולת על המגרש, ביכולת השיווק שלו ואפילו במספר הגופייה), הוא כבר לא מנהיג, ואחרי שהצטרף לקבוצה של ווייד הוא רק אחד מהעדר. כולם הצטרפו למקהלה שסקלה את ג'יימס על החלטתו להודיע לאוהדיו וחבריו לקבוצה שהוא עוזב אותם, בשידור חי לפני האומה.

יום לאחר ההודעה של ג'יימס, הוא כבר הגיע לקבלת הפנים במיאמי, שבה הוצג לראשונה עם ווייד ובוש במדיהם החדשים (ג'יימס החליף את מדי המלך שלו לספרה 6). שלושתם הורדו על ידי מנוף ענק מתקרת ההיכל לבמה שסביבה ישבו אלפי אוהדי מיאמי נלהבים. "הרגע הזה עבר לנו בדמיון במשך חודשים", אמר בוש הנרגש, ולאחר מספר שניות, כשהבין שאמירה כזו מרמזת על כך שכל המהלך היה ידוע מראש ועלולה להיות עבירה על חוקי הליגה, תיקן את עצמו ל"כמה ימים".

רק שהאמת היא ארוכה הרבה יותר. כעת מתברר שהמהלך שהביא את שלושת הכוכבים הללו לקבוצה אחת, התחיל להתבשל לפני ארבע שנים.

כמו נביא

קיץ 2006 לא היה קיץ טוב ללברון ג'יימס. הוא סיים עונה נהדרת עם קליבלנד, הוביל אותה לסיבוב השני של הפלייאוף, ורשם סטטיסטיקות מרשימות ששמו אותו בשורה אחת עם כדורסלני העל מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון וקובי בריאנט. אבל זה היה הקיץ הראשון זה עשור שבו ג'יימס הרגיש לא רצוי.

הנבחרת הלאומית של ארצות הברית התכוננה לאליפות העולם ביפן, הכנות אינטנסיביות שביקשו להחזיר את ארצות הברית למקומה הראוי באולימפוס הכדורסל העולמי לאחר מדליית הארד באולימפיאדת 2004 (ג'יימס היה חלק מהנבחרת הזאת, אבל שיחק בה תפקיד שולי). שחקני הסגל התבקשו לוותר על האגו לטובת משחק קבוצתי והמטרה הלאומית. כולם עשו זאת, מלבד ג'יימס. ראשי הנבחרת, בצעד אחרון לפני הדחה מביישת שלו, פנו לנייקי המאמצת אותו וביקשו מהחברה ללחוץ על ג'יימס להיות יותר קבוצתי ולא לצעוק על הצוות הניהולי והארגוני של הנבחרת. אולימפיאדת 2008 כבר ביצבצה באופק, ונייקי לא יכלה בשום אופן לוותר על ג'יימס, הפנים המזוהות ביותר של החברה, במשחקים שעמדו להיערך בסין והשוק המתפתח שלה.

ג'יימס התביית ונשאר בנבחרת שזכתה שוב רק במדליית הארד ביפן. אבל במחנה האימון הסגור לפני אליפות העולם, הוא התחבר לשני שחקנים אחרים בנבחרת, דוויין ווייד וכריס בוש. שלושתם גם ייצרו יחסי חברות מצוינים עם אחד מחברי המשלחת, ניק אריסון, בנו של טייקון הספנות מיקי אריסון - בנו של טד אריסון והבעלים של קבוצת הכדורסל מיאמי היט. כיום ניק אריסון הוא בורג חשוב בהנהלת מיאמי היט.

לאחר המשחקים, שיכנע ג'יימס את ווייד ובוש לחתום על הארכת חוזה לשלוש שנים בקבוצותיהם. ג'יימס חתם בקליבלנד לשלוש שנים ושישים מיליון דולר. ההחלטה המשותפת הבטיחה ששלושת השחקנים יהיו שחקנים חופשיים בקיץ 2010, הקיץ האחרון לפני שהליגה והשחקנים יישבו למשא ומתן לחוזה עבודה משותף, ההזדמנות האחרונה לשלושתם לחתום על חוזי ענק לפני שהליגה תאכוף תקרת שכר נמוכה (הסכום הכולל שמותר לקבוצות להוציא על שכר לשחקנים), לפני שביתה אפשרית, והזדמנות לשלושתם לרקוח מהלך שבסופו ילבשו אותם מדים. הנבחרת האמריקאית זכתה במדליית זהב באולימפיאדת בייג'ין, טורניר שהוכיח לשלושת השחקנים שהם יכולים לשתף פעולה ושהאגו שלהם לא זקוק ליותר מכדור אחד.

החותמת הלפני-אחרונה למהלך הגיעה כשסוכנות "קריאטיב ארטיסטס", רכשה את הסוכנויות שייצגו את שלושת השחקנים. השחקנים והסוכנות רכשו שליטה על שוק השחקנים החופשיים וכל המכשולים למשא ומתן בינם לבין הקבוצות ובינם לבין עצמם הוסרו לחלוטין.

בוש המשיך לדשדש עוד שלוש שנים בטורונטו, תקופה שבה קיבע את מעמדו כשחקן טוב מאוד, אבל לא אחד שיכול להוביל קבוצה לאליפות על כתפיו. ווייד, שזכה באליפות עם מיאמי ב-2006 ביחד עם שאקיל אוניל ותחת המאמן פט ריילי, השיג מספרים עילאיים אך לא הצליח להרים את מיאמי מעל לבינוניות, שהבהירה שהוא זקוק לעוזר סופרסטאר, כמו שסקוטי פיפן היה עוזרו של מייקל ג'ורדן בעונות האליפות בשיקגו.

ג'יימס שם את קליבלנד על כתפיו, וההנהלה ובעלי הקבוצה נענו לכל בקשה שלו. הקבוצה מינתה מאמנים ומנכ"לים והחתימה שחקנים כדי להשביע את הרעב של ג'יימס לאליפות. חבריו האישיים מחוץ לעולם הכדורסל (ומי שאחראים על הצד השיווקי שלו) זכו ליחס מיוחד באולם הביתי, שעות האימונים שונו לפי בקשתו, ואפילו טיסות הקבוצה נקבעו על פי מחנה ג'יימס - אם הם אירגנו מסיבה מיוחדת בעיר מסוימת, הקבוצה כולה נשארה שם לילה נוסף. כמה מאנשי הפמליה של ג'יימס אפילו קיבלו משרות בקבוצה. העיר קליבלנד התמסרה ל"קינג ג'יימס", השחקן שקיעקע על גבו את המלה "הנבחר".

כמו בעל מכה

ג'יימס הגיב ביכולת פנומנלית. הוא השיג מספרים פנטסטיים ולקח את קליבלנד לגמר האן-בי-איי ב-2007, שם הפסידה לסאן אנטוניו בארבעה משחקים. בשנתיים האחרונות, סיימה קליבלנד את העונה הרגילה עם המאזן הטוב בליגה וג'יימס נבחר פעמיים לשחקן הטוב ביותר של העונה הרגילה. אבל הוא רצה יותר: כרטיס כניסה למועדון האלופים. אלא שבשנתיים האחרונות הודחה קליבלנד בפלייאוף על ידי אורלנדו ובוסטון. בשני המשחקים האחרונים נגד בוסטון בפלייאוף השנה, שיחק ג'יימס כדורסל בינוני ומטה, אבל גרוע מכך - הוא שיחק בחוסר אכפתיות. אם אחרי ההפסד לאורלנדו ב-2009, הוא ירד מאוכזב מהמגרש בלי ללחוץ את ידיהם של שחקני היריב, הרי שאחרי ההפסד לבוסטון הוא תלש את גופיית הקבוצה מעל גופו עוד בדרכו לחדר ההלבשה. ההתנהגות של ג'יימס והסירוב שלו להיענות לתחינות מאמנו מייק בראון לעשות עבירה שתי דקות לסיום המשחק, גרמו לרבים לבקר אותו לראשונה בקריירת המשחק שלו (אחרי שפוטר בסוף העונה, הודה בראון לאנשים רבים, אך לא לג'יימס). רבים כתבו שהוא ויתר, שהוא לא נתן את הכל. אחרים טענו שג'יימס התנהג כמו בעל שמנסה להקל על הכאב של אשתו לפני שהוא מחליט לעזוב אותה.

בינתיים, קבוצות רבות החלו לפנות כסף מתקרת השכר שלהן, כדי להחתים את הכוכב. מלבד קליבלנד, כללה הרשימה ארבעה שוקי ענק: מיאמי, ניו יורק, לוס אנג'לס ושיקגו. לוס אנג'לס לא היתה מעולם על הפרק, כי הלייקרס לא היו מעוניינים והקליפרס לא נחשבו לקבוצה תחרותית. ניו ג'רזי ניסתה לפתות את ג'יימס בעזרת חברו האישי הראפר ג'יי-זי, אחד מבעלי הקבוצה. פוסטר ענק של ג'יי-זי נפרש על בניין ענק במנהטן, מול האולם הביתי של ניו יורק ניקס, ועליו נכתב "תוכנית המתאר להצלחה", שם אחד מהדיסקים היותר מצליחים שלו, ורמז למעבר הקרב של הקבוצה לברוקלין. ניו יורק הציעה לג'יימס את השוק הגדול ביותר בעולם ואת האפשרות לקחת את הניקס לאליפות. הקבוצה פתחה בקמפיין חוצות ענק תחת השם "קאם און, לברון" ואפילו ראש העיר מייקל בלומברג נרתם לשכנע את ג'יימס בסרטון וידיאו. על רצפת מגרש הכדורסל המפורסם "ראקר" בהארלם, צוירה דמותו במדי הניקס עם הכיתוב "הארלם אוהבת את לברון". אוהדי הניקס התנפלו על כרטיסי המינוי אחרי ההפסד של קליבלנד לבוסטון ואחרי שגל שמועות חיבר בין ג'יימס לניקס, המניה של חברת האחזקות שהניקס נמצאת בבעלותה נסקה ב-6.4 אחוזים בוול סטריט. ההיבט הכספי לא נעלם מעיניו של אף בעלים: לפי חישובים, ההצטרפות של לברון היתה תורמת קרוב ל-60 מיליון דולר לשנה לעיר ניו יורק.

שיקגו תלתה פוסטר ענק ועליו שישה גביעי אליפות (מספר האליפויות שבהן זכה ג'ורדן) ועוד גביע אחד ומעליו הכתובת "עבודה לא גמורה". קליבלנד הציעה ללברון את השכר הגבוה ביותר ואת האפשרות שעליה חולם כל ילד שמדמיין זריקה אחרונה בחצר האחורית שלו: לקחת את הקבוצה הביתית לאליפות שרשומה רק על שמו. מושל אוהיו, טד סטריקלנד, הצטרף למקהלת סלבריטיז ששרה "אנחנו רוצים את לברון" לפי מנגינת "אנחנו העולם". ברנדון ג'ורג', אוהד מקומי, צילם סרט וידיאו שבו 23 נשים סטרו לו, והוא גילח את שיער גופו רק כדי לשכנע את ג'יימס. חברות מועדון "סבתות אוהדות לברון" בקליבלנד שלחו לו מכתבי תחינה שיישאר, פוסטר ענק נוסף הוצב בעיר: לברון בגילאים שונים והכיתוב "נולד כאן, גדל כאן, שיחק כאן, יישאר כאן".

מיאמי הציעה לג'יימס מזג אוויר הפוך לזה בקליבלנד, חיי לילה סוערים, מדינה שלא מטילה מס על המשכורת האישית של תושביה, דוגמניות קובניות מולטיות. ואת פט ריילי, נשיא הקבוצה.

כמו טייגר וודס

ווייד ובוש שכרו צוות צילום דוקומנטרי כדי לתעד את מסעות הפיתוי שהוכנו עבורם בקבוצות השונות. ג'יימס הציע לבוש לחבור אליו בקליבלנד אבל האחרון סירב, וכעת היה ברור שהמטרה של שלושת השחקנים היתה לשחק ביחד. הם נפגשו בביתו של ג'יימס באקרון בשבוע האחרון של יוני ודנו באפשרויות שעומדות בפניהם. צוות הצילום עקב אחרי ווייד לשיקגו, עיר הולדתו והקבוצה שהיתה עמוסה בכישרון יותר מכל קבוצה אחרת שרדפה אחרי השחקנים החופשיים. ווייד אפילו אמר ששיקגו קורצת לו כי היא תאפשר לו להיות קרוב לילדיו. אחרי סיום ההחתמות, הועלו השערות שווייד ערך את המסעות שלו רק כדי לרגל עבור ריילי.

אבל שיקגו וניו יורק הפכו לאופציות שניות ברגע שחתמו בהן שחקנים אחרים, שמנעו אפשרות ששלושת החברים ישחקו ביחד בשורותיהן. שיקגו גם סירבה להבטיח לחבריו של ג'יימס את ההטבות שלהן התרגלו בקליבלנד. בוש, שכעת היה ברור שהוא שחקן שייגרר, חתם ביחד עם ווייד במיאמי ב-7 ביולי. ג'יימס, שאירגן לעצמו ראיון בתוכנית של לארי קינג (כשהוא שוב שובר את האתיקה של שחקני אן-בי-איי כשמשך תשומת לב מהגמר שהתקיים אז), הודיע שהוא יחליט ב-8 ביולי. זה לא היה תאריך מקרי: זה היה הערב שבין חצאי הגמר ומשחק הגמר של גביע העולם בכדורגל. חברת השיווק שלו הגיעה להסכם עם ESPN לספיישל המיוחד שבו יודיע לאומה האמריקאית על החלטתו. כל ההכנסות מהתוכנית הוקדשו לארגון צדקה. העובדה שהראיון נקבע בגריניץ' שבקוניטקט, אחת הערים העשירות באמריקה, בעוד שהקהל הורכב ברובו מנערים אפרו-אמריקאים ("הם הטיסו לשם ילדים שחורים?" שאל בארסיות אחד מכותבי הטורים ביאהו ספורט), הראתה עד כמה לברון מנותק מהמציאות.

ההחלטה שלו להשפיל את קליבלנד בשידור חי היתה אירוע טלוויזיוני מביש ומרשים בעת ובעונה אחת: קרוב לעשרה מיליון צופים חזו בראיון, 7.3 אחוזי רייטינג, אחד מכל ארבעה צופים בקליבלנד - התוכנית הנצפית ביותר לאותו לילה באמריקה. שעה אחת עם המראיין ג'ים גריי, שמומנה, לפי אתר כלכלי אמריקאי, על ידי חברת השיווק של ג'יימס, הפכה את לברון מגיבור חוצה מדינות, מגדרים, גזעים ואפילו קבוצות כדורסל, לספורטאי שנוא, מקצר דרך, שהצטרף ליריביו במקום לנצח אותם, שהצטרף לקבוצה ולעיר של ווייד, טיפוס נרקיסיסטי וחסר לויאליות. אחרי ההודעה הטלוויזיונית, כל ההשוואות המופרכות ממילא בין לברון לג'ורדן הוזמו. ג'ורדן לא זכה באליפות עד גיל 28, ועדיין בחר להישאר בשיקגו ולנצח את איזיאה תומאס, לארי בירד ומג'יק ג'ונסון. ג'יימס זקוק עכשיו לחמש אליפויות כדי להיות מוזכר בנשימה אחת עם סקוטי פיפן.

רק פעם אחת עברה אישיות ספורטיבית גדולה כל כך שינוי כה עצום ביחס הציבור אליה - כשהתגלו סודותיו של טייגר וודס. במקרה או לא, וודס וג'יימס הם הפנים החשובות ביותר בקמפיין השיווק של נייקי.

כמו מג'יק

הספר "Shooting Stars" שכתב ג'יימס עם הסופר-עיתונאי בז בייסינגר, מתאר את ילדותו ונעוריו של ג'יימס. הוא נולד לאם חד-הורית בת 16, עבר תריסר דירות בין גיל חמש לגיל שמונה, ולפעמים לא היו לו אפילו בגדים ללבוש. הספר הוא כמעט מראה הפוכה לדמות של ג'יימס מהשבועות האחרונים: הוא מתגלה כאלטרואיסט שנותן קרדיט לחבריו, ומתאר את ההשפעה שלהם על עיצוב האישיות שלו ויכולות הכדורסל. אבל הוא גם מציג את ג'יימס כמחפש דמות אב, שצריך כל הזמן להרגיש רצוי, שחקן שהשאיר את ההנהגה לשחקן אחר בקבוצת התיכון, ומתאר כיצד האנשים הקרובים לו ביותר ניצלו את היכולות שלו (אמו קנתה לו ג'יפ ב-50 אלף דולר ליום הולדתו ה-18, כשהיא מציבה כעירבון את הכנסות העתיד שלו), ואת תעשיית הכדורסל האמריקאית שבה ילדים כישרוניים בגיל 12 זוכים לפמליה, הוריהם מקבלים בתים ומכוניות במתנה, מין חופשי מורעף עליהם, וחברות הנעליים מתחרות עליהם.

אולי לברון בכלל לא היה בנוי לכל הציפיות ממנו, הוא הרי לא ביקש ש"ספורטס אילוסטרייטד" ישים אותו כבר בגיל 17 על השער תחת הכותרת "הנבחר", הוא לא ביקש להיות המנהיג. הוא רק רצה להיות עם חברים ורצה אבא שיגיד לו מה לעשות. הוא מעולם לא רצה להיות הג'ורדן הבא, הקלע המופלא, אלא דווקא מג'יק ג'ונסון, שביסס את משחקו על יצירת מצבי קליעה לחבריו.

למשבצות הריקות הללו נכנס פט ריילי, שאירח בנובמבר את ג'יימס וג'ורדן לפני משחק של קליבלנד נגד מיאמי. הוא הזכיר לג'יימס שבין השאר מוטלת עליו האחריות לשאת את המורשת ההיסטורית של שחקני העבר. הוא הזכיר לג'יימס שמיאמי היא הקבוצה היחידה בליגה, מלבד שיקגו, שתלתה את הגופייה עם המספר של ג'ורדן מתקרת האולם, כך שכאות כבוד לג'ורדן אף שחקן של מיאמי לעולם לא ילבש גופייה מספר 23. לילה לאחר מכן הודיע ג'יימס שהוא מתכוון להחליף את מספר הגופייה שלו ושהוא חושב שאף שחקן לא אמור ללבוש את המספר הזה בשום קבוצה בעתיד.

מעודד מיכולת ההשפעה שלו על ג'יימס, התחיל ריילי לעבוד. הוא בנה רשת של קשרים עם סוכנים ומקורבים. הוא גם קיבל מידע מווייד, לפיו ג'יימס לא מעוניין להיות הכינור הראשי, האופציה הראשונה בהתקפה. ריילי התחיל לפנות עוד ועוד כסף תחת תקרת השכר. כמו ראשי הקבוצות האחרות, הוא טס ב-2 ביולי לקליבלנד כדי לשכנע את ג'יימס שמיאמי היא האופציה הכי טובה עבורו. ריילי, מאמן מצוין שבנה את הקריירה שלו - בכדורסל ובשוק ההרצאות לחברות ענק - כמוטיבטור מהמדרגה הראשונה, הביא איתו לפגישה בדאון-טאון קליבלנד את שחקן העבר של מיאמי, אלונזו מורנינג, ושק קטן. מורנינג סיפר ללברון שהערכים החשובים ביותר במיאמי היט הם המשפחתיות והאחריות. הוא סיפר לו איך הקבוצה דאגה לו אחרי השתלת הכליה שלו, וגם על האליפות שבה זכה ב-2006. ברגע השיא של הפגישה, ריילי שלף את השק, הרים אותו באוויר ושפך את תוכנו על השולחן. שבע טבעות האליפות שבהן זכה ריילי כמאמן ושחקן נחשפו מול עיניו הרעבות של ג'יימס. "למה שלא תנסה אחת מהן", הציע לו ריילי.

וככה הבחירה במיאמי הפכה לשפויה ביותר: לברון הולך לשחק עם חברים, הוא לא הולך להיות המנהיג והאופציה הראשונה, הקבוצה לא תלויה בו לחלוטין ("אני לא צריך לקלוע 30 נקודות או באחוזים גבוהים או לשחק ברמה הגבוהה ביותר בכל ערב כדי שננצח", הוא הסביר במהלך "ההחלטה"). הוא יחתום רק על 99 מיליון דולר ויוותר על שלושים מיליון יותר שקליבלנד יכלה להציע לו (אבל בגלל תקנות המס, לברון ירוויח בטווח הרחוק סכומים גדולים יותר), אבל הוא יוכל גם ליהנות ממה שסאות' ביץ' יכולה להציע לאתלט מיליונר, פט ריילי יהיה לו כדמות אב, והוא יוכל להיות כמו מג'יק ג'ונסון, שהוביל את הלייקרס תחת ריילי לארבעה תוארי אליפות.

כמו פעם

היה רגע מעניין בסיום הסדרה שבה ניצחה בוסטון את קליבלנד השנה, במשחקו האחרון של ג'יימס בקבוצה. קווין גארנט, שבמשך 12 שנים נשא את מינסוטה על גבו בדרך לשום מקום, עד שהצטרף לפול פירס וריי אלן וזכה באליפות, חיבק את ג'יימס ואמר לו שנאמנות היא דבר חשוב, אבל היא לא יכולה להחזיר לו את הנעורים. לברון הקשיב.

את זרעי קיץ 2010 אפשר למצוא כבר כמעט לפני שלושים שנה. דיוויד שטרן הפך ב-80' לסגן הנשיא של ליגה בעלת דימוי הרוס, ובעזרת שני כוכבי על, מג'יק ג'ונסון ולארי בירד, והתחרות בין הקבוצות שלהם, לוס אנג'לס לייקרס ובוסטון סלקטיקס, העלה את הליגה על שביל הזהב. ב-84' סטרן הפך לקומישינר של הליגה, המנהיג הכל יכול, ובעזרת ג'ורדן שהגיע באותה שנה, הקפיץ את הליגה מבחינה שיווקית ומקצועית. האליפויות של ג'ורדן, היכולות ההרואיות שלו, דרך החתחתים שנאלץ לעבור בדרך לאליפויות וההשתתפות שלו בנבחרת החלומות הראשונה באולימפיאדת ברצלונה 92', הפכו את המשחק למותג גלובלי.

כיוון שכדורסל הוא הספורט האמריקאי שבו השחקנים חשופים יותר מכל ספורט קבוצתי אחר, סטרן והליגה התחילו לבנות סופרסטארים אישיים. היריבויות הקבוצתיות תפסו חשיבות משנית. כל ילד בן 11 רצה להיות ג'ורדן, כל חברת נעליים רצתה את הג'ורדן הבא שלה, ותיכוניסטים ויתרו לחלוטין על חווית הכדורסל המחשלת במכללות לטובת קפיצה לליגת המיליונים. כשקווין גארנט, תיכוניסט שקפץ לליגה, קיבל ממינסוטה חוזה על סך 126 מיליון דולר לשש שנים, היה ברור שהליגה והתקשורת הזינה מפלצת שרק הלכה וגדלה וכעת מאיימת לאכול את מקימיה. בעלי הקבוצות התחילו להפסיד כסף, במיוחד לאחר המשבר הכלכלי, אבל שוק השחקנים החופשיים והדומיננטיות של חברות ההלבשה וההנעלה, הסוכנים והשחקנים עצמם, הכריח אותם לייצר בועה ספורטיבית שמאיימת להשבית את הליגה בקיץ הבא.

אפשר לסקול את לברון על הדרך שבה נהג. הוא יכול היה להודיע דרך היחצ"ן שלו על ההחלטה, להודיע לבעלי קליבלנד ולאוהדים בצורה יפה יותר על עזיבתו, או להסביר את צעדיו בצורה אתית יותר מאשר בתוכנית קנויה. אבל יכול להיות שהמהלך שלו עוד יכול להציל את הליגה.

מייקל ג'ורדן וצ'רלס ברקלי ביקרו את ג'יימס על כך שבחר להצטרף ליריב במקום לנצח אותו, אבל אפשר לראות את המהלך של ג'יימס גם כך: ג'ורדן הוא דמות בלתי נתפסת, בלתי ניתנת לחיקוי. הוא השחקן היחיד מלבד קארים עבדול ג'אבר במילווקי ב-71' שזכה במלכות הסלים ובתואר האליפות, וג'ורדן עשה זאת שש פעמים. ג'יימס מעדיף לחזור לשפיות של שנות השמונים, כשלארי בירד ומג'יק ג'ונסון העדיפו למסור למרות שיכלו לקלוע שלושים נקודות בכל משחק.

אבל כדי להגיע לבימה הזאת, ג'יימס חייב לזכות באליפויות. "לא שתיים, לא שלוש, לא ארבע, לא חמש ולא שש", כפי שהתבטא במסיבת העיתונאים שבה הוצג במיאמי. אם ג'יימס לא יזכה באליפויות במיאמי, הוא ייכנס לקטגוריה שונה לחלוטין: שכיר החרב המפורסם ביותר בעולם, האיש עם הכישרון הבלתי-נתפס שפיקפק בכישרונו שלו, האיש שרצה להיות מג'יק ג'ונסון איש העסקים המיליארדר, לפני שהפך למג'יק ג'ונסון מעוטר האליפויות. השחקן שהוכיח שאפשר לחקות מניירות, אבל לא איברים פנימיים, האיש שקפץ למעלית ורצה שנאמין ביכולתו לעוף. במלים אחרות, גרסת הכדורסל של אל באנדי, מוכר נעליים עם ג'אמפ שוט.*

פרגון בנוסח קליבלנד

בריאן ווינדהורסט, שמכסה את קליבלנד בשלוש השנים האחרונות עבור "פליין דילר", אחד מעיתוני אוהיו, סיקר את ג'יימס מאז שהשחקן היה בכיתה ט'. שניהם למדו באותו תיכון ואמו של ווינדהורסט, מרי-לו, אפילו לימדה את ג'יימס חינוך מיני. הוא כתב שני ספרים על לברון, היה אורח קבוע בתוכניות רדיו וטלוויזיה וכתב עבור עיתונים ומגזינים בסין ויפן. לפני ההחלטה של לברון הוא קיבל 300 הודעות דואר אלקטרוני ביום.

כעת ווינדהורסט איבד את הסיבה הראשית להיותו עיתונאי כה נחשק, והוא אפילו חושש למקום עבודתו, כיוון שמפרסמים שרצו לקשר בין המוצר שלהם ללברון, יבטלו את הסכמי הפרסום שלהם עם העיתון.

במהלך החודשים שקדמו להחלטה של לברון, ווינדהורסט פירסם ידיעות מדי יום, ושלוש-ארבע פעמים ביום עידכן במתרחש את אתר האינטרנט של העיתון. הנה כמה מתגובות הקוראים בקליבלנד לטורים של ווינדהורסט שנכתבו לאחר שג'יימס החליט לעזוב למיאמי:

* "אפילו לאנולה גיי (המפציץ שהטיל את פצצת האטום על הירושימה) היה צוות טיסה. לברון הוא האיש היחיד שהחריב לבדו עיר שלמה".

* "אני רוצה שקובי (בריאנט), כן קובי, שבטח היה באימון קליעות כשג'יימס נתן את הספיישל שלו (ב-ESPN), יאכל אותו חי".

* "אני רוצה שהוא יצטרף לנבחרת צרפת בכדורגל".

* "הוא היה אמור להיות משה שלוקח את צפון אוהיו לארץ המובטחת. התוכנית היתה לראות את משה רוקד עם עגל הזהב".

* "יש אנשים שרוצים להגיע לגן עדן בלי למות לפני כן".

* "אני מאחל לו שישבור את היד והרגל ושמיאמי תיקח אליפות בלעדיו".

* "אני רוצה שקסטרו יכבוש את מיאמי".

* "הוא התייחס לקליבלנד כמו שהבת שלי מתייחסת לחיתול שלה".

* "ווייד? שלוש שנים באוניברסיטה. בוש? שנה. לברון? לא דרך באוניברסיטה. השחקן הכי אקדמי שיכנע את החברים שלו לבוא לשחק בשביל פחות כסף".

* "מה אנחנו אמורים לעשות בחורף?"

דבר הפרשנים

ג'ו פוזננסקי, אחד הכותבים הראשיים של "ספורטס אילוסטרייטד" ויליד קליבלנד: "בקליבלנד אתה לומד להיות פסימי: הדרך היחידה להתמודד עם 30 סנטימטר שלג היא לחכות ל-60. כך שמי שהתאכזב יכול להאשים רק את עצמו. יש תחושה של בגידה, אבל היא מופרכת כי לברון עשה את מה שטוב בשבילו. גם את התגובה של הבעלים דן גילברט אני יכול להבין: הוא כיוון למכנה המשותף הנמוך ביותר, החזיר קצת מהאמונה לקבוצה וניתב את כל השנאה ללברון.

"הבעיה של לברון היא שהחברים שלו כל כך נאמנים לו, שהם לא מעזים להתנגד לו. היה לו צ'אנס לנצח בשיקגו, להיות נאמן בקליבלנד, או להיות בן אלמוות בניו יורק. אבל הוא בחר לוותר על אחד הדברים החשובים ביותר לספורטאי: יריב שיגדיר את הגדולה שלך. קובי בריאנט לא היה מעלה על דעתו להצטרף לקבוצה של שחקן גדול אחר. להפך, הוא העיף את שאקיל אוניל מהקבוצה שלו כדי לזכות באליפויות".

לז קרפנטר מיאהו ספורט: "ג'יימס רוצה לשכתב את ההיסטוריה של העסקים והספורט, להיות ג'יי-זי שמוכר המון דיסקים אבל גם מרים פרויקטים אחרים. אכפת לו רק מהמותג של עצמו. זה מותג בינלאומי והנאמנות המקומית לא חשובה לו כל כך, בטח לא לקליבלנד. הוא רוצה להיות וורן באפט, לשלוט בעולם.

"לברון מאפיין דור שיודע רק לקבל, שמעולם לא התבגר ולא למד לקבל סמכות. זה דור בלי סבלנות שרוצה הכל ועכשיו. לפני 30-40 שנה, יריבים על המגרש לא היו חברים. לפני עשרים שנה, ריילי היה צורח על השחקנים שלו אם הם היו עוזרים לשחקן יריב לקום מהרצפה".

קרפנטר מזכיר שבשנה הבאה תרד תקרת השכר, ומיאמי תיאלץ לשלם תשלומי מס עצומים על פריצת התקרה, "ככה שאני חושב שאחד מהם יצטרך לעזוב די מהר. וחוץ מזה מיאמי היא לא עיר של ספורט".

מלמעלה: לברון במדי קליבלנד, בוש במדי טורונטו ו-ווייד במדי מיאמי. ואולי ווייד בכלל היה המרגל של ריילי בשיקגו?


הגלקטיקוס. בשנה הבאה, התקרה תיפול להם על הראש