בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיעור היסטוריה | סיפור הגבורה של אליזה ואוטו המפל, ממתנגדי הנאצים

סיפור גבורה של שניים ממתנגדי הנאצים משרת מטרות שונות - בתקופות שונות &bull* והאם היה לחילונים סיכוי לכבוש אי פעם את ירושלים?

תגובות

אליזה ואוטו המפל היו גרמנים פשוטים שלא האמינו ביכולתם להשפיע על ההיסטוריה הפוליטית של ארצם; עליית הנאצים לשלטון לא שינתה בעצם את חייהם. עד שאחיה של אליזה נהרג במלחמה. מותו זיעזע את אחותו ובעלה עד כדי כך, שהשניים החלו לפזר גלויות מחאה ברחבי ברלין. הם נתפסו, נדונו למוות והוצאו להורג בשנת 1943.

בעקבות המלחמה נחלקה גרמניה לשתיים: בחלקה המזרחי קמה רודנות קומוניסטית, שכדרכם של משטרים דיקטטוריים השקיעה מאמץ רב בעיצוב התרבות הפוליטית. בתוך כך נוצרה שם הפיקציה שרוב תושביה נמנו עם מתנגדי הנאצים, לא עם תומכיו ומחוללי פשעיו, בניגוד לרוב תושבי גרמניה המערבית. פיקציה זו הביאה בין היתר לסירובה של גרמניה המזרחית לפצות את ניצולי השואה - כאילו לא היתה זו בעיה שלה אלא של גרמניה המערבית בלבד.

הנטייה להתנער מפשעי הנאציזם הביאה גם להעצמת מעשי ההתנגדות הבודדים, כגון גלויות המחאה שהפיצו בני הזוג המפל. הסופר הקומוניסטי הנס ברכר, פוליטרוק ולימים שר התרבות בממשלת גרמניה המזרחית, מסר את תיק המפל לידידו, הסופר הידוע בזמנו רודולף דיטצן, בעל שם העט הנס פאלאדה, וזה עיבד אותו בתוך פחות מחודש לרומן.

"לבד בברלין" - זה שם ספרו של פאלאדה - שקע בתהום הנשייה עד שהתגלה מחדש, פורסם לפני כשנתיים באנגלית והיה לרב מכר. "ניו יורק טיימס" הציג את פרסומו כאירוע הספרותי של 2009, והנה סיבה טובה להוציאו לאור גם בעברית (הוצאת "ידיעות אחרונות").

שפעת הספרים על ברלין, המתפרסמים בשנים האחרונות בעברית, מצטרפת לתופעה הראויה לניתוח של קהילת הצעירים הישראלים המתגוררים בבירת גרמניה. ברלין תוססת פחות וסימפתית הרבה פחות מפאריס ומלונדון, אך היא משקיעה הון רב בטיפוח דימויה והחיים שם זולים יחסית. המהדורה העברית של "לבד בברלין" חייבת את פרסומה למאמצי הגרמנים להשפיע על דימוים בהיסטוריה: מכון גתה, המסונף למשרד החוץ הגרמני, נשא בחלק מההוצאות, כפי שסייע גם לפרסום "בהילוך של סרטן" מאת גינתר גראס, העוסק בסבלה של גרמניה במלחמה.

יש כמובן אירוניה בכך שמשרד החוץ הגרמני מממן את פרסומו בישראל של ספר שנולד כפרויקט תעמולה קומוניסטי. ספרים העוסקים בגילויי המרי צריכים קריאה זהירה: רק גרמנים מעטים התנגדו לנאצים, ורובם לא עשו זאת מפני שהנאצים רדפו את היהודים, אלא מפני שעמדו לנחול תבוסה במלחמת העולם. זו תמצית "לבד בברלין" וזה גם סיפורו של פאלאדה.

בניגוד לדימוי שמשווקי ספרו מבקשים ליצור לו, גם הוא לא ירד למחתרת ולא עזב את ארצו כדי להילחם בה מבחוץ. הוא המשיך לכתוב ולפרסם, ואף כי לא הצטרף למפלגה הנאצית, שיתף פעולה עם השלטונות מתוך פחד, הכרח, או שניהם. בתוך כך קיבל הנחיות משר התעמולה יוזף גבלס.

ב-1944 אושפז במוסד לחולי נפש. בניגוד לגרסת משווקי "לבד בברלין", זה לא קרה מפני שפאלאדה נמנה עם מתנגדי המשטר, אלא מפני שהיה איש מעורער בנפשו שניסה לרצוח את אשתו. בנעוריו רצח חבר; פעמים אחדות ניסה להתאבד; רוב ימיו היה מכור לסמים. אחרי המלחמה הסכים משום מה לכהן כראש עיר, בחסות הכיבוש הסובייטי במזרח גרמניה. הוא החזיק בתפקידו קצת יותר משנה ומת ב-1947.

עיר עוטפת שחור

אין יום שממחיש את הניכור בין ירושלים לתל אביב יותר מתשעה באב. המוני הירושלמים החילונים שעזבו בשנים האחרונות את עירם ועברו לתל אביב נוטים, לא אחת, להתגודד אלה עם אלה, כדרכן של פזורות מהגרים; מאמר מאת הפרופסור ישראל ברטל מלמד שמלכתחילה לא היה להם סיכוי בירושלים.

התרבות החילונית בירושלים פרחה בעיקר סביב האוניברסיטה העברית. גם לפני הקמתה בשנות ה-20, היו אי-אלה ניסיונות לכונן בירושלים שגרת חיים חילונית; אך בניגוד לטענה הרווחת היום, ההגות הציונית החילונית לא העמידה את ירושלים במרכזה, ועל כן נגזר עליה להפסיד את העיר. הדת ניצחה בירושלים, מפני שמאמיניה מקדשים את העיר ומעמידים אותה במרכז אמונתם.

ברטל הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית. במאמר המתפרסם בכרך החדש של "ספר ירושלים", שערך יחד עם חיים גורן (הוצאת יד בן צבי), מתעד ברטל את הסלידה והרתיעה שעוררו קהילות החרדים הירושלמיות בכמה מאבות התנועה הציונית, החל באגודות הראשונות של תנועת "חיבת ציון". תיאודור הרצל תיעב את ירושלים, חיים ויצמן השתקע ברחובות ודוד בן-גוריון הקים את ביתו בתל אביב.

הם סלדו לא רק מאופיה החרדי של העיר, אלא גם מהפיגור, הזוהמה והניוון שאיפיינו אותה כבר אז. אחד העם ואחרים זיהו אותה עם מצבו העגום של העם היהודי. ברטל מצטט דברים שפורסמו בשנים 1910 ו-1912: כבר אז תוארה ירושלים כ"זקנה ואדוקה, עגונה ועזובה, עוטפת שחורים-תמיד ופושטת יד לכל עובר ושב". יפו, לעומתה, תוארה כ"צעירה ועליזה, יצאנית וצעקנית".



אליזה ואוטו המפל. פיזרו גלויות מחאה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו