הנה סיפור מטריד מישיבת שרי הליכוד בבוקר יום ראשון: השרה לימור לבנת שאלה מדוע, משהוחלט להרחיב את ועדת טירקל לחקר המשט ולהוסיף לה שני חברים, נבחרו שני גברים דווקא: הדיפלומט ואיש המודיעין ראובן מרחב והמשפטן הפרופסור מיגל דויטש, אך אף לא אשה אחת לא נמצאה ראויה לשבת בקרבם.

זו שערורייה, אמרה לבנת. היא ציטטה את חוק שיווי זכויות האשה ואת פסיקת בג"ץ, שקובעת בפירוש כי בגופים ממשלתיים שממונים על ידי שרים, חייב השר הממנה לעשות מאמץ יוצא דופן לכלול נשים.

השר הממנה הוא שר המשפטים, יעקב נאמן. "פנינו לכמה נשים וכולן סירבו", טען נאמן בישיבה שהיתה במשרד ראש הממשלה, בתגובה לדבריה של לבנת. "בנוסף, היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה פסלה לנו עוד חמש נשים". השרים זקפו אוזניים. גם נתניהו זקף: "יענקל'ה", תמה ראש הממשלה, "אתה אומר לנו שהיועצת המשפטית שלי פסלה נשים?" "כן", השיב נאמן.

הישיבה התפזרה. שניים מהשרים, לבנת ודן מרידור, מיהרו למשרדה של היועצת המשפטית, עורכת הדין שלומית ברנע פרגו. לבנת ומרידור הם למודי ניסיון. הם מכירים את יענקל'ה עוד מהקדנציה הראשונה של נתניהו והם יודעים שבמקרה שלו, אימות נתונים אף פעם אינו מזיק. הם פגשו את ברנע פרגו בפתח חדר הישיבות של הממשלה והציגו לה, טרופי נשימה, את גרסתו של נאמן. היועצת פתחה עיניים תמהות. "לא היו דברים מעולם", אמרה בקול רם, כך שרבים מהסובבים שמעו. "לא קיבלתי שמות של נשים, ולא פסלתי".

מרידור ולבנת נכנסו נסערים לישיבת הממשלה, שבה הוגשה לשרים הצעת ההחלטה לצרף את מרחב ואת דויטש לחברים הוותיקים יעקב טירקל, שבתאי רוזן ועמוס חורב (אח, איזו ועדה רוויית טסטוסטרון). כאשר עלה לדיון הרכב הוועדה, דיווחו שני השרים לחבריהם היושבים דחוסים סביב השולחן, כי זה עתה שמעו מן היועצת הכחשה גורפת לטענה שהשמיע נאמן בפורום השרים. הנוכחים הפנו מבט אל כבוד שר המשפטים, אך זה לא הגיב, אף על פי שמשמעות הדברים היתה ברורה: הוא לא אמר אמת. לכאורה.

שלשום פניתי למשרד ראש הממשלה וביקשתי תגובה. "מעולם לא נמסרו ליועצת המשפטית שמות של נשים לבדיקה כמועמדות לוועדת טירקל, וממילא לא נפסלו על ידה נשים כלשהן", לשון התגובה.

ברנע פרגו אף כתבה חוות דעת שבה קבעה, כי יש חובה למנות אשה לוועדת טירקל וכי אי מינויה של אשה מהווה "קושי משפטי". האמירה הזאת, יחד עם לשון החוק ופסיקות מפורשות של בג"ץ, מבטיחות כי לייסוריה של ועדת טירקל - שמאז הוחלט על הקמתה פושטת ולובשת צורה, מתרחבת ומתפשטת, מוסיפה לעצמה סמכויות, משנה את מעמדה, מתקוטטת עם הצבא ומאיימת להתפטר - לא בא הקץ. כדי להציל את כבודו של חברם, טירקל, ולפסוק בניגוד לשלל פסיקותיהם הקודמות בסוגיית ייצוג נשים, ייאלצו שופטי בג"ץ להתפתל כמו פול התמנון ערב משחק מכריע בגביע העולם. עתירה בעניין זה הוגשה לבג"ץ השבוע על ידי ארגוני נשים.

הקושי המשפטי שעליו מדברת ברנע פרגו נובע לא רק מהחובה שבחוק למנות אשה לוועדה. הוא נובע גם מהרכב הוועדה החדש: כל עוד תרו נאמן את טירקל אחר אשה שמתמחה במשפט בינלאומי - והם אכן חיפשו אחת כזאת ואף פנו לשלוש-ארבע נשים מובילות בתחום, שסירבו - עוד אפשר היה, בדוחק, להסביר את העדרה של אשה מהוועדה.

מרגע שהם זנחו את תחום משפט הבינלאומי וצירפו לוועדה את הפרופ' דויטש, משפטן אזרחי (וחברו של טירקל), ואת מרחב שהיה איש משרד החוץ, איך הם יצדיקו בבג"ץ את ההפרה הזאת של החוק והפסיקה? מדוע הם לא מצאו לנכון למנות, נאמר, שופטת מחוזית בדימוס, פרקליטת מחוז בדימוס או פרופסורית למשפטים? "כאן הם נפלו", סיננה לבנת באוזני חבריה בישיבת הממשלה.

תסמונת מינכהאוזן

יעקב נאמן, יענקל'ה, הובא לממשלה כמינוי אישי של ראש הממשלה. הוא הוצע לנתניהו על ידי בני בגין וראובן ריבלין, כמוצא מן הפלונטר שנוצר במארס 2009 בעקבות דרישתו של אביגדור ליברמן להשאיר בתפקיד את דניאל פרידמן, שר המשפטים מעורר המדון ומצית המריבות של ממשלת אולמרט. לא היה מאושר מנתניהו: זה כשני עשורים נאמן הוא חבר, איש סוד, יועץ, מתווך, שליח ופותר בעיות של ביבי ושרה.

נתניהו האמין וקיווה שכשר משפטים בקואליציה מטורללת, עם שותפים מן הגיהנום כמו ישראל ביתנו וש"ס, יענקל'ה ימלא למענו את כל התפקידים הללו. שהוא יהיה "הטראבל ש?טר" (מיירט הצרות) שלו, שיכבה שריפות עוד בשלב הניצוץ, שידכא מריבות עוד בשלב הסכסוך, שיישב מחלוקות עוד בשלב המרמור, שיגשר, יפשר, ימצא את נקודת האיזון וימנע ממנו כניסה לשדות מוקשים קואליציוניים. שמו של נאמן יצא למרחקים בשל יכולתו לחולל את כל אלה, ושכר הטרחה שלו כפרקליט צמרת הרקיע שחקים.

16 חודשים בדיוק חלפו מאז הוקמה הממשלה, ולדברי גורמים ממשלתיים רבים נאמן מתפקד יותר כטראבל מייקר - עושה צרות. הוא אחראי לכמה מההסתבכויות הגדולות של נתניהו בקדנציה הזאת - שתי האחרונות שבהן הן הרחבתה של ועדת טירקל והדיון שהתפוצץ השבוע בממשלה, על שינוי נוסח הצהרת האמונים למדינת ישראל. קיטורים וטענות על התנהלותו של נאמן אפשר לשמוע בשבועות האחרונים לא רק משרים רבים, אלא גם מגורמים אחרים, רלוונטיים לא פחות, אם כי לא מראש הממשלה. נתניהו עדיין שומר לו אמונים, אף על פי שכפות רגליו חרוכות ומדממות מדריכה וממעידה על לא מעט מוקשים מסדרת הייצור של היענקל'ה שלו.

הפרקליט הפוליטיקאי, שמעיד על עצמו שהוא אינו פוליטיקאי ושאין מפלגה שהוא שומר לה אמונים, אינו מבקש לסבך את ראש הממשלה, אבל ככה זה יוצא. יש לו עולם מושגים מיושן, ימני, דתי ולאומני. בסוגיות הרגישות ביותר, זכויות אדם וזכויות אזרח, הוא חובר לבעלי העמדות הקיצוניות והשמרניות ביותר בממשלה, כמו אלי ישי, ליברמן או יובל שטייניץ, שחרף חזותו הפילוסופית והאקס שלום עכשיווניקית, מרגיש הכי נוח באזור ההוא, הריאקציונרי.

"נאמן קנה לעצמו שם של אחד שיוצר בעיות ואחר כך נזעק לפתור אותן", טוען אחד משרי הממשלה. "הצרה היא שהוא לא תמיד מצליח, ואנחנו נשארים עם הבעיה".

"הוא מעין תסמונת מינכהאוזן במתכונת פוליטית" (תסמונת רפואית, שבה אדם גורם נזק בריאותי לבן משפחה, אהוב או חבר רק כדי שיוכל לטפל בו במסירות, י"ו), אומר עליו שר שמכיר אותו היטב.

"הוא מומחה בלהבהיל את ראש הממשלה שאסון קרב ובא, שאו-טו-טו האפוקליפסה מתרגשת עליו ושחייבים לפעול. אז הוא כאילו מתגייס להציל את המצב, אבל רק מרע אותו", מתאר מקור אחר.

קחו למשל את ועדת טירקל, שנאמן אירגן, ריכז, יצר והקים: היא התחילה כוועדה נטולת סמכויות, עם שלושה ישישים חסרי מנוח שנאמן מצא. הציבור הגיב בלעג. מאוחר יותר השופט טירקל עצמו הבין לאיזו בדיחה הפכה הוועדה שבראשותו. הוא איים להתפטר, אם הוועדה לא תוגדל וסמכויותיה לא יורחבו. נתניהו נענה בלית ברירה. הדבר הוליד מרירות גדולה אצל הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, שגילה כי מן ההבטחה החגיגית שקיבל לחיסיון הפרוטוקולים של חקירות חיילי השייטת לא נשאר דבר. הפרוטוקולים יועברו לוועדה והחיילים עלולים להיחשף. ועכשיו צצה פרשת ייצוג הנשים, שנותר לראות איך תסתיים בבג"ץ.

או הצהרת הנאמנות: נאמן הוא זה שהכניס לתיקון לחוק האזרחות את הסעיף שהוציא מדעתם לא רק את שרי העבודה, אלא גם כמה משרי הליכוד הנאורים יותר, כמו מרידור, בגין ומיכאל איתן. לפי התיקון, כל מי שיבקש להתאזרח יחויב להביע אמונים לישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית". כאילו אין כאן ערבים. כאילו ישראל חייבת, דווקא עכשיו, לפוצץ באורח יזום מטעני נפץ מתוצרת עצמית ביחסים הטעונים בין הממסד לאוכלוסיית המיעוט. שרי העבודה, עם מרידור, בגין ומזכיר הממשלה צבי האוזר, נזעקו להעלות הצעות ממתנות. נאמן דחה אותן בתוקף. אפילו נתניהו חשב שהפעם נאמן הגזים, שהביטוי "מדינה יהודית" מתגרה ומיותר. הוחלט לדחות את העניין ולחפש פשרה. ככה זה עם נאמן - במקום שיהיה המגה-מפשר, הוא הפך לגורם המרכזי בממשלה שבעטיו מחפשים פשרות.

צרה צרורה לא פחות המיט נאמן על נתניהו, כשצירף להצעת חוק הגיור של ח"כ דוד רותם מישראל ביתנו סעיף נפיץ. הכוונה היא לסעיף מספר 3, הקושר בין גיורים לבין קבלת אזרחות מכוח חוק השבות. הסעיף הזה הצית תבערה ענקית בין ישראל ליהדות ארצות הברית, שללא תמיכתה, ישראל יכולה לארוז את חפציה ולעקור לניו זילנד. גם כאן נתניהו נאלץ להודיע כי לא יעלה את החוק להצבעה, ולמעשה קבר אותו.

סעיף 3 המיותר היה מעשה ידיו של נאמן ולא ברור איך, מדוע ובאילו נסיבות הוא מצא את דרכו לחוק של ישראל ביתנו. אולי בעצם זה כן ברור: הבוס האמיתי של נאמן בממשלה הוא לא נתניהו, אלא ליברמן. לפני כחודשיים, כאשר השרים התבשרו על חוק הגיור הבעייתי, הלך השר לענייני תפוצות, יולי אדלשטיין, להתווכח עם רותם על התבונה שבסעיף. "מה אתה רוצה ממני", אמר רותם לאדלשטיין, על פי עדותו של האחרון. "לך ליענקל'ה, זה שלו".

אדלשטיין לא האמין: "בדקתי במשרד המשפטים", סיפר השבוע, "ולהפתעתי התברר לי שזה נכון".

מלשכתו של נאמן נמסר, כי כוונתו בפורום השרים היתה לומר שנעשו ניסיונות רבים למצוא אשה שתהיה חברה בוועדת טירקל, אך הניסיונות לא צלחו - חלקם בגלל סירובן של כמה מהנשים וחלקם מכיוון שנשים מסוימות נפסלו בהליך הבדיקה, "הן במחלקת ייעוץ וחקיקה והן בלשכת היועץ המשפטי לממשלה". השר עצמו, נמסר, "פעל על מנת למנות אשה חברה לוועדה, ללא הצלחה".

יש בעיר מסיבה

העיסוק התקשורתי בפרשת מסיבת יום ההולדת של יאיר נתניהו, לא הצליח להעכיר שלשום את האווירה בלשכת ראש הממשלה. חרף האי נעימות, הלשכה, ובמיוחד הקודקוד, צהלה ושמחה לנוכח הנתון המלבב והמיוחל כל כך שהגיע אליה: החינמון "ישראל היום", עיתון הבית של נתניהו, הדיח את "ידיעות אחרונות" מן הפסגה.

טעמה המתוק והמשכר של הנקמה, שבלשכת ראש הממשלה ייחלו לה מיום לידתו של העיתון החדש, גבר על תחושת חוסר הנחת והחמצמצות מאופי הסיקור של המסיבה, שאתרע מזלה להתקיים בשעות שבהן החלו לזרום הדיווחים מרומניה על מסוק צה"לי שנעלם.

מלוחות הזמנים של העדכונים והדיווחים שפורסמו אתמול ב"הארץ", נראה שנתניהו נקלע שלא בטובתו לתסבוכת הזאת. המוזמנים, כמאה במספר, הגיעו לבית בין 17:30 ל-18:00. ראש הממשלה עודכן בשעה שלאחר מכן. מה היה עליו לעשות? לגרש את המוזמנים מהבית סתם, בלי לנמק? לבקשם לעזוב בבהילות, כאילו עוד רגע עומדת לפרוץ מלחמה או עומד להתרחש פיגוע ביולוגי? אפשר לדמיין את התמונה הזאת: מאה איש נמלטים להם מהמתחם המבוצר של בית ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, נפוצים לכל עבר, מתקשרים אל בני משפחותיהם לדווח להם שהכל, כנראה, נגמר.

במעון ראש הממשלה עומד לרשות נתניהו חדר עבודה, שמצויד בכל הנדרש כדי לבצע שיחות טלפון ולקבל עדכונים מהשטח. על פי מה שנמסר מלשכתו, זה מה שהוא עשה. ספק אם היה יכול לעשות יותר אם היה באותה עת בלשכתו. במצבים כאלה ראש הממשלה בעיקר מקבל דיווחים. ניהול המשבר אינו בידיו. נתניהו שוחח מחדר העבודה שלו עם שר הביטחון, אהוד ברק, שהיה בארה"ב, עם הרמטכ"ל ועם המזכיר הצבאי.

העניין הוא, כמו תמיד אצל נתניהו, הדימוי ומה שמכונה ה"נראות": מישהו בסביבתו היה חייב להזהירו שיש כאן פוטנציאל לאסון יחצ"ני. מישהו עם חשיבה נכונה, הגיונית, היה חייב לתת לו את העצה הבאה: בקש יפה סליחה מהאורחים, אמור שצץ משהו דחוף וסע ללשכתך. שרה תכעס? לא נורא, אתה רגיל.

צעד כזה היה פותר את כל הבעיה, גם אם אינו מחויב המציאות. נתניהו רגיש ופגיע דווקא בתחומים שבהם הגבול בין הלאומי למשפחתי מיטשטש. לפני כשנה הוא איחר לישיבת הממשלה וגרם לגל שמועות מטורף. אחר כך נטען שהכל היה בגלל גרגיר שתעה לתוך עינו. בפעם אחרת הוא הסתגר במעון, מחשש שיידבק בשפעת החזירים, לאחר שנהגו של מאן דהוא בלשכה דיווח שאינו חש בטוב. גם נסיבות ביטולה הפתאומי של נסיעתו לגרמניה, בראש משלחת של עשרה שרים, ערב לפני הטיסה, עדיין לוטות בערפל.

ובסוף צריך להעלות שאלה שלא נשאלה: למה בחורצ'יק בן 19, חייל שנהנה ללכת למועדונים ולבלות עם בני גילו, נאלץ לבלות את יום הולדתו בחברת מאה אנשים מבוגרים ממנו בעשרות שנים? לא חבל?