הילד הזה פשוט קרע לי את הלב. אולי בן שלוש, לא יותר מארבע. הוא בכה וצעק "אבא!" בזעקות שבר. הוא צעד קדימה במרץ, כמעט רץ, או שקודם לכן הוא רץ וכשראיתי אותו הוא כבר היה עייף מכדי לרוץ. "אבא", הוא צעק שוב ובכיו מילא את חלל הטרמינל בבן גוריון. אנשים הסתכלו עליו במעין תהייה, היו גם כמה מבטים מלאי רחמים, בעיקר של נשים, ומדי פעם מישהו שאל: "של מי הילד הזה?"

הייתי כל כך שיכור, כמנהגי לפני טיסה. חיכו לי תריסר שעות טיסה לניו יורק ומשם עוד שש לסן פרנסיסקו. גלולות לפני טיסות מעולם לא הועילו לי ולא היתה לי ברירה אלא לשתות ולשתות ולהקהות את החושים ככל שאני רק יכול. מתי אלמד לוותר על הזמנות מארצות רחוקות? מתי באמת אלמד להגיד לא ולחסוך מעצמי את הכאב שבהתמודדות עם אחת החרדות היותר מאיימות?

"אתה יודע מה?" אמרה אשתי לפני שעזבתי את הבית באותו ערב, "אני לא באמת מאמינה לפחד הטיסה שלך".

"אני מאמין", אמרתי לה.

"איך ייתכן שאדם עם פחד כזה, כפי שאתה ממציא, טס כל כך הרבה?"

"את יודעת שזה חלק בלתי נפרד מהעבודה שלי", עניתי לה את האמת ורק את האמת.

"ואיך בדיוק הטיסה הזאת לג'ואיש פילם פסטיבל בסן פרנסיסקו מסייעת לך בעבודה? אני לא מבינה".

"את צוחקת עלי? זאת אולי החשובה מכל טיסותי", עניתי בכנות. "מה רצית, שאני אעליב את היהודים? שאני אדחה את ההזמנה שלהם? איך אני אתפס אז, אה?"

יכולתי להשיב בשלילה על ההזמנות של כל הפסטיבלים עלי אדמות, אך לא על זאת של הג'ואיש פסטיבל. מה גם שאני אמור לקבל שם פרס, משהו שקשור לחופש הדיבור או משהו כזה. אני חייב להגיד שבהתחלה נרתעתי קצת כשהתבשרתי על הזכייה. עם כל ההפרדה שאני עושה בין ישראלי ליהודי, זה עדיין ג'ואיש, ואני חששתי שהפרס שלהם על חופש הביטוי עוד עלול להיתפס כמו, נניח, "פרס השוטר המוסרי" מטעם השר לביטחון פנים.

"אני אהיה חייב לחשוב על זה קצת", עניתי אז לאחד ממארגני הפסטיבל, כשהתקשר להודיע לי על זכייתי בפרס.

"בשנה שעברה זכה עמוס גיתאי באותו הפרס", הוא המשיך, כמי שקרא את מחשבותי.

"טוב", אמרתי. עמוס גיתאי - זו בהחלט תהיה תשובה נאותה למי שירצה למתוח עלי ביקורת על הסכמתי לקבל את הפרס. אם העוכר-ישראל הזה קיבל, אז גם אני יכול. "תודה", עניתי למארגן כבר באותה השיחה, "אני שמח ונרגש מאוד לדעת שאני מקבל את הפרס. תודה מקרב לב לג'ואיש, איי מין: ג'ואיש פסטיבל".

והילד הזה, אולי בן שלוש, בכה כל כך חזק, כמה דקות לפני העלייה שלי למטוס. ואני כבר לא יכולתי לעמוד יציב על הרגליים מרוב שהוויסקי זול בדיוטי פרי. שההורים שלו ימצאו אותו כבר, חשבתי בלבי כשהבטתי בו וסרקתי במבטי את האולם, לראות אם איש מבוגר כבר ממהר אל הילד האובד. ברגע שהוא עלה על המסוע להולכי רגל מן הכיוון ההפוך פשוט לא יכולתי לעמוד ולהביט מהצד. זרקתי את התיק ורצתי אחריו. הילד רץ במלוא הכוח נגד כיוון התנועה, לא הצליח להתקדם והפריע להולכי הרגל שבאים ממולו כשהוא צורח: "אבא!"

רק לא ליפול, קיוויתי כשנכנסתי אחריו נגד כיוון הזרימה, בבקשה רק שלא אמעד. לקחתי נשימה עמוקה, רצתי אחרי הילד, חייכתי אליו הכי רחב שרק יכולתי, ויכולתי, ואחר כך פשוט הרמתי אותו בזרועותי, הסתובבתי כשאני אומר לו, בערבית, "אל תדאג חמוד, תכף נמצא את אבא", ויצאתי מהמסוע. הרגשתי שהכל מתנדנד סביבי, הילד המבוהל לא נרגע, אבל לא שיחררתי אותו והוא לא באמת התנגד להישאר בזרועותי. "זה שלך?" שאלה אשה אחת שעמדה בצד והסתכלה, "שעה הוא בוכה".

"לא", עניתי לה בחיוך, "הוא לא שלי, אבל תכף נמצא את שלו, נכון חמוד? בוא".

לאט-לאט דעכו זעקות השבר שלו לבכי מר. הוא לא אמר מלה, למרות שניסיתי כל הזמן לדבר איתו. אולי הוא בכלל לא ישראלי, חשבתי בדיוק כשהוריו הגיעו אלי בריצה. האם, מטפחת לראשה, לקחה את הילד לחיקה והאב הצעיר הודה לי באנגלית של אמריקאים, למרות שהיה ברור שהוא ערבי. איזו בעיית זהות קשה יש ודאי לכל אותם פלסטינים אמריקאים, חשבתי בלבי, נולדו שם, גדלו שם, התחנכו שם ופתאום - מטפחת על הראש באמצע אמריקה, שבניגוד לארץ הזאת, היא בכלל לא שלהם.

ההורים שמחו עוד יותר כשגילו שאני פלסטיני כמותם, הרי בהתחלה הם חשבו אותי לישראלי. הערבית שלהם רצוצה, באו לחתונה של בת משפחה בכפר ליד רמאללה ועכשיו הם טסים בחזרה לאמריקה. לעסתי מסטיק לטשטש את ריח הנוזלים של הדיוטי פרי. הילד כבר נרגע ואמו ביקשה שיגיד לי "שוקראן" בערבית, אבל יצא לו ת'אנקס.

"כן", אמרתי, מבושם מהיותי איש טוב לב שהציל ילד ערבי אמריקאי שבטח חושב אותי לבאטמן, "גם אני טס לאמריקה".

"לאן? לסן פרנסיסקו", המשכתי לענות על שאלותיו של האב המחויך.

"עיתונאי", השבתי, והפעם רק משום שזכרתי שסופרמן גם היה עיתונאי.

"כל הכבוד", אמר האב, "זה פשוט גאווה אמיתית לראות את הבחורים שלנו מצליחים כך בעולם".

"כן, ואני עוד נוסע לקבל פרס".

"מאשאללה, אלוהים יהיה עמך. איזה?"

"חופש הביטוי".

"כל הכבוד, אסור לשתוק על עוולות הכיבוש, זה בטח מסוכן המקצוע שלך. מאשאללה. מטעם מי הפרס?"

"הג'ואיש פילם פסטיבל", עניתי מהר כמו ספיידרמן.

"קאם און", אמר האב, עכשיו בערבית, לאשתו ובנו הקטן והתחיל להרחיק אותם ממני במבוכה.

"לא", ניסיתי לקרוא אחריהם כשהבנתי את הטעות האומללה, "תבין, בשנה שעברה עמוס גיתאי קיבל את הפרס".

איור: עמוס בידרמן