המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

פתאום דפיקה בדלת: כך התגלה הפושע הנאצי סמואל קונץ

החוקר הפרטי הרמן הק הופתע לגלות שבעל הבית שלו, הישיש שמתגורר בבית השכן ומטפח את גינתו, היה שומר במחנה ההשמדה בלז'ץ ונאשם בהשתתפות ברצח מאות אלפי יהודים, בכלל זה עשרה במו ידיו. המוכר בחנות לכלי גינה אומר שיש דברים יותר טובים לעשות מאשר לרדוף אחרי זקנים בני תשעים ושסמואל קונץ תמיד היה לקוח למופת

  • זאב אברהמי, אוברבאכם
  • פורסם לראשונה: 05.08.2010
  • 14:48
  • עודכן ב: 06.08.2010
  • 07:37

הרמן הק חשב שהחיפוש שלו אחרי הבית המושלם הגיע לסיומו לפני ארבעה שבועות. אחרי שורה של בתים שנפסלו בגלל סיבות שונות, צילצלה אליו סוכנת הנדל"ן והודיעה לו שהם חייבים להיפגש כדי לראות בית יפהפה באוברבאכם, כפר ששייך למועצה המוניציפלית של ואכטברג, 15 קילומטר דרומית לבון.

הק לא ביזבז זמן. בשנה האחרונה הוא חיפש קורת גג חדשה לבת זוגו ובתו החורגת בת ה-16, מקום להתחיל בו את החיים החדשים שלהם ומקום מנוחה בשבילו. הק הוא חוקר פרטי. בשנים האחרונות הוא חוקר חשדות לכאורה בשחיתות של ענקית התקשורת הגרמנית "טי-קום" ומנהליה. הוא נכנס למכונית בבון, עבר את עשרות הרמזורים, נסע דרך המנהרה והתחבר לכביש בי-9, הכביש שמוביל מבון, דרך השכונות שגרמניה יורקת אליהן את פליטיה, ועד לשטחים ירוקים אינסופיים.

הק התפתל עם הכביש. המהירות הנמוכה איפשרה לו להבחין בתפוחים, באגסים ובדובדבנים הבשלים שהשתלשלו מהעצים. הכביש התחיל לרדת ואז, באמצע העמק ואחרי הפיתול האחרון ימינה, הוא ראה את המכונית של הסוכנת, מול הבית הראשון בכפר - ליסימר קירשווג מספר 21. הק ראה את החווה שבה שעטו שני סוסים מעבר לכביש, את שתי הפרות שנחו בעצלות על הגבעה מעל הבית והפנים את העובדה שהחיפושים שלו הסתיימו. כבר באותו היום הוא נפגש עם בעלי הדירה, זוג פנסיונרים בסוף העשור התשיעי של חייהם, שגרו יחד עם בנם בבית השכן, מספר 19. בתוך ימים ספורים נחתם הסכם השכירות. הילדה תלתה על דלת העץ שלה פוסטר של קורט קוביין ממוסך בעשן סיגריות, ובת זוגו סידרה את הבית כראות עיניה ותחת תנאי אחד שהציב הק, תנאי שהוא שומר עליו באדיקות מאז שהוא זוכר את עצמו: בלי שטיחים בבית.

המשפחה התחילה להתרגל לחיים בכפר. לפני ואחרי העבודה היה הק מנופף לשלום לשכנו ובעל-ביתו, מתפעם מהעובדה שהאיש הכפוף בן ה-89 עדיין יכול לעבוד שעות ארוכות כל כך בגינתו, להכין את העצים לחורף.

בשבוע שעבר הופרעה שגרת חייו החדשה של הק. מצלמות הטלוויזיה ועיתונאים התגודדו מסביב לביתו, המשטרה נקראה לפזר את הפרת הסדר, והק היה בטוח שהידיים הארוכות של טי-קום הצליחו להגיע אליו ולטפול עליו איזו אשמה. אבל במהרה התברר להק שהאמת הרבה יותר גרועה, ושלפי התביעה הגרמנית השכן-בעל הבית שלו הוא מפלצת שהשתתפה ברציחתם של 434 אלף אנשים, שעשרה מהם, כך טוענת התביעה, הרג סמואל קונץ באופן אישי במחנה המוות בלז'ץ, שם היה שומר בין ינואר 42' ליולי 43'.

הבנאליה של ההיטמעות

סמואל קונץ נולד ב-1921 ברוסיה, בזיכרברג שעל שפת נהר הוולגה. במלחמת העולם השנייה הוא נלחם במדי הצבא האדום ונשבה על ידי הוורמאכט. הנאצים העמידו לפניו שתי אפשרויות: שהות במחנה השבויים בחלם או שיתוף פעולה. אחרי כמה ימים בחלם, שבהם ראה עשרות אסירים מתים מובלים אל מחוץ למחנה, קונץ התנדב לשתף פעולה. הוא נשלח למחנה האימון של אס-אס בטרווניקי, כ-5,000 שבויים אחרים (בהם ג'ון דמיאניוק). בוגרי המחנה שובצו לשלוש משימות: ריקון הגטאות מתושביהם היהודים, שמירה על עובדי כפייה או במחנות המוות. קונץ הוצב כשומר במחנה ההשמדה בלז'ץ.

הוא טיפס במהרה בסולם הדרגות - הוליך יהודים מהרכבות, דחף אותם לתאי הגזים ופינה את גופותיהם לקברי ענק. המסירות שלו הביאה לכך שראשי המחנה נתנו לו לפקד על קבוצה של שומרים אחרים, תפקיד שכלל עלייה במשכורת והגדלה משמעותית בהקצבת האוכל. אבל לפי כתב התביעה החדש, מתברר שקונץ לא היה משתף פעולה רגיל. במאי 43' הוא ירה למוות בשני יהודים שניסו לברוח מהרכבת, חודש לאחר מכן הוא צפה באחד השומרים יורה בשמונה יהודים אחרים במחנה ופוצע אותם. קונץ ניגש אל השומר, שלף מידיו את האקדח וירה למוות בשמונת הפצועים ששכבו על אדמת המחנה.

בסוף 43', אחרי שכמעט כל 1.8 מיליון היהודים שחיו באזור הוצאו להורג, נסגר מחנה בלז'ץ. קונץ הועבר למחנה הריכוז פלוסנבורג בבוואריה, שם פגש לראשונה בחייו את השומר ג'ון דמיאניוק. הוא נשבה על ידי האמריקאים והחל משנות ה-60 העיד במשפטיהם של פושעים נאצים. "ידענו שהורגים יהודים וידענו ששורפים אותם", הוא העיד באחד המשפטים, "יכולנו להריח את זה כל יום".

הוא עבר לבון, קיבל אזרחות גרמנית ועבד בעבודה ממשלתית - נגר במשרד הבינוי - עד יציאתו לגמלאות. כעובדים רבים בממשלה הגרמנית ששכנה בבון עד לאמצע שנות התשעים הוא צירף מרק למרק, עבר לפרבר מוריק והשקיע בנדל"ן ובבנאליות של ההיטמעות. הזמן שיחק לטובתו ועבודת גננות כפנסיונר באוברבאכם היתה המקום הכי רחוק מבלז'ץ.

 סמואל קונץ (מסומן בעיגול) עם מנדולינה במחנה ההשמדה בלז'ץ | צילום: המוזיאון המחוזי בטומשוב לובלסקי

הלוגיסטיקה של המוות

בשלהי אוקטובר 41' נכנסה לתוקפה "אקציית ריינהארד" (אופרציית ריינהארד), המבצע שהוציא אל הפועל את תוכנית הפתרון הסופי. בניגוד למחנות באושוויץ-בירקנאו, ששימשו גם מחנות עבודה, המחנות החדשים שהוקמו - סוביבור, טרבלינקה ובלז'ץ - נועדו לרצח המוני של יהודים וצוענים. בלז'ץ היה המחנה הראשון שנפתח והוא היה המעבדה, המודל שלפיו הוקמו והופעלו המחנות האחרים. הבחירה בבלז'ץ היתה בחירה לוגיסטית: מחוז לובלין שבו שכן המחנה היה קרוב לריכוזי היהודים בפולין וגליציה, והתשתית להסעת היהודים מלבוב, קרקוב ולובלין כבר היתה קיימת.

את הפיקוד על המחנה קיבל כריסטיאן וירת', קולונל באס-אס שצבר את ניסיונו בהמתות המוניות כאחד האחראים ל"אקציה טי-4", שבה נרצחו בזריקה קטלנית או בגז 70 אלף גרמנים שסבלו מנכויות נפשיות או גופניות. הרציחות הראשונות בבלז'ץ התרחשו כשיהודים וצוענים הועמסו על משאיות שאדי הפליטה שלהן הופנו אל ארגז המטען שלתוכו נדחסו. אבל וירת' חשק במשהו המוני יותר.

הוא בנה תאי גזים, הניח בהם עציצים, וצבע מגן-דוד ענק על גג הבניין. את פניהם של אלפי היהודים שהובאו בקרונות צפופים מדי יום קיבל וירת' בנאום חוצב להבות על רמפת הרכבת. כמה מהיהודים, שחשבו שבבלז'ץ הם נחלצים מחיי הגטו, הריעו לו. אבל קודם כל, הבהיר וירת', האסירים חייבים לעבור דיסאינפקציה (חיטוי) במקלחות. הגברים והנשים הופרדו; הם התפשטו, מסרו את מיטלטליהם לשומרים, ואחרי ששיער ראשן של הנשים גולח, הם הובלו אל ה"מקלחות".

בניגוד למחנות אחרים, ממחנה המוות בלז'ץ כמעט לא נשארו עדים חיים. אפילו אלה ששרדו עד סגירת המחנה הובלו אל מותם בסוביבור. אחת העדויות היחידות למה שהתרחש במחנה באה מפיו של קורט גרשטיין, מהנדס כימי גרמני שהתגייס לוואפן אס-אס כראש המחלקה הטכנית לדיסאינפקציה. כבר בזמן המלחמה הפיץ גרשטיין בחשאי מידע על המתרחש בבלז'ץ, במטרה לעורר את אומות העולם לפעולה, אבל איש לא נקף אצבע.

זה חלק מעדותו: "השומרים דחפו את היהודים לתוך המקלחות והזכירו להם לפני הכניסה לנשום עמוק כדי שהדיסאינפקציה תהיה יעילה... 800 איש נדחסו לחדר בגודל של 93 מטר. ואז סמל לורנץ הקנהולט היה מתניע את משאית האופל שלו ואדי הגזים היו מועברים בצינורות לתאי הגזים... בדרך כלל בתוך חצי שעה כל האסירים היו מתים... יכולת לדעת מי המשפחות כי הם החזיקו ידיים ולא היה להם לאן ליפול... תינוקות עדיין שכבו על חזה אמם... אחר כך השומרים היו נכנסים והורגים את מי ששרד ואסירים יהודיים היו מפנים את המתים לקבר המוני, לא לפני שהיו מחפשים זהב בפיהם של המתים".

וירת' אפילו קרא למבנה בשם מיוחד: קרן הקנהולט. ב-15 החודשים שבהם היה פעיל נרצחו בתוכו 434,500 אסירים. קונץ לא הכחיש מעולם את שהותו בבלז'ץ.

פגישת מחזור

אם לסמואל קונץ היה רק עוד קורט קטן של מזל, הוא היה מת בשיבה טובה בבית צמוד-קרקע עטוף בגינה פורחת בכפר בעמק ליד נהר הריין. אבל לקונץ לא היה המזל של פושעים נאצים אחרים. לרוע מזלו, הוא נשאר בחיים. אילו היה כבר מת, הוא היה מצליח במהלך הגדול של חייו: סימון שלוש שנים משנות העשרים שלו ולחיצה על כפתור המחיקה.

אדולף סטורמס, בן 90, מספר ארבע ברשימת הנאצים המבוקשים של מרכז ויזנטל, היה סמל אס-אס שהואשם בהשתתפות ברצח המוני של 58 עובדי כפייה יהודים ביער ליד הכפר האוסטרי דויטשה שוצן בסוף מארס 45'. העדויות עליו כבר נאספו והתביעה כבר הכינה כתב תביעה. נגד אריך שטיידטמן, בן 95, שנחשד בהשתתפות בהריגה בירי של אלפי יהודי לובלין, כבר התחילה חקירה באפריל. שניהם מתו בחודש האחרון.

לקונץ לא היה מזל כזה. בין אלפי המסמכים שאותם העבירו הרשויות האמריקאיות לידי התביעה הגרמנית במסגרת ההסגרה של ג'ון דמיאניוק, היו כלולים גם המסמכים על אחד העדים הפוטנציאליים במשפט, אזרח גרמני ושמו סמואל קונץ.

התובעים הגרמנים קראו את המסמכים והחליטו שקונץ ראוי לכתב אישום בפני עצמו. גם ג'ון דמיאניוק הבן ליבה את האש כשהתלונן על כך שהגרמנים מביאים אזרח אוקראיני מעבר לאוקיינוס האטלנטי, אבל לא שופטים את האזרחים שלהם, גם כשיש להם ראיות ברורות נגדם. הוא אמר שלדעתו גרמניה מנסה לנקות את עצמה ממקרי רצח המוניים.

קונץ מכחיש את ההאשמה שרצח עשרה יהודים במו ידיו, אבל התביעה הגרמנית טוענת שיש לה הוכחות ברורות למעשיו, וגם עדויות לכך ממשפטים שנערכו בברית המועצות אחרי המלחמה. במקום למות בשיבה טובה, סמואל קונץ, חצי חירש ועם קוצב לב, פתח את הדלת לשוטרים שסרקו את ביתו בחיפוש אחר עדויות לעברו. אלמונים זרקו צבע על ביתו, והוא ואשתו התלוננו בראיון בתחנת רדיו מקומית על כך שמישהו ריסס את המלה "רוצח" על קיר ביתם.

ואחרי שנים של אלמוניות מוחלטת, קונץ מצא את עצמו במקום השלישי ברשימת הנאצים המבוקשים בדו"ח השנתי של מרכז ויזנטל בירושלים, מתחת לדוקטור שאנדור קפירו, קצין הונגרי שנאשם ברצח של 1,200 אזרחים בנוביסאד וחי היום בדירה מול בית הכנסת בבודפשט, ומיליבוי אשנר, מפקד משטרת סלובנסקה פוז'גה בקרואטיה, שמילא תפקיד ראשי ברדיפתם וגירושם למוות של אלפי יהודים, צוענים וסרבים, שהרשויות באוסטריה מסרבים להסגירו לקרואטיה מסיבות שונות ומשתנות.

אבל מה גרם לתביעה הגרמנית, בניגוד לעמיתיה באוסטריה ובהונגריה שאינם עושים דבר כדי להביא למשפט נאצים בכירים, לפעול נגד דג רקק כקונץ אחרי שנים רבות כל כך? הסיבות הרשמיות הן דור חדש של תובעים, שהחליטו שהזמן לא עובד לטובתם ועכשיו הם מנסים להביא כל חשוד חי למשפט, מקצין בכיר ועד שומר זוטר, והגישה החדשה שלפיה רצח הוא רצח וגם אזרח זר שעבד בשירות הגרמנים יכול מעתה לעמוד מול כתב תביעה. אבל כדי למצוא את הסיבה האמיתית צריך לחזור אל הדו"ח השנתי של מרכז ויזנטל ואל מחברו, ד"ר אפרים זורוף.

יש עוד הרבה עבודה

זורוף נולד בניו יורק ב-48', והיגר לישראל בסתיו 70'. ב-78' הוא עבר ללוס אנג'לס לשנתיים כדי לאסוף חומר לעבודת הדוקטורט שלו על תגובת היהדות החרדית בארצות הברית לשואה והתמנה למנהל האקדמי של מרכז ויזנטל בלוס אנג'לס. קצת לפני שחזר לישראל, קיבל הצעת עבודה מהמשרד לחקירות מיוחדות בארצות הברית (גוף במחלקה הקרימינלית של משרד המשפטים, שתפקידו לעקוב ולחקור אנשים שעברו על החוק הבינלאומי או שהשתתפו בפשעים נגד האנושות). החודשיים התמשכו לשש שנים שבהן ישב זורוף בעיקר ביד ושם ואסף חומר ועדים נגד פושעים נאצים, רובם ממזרח-אירופה, שהתביעה האמריקאית הכינה נגדם כתבי אישום.

ב-86' הבין זורוף שהוא יושב על מכרה זהב ארכיוני. מאגר המידע של הצלב האדום לאיתור אנשים אחרי מלחמת העולם השנייה נמצא ביד ושם, ובו 16 מיליון כרטיסי מידע, שאיפשרו לו לראות לאן עבר כמעט כל פליט מזרח-אירופי. הוא עשה הצלבה עם פושעים נאצים שעליהם קרא בארכיונים של המוזיאון (הם לא טרחו לשנות את שמם מפני שלא חשבו שהרשויות ירדפו אחרי דגי הרקק של המחנות). זורוף החליט שהעבודה שלו חייבת לפרוץ את גבולות התביעה האמריקאית. הוא יצר קשר עם מרכז ויזנטל והציע להקים מרכז מידע על כל הנאצים בעולם, ולהודיע לכל המדינות האנגלו-סקסיות האחרות (קנדה, אוסטרליה ובריטניה) על הימצאותם של פושעים אלה בגבולותיהן. המרכז הסכים וב-1 בספטמבר התחיל זורוף בעבודה. ב-1 באוקטובר 86' הוא הגיש לממשלת אוסטרליה רשימה של 40 פושעים נאצים שגרים בתחומה.

בשנות התשעים, אחרי התפרקות הגוש הקומניסטי, עבר זורוף לעסוק בעיקר במדינות הגוש, אבל באותה תקופה חל שינוי במרכז, שגיבש מחדש את סדר העדיפויות שלו. "אנחנו אומנם נקראים על שמו של שמעון ויזנטל, אבל אין לנו קשר פורמלי אליו", אומר זורוף. "זה ארגון שהתחיל כארגון חינוך והנצחה ואז הפך לארגון פוליטי שנאבק באנטישמיות ובדה-לגיטימיזציה של ישראל. ציד נאצים הורד לעדיפות משנית".

זורוף, אם כן, נשאר אחד מציידי הנאצים האחרונים בפלנטה ולבטח הבכיר שבהם. מדי שנה, בדו"ח השנתי שהוא כותב, הוא מרכיב את רשימת עשרת הנאצים המבוקשים ביותר ונותן ציונים למדינות העולם על הדרך שבה הן רודפות נאצים ומנהלות נגדם הליך משפטי ממצה. בדו"ח של 2007 גרמניה קיבלה, לראשונה בתולדות הדו"ח (שיצא בפעם הראשונה ב-2002 ונקרא "אופרציית ההזדמנות האחרונה"), ציון נכשל.

אף אחד אינו מוכן לומר את זה בקול ואין דרך להוכיח זאת, אבל אין ספק שגרמנים רבים נעלבו מהציון. הגישה האקטיביסטית של לתבוע כל מי שהיה שותף לרצח (ולבטל בכך את טיעון ההגנה "רק מילאתי פקודות"), אפילו אזרחים זרים, התחילה ביום השואה 2007, היום שבו מפרסם זורוף את הדו"ח שלו מדי שנה. התובע הראשי לענייני נאצים בדורטמונד, אולריך מאס, היה כישלון מתמשך בחקירה ותביעה נגד נאצים עד 2007. מאז הגיש מאס תביעה אחרי תביעה. אנדראס ברנדל, שהחליף את מאס בשנה שעברה, פתח בחקירה שהקפיצה את קונץ למקום השלישי בדו"ח 2010. באותו דו"ח זכו שתי מדינות לציון A (הגבוה ביותר): ארצות הברית וגרמניה.

אחרי שזורוף מתאר בשיחת טלפון את קני המידה שלפיהם הוא מדרג את המבוקשים שלו (אם המבוקש היה מפקד בכיר, מה היה היקף הרצח ואם הוא השתתף ברצח), הוא מסביר את ההיטמעות של פושעים נאצים והיכולת שלהם לפתוח בחיים חדשים. "קודם כל ישנה האשמה של המדינה שבה הם חיים", אומר זורוף. "יש מדינות כמו אוסטריה ששלושים שנה לא הביאו פושעים נאצים לדין, שזה נתון שלא ייאמן, אבל אפילו בגרמניה, מדינה שיש בה רצון פוליטי ושמביאה פושעים למשפט פלילי ולא אזרחי, לא קם בן אדם חדור מוטיבציה שהחליט שהוא עורך מסע צלב נגד הנאצים ובעד הצדק. אז נכון שבגרמניה העריכו את ויזנטל הרבה יותר מאשר באוסטריה, אבל זה מפליא בעיני שלא קם ויזנטל גרמני.

"בפן האישי צריך לזכור של-99.9 אחוז מאלה שרצחו יהודים לא היתה אישיות קרימינלית או פסיכוטית מובהקת. מעטים מאוד מהם התאבדו, מעטים התמכרו לסמים ובודדים הסתבכו עם החוק. מדובר באנשים שגדלו על מורשת אנטישמית ושהגיעו ממקומות שממילא לא התבלטו בשמירה על זכויות האדם, והגרמנים והאוסטרים ייצרו עבורם נסיבות היסטוריות וגיאו-פוליטיות שבהן הם היו מקבלים הטבות על רצח של יהודים ועונשים כבדים על הצלתם. אז הם נטמעים באוכלוסייה והשכנים לא שואלים שאלות, כי מי רוצה לקשר בין הטרגדיה הנוראה הזאת, הרוע המוחלט, לשכן הנחמד שלו?

"וישנן גם המשפחות עצמן, שזה החלק הכי קשה בעבודה שלי, לעמוד מול קרובי המשפחה ולהודיע להם שהאב הוא מפלצת והם מנסים לשכנע אותי שהוא לא רוצח ומעולם אפילו לא שמעו אותו מתבטא בצורה אנטישמית, שזה כנראה נכון וכנראה שהוא רוצח של נסיבות מסוימות, אבל הוא עדיין רוצח.

"אני גם לא חושב שהם חיים את העבר שלהם. כמו הניצולים, להבדיל אלפי הבדלות, הם רצו רק להסתכל קדימה כי זו היתה הדרך היחידה לשרוד ובגלל זה הם הלכו למקומות עם תרבות ושפה אחרת. בעשרים השנים האחרונות השואה נכנסה לתרבות הפופולרית ועדיין אף פושע נאצי לא יצא ואמר 'אני מצטער. עשיתי את מה שעשיתי כי הייתי צעיר, או כי חשבתי באמת שהיהודים היוו איום'. ארבעים שנה שאני מתעסק עם השואה ומעולם לא שמעתי פושע נאצי אחד מביע חרטה. אנשים בלי מצפון חיים חיים ארוכים יותר".

זורוף רוצה שקונץ יירקב בכלא, בתא קטן שבו יהיה לו מספיק זמן לחשוב על כל מה שעשה. הוא לא קונה את הגיל של הפושע כסיבה שבגללה לא צריך לתבוע אותו ("אם מסתובב בגרמניה רוצח סדרתי בן שמונים הם לא יתבעו אותו?" הוא שואל). הזמן, לדעתו, לא מפחית מהאשמה, הזקנה לא מחפה על הרצח, הוא מרגיש מחויבות לקורבנות היהודים, הצוענים וההומואים, והוא רוצה לשלוח מסר מרתיע שברדיפה אחר רוצחים נאצים טחנות הצדק יכולות לטחון בהילוך אטי ממש.

מה תעשה בעוד חמש-עשרה שנים, כשבאמת כבר לא יחיו פושעים נאצים?

זורוף צוחק. לפני כמה חודשים הוא פירסם את הספר "מבצע ההזדמנות האחרונה - המסע של אדם אחד להביא לצדק פושעים נאצים", מעין ספר סיכום (הספר יצא באנגלית, צרפתית, פולנית וסרבית, אבל שום מו"ל ישראלי עוד לא חשב שכדאי לתרגמו לעברית). "יש עוד הרבה עבודה", אומר זורוף, "כל המדינות הללו שלא רודפות אחרי הנאצים כדי לא למקד תשומת לב לפעילות של בני ארצם בתקופה הנאצית, עסוקות עכשיו בניסיון לקשר בין הפשעים הנאציים לפשעים של המשטר הקומוניסטי. זה מסכן את המורשת של השואה ומעוות את הנראטיב שלה. אנחנו מדברים על מדינות כמו ליטא, שבה הרגו פשוטי העם והאינטלקטואלים 212 אלף מתוך 220 אלף היהודים שחיו שם. יש עוד הרבה עבודה".

זוג זקנים ברחוב

אחרי שסיפרתי להרמן הק על הזהות של השכן-בעל הבית שלו, יצאתי לשוטט בפסטורליות של אוברבאכם. בתים צמודי-קרקע, בריכות גומי בחצר ולידן נדנדות, מכונית שנייה יפנית. גלויה של מעמד בינוני משועמם עם כנסייה ובית קברות במרכזה. שאלתי על קונץ בבית המרקחת, בסניף הדואר והבנק, בחנות לכלי גינה. אף שרוב הצריכה התקשורתית כאן מסתכמת בקריאה של החלק המקומי בעיתון ("יורגן בן ה-13 עלה לגמר אליפות הטיסנים"), אף אחד לא ידע דבר על קונץ. כשאמרתי להם במה קונץ חשוד, הם הביעו תדהמה קלה ופנו אל הלקוח הבא.

ריטה הרוקחת אמרה לי שמה שבאמת צריך לחקור זה את ההיסטוריה המודרנית של העם הגרמני ואיך הם לא הקיאו את הקונצים שלהם כבר לפני 15 ו-30 שנה, כשהתירוץ של הגיל לא היה קיים. המוכר בחנות לכלי הגינה אמר לי שיש דברים יותר טובים לעשות מאשר לרדוף אחרי זקנים בני תשעים ושקונץ תמיד היה לקוח למופת. הלוואי שכל הקונים היו כמוהו, הוא אמר. הוא בוכה כל לילה, אמר לי בעל המכבסה, זה העונש שלו, לחיות עם הסוד, להתחבא במשך חיים שלמים, לדאוג שאף אחד לא יידע מי אתה באמת. גרמניה החדשה, רחמנים בני לא רחמנים.

אחרי הסיבוב חזרתי לביתו של הק. הוא ישב ליד השולחן במטבח ומולו אשתו. שניהם עישנו בשרשרת. הוא גלש באייפון וקרא את הפרטים החדשים על השכן. היא ישבה מול המחשב הנייד וגילתה פרטים חדשים על בעל הבית. "הבת שלי פעילה מאוד נגד הנאצים", היא אמרה לי. "אני לא יודעת מה להגיד לה כשתחזור מהחופשה". שניהם תיבלו כל משפט שלהם בגרסאות שונות של הלם: "לא ייאמן", "ויי, ויי, ויי" ו"זה לא יכול להיות". הבעיה שלנו הגרמנים, אמר הרמן הק, היא שאנחנו אוהבים לטאטא הכל מתחת לשטיח.

יצאתי מהבית ופניתי ימינה. בית מספר 19 הוא בית נורמלי לחלוטין. גדר לבנה, שני פחי זבל, תיבה אחת למכתבים ואחת לעיתון, חמש מדרגות, שביל ועוד חמש מדרגות שמובילות לקוטג' דו-קומתי עם גג רעפים בצורת פירמידה, שממנו מציצים חדרי הקומה השנייה. השם היה כתוב על פעמון הכניסה. הגינה היתה עשויה לתפארת. פרחים בשלל צבעים שהזמינו תריסרי דבורים לחוג סביבם, פקעות בצל ושיחי תבלינים, הכל בסדר מופתי, הכל גזום עד הסנטימטר האחרון. וילונות לבנים מעוטרים כיסו את החלונות הגדולים שעל אדניהם ישבו עציצים רבים. בשלב מסוים הוסט הווילון בקומה השנייה והבן של סמואל קונץ סימן לי בתנועות ידיים להסתלק. קראתי לו לרדת והוא שלף אצבע משולשת ונעלם.

פתאום הופיע זוג זקנים במורד הרחוב. היא הלכה זקופה וקצת לפניו, בז'קט צמר דק וארוך בצבע בז' וחצאית כחולה ומשקפי ראייה מרובעים. הוא הלך אחריה, כפוף, נעזר במקל הליכה ולבוש במכנסיים שחורים, ז'קט אפור מעל חולצת משבצות כחולה-אדומה, שהיתה מכופתרת עד הכפתור האחרון. אפשר לדבר איתכם, שאלתי. אין על מה לדבר, אמרה האשה באסרטיביות ומשכה בידו של סמואל קונץ. הם המשיכו ללכת. הסתובבתי ואמרתי בקול "אתם יודעים, אני יהודי". קונץ עצר, הסתובב על מקומו באטיות ובחן אותי רגע ארוך, עד שאשתו משכה בידו והובילה אותו במעלה המדרגות, לכיוון הבית, אל הדרך החדשה שבה ייהרס פרויקט חייו.*


בלז'ץ כך פעל מחנה ההשמדה

בעת הפעלתו כלל סגל המחנה 20-30 גרמנים, אנשי אס-אס בתפקידי פיקוד ומנהלה, ועוד 90-120 אוקראינים, אנשי טרווניקי - שבויי מלחמה סובייטים שהתנדבו לשרת את הגרמנים.

תחילה היו בבלז'ץ שלושה תאי גזים, בצריף שגודלו 12X8 מטר. הצריף היה בנוי קירות כפולים, וביניהם שכבת חול לאיטום, וחולק לשלושה חדרים, כל אחד בגודל 8X4 מטרים. הרצפה וקירות תאי הגזים, עד לגובה מטר, היו מכוסים פח. הדלתות היו עשויות עץ חזק כדי שיעמדו בלחץ מבפנים. לתוך תאי הגזים חוברו צינורות.

בסוף פברואר 42' נעשו ניסויים בתקינותם של תאי הגזים וביעילותם. קבוצות של יהודים הובאו מהעיירה לוביצ'ה קרולבסקה והוכנסו לתאי הגזים. הגז, חד תחמוצת הפחמן, הובא במכלי מתכת והוזרם פנימה דרך הצינורות. באותה הפעלה ניסיונית נרצחו גם היהודים שהועסקו בהקמת המחנה. במהלך הניסויים הותקן מחוץ לתאי הגזים מנוע דיזל של 250 כ"ס: הוא הזרים את חד תחמוצת הפחמן לתוך תאי הגזים, והבאת מכלי גז הופסקה.

ב-17 במארס 42', לאחר השלמת הניסויים, החלו בהשמדת ההמונים. בסך הכל נרצחו בבלז'ץ כ-600 אלף נפש, רובם ככולם יהודים, ועוד מאות או אלפים אחדים של צוענים.

(מקור: יד ושם)



סמואל קונץ ברחוב ליד ביתו. אחרי שנים של אלמוניות הופיע במקום השלישי ברשימת הנאצים המבוקשים של מרכז ויזנטל


הכפר אוברבאכם. ממשכורתו כעובד מדינה חסך קונץ את הכסף לקניית בתים בכפר




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת