טלוויזיה נוהגת לעוות אנשים. יש כאלה שהיא ממש מענישה. אליזבת מוס, למשל (שמגלמת את פגי אולסן, המזכירה שהפכה למנהלת קריאייטיב זוטרה), נראית כמעט ההפך הגמור מבת דמותה הטלוויזיונית בסדרה "מד מן". "מד מן", בוודאי נתקלתם בשם הזה. אחרי הכל מדובר בסדרה הטובה ביותר של חמש השנים האחרונות, המשפיעה והמדוברת ביותר בעולם מאז "הסופרנוס". טוב, אז בעניין מוס: קודם כל, היא רזה בהרבה. עגלגלה על המסך ואילו בחיים כמעט גרומה. וגם יפה בהרבה מפגי אולסן, חיונית יותר ממנה, סרקסטית ומשעשעת, סקסית מאוד והאפקט של הפער בין הדמות שהיא מגלמת לבין המפגש עמה פנים מול פנים גובל ללא צל של ספק בזעזוע.

צילום ContourPhotos / Gettyimages/ Jeff Riedel

ג'ון סלאטרי לדוגמה (רוג'ר סטרלינג, השותף ההולל ובעל המזג הילדותי במשרד הפרסום "סטרלינג-קופר-פרייס-דרייפר"), נראה מבוגר יותר במציאות, אבל גם גבוה וחטוב בהרבה. הוא גם שנון מאוד, בדומה לדמות שהוא מגלם - דבר המעורר הקלה במקצת - מכיוון שכמעט אין דבר מאכזב יותר מפגישה עם שחקן, שבה מתחוור כי אותה דמות מושחזת לשון שהוא מגלם היא פועל יוצא של מלים שכתב לו מישהו חתיך הרבה פחות ממנו. מישהו א-לה סירנו דה-ברז'רק, כזה.

ל"מד מן" יש את הסירנו דה-ברז'רק שלה. אבל אחד עם סוף טוב. אחד שמנצח בסוף וכל הנשים הכי יפות בטלוויזיה מדברות עליו בהערצה בגלל כתיבתו הנפלאה, וגם בגלל שהוא הבוס, כנראה. קוראים לו מתיו וויינר, אבל כולם מתעקשים לקרוא לו "מאט" - גם כדי לשדר איזו משפחתיות נעימה שבה הכל מכנים זה את זה בכינויי חיבה; אבל גם, במידה מסוימת, כדי לרמוז על כך שהאיש ששולט בכל פרט ממש בהפקה וביצירת הסדרה, מסתיר צדדים אחרים באישיותו: צדדים דיקטטוריים, אולי (כפי שכולם רומזים); צדדים אובססיביים; וצדדים לא נעימים אחרים בהתנהגות - בדומה מאוד לדמות הראשית שיצר בסדרה, זו של דון דרייפר, במקור דונלד.

קיצורי חיבה אינם עדות לחיבה בהכרח וגם מאט וויינר בעצמו אינו נוהג בהפקרות בתיאור החיבה בין האנשים שעושים את הסדרה. "אנחנו כמו משפחה", הוא אומר, "אבל משפחה עם בעיות". וויינר, בכל מקרה, אינו מע?ות. הוא אדם מורכב, שההצלחה בהחלט שינתה אותו, אבל איך אפשר לא להשתנות, כשאתה עומד נוכח התגשמותם של כל חלומותיך האישיים, המקצועיים והכלכליים הנועזים ביותר?

אבל יש גם מקרים אחרים. מקרים של עיוות יוצא דופן - לטובה. עיוות של חסד, ואולי חסד מעוות. אנשים שהטלוויזיה גורמת להם להיראות יפים יותר, חכמים יותר, מורכבים יותר, לבביים יותר, אביריים יותר. דגם משופר להפליא של עצמם האמיתי. אחרי מישהי כזאת נסעתי בשבוע שעבר את כל הדרך הארוכה ללוס אנג'לס (בשדה התעופה בלוס אנג'לס ביצע עובד ניקיון פעולה משונה שטרם ראיתי - הוא התיז תרסיס הברקה על ספרים בכריכה רכה ושיפשף בהקפדה, כדי שעטיפות הכרומו ייראו מצוחצחות, נוצצות. זה היה מוזר ומפעים. מרגש ומדכא. מסעיר ומצמית. קצת כמו פרק של "מד מן"). נסעתי עד לוס אנג'לס רק כדי לגלות שהיא שייכת לקבוצת האנשים שהטלוויזיה עיוותה לטובה - שהשקר עושה עמם חסד, שקופסת האשליות היא המקום שבו היא צריכה להתגורר בדרך קבע, ולו מהסיבה שמציאות כוזבת היא החלום היחיד שראוי לאדם לעשות מאמץ שלא להתעורר ממנו.

לאשה הזאת קוראים ג'נוארי קירסטן ג'ונס, אבל כולם מכירים אותה בתור בטי דרייפר, אשתו של דון, או אולי בתור "הכפילה של גרייס קלי"; גרייס קלי שהופיעה על שער "ואניטי פייר" בחודש אפריל השנה, חצי שנה אחרי שג'נוארי ג'ונס הופיעה על שער "GQ". גרייס קלי היתה, טוב... גרייס קלי, וג'נוארי ג'ונס לבשה מעיל עור שחור, פתוח משני צדדיו, חושף את שני החלקים הפנימיים של שדיה הלבנים וגולש עד למטה, כמעט עד לשקע הקורקבן. היא הרכיבה משקפי שמש וחייכה חיוך שגרייס קלי לא נידבה כנראה אפילו לנסיך רנייה בערב חג ולנטיין הקדוש. "The lady is a tramp", ניבא פרנק סינטרה את העתיד.

טוב, אז נסעתי בעקבותיה, מכיוון שכבר מהפרק הראשון חשבתי לעצמי את מה שאנשי "גלובוס הזהב" חשבו במשך השנתיים האחרונות ואנשי פרס "אמי" (המקבילה של האוסקר בתעשיית הטלוויזיה) הסכימו ביניהם עליו השנה: שהתפקיד של בטי דרייפר (השנה עודכן שמה לבטי פרנסיס, משנישאה לג'ון פרנסיס, לאחר גירושיה מדון) - עקרת הבית הנוירוטית מהפרברים; הרעיה הילדותית, הקפריזית והמסוכסכת תדיר עם החיים ועם עצמה - הוא לא רק תפקיד חייה של העלמה ג'ונס, אלא גם אחד מהתפקידים המשוחקים טוב ביותר בכל התפקידים הנשיים הראשיים, בכל סדרות הדרמה של השנים האחרונות. בטקס האמי ב-29 באוגוסט, יתברר אם היא זכתה בפרס שמגיע לה בצדק, או שהיא תסתפק בתמונת שמלת נשף נוצצת נוספת על השטיח האדום ובתרגול החיוך החמוץ השמור למפסידים. כך או כך, הפרס מגיע לג'נוארי ג'ונס. בזכות ולא בחסד. מעוות.

גברת עם אטיטיוד

"מד מן", שמשודרת בישראל מ-2007 (בימים אלו משודרת בהוט 3 העונה הרביעית, כל שבת ב-22:00), היא אמנם "סדרה על דון דרייפר", כפי שאמר מאט וויינר (שאמר גם: "יש הרבה קווים מקבילים בין דון דרייפר לביני. במידה רבה, הסדרה הזאת היא עלי"), אבל לפחות בעונות השנייה והשלישית היא היתה לא פחות מכך סדרה על בטי דרייפר - אם ילדיו, רעייתו הנבגדת, הדוגמנית שוויתרה על הקריירה באיטליה כדי להינשא למנהל היצירתי הצעיר והמבטיח, כדי לגלם את תפקיד חייה: עקרת הבית המושלמת מהפרברים. עקרת בית שבמקרה של "חלון פנורמי", למשל - סרטו של סם מנדז, שממוקם באזורים גיאוגרפיים, תרבותיים, היסטוריים ונפשיים דומים ל"מד מן" - גילמה קייט ווינסלט. תפקיד מושלם כמעט, של שחקנית מושלמת, בסרט מושלם, ועדיין, ג'נוארי ג'ונס משחקת יותר טוב את בטי דרייפר מקייט ווינסלט את אפריל ווילר, ו"מד מן" היא סדרת טלוויזיה טובה בהרבה ממה ש"חלון פנורמי" היה בתור סרט קולנוע.

אני מניח שהקורא מבין בשלב זה כי אני מנסה להגיד שג'נוארי ג'ונס היא אחת משחקניות הטלוויזיה הטובות ביותר של זמנה, והיא קנתה כבר את מקומה הקטן בהיסטוריה של הטלוויזיה, כשם שאידי פאלקו קנתה את מקומה באותו נצח בדיוק על גילום דמותה של כרמלה סופרנו.

צוות "מד מן" בעונה הרביעית. בלטה בהיעדרה מהמפגש: כריסטינה הנדריקס (משמאל), האשה הסקסית ביותר בעולם לפי "אסקווייר"

ג'ונס רק בת 32, אבל כבר כוכבת גדולה מאוד בתעשיית הטלוויזיה. עניין מוזר באמריקה הוא שכוכבי הקולנוע ממוקמים תמיד בהיררכיית התהילה לפני כוכבי הטלוויזיה הגדולים ביותר. יכול ג'ון האם (שמגלם את דון דרייפר) להיות הגבר הכריזמטי, המוכשר, יפה התואר והרב-גוני ביותר בטלוויזיה באמריקה כרגע (ומועמד לשני פרסי "אמי": על תפקידו הדרמטי הכביר ב"מד מן" ועל תפקידו הקומי המצוין בהופעות האורח ב"רוק 30", בתור החבר החתיך והטיפש של ליז למון/טינה פיי), ועדיין להיחשב לכוכב הרבה פחות גדול משחקן קולנוע חיוור כמו שאיה לבוף ("רובוטריקים" כלשהו), או פקק השעם סתום ההבעה, האוסטרלי סאם וורת'ינגטון ("אווטאר" ו"התנגשות הטיטאנים") למשל.

כך גם לגבי ג'ונס, ללא ספק השחקנית הצעירה המרשימה ביותר בקבוצת הגיל שלה בטלוויזיה, ואחת הנשים היפות באמריקה, אבל מי שנחשבת לכוכבת הרבה פחות משמעותית בארצות הברית ממיני דרייבר, למשל, שחקנית עם נוכחות קולנועית נמוכה יותר משל עלי מרווה ונשיות מעוררת תיאבון פחות מפשטידת שמיר קצוץ. ומכאן, שכאשר ג'ון האם, בן 39, נשאל על מסלול הקריירה של ג'ורג' קלוני ועל השוואה אפשרית ביניהם, הוא מתייחס לעניין בטון צוהל, כאילו היה מדובר במחמאה הגדולה ביותר שקיבל מעודו. אבל האמת היא שהתפקיד שהאם עושה במשך שלוש שנים וחצי, טוב בהרבה מהתפקיד שעשה קלוני ב"אי.אר" במשך עונה אחת, וכנראה גם תפקיד שקלוני אינו מסוגל לגלם טוב יותר, בטח לא לאורך זמן.

גם ג'ונס נושאת עיניה לקולנוע בתקווה גדולה, כמעט בתחינה, וכצעד ראשון להגשמת הפנטזיה היא בוחרת במסלול של אימוץ מניירות של טאלנטית בלתי נסבלת, הרבה לפני שמישהו בתעשיית הקולנוע גרם לה אפילו פעם אחת להרגיש כזאת באמת.

אל אולם הכנסים וההקרנות ב"אולפנים המרכזיים של לוס אנג'לס" - מקום שבו מצולמות עיקר הסדרות הבולטות שמופקות בעיר ונתח נאה של סרטים - היא נכנסה שישית במספר בסדר המרואיינים, אחת לפני האחרון, ג'ון האם; זו עדיין הסדרה שלו, עם כל הכבוד לבלונדינית. על ראשה מונחת ברישול מגבעת בהירה, לגופה שמלה כחולה דקה - פשוטה וקלאסית, שהחמיאה מאוד לכתפיה הדקות, שמביניהן נמתח צוואר ענוג להפליא, תכשיטים במשורה, להוציא שתי טבעות, והיא היתה מאופרת בחוסר דיוק כמעט אותנטי, אבל עניין זה ניתן לייחס לעובדה שהיה זה יום צילומים ושבדומה לאחרים, גם היא הוזעקה מהסט למפגש עם העיתונאים. היא נעלה נעלי עקב גבוהות באופן מוגזם, בהן טופפה בצעדים ארוכים ומהירים שכמו שידרו לסובבים "בואו ניגש לעניין ונגמור עם זה כבר".

היא רזה בהרבה ממה שנראה בטלוויזיה. כמעט שדופה. פניה היו נוקשים, אולי אפילו מעט זעופים, והיה נדמה כי אם היה צורך לסכם את הכל בשלוש מלים, הן היו "גברת עם אטיטיוד". הנה נכנסת לחדר חתיכת גברת עם אטיטיוד. ועדיין, ללא צל של ספק, אשה בעלת נוכחות עתירת רושם; אשה שמשיקים בשמה אלף ספינות ויוצאים למלחמה בטרויה.

אני מתעכב במקצת על האטיטיוד - או על מראיתו של זה - גם מכיוון שהוא בלט לרעה בהשוואה לגישה של כל השחקנים האחרים. שהרי אפילו "מד מן" בכבודו ובעצמו, מאט וויינר (שהיה גם תסריטאי בכיר ב"סופרנוס", שעל קווי הדמיון הרבים בינה לבין "מד מן" אפשר לכתוב אנציקלופדיה) היה לבבי להפליא, נוח לשתף פעולה וגלוי לב; טוב, לפחות עד לרגע שבו המטומטמת מברזיל שאלה אותו על צניחת הרייטינג של "מד מן" בהדרגה מאז הפרק הראשון של העונה הרביעית.

"אני לא יודע מה זה רייטינג. אני לא יודע איך מודדים רייטינג", איבד לפתע וויינר את קור רוחו (ולחשוב שהברזילאית הקדימה לשאלתה את המחמאה "אני אישית חושבת ש'מד מן' היא סדרה איומה מצוינת!") ונדד להשוואה מופרכת בין הרייטינג של "אמריקן איידול" לזה של "מד מן", וטען כי באמריקה יש 250 מיליון מכשירי טלוויזיה ואם רק 12 אחוז מבעליהם צופים ב"אמריקן איידול", לעומת 3.4 שצופים ב"מד מן", זה אומר ש"אף אחד לא צופה בשום דבר בעצם. בטח לא ב'אמריקן איידול' ובטח לא ב'מד מן'". ובקול נשנק כמעט הוא הוסיף: "אני מקווה שאני לא נשמע דפנסיבי מדי", בשפת הגוף הכי מתגוננת בעולם, וסיפר סיפור לא-קשור-לכלום על אנשים שפוגשים אותו ברחוב לפני כריסמס ומספרים שהם קנו מארז די-וי-די של כל העונות לבני משפחתם למתנת חג.

צילומים: אי-פי, אימג' בנק / Getty Images

רגע לפני שהכל קורס ונדמה היה שוויינר עומד להזמין את הברזילאית לצאת לחניה ולגמור את זה כמו שני גברים, אמרה הברזילאית, "לא התכוונתי, חלילה, לתקוף אותך" ומאט שב לעשתונותיו, וחזר לדבר בהתפעלות על ההשפעות של קלוד שברול ושל ז'אן לוק גודאר על הכתיבה ועל החזון שלו.

כאן יש לשוב לג'נוארי ולעניין טורד המנוחה ההוא עם האטיטיוד. אטיטיוד שנתפס בעיני הכל כבעייתי, לא רק בגלל המקורות הקודמים להשוואה שהונחו בפני 38 העיתונאים מרחבי העולם (האם הזכרתי כמה יפה, זוהרת ומאוד אינטליגנטית היתה אליזבת מוס?), אלא גם משום שעם כל הכבוד להיותה שחקנית הדרמה הכי מדוברת בטלוויזיה בארצות הברית, זו עדיין רק טלוויזיה. ונכון שהסדרה - שמתרחשת בניו יורק של שנות ה-60 - מצטלמת בלוס אנג'לס, אבל לוס אנג'לס היא לא תמיד הוליווד, גברת ג'ונס. וסייקוס פולס, בדרום דקוטה - עיר הולדתך שעזבת בגיל 18 כדי לדגמן בקטלוגים של "אברקרומבי אנד פיץ'", אחרי תקופה שבה עבדת בדוכן גלידה - היא אפילו פחות הוליווד מלוס אנג'לס של הטלוויזיה ושל AMC, רשת הכבלים העולה אבל המאוד-מאוד קטנה בסך הכל. אז טלי קורה מבין עינייך וכו'. ותסירי את הכובע הזה כשאת מתיישבת לשולחן. אה, הנה, הסירה אותו. באמת יפה מצדה.

בניו יורק, לשם הגיעה בגיל 18, היא דיגמנה מעט. בעיקר לקטלוגים. הכסף מ"אברקרומבי" היה הכנסה נאה שעזרה לה להעביר כמה שנים לא קלות בתחילת דרכה כשחקנית, ולא לאבד סבלנות בתור הסיזיפי לאודישנים. בשנים הראשונות היא לא קיבלה אף תפקיד משמעותי, והיתה מוכרת בעיקר בתור החברה הדוגמנית הלוהטת של אשטון קוצ'ר, שיעץ לה בכלל לוותר על משחק, מכיוון ששם לא תמצא את עתידה. הוא כבר הצליח אז ב"מופע שנות ה-70", וממרום שבתו וניסיונו פסק שמוטב לה שתעשה משהו מועיל עם חייה, למשל, שתמשיך לדגמן.

חודשיים לאחר מכן ג'ונס כבר נפרדה ממנו, ואף התחילה לקבל תפקידי אורח קטנים מאוד בסדרות טלוויזיה ("חוק וסדר") ובסרטים ("סדנה לעצבים", "אמריקן פאי: החתונה", "כולנו מארשל"), הופיעה מדי פעם במגזיני גברים בתפקיד אשה שחשוב להראות תמונה שלה בביקיני, ולשם כך היא זוכה בתואר פיקטיבי כלשהו, כמו "נערת מקסים" (המגזין), או שובצה ברשימת מאה הנשים הכי סקסיות בעולם של מגזין אחר, וכך הופכת למה שמכונה בעגה זולה במקצת, "בייב". זו בהחלט נקודת פתיחה סבירה למי שרוצה להיכנס לתודעה. ברגע שאת מתחילה להופיע ברשימות של בייבז, הסיכוי שלך למצוא סוכן שישיג לך אודישנים טובים יותר, משתפר; השם שלך מתגלגל על יותר לשונות, התמונה שלך מודפסת ביותר מגזינים והצלחת לצאת מסייקוס פולס, דרום דקוטה (הנה מקום שלא תקראו עליו באף מדריך תיירות לאמריקה) ולהתמקם על איזה מדף של התודעה האמריקאית. משם, הדרך לאנשהו, הרבה יותר קצרה. גם לשום מקום, דרך אגב. אבל זה, כמובן, איננו הסיפור שאנחנו מספרים.

לא ולא ועוד לא

הסיפור המושלם של ג'נוארי ג'ונס נפתח ביום שבו מציעה לה הסוכנת שלה לעשות אודישן לפיילוט ל"מד מן". והנה, כאן במעטפה, היא תמצא כמה עמודי תסריט למבחן הבד, לקרוא בפני מאט וויינר ואלן טיילור, שהוא הבמאי של פרק הפיילוט, וגם מי שביים כמה מהפרקים הכי טובים של "הסופרנוס". התפקיד שאת צריכה ללמוד הוא של אשה צעירה בשם פגי אולסן, המזכירה של הדמות הראשית, דון דרייפר. מה יש לך להפסיד?

ג'ונס היססה. היא אמנם שמעה טובות ורבות על וויינר, אבל AMC אינו ערוץ כבלים מצליח. הוא מתחרה ב-TMC של טד טרנר, ומשדר בעיקר קלאסיקות קולנועיות, ומה הסיכוי שסדרת דרמה תזכה להצלחה בערוץ כל כך שולי? אבל היא ניגשה לאודישן. ונכשלה. וויינר חשב שהיא יפה מדי ברגע שנכנסה לחדר, הודה לה על זמנה ואמר שישמור על קשר, כי יש לו רעיון לתפקיד אחר בשבילה. היא אמרה "כמובן", אבל ידעה שאלה מלים ריקות. מנומסות, אבל ריקות. היא לא תשתתף בסדרה "מד מן", שעליה שמעה רק שהיא עוסקת ביום-יום העסקי, התרבותי והחברתי בעולם של ראשית תור הזהב של תעשיית הפרסום, שחלק גדול מהמשרדים הבולטים ביותר בה היו ממוקמים בשדרות מדיסון בניו יורק ומכאן "מד מן" - גברים משוגעים וגברים משדרות מדיסון. חינני, אין מה לומר.

אבל וויינר דווקא היה רציני. הוא הסתובב עם התסריט כבר חמש שנים וניסה למצוא לו בית. הדלת הראשונה שדפק עליה היתה של HBO, חברת הכבלים הנועזת, שהגדירה מחדש את הסטנדרטים של עשיית טלוויזיה בסדרות ששידרה בשני העשורים האחרונים ("קרניבל", "הסמויה", "דדווד", "סקס והעיר הגדולה", "עמוק באדמה"). אבל HBO אמרו לא.

זו ללא ספק התשובה השלילית הכי גרועה בתולדות הערוץ, הידוע בהחלטותיו הטובות ובבחירותיו האמיצות. תשובה שיש הטוענים עתידה לשנות את מפת יחסי הכוחות בתוך ערוצי הטלוויזיה בכבלים ולנגוס בכוחה של HBO שהפכה, פשוט, לחזקה ולגדולה מדי, עם יותר מדי הצלחות ויותר מדי לקוחות משלמים (בארצות הברית, המודל המקובל לצפייה בכבלים הוא של רכישת ערוצים א-לה-קארט, כלומר, הלקוח מרכיב מעבר לחבילת בסיס מאוד סטנדרטית את רשימת הערוצים שלו בכבלים).

וויינר שמע "לא" גם משואוטיים (שעבדו במרץ על "דקסטר"), ואפילו FX ("המגן") הראו לו את הצד השני של הדלת. הוא הבין שטובה לא תצמח מהתסריט הזה בעת ההיא (לרשתות הגדולות הוא לא פנה; זו סדרה שכמעט בלתי אפשרי להפיק בהתאם לחזון האמנותי שלו, בדרך שבה מתנהלת התחרות על הרייטינג במגרש המרכזי של הטלוויזיה המסחרית בעולם) וקיבל את הצעת העבודה של דיוויד צ'ייס, יוצר "הסופרנוס", להצטרף לצוות כותבי התסריטים. לוויינר יש שני ילדים קטנים להאכיל ומשכנתה לשלם. ההזדמנות שלו ושל דון דרייפר עוד תגיע.

צילומים: אי-פי, אימג' בנק / Getty Images

ובסוף היא הגיעה, והצטלבה עם הזדמנויות של עוד הרבה מאוד אנשים שחייבים לסדרה הזאת לא פחות ממה שהיא חייבת להם על הצלחתה. ג'ון האם, למשל, ש-15 שנה קודם לכן עזב את ניו יורק בדרכו ללוס אנג'לס, עם 150 דולר בכיס ועם חלומות על תהילה והיה ברמן ומלצר ועבד במוסך ואכל לא מעט קש אפילו באודישנים לפרסומות, עד שפגש בוויינר, שידע בשלב מאוד מוקדם ש"יש לנו את האיש שלנו. ג'ון האם נולד להיות דון דרייפר. בדיוק ככה דמיינתי את דון כשכתבתי את הסדרה".

ההזדמנות של וויינר ושל "מד מן" הגיעה דווקא מהכיוון הבלתי-צפוי של רשת AMC, והוא קפץ עליה למרות שהיה כאן סיכון אדיר; אם הסדרה תיעלם בערוץ הקטן, וויינר לא יקבל הזדמנות שנייה לעשות את הסדרה שהוא חולם עליה כבר עשור. הוא לקח את התקציב לפיילוט ועשה אותו, והוא התקבל בהתלהבות אדירה על ידי האנשים ב-AMC, שנתנו לו אור ירוק.

"ההסכם שלי איתם הוא פשוט", מספר וויינר, "הם נותנים לי חופש אמנותי בלתי מוגבל, ואני לא חורג להם בסנט מהתקציב". אל יקל נא הדבר בעיניכם. עבור שני הצדדים מדובר בעסקה שקשה מאוד לעמוד בתנאי היסוד שלה. רשת רוצה מעורבות ושליטה מקסימלית. ויוצר ומפיק (וויינר הוא גם מפיק ראשי) תמיד זקוק לעוד כסף כדי לממש את החזון האמנותי שלו. וויינר מעקם לפעמים את האף, למשל, כשהוא מספר שהוא צילם את פרק הפיילוט בדיוק בתקופה שבה סם מנדז צילם בניו יורק את "חלון פנורמי"; מנדז העמיד בגרנד סנטרל של שנות ה-50 סצנה עם 800 ניצבים בחליפות שנתפרו במיוחד עבור הסרט, וגרם לוויינר ששמע על כך כמעט לפרוץ בבכי. "אנשים מתלוננים שאנחנו מצלמים בעיקר בתוך הסטודיו. כן, בטח, הייתי רוצה לצאת החוצה ולצלם. אבל יהיה לזה מחיר". והמחיר הוא החופש לכתוב את סדרת הטלוויזיה שאתה רוצה, ולא לשמוע כל רבע שעה הערת בימוי או תסריט מאיזה שמוק בחליפה שדואג לאינטרסים של הרשת.

שבוע לפני צילום הפיילוט צילצל וויינר לג'נוארי ג'ונס ואמר שהוא רוצה שתבוא לגלם את בטי דרייפר, רעייתו של דון. ג'נוארי שמחה בהתחלה - אין צורך באודישן. "ראיתי מספיק", הוא אמר לה. "מה השורות שלי?" היא שאלה. אין שורות, הסביר וויינר. את צריכה לישון במיטה כשדון דרייפר נכנס בסצנת הסיום לביתו, הוא נושק ללחייך ונכנס למיטה לישון, וכך מבינים הצופים שהאיש הזה, שלאורך כל הפרק התנהג כמו רווק הולל, הוא בעצם איש משפחה. פניה של ג'ונס האפירו.

"אני לא יודע איך הוא הצליח לשכנע אותה לעשות את התפקיד הזה", אומר ג'ון סלאטרי. "אותי הוא הזמין לאודישן לתפקיד של דון דרייפר. כשקראתי את התסריט אמרתי שאין סיכוי שהוא מתכוון לזה ברצינות, אני מבוגר מדי. אבל הסוכן שלי שיכנע אותי, אז הלכתי. ובאמצע האודישן מאט עוצר אותי ואומר, 'תשמע, כבר יש לנו דון דרייפר. הזמנתי אותך לאודישן לתפקיד אחר, קטן יותר, כי ידעתי שלא תסכים להיבחן לפחות מתפקיד ראשי. אבל האמת היא שהתפקיד ממש תפור עליך'. ואז הוא מספר לי על התפקיד של רוג'ר, ואני רואה שבפרק הפיילוט אין לו כמעט שורות. אז הוא אומר לי 'אני מבטיח שאני אכתוב לך דמות מעולה'. והשתכנעתי. אבל איך הוא שיכנע את ג'נוארי לעשות את התפקיד הזה בפיילוט? זה פשוט דבר יוצא מן הכלל".

סלאטרי צודק. זה פשוט דבר יוצא מן הכלל. ג'ונס השתכנעה. ובאמצע העונה הראשונה, כשכבר היה ברור שהמבקרים משתגעים על "מד מן", התברר שם שהתפקיד שעושה ג'ונס פשוט יוצא מן הכלל. שהיא נראית כמו מישהי שלקוחה מעידן אחר, כמו מישהי שעושה לאמריקה חשק לנוסטלגיה נטולת אירוניה אבל מפוכחת (ובכל זאת, הדמיון שלה לגרייס קלי באמת מדהים! כל כך מדהים עד שוויינר הקדיש לכך קו עלילה נפרד: לקוח של דון מתאהב בבטי, על סמך הדמיון שלה לגרייס קלי, ומלהק אותה לתשדיר פרסומת), וכמו מישהי שהשם שלה, וההופעה שלה חדשים ורעננים ומפתיעים כל כך את כל האנשים שמבינים עניין בתעשיית הטלוויזיה.

ג'נוארי ג'ונס. קריירה של כוכבת פורנו אינה באה בחשבון צילום ContourPhotos / Gettyimages/ Jeff Riedel

נדמה כאילו כל צוות השחקנים הזה הגיע משום מקום, והסדרה הזאת, שאף אחד לא תלה בה הרבה תקוות לפני שעלתה לאוויר (חוץ מוויינר, כמובן) זכתה בתשעה פרסי אמי בשלוש שנים (יותר מ"הסופרנוס", באופן אירוני), ו"ניו יורק טיימס" ו"ניו יורקר" גמרו עליה את ההלל, ו-AMC הקטנה והחצופה מחזיקה עכשיו בשתי סדרות מופת, "מד מן" ו"שובר שורות", ובתפקיד הטוענת לכתר "HBO הבאה".

והנה, בהמשך לכל זה, ג'נוארי ג'ונס כבר מצטלמת ל"ואניטי פייר", לצלם המהולל פטריק דמרשלייה, ובוחרת לעצמה איזו עבודת צדקה להיות מזוהה איתה (דוברת "אושיאניה", שנאבקת בציד הכרישים באוקיינוס), והנה היא מוזמנת להנחות את "סאטרדיי נייט לייב", ושם היא פוגשת את ג'ייסון סודייקיס (פלויד מ"רוק 30", החבר לשעבר של ליז שעקר לקליבלנד), והם נהיים בני זוג, והנה היא על השער של "GQ" הבריטי ואחר כך על זה האמריקאי.

והנה היא הבלונדינית הנכונה ברשימה של כל אחד שרוצה שיחשבו עליו שהוא מבין עניין; והנה מתחיל לקרות לה מה שקורה לכל כך הרבה אנשים שקורה להם טוב - הם מתחילים לחשוב שהטוב הוא נחלת אבות שלהם ושההצלחה אינה שבירה ושמותר לאדם להתנהג איך שבא לו רק מכיוון שהוא יכול, רק מכיוון שהוא עכשיו "כוכב", ורק מכיוון שתמיד יהיו מספיק אנשים שיסלחו לו על כל דבר שיעשה, מכיוון שהוא זה שכולם מכירים מהטלוויזיה ומהכתבות בעיתונים על אנשים שמופיעים בטלוויזיה.

מה חשבתי לעצמי?

בחודש שעבר כבר תואמה לנו פגישה, לג'נוארי ולי, בלוס אנג'לס, אחד על אחד, למשך יום שלם. דיברתי על היום הזה שלושה חודשים לפני שתואם, חודשיים לאחר שנקבע וחודש נוסף לאחר שבוטל, עם כל מי שהסכים. זה גרם לחלק מהאנשים למבוכת מה. בחור בן 39 מדבר על לנסוע להוליווד, לפגוש שם את כוכבת חלומותיו מהטלוויזיה, מישהי עם שם שנשמע כמו פסבדונים של בובת מין. והניצוץ בעיניים שלי כשדיברתי עליה! האין העיתונות היא ה-מקצוע לעסוק בו, או מה? אנשים חשבו שיצאתי מדעתי.

רגע, רגע, "בוטל" אמרת? אה, כן. לפני שישה שבועות יצאה ג'ונס ממסיבת צדקה בלוס אנג'לס, נהגה לביתה וגילחה בג'יפ הריינג'-רובר שלה שלוש מכוניות חונות בצד הדרך. היא יצאה מהאוטו. בדקה את הנזק, התקשרה לחבר וזה אמר לה להסתלק מהמקום. הוא יגיע לשם לטפל בעניינים. היא נסעה לביתה ולמחרת הדליקה את המחשב וכמעט נחנקה.

כותרת ראשית בכל בלוג בידור ורכילות שמכבד את עצמו: "האם ג'נוארי ג'ונס נהגה שיכורה? האם בטי דרייפר היתה מעורבת בתאונת פגע וברח? מי האיש המסתורי שבא לסייע לנסיכה הבלונדינית של 'מד מן' בשלוש לפנות בוקר ולמה היא לא עברה בדיקה לגילוי אלכוהול בדמה?" זה היה נורא. כשהיא נשאלה על כך בשבוע שעבר בלוס אנג'לס, היא הביטה בלורה, אשת יחסי הציבור הקפוצה שכבר ביקשה לקום ולהסות את העיתונאי, אבל ג'נוארי הניפה את ידה: "לא, אני אענה על זה".

"כשאתה שחקן", היא אומרת, "אנשים חושבים שיש להם את הזכות לדעת הכל על החיים הפרטיים שלך. הם שואלים שאלות על דברים שלעולם לא היו מעזים לשאול אותך אם לא היית מפורסם. אני נמצאת במעמד כרגע בחיים שבו אני נשאלת כל הזמן על דברים כאלה, אבל אני יכולה לבחור לא לענות עליהם. אז אני בוחרת לא לענות לך על זה ולא לדבר על זה בכלל". הו, גברת ג'ונס, מעט ענווה, בבקשה. גם אם את נדרשת לזייף את זה עבור הקהל בבית.

ובינתיים, מדורי הרכילות. הם לא מרפים. ככה זה כשאת הופכת לבלונדינית החדשה של אמריקה. אנשים רוצים לקרוא באינטרנט עם מי את הולכת לישון בלילה ומי בא לנקות אחרייך כשאת נלחמת בשלוש לפנות בוקר בשלושה כלי רכב חונים. לפני חודש הם עסקו בהרחבה בסיפור תאונת הדרכים. שבוע לפני כן נקשר שמה של ג'ונס בשמו של השחקן זוכה האוסקר, אדריאן ברודי, שאיתו בילתה (או לא) לילה בניו יורק, בזמן שהיא אמורה בכלל לצאת עם ג'ייסון סודייקיס וגו'. שבוע לאחר התאונה צילם אותה פפראצי יוצאת מאיזו מונית, בשעה מוקדמת בבוקר, בשיער פרוע ובשמלה זהה לזאת שלבשה בערב קודם לכן, באירוע של עמותת "אושיאניה", צועדת את כל הדרך הארוכה מהמונית לפתח הבית שלה במה שנקרא בעגה של מדורי הרכילות "Walk of Shame".

כל זה היה קצת יותר מדי עבור ג'ונס ואנשי יחסי הציבור שלה. הם שלחו מייל מתנצל וביטלו את היום המשותף שנקבע לנו. זה היה מאוד מאכזב, אבל ניסיתי להשתקם במהירות. אדרבא, חישבתי לנפשי, גם מפגש בנוכחות 38 אנשים נוספים מכל רחבי העולם, שבו יש לחלק בין כולם חצי שעה בדיוק מזמנה היקר של הגברת ג'ונס - גם זה משהו שלא כל אחד זוכה לו. הייתי שמח בחלקי, ממש כמו כלב כשמסלקים מתחת לפיו את הצלחת עם העצמות, רגע לפני שהוא מצליח לנגוס בהן.

הגיע תורי ושאלתי את גברת ג'ונס אם היא לא חוששת לסבול מטייפ-קאסט קבוע, בעקבות הצלחתה הפנומנלית בגילום בטי דרייפר - תפקיד שעלול להפוך למלכודת עבורה, בדרך שבה תפקיד חיים הזיק לקריירות של שחקנים שהצטיינו בו כל כך. וזאת יש לדעת: את דברי פתחתי באיחולים אותנטיים מאוד לרגל המועמדות שלה ל"אמי" ובהערכה שלי כי היא צפויה לזכות בפרס. הדבר העלה על שפתיה חיוך רפה - חיוך השמור לנשים יפות ששומעות מעוד מעריץ שוטה בפעם המיליון באותו יום שהן, ובכן, יפות. תודה רבה באמת. שמי ג'נוארי ג'ונס ואני אשה יפה. תודה שהסבת את תשומת לבי. או שאולי אדישותה למלים יפות היא בכלל פועל יוצא של תרבות המחמאות הריקות שהאמריקאים שיכללו לכדי אמנות.

בכל מקרה, היא נעלבה ובחרה לתקוף. "אתה מתכוון שאתקע בתפקיד עקרת בית?" היא עקצה. אותי. ולא, היא אינה חוששת מתיוג כבטי דרייפר נצחית וכל שחקנית חולמת לגלם תפקיד כמו בטי וכן הלאה. ובכלל, היא מוכנה לשקול כל תפקיד, בכל ז'אנר, חוץ מזה של שחקנית פורנו. את ההערה לגבי הפורנו היא אמרה בבדיחות הדעת, אבל בטון כל כך רציני, ובארשת פנים כל כך נוקשה עד שלרגע התגנב ללבו של המאזין החשש שאולי היא חשדה בו שהוא חשד בה שבאמת שקלה קריירה בתחום, בגלל השם יוצא הדופן (הסיבה לשם? שתיים: היא נולדה בחודש ינואר, ובמהלך תקופת ההריון קראה אמה את הספר של ז'קלין סוזן "פעם אחת אינה מספקת", שם קוראים לאחת הדמויות ג'נוארי, והתאהבה בשם). הרבה אנשים חושדים בה ששמה ניתן לה על ידי סוכן ממולח, אבל הוא ניתן לה על ידי הוריה והוא אמיתי. וגם היא כזאת. עד כמה שהיא מסוגלת להיות.

אוקיי, הבנתי. התרפסות אינה השיטה. עוקצנות בוודאי שלא. הבדלי המעמדות בין גברת ג'ונס לסביבה כמעט אינם מאפשרים לה לנהל דיאלוג ענייני.

ולראיה: עוד מישהו התרפס בפניה, וגם בו היא נתנה מבט שרואה דרכו. מבט ששומרים לאנשים בתור לקבלת שירות במשרד ממשלתי - באיזשהו שלב הם מאבדים מפניהם ומאישיותם ומתמזגים עם הריהוט, עם המרצפות ועם התאורה הלבנה. אובייקטים שקופים, כמו מכשולים, שמוטב לא להיתקל בהם כדי לא למעוד ולהיחבל. כלל זה נכון להחיל גם על עמודים ודלתות. הוא שאמרנו, אם כן, מבט כזה היה בעיניה של ג'נוארי ג'ונס.

ואז היא הלכה, כי תם זמנה, ושוב, כשהתרוממה על עקביה, היא היתה האדם הגבוה ביותר בחדר. וכמה עיתונאים ביקשו ממנה חתימה ומישהו אזר עוז וביקש להצטלם לידה, ליד האשה חמורת הסבר הזאת (הנה, זה הביטוי שחיפשתי: "חמורת סבר". יושבת שם חצי שעה מול 38 איש, תקועה במצב חמור סבר) והיא ציירה מול המצלמה איזה קו לאה על שפתיה, שנראה מהצד כמו חיוך גוסס, והסכימה בחוסר רצון להמתין את שלוש השניות שנדרשו להשלמת טקס הצילום. ואני נותרתי מרחק חמישה, אולי שבעה, מטרים ממנה. בחרתי לא להתקרב, למרות שבקלות הייתי יכול להושיט לה יד ללחיצה, אולי לבקש ממנה חתימה על ישבן ימין או משהו הרפתקני אחר, שיגרום לה לזכור את "שי פרום איזראל".

אולי הייתי יכול להזכיר לה את היום המשותף שלנו ביחד שתוכנן ובוטל בשל - כיצד אציג את נסיבות "הביטול"? והרי אין מדברים על חבל בבית התלוי. ואולי היא ואנשיה שיקרו מלכתחילה ולא היתה שום כוונה לפגוש אותי לאחד על אחת? אולי גם זה היה איזה טקס של נימוס שאת כלליו החמצתי לחלוטין?

ועוד אני מחשב מה לעשות וכבר היא נחלצה מהחדר באותם צעדים ארוכים ואנטיפתיים שלה, שהוליכו אותה למקום שם, אולי, היא מרגישה בנוח. מקום שם השורות שאדם אומר מושמות בפיו בידי מישהו אחר. מקום שבו איש לא שואל אותך שאלות.

בדרך למלון, ירון סימס, "נו, איך הכלה?" ואני השבתי, "יפה שלא מהעולם הזה, אבל אנטיפתית לא פחות. בסופו של דבר, סתם עוד בלונדינית עם אף מורם הרבה יותר מדי". וירון כתב, "ditch the bitch", כאילו שהיא היתה שלי. כאילו, בעצם, רציתי בה מלכתחילה. כשהתקרבתי למלון, הטלתי ספק ברצוני המקורי לפגוש אותה, לשהות במחיצתה, גם אם בכללי טקס ידועים ומוגבלים מראש. פיקפקתי בסיבה שבעטיה רציתי בכלל לעלות על המטוס ולעשות את כל הדרך הארוכה בשביל חצי שעה במחיצתה של אחת, שחקנית טלוויזיה פנטסטית. ולפתע ידעתי להגדיר לעצמי במדויק מה ההבדל בינה לבין כל השחקנים האחרים שהתייצבו לשיחה עם העיתונאים: כולם נראו מעוותים לטובה בהשוואה לדמויות שכתב עבורם מאט וויינר. כולם הציגו אני משופר מזה הטלוויזיוני.

האדם היחיד מכל הצוות שנדמה היה כמי שמשחק את תפקיד חייו, פשוט מכיוון שהוא משחק את עצמו, היה ג'נוארי ג'ונס. הטלוויזיה לא עיוותה אותה. היא הציגה דמות נאמנה למדי לדמות שאני פגשתי בלוס אנג'לס בשבוע שעבר. ונדמה לי, אם כך, שזה אומר שהיא לא שחקנית גדולה כל כך. עד כמה מסובך כבר יכול להיות לאדם לגלם את עצמו?

ובמחשבה שנייה: אם היא אינה מגלמת את עצמה, וגם בפגישה איתנו היא הציגה איזה דמות מומצאת שהיא שומרת עבור אנשים שמתעניינים בדמות "ג'נוארי ג'ונס", אז יש לחזור מהקביעה האחרונה ולפסוק כי לא זו בלבד שהיא שבה באבחה לסטטוס של שחקנית מהוללת באמת, אלא כנראה גם משתדרגת לפרסונה של אדם מורכב הרבה יותר ממה שהיופי הנשגב שלה מאפשר לראות במבט ראשון ושני. ואדם כל כך מורכב - שהגאונות של המסכה שהוא עוטה היא העובדה שהיא מורכבת משכבות של שקוף על שקוף על שקוף, שבסוף מייצר שכבת הפרדה אפרפרה בין האדם לבין המסכות שלו - אדם כזה לא הייתי מצליח לפצח גם אם היה ניתן לי יום שלם במחיצתו.

אדם כזה הוא איש מהסוג שעושים עליו סדרות טלוויזיה בלתי נשכחות. נאמר, "מד מן". נאמר דמות כמו דון דרייפר. דמות של אדם שכל חייו מבוססים על דיאלוג משחקי ושקרי שהוא מנהל עם העולם לעניין הייצוג הכוזב והמתעתע שלו אצל הזולת. אדם שכל חייו הם שקר, פסאדה, הצגה יומיומית שהוא כלוא בתוכה, תיאטרון של חיים שבו הוא כוכב ראשי, שמייסר אותו לא פחות משצפייה בו וחיים לצדו מאמללים ומתסכלים את כל הסובבים אותו. לעזאזל, חשבתי לעצמי כשהיום הזה נגמר - מה אם ג'נוארי ג'ונס היא בעצם דון דרייפר?*

---

תשאל את מחלקת מחקר

מוטיב חוזר בכל שיחה או כתיבה על "מד מן" הוא הווירטואוזיות שבה הצליחה הסדרה לשחזר לא רק את "רוח התקופה" של שנות ה-50 וה-60 בארצות הברית, אלא גם את הניואנסים בתיאור יחסי העבודה בין המינים, את הלבוש ואת החפצים, עד לאלמנט הזעיר ביותר. ההסבר פשוט: בהאנגר 1 עד 8, ששמורים לצילומי "מד מן" כל הקיץ באולפנים המרכזיים בלוס אנג'לס, נבנו 11 סטים במיוחד עבור הסדרה. וזה החלק הקל.

כל סט מאכלס כמה זירות צילום מוכרות מהסדרה. באחד יש את חדר השינה של דון ובטי, באחר את חדר הילדים, את הסלון והמבואה למטבח, וכן הלאה. בסדרה ממעטים מאוד בצילומי חוץ, להוציא סצנות ספורות (בחצר בית הדרייפרים ובשכונה, שמצלמים באזור פסדינה, קליפורניה).

וכיצד מחקים אנשי התפאורה את כל הפרטים? פשוט מאוד: הם לא. הרוב המוחץ של האביזרים בבית - החל מריהוט, עבור בתמונות, מכשור חשמלי, תקליטים, צעצועים וכן הלאה - הם פרי של ליקוט סיזיפי של אנשי התפאורה. חנויות ענתיקות, מכירות גראז', חיפושים באי-ביי ואצל אספנים פרטיים, ולמעשה, כל מקור אפשרי שיעזור להשיג חפצים אמיתיים מהתקופה.

"מצחיק אותי", אומר מאט וויינר, "שלפעמים מבקרי טלוויזיה, שהשקיעו בצפייה בפרק 45 דקות ועוד חצי שעה בכתיבה, מבקרים את רמת הדיוק שלנו בפרטים או בסיטואציות תקופתיות. יש לנו מחלקת מחקר, שכל תפקידה לברר כל פרט אפשרי לגבי כמעט כל דבר שמופיע בסדרה, החל מסיטואציות עסקיות ועד לתקליטים שהיו אופנתיים בזמן נתון. ויושב אדם וכותב 'אה, לא נראה לי שזה היה ככה'. זה היה ככה. בדקנו. אולי תבדוק גם אתה לפני שאתה כותב?"

---

מותר לעשן

הרבה מאוד נכתב על כמות הסיגריות שמעשנות הדמויות ב"מד מן". דון דרייפר הוא מעשן כבד, ולמעשה, קשה להיזכר בסצנה בהשתתפותו שבה הוא אינו מעשן או לפחות מחזיק סיגריה דולקת. רוג'ר סטרלינג גם הוא מעשן כבד, וכמותו בטי דרייפר. "ביטוח בריאות נגד סרטן ריאות עשו לכם?" נשאלת אליזבת מוס, ואז היא מפתיעה: "אלה לא סיגריות אמיתיות. אסור לעשן במקומות סגורים בלוס אנג'לס, ומכיוון שכמעט כל הסדרה מצטלמת בסט סגור שנבנה במיוחד עבור הסדרה, נאלצו אנשי האביזרים להכין עבור השחקנים סיגריות מפטרוזיליה". קראתם נכון, פטרוזיליה.

אין בהן טבק והעשן שלהן דליל בהרבה מסיגריות רגילות. "אלה לא סיגריות כיפיות שעושות חשק לעשן", אומר ג'ון סלאטרי. "חתיכות פטרוזיליה שרופה נתקעות לך בשיניים, הן כל הזמן מתפרקות ויש להן ריח מוזר. הייתי פעם מעשן כבד. הסיגריות האלה עזרו לי להיגמל". ואגב, מיותר לציין שבמקום מרטיני יבש שותים השחקנים מים מינרליים וזית שוחה בתוכם; והג'יימסון המפורסם של דון דרייפר, הוא בכלל אייס-טי.

---

אחד מי יודע

מאט וויינר אובססיבי וקפדן מאוד בכל הנוגע לשמירה על דיסקרטיות העלילה. השחקנים, למשל, מקבלים את הסצנות שלהם רק 24 שעות לפני הצילומים בהשתתפותם. הם לא קוראים סצנות אחרות, ולא אחת משחקים בסצנות בלי לדעת את קו העלילה שמוביל אליהן. וויינר הוא כמעט היחיד שיודע את מלוא התסריט, גם מכיוון שהוא כותב אותו וגם מכיוון שהוא רוצה לשמור את השחקנים מופתעים.

הנוקשות שלו בעניין החשאיות מובילה לפעמים למקומות גבוליים - שחקנים שנבחנים לאודישנים לתפקידים קטנים, מקבלים את התסריט של הסצנה אך השמות של הדמויות שמופיעות בה אינם השמות האמיתיים אלא כאלה שוויינר בודה, למניעת זליגת מידע. האנשים הנוספים שיודעים את התסריט כמעט בצמוד לגרסה הסופית שלו הם מטבע הדברים, האנשים הטכניים: מנהלי האולפן, אנשי התפאורה, המלבישה הראשית; קשה להיערך ליום צילום ולתכנן תפאורה שבועות מראש כשלא מכירים את התסריט.