החודשים האחרונים לא היטיבו עם הדרך שבה מנהלת ארצות הברית את מלחמותיה בעיראק ובאפגניסטאן. מצד אחד הודיע הנשיא ברק אובמה כי עד סוף 2011 ייצאו כל הכוחות האמריקאיים מעיראק, אך גם מפקדי צבא אמריקאים וגם ראשי הצבא העיראקי הודיעו כי זה לוח זמנים לא ריאלי. מעשי האלימות בין סונים לשיעים נמשכים וגואים, עשרות אזרחים נהרגים כל שבוע בפיגועי התאבדות שכבר אינם מדווחים בכלי התקשורת, וכמעט ארבעה חודשים לאחר הבחירות אין עדיין ממשלה בבגדאד, אף כי האמריקאים אמורים להעביר בסוף אוגוסט את האחריות הביטחונית לכוחות העיראקיים ולהישאר במעמד יועצים בלבד.

אובמה השליך את יהבו על ניצחון באפגניסטאן ותיגבר את כוחות ארה"ב במדינה, אך מתברר כי כוחו של הטליבאן התחזק ומספר האבידות האמריקאיות הגיע בחודש שעבר לשיא. ברור כי האמריקאים, כמו גם כוחות הנשיא חמיד קרזאי, אינם שולטים במרבית שטחי המדינה.

פיטורי הגנרל סטנלי מקריסטל רק מעידים על כישלון האסטרטגיה האמריקאית. ארה"ב מוצאת עצמה במצב שהיא תומכת בנשיא קרזאי, שאין ספק כי ניצחונו בבחירות האחרונות הושג בדרכי מרמה ובזיופים מסיביים, שמשטרו מושחת ושהוא מנהל משא ומתן עם הטליבאן. איש אינו משלה עצמו שהבחירות הפרלמנטריות שיתקיימו באפגניסטאן בספטמבר יקנו יציבות או אמינות למשטר. גם מי שסברו כי ארה"ב צדקה בהפלת משטר הטליבאן לאחר פיגועי 11 בספטמבר, ובסילוק משטרו של סדאם חוסיין, נאלצים להודות כי לאחר שני המבצעים הצבאיים - שהוכיחו, כמובן, את עוצמתה הצבאית של ארה"ב - נכשלה וושינגטון כישלון חרוץ ביצירת מציאות פוליטית אלטרנטיבית.

בשני המקרים מדובר בכישלון כפול. הכישלון מעוגן, ראשית, באמונה הנאיבית והמשיחית-כמעט של משטר בוש, שלאחר מפלת הטליבאן וסילוק סדאם ניתן יהיה לבסס שלטון דמוקרטי בשתי ארצות אלה. אמונה זו התעלמה מכך שגיבוש משטרים דמוקרטיים הוא תהליך ממושך, שלא ניתן לכפות אותו בכוח החרב על חברות שמסורתן הפוליטית חסרה את התשתיות הבסיסיות של חברה אזרחית ומסגרת מוסדית המסוגלת לגבש, לייצב ולשמר משטר דמוקרטי.

אפשר לנסות לקיים בחירות, אך התוצאות - כפי שהוכח בעיראק ובאפגניסטאן, אם כי באופן שונה בזו ובזו - רק מעבירות את הבעיות המבניות למישור אחר. כיום ברור לכל כי קשה לצפות מה יקרה בשתי ארצות אלה לאחר שיסתלקו האמריקאים. בכל מקרה, דמוקרטיה לא תהיה בהן.

אבל האמריקאים נחלו כישלון עמוק יותר, שאינו זוכה לתשומת לב במידה מספקת. הנחת העבודה ביחס לעיראק ולאפגניסטאן התעלמה מהעובדה הבסיסית כי לא רק שהן חסרות סיכוי סביר לפיתוח תהליכים דמוקרטיים, אלא ששתיהן רחוקות מלהיות יחידות מדיניות מגובשות, במובן המודרני. לא מדובר אם כן בשאלה של דמוקרטיזציה בלבד, אלא בתהייה עמוקה הרבה יותר: האם יש כאן בכלל יחידות בעלות יכולת לשרוד כמדינה.

עיראק ואפגניסטאן, בגבולותיהן הנוכחיים, הן יצירות של האימפריאליזם המערבי, שכפה איחוד מדיני וגבולות על חבלי ארץ שגיבושם המדיני לא צמח מתוך התפתחויות חברתיות או לאומיות מקומיות.

עיראק בגבולותיה היום היא פרי המדיניות האימפריאלית הבריטית לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשצרפת ובריטניה חילקו ביניהן את ירושת האימפריה העותמנית. כך צירפה בריטניה יחד שלושה מחוזות של האימפריה העותמנית ויצרה את הישות המדינית החדשה עיראק, שמעולם לא התקיימה בצורה זו קודם לכן. מחוז בצרה עם רוב ערבי-שיעי, מחוז בגדאד עם רוב ערבי-סוני, ומחוז מוסול עם רוב כורדי, אוחדו למדינה אחת, שהבריטים המליכו עליה את השושלת ההאשמית שמוצאה מחצי-האי ערב.

פסיפס אתני

מהר מאוד התברר שהאמצעי היחיד לשלוט בפסיפס אתני-דתי זה הוא כוח הזרוע. משטרו של סדאם היה רק האחרון והאכזרי במשטרי הדיכוי העיראקיים. מאז שנות ה-30 של המאה ה-20, תולדות עיראק רצופות מרידות של כורדים ומיעוטים אחרים. המשטר ההגמוני הערבי-הסוני - מימי ההאשמים ועד סדאם - דיכא באכזריות לא רק מרידות כורדיות רבות, אלא גם טבח טבח נורא במיעוט האשורי-נוצרי.

הבחירות שהתקיימו בעקבות הכיבוש האמריקאי יצרו מציאות פוליטית-מפלגתית שהתגבשה סביב הזהויות האתניות. הרוב השיעי, שהיה מדוכא בעיראק מאז הקמתה, מצא עצמו עתה בעמדות כוח עם רוב פרלמנטרי, ומדיניותו מכוונת להבטיח בכל האמצעים את ההגמוניה שלו. גם המיעוט הכורדי בצפון יכול היה לנצל את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכו ולהשיג אוטונומיה דה-פקטו במרבית האזורים שהכורדים מהווים בהם רוב - לעתים תוך נישול מתיישבים ערבים-סונים שהובאו לאזור בימי סדאם. שאלת השליטה בעיר המעורבת כירכוכ, שבה יש גם מיעוט טורקמני ניכר, נשארה פתוחה.

הבחירות בעיראק לא יצרו דמוקרטיה רב-מפלגתית, אלא גיבושים דתיים ואתניים נפרדים: עיראק לא בדיוק מתפרקת לגורמיה, אבל הקשיים בהרכבת הממשלה לאחר הבחירות והאוטונומיה מרחיקת הלכת של הכורדים מעמידים בסימן שאלה את יכולת הישרדותה כיחידה מדינית קוהרנטית. מה שברור הוא שעיראק אינה מדינת לאום במובנה המודרני של המלה - ובוודאי אינה מדינה ערבית במשמעות של הנרטיב הלאומי הערבי המקובל.

התמונה באפגניסטאן מורכבת יותר, אבל מרכיביה דומים. גבולות אפגניסטאן נקבעו במאה ה-19 בסדרת מהלכים צבאיים ודיפלומטיים של רוסיה מצפון ובריטניה, שליטת הודו, מדרום. במה שנקרא אז "המשחק הגדול", נגסו שתי המעצמות בגבולות ממלכות ושושלות היסטוריות מרכז-אסיאתיות, ומה שקרוי כיום אפגניסטאן הוא מה שנותר מהן.

גבולותיה של המדינה האפגנית נקבעו באורח שרירותי על ידי שתי המעצמות, בלי התחשבות בזיקות היסטוריות, לשוניות או אתניות. אפילו האצבע המוזרה המזדקרת בצפון-מזרח אפגניסטאן מקורה בהחלטה רוסית ובריטית ליצור חיץ בין שטחי רוסיה מצפון, לשטחי הודו בדרום, כדי שלא יהיה גבול רוסי-בריטי משותף העשוי ליצור חיכוכים.

כך נוצרה אפגניסטאן המודרנית כערב-רב של קבוצות אתניות ושבטים. אין שפה אפגנית - שתי השפות השולטות הן דיאלקט פרסי הקרוי דארי, ולצדו שפת הפשטו, שפתה של היחידה האתנית הגדולה ביותר, הפשטונים. במשך 200 השנים האחרונות, לערך, היו הפשטונים שליטי אפגניסטאן: המלוכה האפגנית שבוטלה ב-1973, העילית הקומוניסטית, הטליבאן, הנשיא קרזאי - כולם פשטונים.

אבל הפשטונים מהווים, לפי כל האומדנים, רק כ-40% מאוכלוסיית אפגניסטאן. שאר האוכלוסייה מורכבת מקבוצות אתניות אחרות: כ-25% טאג'יקים, כ-10% אוזבקים, כ-8% הזארה ועוד קבוצות קטנות יותר, שכולן מתגוררות פחות או יותר באזורים מגובשים. על עם אפגני קשה לדבר. הראשונים שניסו להקים באפגניסטאן מדינה מודרנית אחדותית היו הקומוניסטים, אבל אפילו התמיכה הצבאית הסובייטית המסיבית לא עזרה להם מול ההתנגדויות השבטיות הנחרצות.

פסיפס רב-אתני זה ממשיך לקבוע את גורלה של אפגניסטאן: המאבק נגד הטליבאן, שהוצג במערב כמאבק נגד קנאות מוסלמית קיצונית, היה במידה מרובה מאבקם של בני המיעוטים האוזבקי והטאג'יקי נגד הטליבאן הפשטונים: מיעוטים אלה היו מרכיבי "הברית הצפונית" שסייעה לאמריקאים לסלק את הטליבאן לאחר 2001. מפקדים טאג'יקים ואוזבקים היו בני הברית של האמריקאים. לאחר סילוק הטליבאן ניסו האמריקאים ליצור קואליציה כלל-אפגנית אך נכשלו. בבחירות האחרונות ניצח קרזאי את יריבו הטאג'יקי עבדאללה עבדאללה באמצעות זיופים המוניים, ובתמיכת השבטים הפשטונים סילק בסופו של דבר את מרבית הגורמים האוזבקים והטאג'יקים מממשלתו.

עלייתו המחודשת של הטליבאן מתחוללת באזורים הפשטונים (אין לו אחיזה באזורים האחרים) ולא במקרה היא מתרכזת במחוז קנדהאר: קנדהאר היתה הבירה ההיסטורית של השושלות הפשטוניות בעבר. גם העובדה שקרזאי, שסילק את מרבית הגורמים הלא-פשטונים מממשלתו, מנהל עתה מו"מ עם הטליבאן אינה צריכה להפתיע. בחברה האפגנית השבטית, מדובר בהידברות בין שני גורמים פשטוניים. כיצד יגיבו הטאג'יקים והאוזבקים, ותיקי "החזית הצפונית", על התפייסות אפשרית כזאת? קשה לדעת, מה גם ששני המיעוטים האלה נושקים למדינות-לאום הקרובות להן - טאג'יקיסטאן ואוזבקיסטאן.

העובדה שחלק מהמיעוטים הם שיעים יוצרת גם היא מתיחות מובנית בינם לטליבאן הפשטונים, שהם סונים, ואיראן השיעית בוודאי אינה נלהבת מהתחזקות קנאים סוניים על גבולה (לכן ראתה טהראן בעין יפה דווקא את ההשתלטות האמריקאית על אפגניסטאן ב-2001).

בשתי הארצות השקיעה ארה"ב עשרות מיליארדי דולרים באימון הצבאות והמשטרות המקומיות, אך בשני המקרים נוצרו בסופו של דבר מיליציות המבוססות על זהויות דתיות ואתניות ולא בדיוק צבאות לאומיים. נאמנותו של הצבא העיראקי לממשלה מבוססת על הדרת המיעוט הסוני, והשאלה אם תקום בעיראק ממשלה מתפקדת עדיין פתוחה.

הפרדוקס העיראקי

בעיראק ואפגניסטאן נולד אחד הפרדוקסים הבלתי-צפויים הכרוכים בתהליכי דמוקרטיזציה מהירים: כאשר נוצרת לראשונה יכולת התארגנות פוליטית, פחות או יותר חופשית, בחברות רב-לאומיות ורב-דתיות, היסוד הלאומי-אתני והדתי מתגלה כגורם הדומיננטי לגיבוש זהויות לאחר מפלת המשטרים המדכאים. כך היה לא רק בעיראק ובאפגניסטאן: זה גם הדבר שהביא להתפרקות יוגוסלביה, ברית המועצות וצ'כוסלובקיה, דווקא בשל תהליכי הדמוקרטיזציה בהן.

הכישלון נעוץ בכך שגורמים אלה - של זהויות לאומיות ודתיות על מרכיביהן ההיסטוריים הסבוכים, שכוללים בהרבה מקרים גם פוטנציאל לסכסוכים המאיימים לפרוץ מחדש - לא עמדו לנגד עיני האמריקאים כשהחליטו להפיל את הטליבאן או את סדאם.

האידיאולוגיה האמריקאית, הנעדרת בהרבה מקרים מודעות היסטורית, רואה הבדלים אתניים ודתיים רק במושגים המוגבלים של פלורליזם אמריקאי, ונוטה לזלזל בהם. האמריקאים גם שגו כשהניחו שעיראק ואפגניסטאן הן מדינות-לאום מודרניות מגובשות ולא תוצאות-לוואי של מדיניות אימפריאליסטית, שקבעה גבולות שרירותיים והכניסה לסד אחד קבוצות לאומיות ודתיות שלא היה להן דבר משותף בעבר. לא מקרה הוא שהדרך היחידה לשמור על אחדות עיראק היתה רצופה משטרי עריצות, ואילו אפגניסטאן היתה קונפדרציה רופפת של שבטים ותקיפים מקומיים, ללא מנגנון מדינה מודרני. באופן אירוני, האמריקאים נכשלים היום באפגניסטאן בדיוק במה שנכשלו הסובייטים לפני שני עשורים: בהפיכתה למדינת-לאום מודרנית.

לכישלונות ארה"ב בעיראק ובאפגניסטאן יהיו השלכות אזוריות וגלובליות שקשה לחזות כיום. אבל את שורשי הכישלון יש לראות בעיוורון האמריקאי להכיר בכך שאי אפשר להנדס את העולם בדמותה ובצלמה של החברה האמריקאית, בוודאי לא באותן חברות שלא הצליחו לגבש מסגרת מדינית מודרנית. במקרים כאלה, לא רק שהדמוקרטיה אינה עומדת כלל על סדר היום, גם עצם שרידותה של היחידה המדינית היא בעייתית.

---

סופרים לאחור 4,420 חיילים אמריקאים הרוגים 1,487 עובדי קבלן אזרחי ארה"ב הרוגים 31,900 חיילים אמריקאים פצועים 160 אלף אזרחים עיראקים הרוגים (מבוסס על הערכות) 1.55 מיליון איש נאלצו לעזוב את בתיהם בתוך עיראק 737 מיליארד דולר עלות המלחמה

חיילי מארינס משתתפים בטקס לציון יציאת צבא ארה''ב מאדמת עיראק