בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור הצלתו של ארכיון הסרטים של נתן אקסלרוד

כך ניצלה ההיסטוריה המצולמת של ישראל. גרסת הגנז

תגובות

בבוקר ה-12 בנובמבר 1959, ירד ד"ר פאול אברהם אלסברג, הממונה על גנזך המדינה, במורד רחוב דב גרונר בשכונת פרדס כץ, שבפאתי בני ברק. פניו היו מועדות לביתו של נתן אקסלרוד, מחלוצי הקולנוע העברי בארץ ישראל ויוצר יומן הקולנוע המיתולוגי "יומן כרמל". זה זמן רב תיכנן את הביקור שנועד לבדוק את ארכיון הסרטים התיעודיים הגדול והמקיף ביותר במדינה, ועתה הוא עמד לפגוש גם את הבמאי המפורסם עצמו. לימים יחזור ויספר בהרחבה את פרטי המפגש המרגש עם נתן ועם אשתו לאה ואת סיומו העגום, שרשמיו הקשים ליוו אותו שנים רבות.

מטרת הפגישה היתה דיון בנושאים הקשורים להעתקת הארכיון ושמירת העותקים התקינים בגנזך המדינה. אקסלרוד הציג את שלבי העבודה ההכרחיים, לדעתו, לפני ביצוע ההעתקה ואת דרישותיו הכספיות שהיו סבירות, כך שהשיחה הסתיימה ברוח טובה. לאחריה הם ירדו אל מרתף הבית שבו שכן הארכיון. וכאן נחשף ד"ר אלסברג לרשמים שזיעזעו אותו מאוד.

בהיכנסו למרתף הסגור, קידמה את פניו צחנה חומצית חריפה שנדפה מהסרטים, שהיו ברובם על בסיס ניטראט. קופסאות הסרטים, שרבות מהן היו חלודות, היו מונחות בכל מקום - על מדפי עץ דליקים ובערימות על הרצפה, ללא כל מיגון בטיחותי ובתנאי לחות וטמפרטורה שעלולים היו לפגוע במצבם הפיזי, עד להתפוררותם הסופית. בצאתו מבית אקסלרוד גמלה בלבו ההחלטה לפעול בנחישות להצלת הסרטים מכליה.

למחרת ישב ד"ר אלסברג במשרדו בקריה בירושלים והכין דו"ח מפורט על הביקור ובו נתונים מדויקים על כמות הסרטים ומחירי העתקתם עבור הגנזך. וכך פתח אלסברג את הדיווח הפנימי, המיועד לתיק המשרדי: "ארכיון הסרטים אשר שמור בתנאים גרועים ביותר מכיל סרטים משנת 1927 ואילך. יומן סדיר של חברת 'כרמל' הוכן החל משנת 1934. בסך הכל מכיל הארכיון כ-400 אלף רגל סרטים דוקומנטריים. עד שנת 1952-1953 צולמו כל הסרטים על ניטראט ורק משנת 1953 צולמו הסרטים על בסיס אציטאט. בערך 150 אלף רגל מכילים חומר שצולם לפני קום המדינה, וכ-250 אלף רגל, חומר לאחר קום המדינה. יש להניח שכמחצית החומר על בסיס ניטראט". ניטראט, כידוע, הוא חומר על בסיס חומצי, המתכלה מהר, דליק מאוד ועלול להתפוצץ בקלות. רצוי מאוד להעתיק סרטים כאלה ללא דיחוי לסרטי "סייפטי", על בסיס אציטאט.

להפתעתו של אלסברג, אקסלרוד עצמו קבע שרק כ-15 אחוז של החומר הוא בעל ערך היסטורי. לפיכך הוא הגיע למסקנה שאם יוחלט להעתיק בשלב ראשון רק חומר מלפני הקמת המדינה, לא יהיה צורך להעתיק יותר מ-40 אלף רגל. אקסלרוד דרש חצי לירה ישראלית עבור העתקת כל רגל של סרט כולל זכויות היוצרים, ואלסברג העריך שיידרשו 30 אלף לירות עבור ביצוע השלב הראשון של הפרויקט.

ההסכם שנחתם בסופו של דבר ביוני 1960 בין "סרטי כרמל" לבין הממשלה היה שונה לחלוטין מכל מה שדובר והוסכם בפגישתם. אקסלרוד נסוג במפתיע מהצעתו להעתיק עבור הגנזך את הסרטים והציע לחלופין לתת לממשלה הרשאה בלתי חוזרת להעתיק את הארכיון בעצמה, בשלמותו או חלקים ממנו, ואת הרשות להציג את הסרטים בהצגות פומביות אך לא מסחריות, מטעם המדינה או מטעם הסוכנות היהודית, וזאת, תמורת 15 אלף לירות בלבד. ההעתקים יישמרו בגנזך המדינה והגנז יהיה רשאי לתת אותם לכל דורש. בנוסף לכך התחייב אקסלרוד, על פי ההסכם, להכין תוך שנה וחצי מחתימת החוזה סרט תיעודי ממצאי הארכיון באורך של שעה וחצי ולשלם למדינה 15 אחוז מהכנסות הסרט עד סכום של 5,000 לירות.

מי שיעיין בתיעוד בנושא זה השמור בגנזך המדינה, לא יבין את הסיבות לשינויים בהסכם. פשרם יתבהר רק למי שיעיין בזיכרונות של נתן אקסלרוד, שלא יצאו מעולם לאור. בכתב היד מפרט אקסלרוד את הקשיים הכלכליים שאליהם נקלע בסוף שנות ה-50 כאשר החל בהפקת סרט תיעודי. מאחר שלא עמד בלוח הזמנים להחזרת הלוואה שלקח לשם כך ולא עלה בידו לשלם פיצויי פיטורים לשניים מעובדיו, הוגשו נגדו תביעות משפטיות והבנק עיקל את החומרים המיועדים לסרט. במצוקתו הקשה נאלץ אקסלרוד לסגת מהסיכומים שלו עם אלסברג ולמכור למדינה, בסכום זעום ובלתי ריאלי, את זכויותיו להעתקת הארכיון והשימוש בו. הסכום שנדרשה המדינה לשלם היה מיועד ברובו להחזרת חובו לבנק כדי לאפשר את המשך הפקת הסרט.

סיבה נוספת, לא פחות חשובה, לשינוי מהות העסקה שיזם אקסלרוד עם הגנזך מתבררת עם המשך הקריאה בחיבורו, שבו הוא חושף את חששו הכבד שסרטי הניטראט הרבים במרתף עלולים יום אחד להידלק ולהצית שריפה שתגרום לפיצוץ אדיר שיחסל לא רק את הארכיון ואת ביתו אלא גם תחולל אסון סביבתי נורא.

אולם, לא כל מאווייו של אקסלרוד התגשמו. הוא קיבל אמנם ממשרד האוצר את התשלום שהובטח לו, שילם את חובו לבנק והמשיך בהפקת סרטו, אולם האוצר סירב להעביר לגנזך מימון להעתקת הסרטים כדי לנצל את האופציה שניתנה לו על פי החוזה. סרטי הניטראט המשיכו לסכן את הבית ואת הסביבה. לימים יזכה אקסלרוד לפיצוי כספי נאות כאשר ימכור למדינה, לאחר למעלה מ-20 שנה, את ארכיון הסרטים ואת זכויות השימוש בו, במחיר גבוה הרבה יותר. המדינה, לעומת זאת, לא ניצלה את האופציה שרכשה, ולא קיבלה כל תמורה מהעסקה.

סערה פתאומית

או: מה הכעיס את הדה בושס?

עברו עשר שנים מאז ההתקשרות החוזית הראשונה שבין נתן אקסלרוד לבין המדינה. בינתיים הצליח אקסלרוד להפיק יחד עם אברהם דשא פשנל ואורי זהר את הסרט התיעודי "עץ או פלשתיין" האגדי, שזכה בארץ להצלחה כבירה. הוא נערך ברובו מתוך הקטעים של "יומני כרמל", אך המדינה לא קיבלה כל תמורה כספית מההכנסות של הסרט, בניגוד למה שנאמר בחוזה.

אך האינטרס המשותף להציל את הארכיון הפגיש לבסוף פעם נוספת את אקסלרוד עם אלסברג, לאחר עשר שנים של נתק וטינה הדדית. בפגישה שנערכה ביוני 1970, הציע אקסלרוד למכור למדינה את ארכיונו כולל את זכויות השימוש בסרטים, בסכום של 100 אלף לירות. בנוסף לכך הוא העריך שההוצאה להכנת שני עותקים לסרטים, ברוחב 16 מ"מ, בפוזיטיב ובנגטיב תגיע לסכום זהה. כלומר יידרשו 200 אלף לירות עבור הפרויקט כולו.

ד"ר אלסברג שמח על ההצעה, לא התמהמה ונפגש מיד עם שמואל אלמוג, מנכ"ל רשות השידור, כדי לעניין אותו לרכוש את הארכיון עבור הטלוויזיה הישראלית. אך מנכ"ל הרשות דחה את הרעיון על הסף כיוון שסבר שאין זה מתפקידה של הטלוויזיה לרכוש ארכיוני סרטים. עם זאת, הוא גילה נכונות כנה להתגייס להשגת התקציב הדרוש לרכישת הארכיון עבור גנזך המדינה, ולמנוע בכך את הוצאתו האפשרית מהארץ. לצורך מטרה זו הוא הציע להקים ועדה שבה ישותפו גם גופים נוספים שיהיו מעוניינים לקחת חלק בהצלת האוסף: משרד החינוך והתרבות, הסוכנות היהודית, האוניברסיטה העברית וגורמים אחרים כגון טדי קולק, שבאמצעותו ניתן יהיה למצוא תורם שיסכים לממן את הרכישה.

כאלטרנטיבה הציע אלמוג אף לנסות לעניין את ההסתדרות הכללית לרכוש את האוסף עבור אולפני השידור שעמדה אז להקים.

מכל הגורמים שאליהם פנתה רשות השידור התקבלה תשובה חיובית רק ממשה ריבלין, מנכ"ל הסוכנות היהודית שבאותה העת, בתקופת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, זרמו אליה תרומות רבות מחו"ל. ריבלין היה מוכן להשתתף בהוצאות לרכישת הארכיון אם הגנזך יהיה מוכן להשתתף במחצית הסכום. אולם הגנז, ד"ר אלכס ביין, שלא האמין שיוכל להשיג את הסכום הדרוש, דחה את הצעתו של ריבלין.

וכך, שוב הוחמצה האפשרות לרכוש את הארכיון מאקסלרוד במחיר הנמוך בהרבה מערכו האמיתי ומהמחיר ששולם עבורו, בסופו של דבר, עשר שנים מאוחר יותר.

עברו חמש שנים נוספות, מצבו של האוסף המשיך להידרדר, ואקסלרוד ניסה לעניין מחדש את גנזך המדינה ברכישת הארכיון. בשלב זה, לאחר שחזרתי לגנזך מלימודי בחו"ל בשנת 1974, התוודעתי לראשונה לפרשת ארכיון אקסלרוד. בסוף אותה שנה נפגשתי לראשונה עם נתן ועם לאה בביתם בבני ברק וחוויתי, כמו אלסברג בשעתו, את החוויה המרגשת של המפגש הראשון איתם, ואת התדהמה ממצבו המוזנח של הארכיון. חזרתי לביתה של משפחת אקסלרוד פעמים רבות וגיבשנו יחד תוכניות שונות להכנת הארכיון לקראת העתקתו.

באותה עת, היו לי שני שותפים נאמנים למשימה: נתן בכרך, ממשרד החינוך והתרבות ויעקב גרוס מהארכיון הסרטים על שם רד (לימים ארכיון הסרטים על שם סטיבן ספילברג) שבאוניברסיטה העברית. שניהם היו נלהבים לפעול להצלת הארכיון והם שהביאו לחידוש הקשר בין אקסלרוד לגנזך.

על פי תוכנית העבודה שהתגבשה בינינו, נדרש אקסלרוד בשלב ראשון לזהות ולרשום בצורה מפורטת 250 יומנים, מהשנים 1935-1948. אלסברג, שאז מילא כבר את תפקיד גנז המדינה, קיבל ממשרדו אישור תקציבי ל-25 אלף לירות, לכיסוי מלא של הוצאות רישום הארכיון. במקביל, משרד החינוך העביר לו התחייבות על נכונותו להקציב 50 אלף לירות עבור עבודות העתקה, ובסוף ינואר 1976 נחתם ההסכם, ופרויקט הרישום וההעתקה של קטעים נבחרים מתוכם יצא לדרך.

בו בזמן המשיך אקסלרוד לחפש רוכש לארכיון. באמצעות יעקב גרוס הוא ניסה לעניין את שלטונות האוניברסיטה העברית לרכוש את אוסף הסרטים עבור ארכיון רד. גרוס עידכן על כך את אלסברג ומסר לו שאקסלרוד דרש מהאוניברסיטה לא פחות מחצי מיליון לירות עבור הארכיון כולל זכויות היוצרים, סכום הגבוה פי חמישה מזה שדרש עבורו חמש שנים קודם לכן. כעבור מספר ימים, שוב עידכן גרוס את אלסברג שאקסלרוד העלה לפתע את מחיר הארכיון לשלושה מיליון לירות, וזאת לדעתו, בעקבות הסערה הציבורית שקמה בארץ באותם ימים סביב מכירת אוסף היודאיקה של ששון והנכונות לגיוס סכומים אדירים לרכישתו.

באותה עת לא היה כל סיכוי מעשי לגייס שלושה מיליון לירות לרכישת הארכיון, ואפילו לא חצי מיליון. אי לכך התמקד הגנזך בשיתוף משרד החינוך והתרבות וארכיון הסרטים על שם רד במימוש חוזה ההתקשרות עם אקסלרוד. בכרך, גרוס ואנוכי המשכנו ללוות את עבודת הרישום של היומנים ולאתר את הקטעים שיועתקו. אהרון אקסלרוד, בנו של נתן, בנה מכונת העתקה ל-16 מ"מ והצליח להעתיק את הסרטים אך לא את סרטי הקול של הקטעים שהועתקו.

העבודה התנהלה לאט מהמתוכנן, אך בין כל הנוגעים בדבר שררו אווירה טובה ורצון כן לשיתוף פעולה לצורך השלמת הפרויקט. ואז קמה לפתע סערה שטרפה את כל הקלפים.

הסיבה לכך היתה שידור סרטו התיעודי של אילן טיאנו "איש עם מצלמה" בטלוויזיה, במוצאי שמחת תורה תשל"ז. המסר העיקרי של הסרט היה הפקרת ארכיון הסרטים של אקסלרוד על ידי המדינה והיותו נתון לסכנת כליה. הסערה הציבורית החלה למחרת השידור, בכתבה של הדה בושס, מבקרת הטלוויזיה המיתולוגית של "הארץ". גברת בושס תקפה בנימה סרקסטית את משרד החינוך והתרבות ואת מדור הקולנוע במינהל התרבות "המעניקים תקציבים לכל מיני ניסויים עקרים וסרטי נפל ויש תקציב נדיב למחלקת הסרטים הבלתי נראים, ההסברתיים כביכול, אבל אין תקציב כדי לשמר ארכיון סרטים יקר מציאות... ארכיון האוצר בתוכו עדות היסטורית חיה ומרשימה ותודות לו אנחנו יכולים להתוודע אל עברנו".

דובר משרד החינוך והתרבות, ישראל כהן, הדף בזעם את דברי הביקורת החריפים שהושמעו בסרט וסתר את טיעוני אקסלרוד ואת דברי הבמאי, בציינו את העובדה שמשרדו יחד עם גנזך המדינה וארכיון רד מממנים למעלה משנה את עבודות רישום הארכיון ואף החלו בהעתקת קטעים נבחרים ממנו.

אך בכך לא שככה הסערה. שר החינוך והתרבות אהרון ידלין, שלח מכתב נוזף, שהתפרסם בעיתון, לארנון צוקרמן, מנכ"ל רשות השידור, שבו הביע "רוגז ומורת רוח על כך שהטלוויזיה הטעתה את הציבור בכך שלא טרחה לבדוק מה נעשה להצלת ושימור ארכיון הסרטים ההיסטורי של נתן אקסלרוד".

אקסלרוד לא נשאר חייב והזדרז לענות לדובר משרד החינוך והתרבות, בראיון שהתפרסם למחרת ב"על המשמר". לטענתו, הרישום של יומני הקולנוע מקיף רק 20 אחוז מהיומנים, נתון שלא היה מדויק. גם ההאשמה שהיומנים הועתקו על 16 מ"מ ולא על 35 מ"מ נראתה תמוהה שכן הוא ידע היטב שלא ניתן היה להעתיק את היומנים ל-35 מ"מ במכונת העתקה שבנה לצורך זה בנו אהרון. בראיון נוסף, שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" ימים ספורים לאחר מכן, חזרו ותקפו נתן ואהרון אקסלרוד ביתר שאת את משרד החינוך והתרבות ואת גנזך המדינה.

מדוע תקפה משפחת אקסלרוד דווקא את שני המוסדות היחידים שגייסו תקציב ראשוני והחלו לפעול להצלת הארכיון? הסיבה לכך, יש להניח, היא חששה המוצדק במידה רבה שהפרויקט עלול להיפסק בראשיתו, מתוך מחשבה מוטעית שכבר נעשה די להצלת האוסף, חשש שחזרו והדגישו, בצדק, בראיונות בתקשורת. אך על אף ההתקפות הללו, הבוטות לעתים, שיתוף הפעולה בין הגנזך למשפחת אקסלרוד נמשך.

המנכ"ל נחלץ לעזרה

או: מדוע נעלם היזם דן קרטר?

ב-1977 היתה משפחת אקסלרוד מגויסת לעבודה רבה ומאומצת הקשורה להפקה הסדרה התיעודית הגדולה והיוקרתית ביותר שהפיקה הטלוויזיה הישראלית מעודה - "עמוד האש", שעסקה בתולדות התנועה הציונית, בגורלו של העם היהודי ובהתיישבות היהודית בארץ ישראל במשך מאה שנה. ארכיון אקסלרוד תרם חומר תיעודי רב ערך לרבים מפרקי הסדרה. ממאי 1978, לאחר שהתפנו מעבודה זו, חזרתי לפקוד את בית אקסלרוד, לעתים מלווה ביעקב אייזנמן, שהשתתף בהפקת עמוד האש", לצד יגאל לוסין.

בפגישה הראשונה עם אקסלרוד, לאחר הפוגה ארוכה, הוא הציע שוב למכור את הארכיון יחד עם זכויות השימוש בו, אך בשני תנאים: האחד, שיינתן לו לסדר ולרשום את הארכיון בשלמותו. השני, שהארכיון יועתק לסייפטי (על בסיס אציטאט) ויישמר במוסד ציבורי. עבור מכירת הארכיון וזכויות השימוש בו ביקש הפעם אקסלרוד שלושה מיליון וחצי לירות, שבערכי מטבע של אז היה מדובר על 220 אלף דולר לערך. במקביל להצעתו, שלח בנו אהרון לגנזך תוכנית עבודה והצעת מחיר לגבי העתקת הסרטים. בהנחה שבארכיון יש מיליון רגל של סרט והעתקת רגל ל-35 מ"מ תעלה כדולר אחד, העתקת כל הארכיון עשויה היתה לעלות כמיליון דולר. אולם אם הסרטים המקוריים יועתקו ל-16 מ"מ, ההוצאה תהיה פחות מרבע מהסכום, כ-225 אלף דולר עבור כל הארכיון.

בגנזך הוחלט לדחות לפי שעה את ההצעה להעתקת הארכיון, ולתת עדיפות לעבודות הרישום שלו. הבהרתי לאקסלרוד שהתקציב העומד לרשותנו אינו מאפשר לנו להיעתר להצעתו הכוללת, לרישום כל ארכיונו, ונסתפק לכן רק ברישום הקטעים שהוצאו מהיומנים ומהסרטים ושלא הוחזרו אליהם. כך נוכל להשלים את הרישום שברשותנו. מדובר בכ-200 אלף רגל של קטעי סרטים הנמצאים בחוסר סדר ב-385 קופסאות. עבור עבודה זו הצעתי לאקסלרוד סכום גלובלי של 50 אלף לירות. אקסלרוד העריך את משך העבודה בין חודשיים לארבעה, אך לקח קרוב לשנה של משא ומתן מייגע עד שנחתם ההסכם עמו. בינתיים התגלו בארכיונו עוד עשרות קופסאות, כך שמספרן הכולל הגיע בסופו של דבר ל-417. משרד החינוך והתרבות התחייב ולבסוף אף שילם את מלוא הוצאות ההעתקה.

אך בינתיים נתגלעו חילוקי דעות בין הגנזך לבין אהרון אקסלרוד לגבי אורך הסרטים שעליו הוא התחייב להעתיק על פי החוזה. הוא טען שלמעשה הוא הסכים לחשב את אורך הסרטים לפי אורכם המקורי שהוא 35 מ"מ ולא לפי 16 מ"מ שהוא אורך המוצר שהתחייב לספק, על פי פרשנות הגנזך. לחיזוק טענתו הוא הביא מחירון משנת 1975, שקדם לתאריך חתימת החוזה, באפריל 1975.

אלסברג איבד את סבלנותו. הוא דרש, באמצעותי, "לא להמשיך עמו את פרויקט העתקה ושיחזיר את החוב מהמקדמה שקיבל". אולם היועץ המשפטי של המשרד, מאיר ארן והחשב מרדכי ספרוני, הציעו פשרה. המחלוקת הכספית בין משרד ראש הממשלה לבין אהרון אקסלרוד יושבה, אך שוב נוצר בעקבותיה נתק בין הגנזך למשפחה, למשך למעלה מחצי שנה.

הקשר ביניהם התחדש, באופן בלתי צפוי, בעקבות שידור חוזר בטלוויזיה של סרט התעודה "איש עם מצלמה", בדיוק ארבע שנים לאחר השידור הראשון. דעת הקהל התעוררה בשנית, והפעם התגייס לפעולה מתי שמואלביץ, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שנרתם מיד להשיג את התקציב הדרוש לרכישת האוסף.

אלסברג ניאות לחדש את הקשר עם אקסלרוד ולפנות על פי בקשתו של האחרון ליעקב צור, שעמד בזמנו בראש הקרן הקיימת, לתווך בינו לבין הגנזך בכל הקשור לרכישת הארכיון. המנכ"ל לקח על עצמו להיענות לשתי הדרישות של משפחת אקסלרוד: הראשונה, לפעול להענקת "פרס ישראל" לנתן, על מפעלו החלוצי בתחום הקולנוע, והשנייה, להסדיר לו ולאשתו, במקום תשלום חד פעמי עבור רכישת הארכיון, תשלום משכורת חודשית לכל ימי חייהם, כולל פנסיה ללאה.

כשסיכום זה הגיע לידיעת הגנז הוא התנגד בתוקף, אך בסופה של המהומה, הצליח מתי שמואלביץ להגיע, באופן ישיר, להסדר מהיר עם אהרון אקסלרוד על תנאי הרכישה. סוכם שבשלב ראשון הארכיון יועבר לרשות הגנזך תמורת 100 אלף דולר, אך זכויות היוצרים יישארו בידי משפחת אקסלרוד; תמורת 100 אלף דולר נוספים, יועברו גם הזכויות לידי המדינה; לאה ונתן אקסלרוד ירשמו ויקטלגו את הארכיון תמורת שכר חודשי; לצורך מימון ההעתקה תוקם קרן שבין חבריה יהיו נציג הגנזך ואהרון אקסלרוד; אהרון אקסלרוד יתחייב להעתיק את הארכיון במחיר שייקבע מראש, אולם הגנזך רשאי למסור את החומר להעתקה לגורם אחר.

במקביל למגעים עם גנזך המדינה ניהלה משפחת אקסלרוד, בידיעת הגנזך, משא ומתן אינטנסיבי עם יזם אמריקאי בשם דן קרטר על העתקת הסרטים ורכישת הזכויות עליהם. קרטר הצליח לעניין את ארכיון הסרטים היהודיים באוניברסיטת ברנדייס שבבוסטון, אולם לפני חתימת החוזה, הוא נעלם. מאוחר יותר העביר לאקסלרוד מסר, ללא כל הסבר, שהוא נסוג מההתקשרות איתו. לימים טען אקסלרוד שמי שהכשיל את העסקה היו "שני אנשים מטעם ממשלת ישראל" שנפגשו עם קרטר, ויעצו לו "לעזוב את כל העניין".

אלסברג הסתייג מהסיכום של המנכ"ל עם אהרון אקסלרוד. בסיכומו של דבר, לאור התנגדותו החריפה, בוטלו הסיכומים בעניין הקמת קרן למימון, המעורבות של אהרון אקסלרוד בביצוע העתקת הסרטים, בוטלה ההצעה להעסקת לאה ונתן אקסלרוד בקטלוג הארכיון ומשפחת אקסלרוד התחייבה שלאחר פקיעת האופציה שניתנה לדן קרטר לא תיתן אופציה נוספת לכל גורם שהוא, לגבי הזכויות על הסרטים.

לאחר שהוכן החוזה הצליח מתי שמואלביץ, בסיועו של שר החינוך והתרבות זבולון המר להשיג את הסכום הדרוש של 100 אלף דולר, לרכישת הארכיון אך בלי זכויות היוצרים. לאחר 36 חודשים, כשפקעה האופציה שניתנה לדן קרטר, הצליח שמואלביץ להשיג מהמדינה 100 אלף דולר נוספים ולחתום על "תוספת להסכם המקורי" עם נתן אקסלרוד, שבו הוא העביר למדינה את מלוא זכויות היוצרים על הארכיון.

ד"ש מהמהרג'ה

או: האם הועילו קרבות הארכיונים?

המשימה העיקרית שעמדה בפני הגנזך לאחר רכישת הזכויות על אוסף הסרטים היתה למצוא מימון נוסף עבור העתקתו מסרטי ניטראט לסרטי אציטאט. לפי הערכה זהירה היה צורך במיליון דולר. מאחר שלא היה סיכוי סביר לגייס סכום כזה מהמדינה, נענה הגנז בחיוב לפנייתה של ליה ון ליר, מנהלת הארכיון הישראלי לסרטים - סינמטק ירושלים, שהביאה את ארנולד פיקר, תורם שגילה נכונות לסייע בגיוס תרומות בחו"ל למימון העתקת הסרטים.

במקביל בדק הגנזך אפשרויות נוספות: העתקת הסרטים בארץ לווידיאו, או העתקת הארכיון על פילם במוזיאון המלחמה האימפריאלי, בלונדון, אך דבר מאלה לא יצא לפועל. מאחר שלא חלה התקדמות בפרויקט העתקה בשיתוף עם הסינמטק במשך למעלה משנה, נענה הגנזך להצעה מקבילה, של ארכיון רד באוניברסיטה העברית. השמועה על כך הגיעה אל ליה ון ליר בשהותה בארצות הברית, ועוררה את כעסה.

עם חזרתה ארצה פנתה ון ליר במכתב אל מתי שמואלביץ, וחזרה על בקשתה להעביר את ארכיון אקסלרוד במלואו לסינמטק, תוך התחייבות מפורשת מצדה "לגייס כספים ולהעביר את האוסף, במהירות האפשרית, מניטראט לאציטאט ... כדי להפוך את האוסף לארכיון חי ופעיל שיאפשר גישה נוחה לקהל הרחב".

בשלב זה היה ברור שהגורם שמניע את אנשי הסינמטק, היה רצונם להעביר בהקדם האפשרי את אוסף אקסלרוד לרשותם ולטרפד בכך התקשרות אפשרית של גנזך המדינה עם ארכיון הסרטים המתחרה. הגנזך, שהיה למוד ניסיונות כושלים לגייס את הסכום הדרוש להצלת הארכיון, לא היה מוכן לוותר על "ביצי הזהב" שבידיו.

אך ון ליר לא הרפתה, והציעה לאלסברג לממן את העתקת הסרטים על חשבונה. בשלב ראשון, היא הציעה "פיילוט פרוג'קט" של העתקת 100 קופסאות ראשונות לווידיאו, שתתבצע, לפי דרישת אלסברג, רק במעבדה מקצועית. עותק המאסטר יישאר בידי הסינמטק וממנו יוכנו העתקים לשימוש ולצפייה, שאחד מהם יקבל הגנזך. אם השלב הראשון יצליח, הסינמטק התחייב להעתיק על וידיאו את כל היומנים. את הסרטים העלילתיים הבטיחה ון ליר להעתיק לפילם פוזיטיב. לצורך הכנת הסרטים להעתקה, התחייב הסינמטק לגייס כוח אדם מקצועי, ציוד ומימון.

שנת 1985 היתה עמוסה בפעילות הגנזך מול הסינמטק, אך בפועל עבודות ההעתקה לא החלו. לחלל זה נכנס שוב ארכיון רד. ג'פרי ויגודר מנהל המדור לתיעוד בעל פה במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, שביקר במארס 1986 בניו יורק, ניסה לעניין את אלי אוונס, נשיא קרן רבסון, לסייע לפרויקט העתקה. בעצתו, התקשרה מרילין קוליק, מנהלת ארכיון רד, לפרופ' אלסברג ויעצה לו לפנות ישירות לאלי אוונס, בבקשת תמיכה.

אלסברג פנה לאוונס. לטענת האחרון, ארכיון רד לא יהיה מסוגל לגייס את הסכום הדרוש להעתקה, ולפיכך הציע לנסות לתווך בין שני הארכיונים, רד והסינמטק, ולהביא לשיתוף פעולה ביניהם. לאחר יומיים הוא חזר והתקשר לאלסברג והודיע לו שנכשל בניסיון התיווך שלו.

בסופו של דבר נואשו בגנזך משני הארכיונים. מעבר לעוגמת הנפש, אף יומן לא הועתק במשך ארבע השנים שחלפו. בראשית 1987 נערך הגנזך בכוחות עצמו לביצוע הפרויקט. לצורך זה גויסו לעבודה שני סטודנטים ובשיתוף הצוות הקבוע של הגנזך החלו בהכנת הסרטים להעתקה, באולפני הבירה ירושלים. לאחר שנה היו כבר כל היומנים מועתקים על סרטי וידיאו ביתיים, המתאימים להקרנה אך לא לשימור. בסך הכל הועתקו 252 יומנים מהשנים 1935-1948 ועוד 265 יומנים מהשנים 1948-1958.

אחד הסטודנטים שהועסקו בגנזך היה בחור צעיר בשם עמנואל שוראקי, מנו, שהגיע מארכיון הסינמטק מתוך רצון להשתלב בפרויקט שהיה חשוב מאוד בעיניו. יום אחד הודיע לי מנו שאביו, פרופ' אנדרי שוראקי, חוקר בעל שם עולמי בתחום האיסלאם ומדעי הדתות, סגן ראש העיר ירושלים לשעבר ואישיות ציבורית ידועה, רוצה לפגוש אותי באופן דחוף בקשר לארכיון אקסלרוד.

עוד באותו יום ישבתי מול פרופ' שוראקי בחדר עבודתו הרחב, הצופה על הר ציון, מגדל דוד וחומות העיר העתיקה. הדברים ששמעתי מפרופ' שוראקי היו לא פחות מדהימים מהנוף שנשקף מחלון חדרו.

לפני כשנה, פתח ואמר, נתתי סדרת הרצאות בטלוויזיה הצרפתית על קשרים רעיוניים וסימבוליים בין היהדות, הנצרות ואיסלאם. יום אחד, ואני עדיין בפאריס, קיבלתי טלפון מגברת מכובדת שהחמיאה לי מאוד על הרצאותי וביקשה ממני לבוא לבקר אותה בביתה בקאן, יש לה הצעה מאוד מעניינת עבורי.

טסתי לקאן והתארחתי בביתה. הגברת, שלא אוכל לגלות לך כרגע את שמה, התנצל שוראקי, היא מיליונרית, אשת חברה ידועה ונדבנית גדולה המתעניינת מאוד ביהדות ובישראל (לימים נודע לנו שמה, ז'רמן פורד דה-מריה). סיפור חייה כפי שסיפרה לי אותו, המשיך שוראקי, כאילו יצא "מסיפורי אלף לילה ולילה" וזה תמציתו: בראשית שנות ה-30 והיא כבת 20, אשה יפה ומושכת, הכירה בפאריס מהרג'ה הודי עשיר שהציע לה להינשא לו ולבוא איתו למומבאי. לאחר לבטים, קיבלה את הצעתו. היא חיה חיי מותרות בארמונו אך לאחר מספר שנים ביקשה להתיר את קשר הנישואים ולחזור לפאריס. המהרג'ה שלח אותה לדרכה עמוסה בשלל תכשיטיה היקרים ובשכיות החמדה שהיו ברשותה בהודו.

כאן נכנס לחייה איש עסקים יהודי בריטי בשם רג'ינלד פורד, שהקים באירופה את רשת בתי הקולנוע המשגשגת, סינאק. אלא שפורד, אהבתה הגדולה, מת בפתאומיות בשנת 1937 והוריש לה את כל רכושו. מותו היה, לדבריה, הטרגדיה הגדולה בחייה ואהבתה אליו לא שככה. בשנת 1959 עזבה ז'רמן פורד דה-מריה את פאריס ועברה לקאן ומאז היא עוסקת בתרומות ובהצלת אוצרות תרבות ברחבי העולם.

עד כאן, בקיצור נמרץ, קורות חייה המהממים של התורמת הקשישה ומכאן הצעתה לפרופ' שוראקי: לאחר הסכם השלום שנחתם בין שני מנהיגים אמיצים, בגין וסאדאת, היא מתכוונת לתרום לאות הוקרה מיליון דולר לכל אחת מהמדינות לטובת פרויקט תרבותי-לאומי, ובכך גם להנציח את זכר בעלה השני. המצרים כבר הציעו פרויקט שהוא לרוחה, וכעת היא פונה, באמצעות פרופ' שוראקי, למדינת ישראל.

שוראקי השהה את תשובתו לתורמת במשך שנה ועתה, לאחר ששמע מבנו על גורלו של ארכיון אקסלרוד, הוא מוכן להציע לה את הפרויקט שעלותו כגובה התרומה. אך יש לו לכך גם מספר תנאים, שאותם יהיה מוכן לפרט רק בפני הגנז. הפגישה עם פרופ' אלסברג נערכה עד מהרה, והגנז הבטיח לשקול את ההצעה בחיוב.

ומה כללה ההצעה?

שוראקי הציע להקים עמותה שהוא יעמוד בראשה וחבריה יהיו שניים מידידיו הקרובים, שעליהם הוא יכול לסמוך בעיניים עצומות: חשב האוצר, שלמה פכלר כנציג משרד האוצר שישמש כגזבר העמותה, ויוסף בראל, אז מנהל הטלוויזיה הערבית, כנציג רשות השידור. בנוסף לשניהם הוא הציע את פרופ' מלאכי בית אריה, מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ואותי, כנציג הגנז, לתפקיד מזכיר העמותה. בנוסף לכך הציע שוראקי שבנו עמנואל, ימונה למנכ"ל הפרויקט.

פרופ' אלסברג לא היה שלם לחלוטין עם הרכב העמותה והתקשרותה עם הגנזך, אך כאיש מינהל ותיק ומנוסה, השאיר את הבחינה התקנית והחוקית לחוות דעתו המקצועית של היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, מאיר ארן. לאחר שהעמותה נרשמה כנדרש, הרכב חבריה נבדק והוכן חוזה ההתקשרות בינה לבין הגנזך באישור משרד המשפטים, נחה דעתו של אלסברג והעמותה יצאה לדרך.

הגנזך שכר באזור התעשייה בגבעת שאול חדרי עבודה ומחסן ממוזג. לצד עמנואל שוראקי עבדו במרץ עוד שני צעירים נלהבים, עידו צוקרמן והדוקטור לקולנוע משה צימרמן, שערכו רישום מפורט של הסרטים, ארזו אותם למשלוח ושיגרו אותם להעתקה במכון הלאומי לסרטים, בבואה דה ארסי, שבקרבת פאריס. במשך פחות משנתיים הושלמה העתקת האוסף, כמעט בשלמותו, על שני עותקים, אחד לשימור והשני מיועד להכנת עותקים נוספים. הסרטים המקוריים נשארו בצרפת ועד עצם היום הזה הם מאוחסנים בבונקרים מיוחדים, במכון הסרטים הלאומי. בכך תם, בהצלחה מדהימה, הפרויקט שייחלנו לו שנים כה רבות.

סוף דבר

לאחר שפרויקט ההעתקה הסתיים, ועובדי הפרויקט הלכו איש לדרכו, התברר שהגנזך אינו ערוך מבחינה מקצועית ותקציבית לנהל בצורה ראויה את האוסף. ההחלטה שאליה הגיעה הנהלת הגנזך היתה להעביר את האוסף להפקדה ארוכת טווח, בארכיון הסרטים הישראלי - סינמטק ירושלים. הפקדה זו אפשרית מבחינת "חוק הארכיונים", מאחר שהסינמטק הוא "ארכיון ציבורי מוכר", הנתון מבחינה מקצועית לפקוח הגנז. החלטה זו הוכיחה את עצמה כנכונה, גם לאחר 20 שנה. הסינמטק מטפל באוסף בצורה מקצועית נאותה וההכנסות מהתמלוגים שהוא מקבל מהשימוש בסרטים מסייעות להמשך הטיפול בו.

ובאשר לנתן אקסלרוד, יוצר האוסף ואחד מגיבורי הפרשה. הוא זכה לראות בשנה האחרונה לחייו את ראשית הגשמת חלומו - העתקת ארכיון הסרטים שלו בשלמותו ושימורו בגנזך המדינה. נתן אקסלרוד הלך לעולמו באוקטובר 1987 בגיל 82, לפני תום עבודות העתקה.*

***ד"ר משה מוסק שימש בתקופה הנדונה ממונה על גנזך המדינה לצד הגנז פ.א. אלסברג. מאמר זה מוקדש לזכרם של גיבורי הפרשה: נתן אקסלרוד, פרופ' פ.א. אלסברג, פרופ' אנדרי שוראקי, מתי שמואלביץ והגב' ז'רמן פורד דה-מריה, שתרמו את חלקם להצלת הארכיון. הוא פורסם לראשונה ב"ארכיון", כתב עת ישראלי לארכיונאות ולתיעוד, גיליון 16



לאה אקסלרוד מתאמנת בשורות ה'הגנה'. מתוך 'יומני כרמל'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו