בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עד שהתרגלנו למושג הזה, היפסטר, כבר צריך להיפרד

כיצד הפכה תנועת שוליים אורבנית אמריקאית לאמצעי להגדרה חברתית שהגיע עד למזרח התיכון? מדוע הפסיכופת הפילוסופי ההיפסטרי מוכרח למות? ואגב, מה זה בכלל היפסטר?

4תגובות

אם מישהו היה אומר ליושבי הקהילה הקטנה שקמה בשכונת וויליאמסבורג בברוקלין לפני כעשור, שהם יהיו אחראים לאחת התנועות התרבותיות המשמעותיות של עשר השנים האחרונות, סביר להניח שהם היו מעיפים בו מבט מזלזל, וממשיכים לעשות את מה שכל היפסטר עושה הכי טוב: להיראות ק?ל.

ההיפסטר היה יצור תרבותי מוזר כבר בלידתו, בראש ובראשונה בגלל שסירב בתוקף להגדיר את עצמו, וראה בעצמו אדם שבלתי אפשרי לתייג. הוא חשב שהוא ישות חד-פעמית, אנטי-קונפורמיסטית, שתחומי העניין, המראה ואופן ההתנהלות שלו, הם תוצר של אישיותו הייחודית. אלא שבהדרגה, אותם מאפיינים השתכפלו אל צעירים מסביב לעולם, והייחוד הפך לנורמה. בהדרגה, הפכו ההיפסטרים לצבא, עם מראה מובחן, קוד התנהגות ברור והרגלי צריכה תרבותית מוכתבים מראש. וכמו שקרה עם כל תנועת צעירים בעבר, ברגע שהתופעה הגיעה להיקפים בעלי משמעות כלכלית, גורמים מסחריים הפכו אותה לפס ייצור המוני.

אך הרבה לפני שההיפסטרים נהפכו לכלי שרת של תאגידים, אותה קהילה צנועה בוויליאמסבורג עמדה לעשות מהפכה בעולם הצרכני של ניו יורק. בוגרי הקולג' שהגיעו לתפוח הגדול בעידן של ראש העיר רודי ג'וליאני, נתקלו במחירי שכירות חסרי תקדים, שהבהירו להם, שבמנהטן - הם לא יכולים להרשות לעצמם לגור. פתרון למצוקת הדיור שלהם, הם מצאו בשכונה תעשייתית בברוקלין, ממש מעבר לנהר. וויליאמסבורג היתה אידיאלית עבורם: אין-ספור לופטים וחללים תעשייתיים זולים המתינו להם שם, חמש דקות נסיעה מהאיסט וילג', הלב הפועם של התרבות המתקדמת במנהטן. עד מהרה החלו לצוץ בבדפורד אווניו, הרחוב המרכזי של השכונה, בתי קפה קטנים עם חיבור לאינטרנט אלחוטי, חנויות לבגדי יד שנייה שמחזיקות גם מלאי קטן ומוקפד של תקליטים, ודוכני ספרים משומשים שמוכרים בדולר קלאסיקות בכריכה רכה.

הגישה האנטי-קפיטליסטית של יושבי אותה שכונה, שהורכבה רובה ככולה מאמנים (או לפחות מכאלה שתפסו מעצמם אמנים), הכתיבה לא רק סגנון חיים הרחוק מאוד מעבודת משרד סטנדרטית, אלא גם סגנון לבוש מאופיין, שהתפתח מתוך חוסר היכולת הכלכלית שלהם לעמוד בסטנדרט האופנתי של תושבי מנהטן. חולצות יד שנייה עם כיתובים אירוניים, או כאלה שהודפסו לטובת קייטנות נוער או תחרויות ספורט קיקיוניות, הפכו לסחורה האופנתית הכי חמה. הן הצטרפו ללוק שכלל גם תספורת מוקפדת, זוג משקפיים גדולים עם מסגרת עבה, ומכנסיים צמודים, המדגישים רזון עני ומתריס. בשלב הזה, להיפסטרים עדיין לא היה דולר על התחת, או טיפת השפעה בעולם, אבל לפחות היו להם מדים.

חיי הלילה של העניים התרבותיים האלה התבססו על מה שהיה לשכונה להציע: ברים שכונתיים, ותיקים ומוזנחים, שנדמה היה שימי הזוהר שלהם נותרו הרחק מאחור. לפתע, מקומות עם שמות כמו "ברוקלין אייל האוס" זכו לתהילה שלא היתה להם מעולם, ולא עבר זמן רב עד שהשמועה פשטה כנפיים, ולשכונתיים של ברוקלין הגיעו גם מבקרים ממנהטן. האווירה המוזנחת, האותנטית, ספוגת התרבות והלא-קפיטליסטית הזאת, גרמה לאותם מבקרים להתקנא באחיהם המרוששים. וויליאמסבורג הפכה מוקד עלייה לרגל - לא רק לצעירים שקריירה עדיין רחוקה מהם שנות אור, אלא לכל מי ששאף להפוך לחלק מתנועת הצעירים המגניבה ביותר שקמה, מאז שההתאבדות ב-94' של קורט קוביין, סולנה של נירוונה, הביאה לסופו של עידן הגראנג'.

ההיפסטרים, למרבה הפתעתם, החלו להכתיב טרנדים: בסגנון הלבוש הרטרואי, בהעדפות המוזיקליות ובאורח החיים חסר הדאגות. הם צברו כוח והשפעה, תרבותית וכלכלית, ואט-אט הפכו למפלצת של צרכנות. התופעה התפשטה לערים נוספות, בארצות הברית ובעולם - סן פרנסיסקו, שיקגו, לוס אנג'לס, פורטלנד, ברלין, תל אביב - וכיום הם שומרים לעצמם את הזכות הבלעדית להחליט מה נכון ומה שייך לאתמול, ומנכסים לעצמם את ה"קוליות" בקנאות.

צ'ה גווארה ומדונה

"אני ממש אוהב את התספורת שלך/ אני שמח שאת אוהבת את שלי/ אנחנו נראים די מגניב/ אז מה את עושה?/ אה כן, גם אני ממלצר/ לא, עדיין לא שמעתי את הלהקה שלכם/ כי אתם די חדשים/ אבל אם את אוהבת אוכל טבעוני/ בואי לעבודה שלי/ אני אבקש שיבשלו לך משהו שממש תאהבי" (מתוך השיר "בוהמייני כמוך" של "דנדי וורהולס")

כבר בשנות ה-90 החל המונח "היפסטר" לצוף על פני השטח. תחילה היה זה כינוי כללי לצעירים חובבי תרבות אלטרנטיבית כמו אינדי-רוק, אמנות רחוב וסרטים עצמאיים. אבל עד שנת 2003, דמותו של ההיפסטר כבר הפכה מעוצבת מכף רגל ועד ראש, ואף נוסחה בספר "המדריך להיפסטר", שהספיק מאז להפוך לקלאסיקה: "היפסטר - מישהו בעל טעם, גישה חברתית ודעות שנחשבים למגניבים על ידי המגניבים. ההיפסטר הולך בין ההמונים, אבל הוא לא חלק מהם. הוא מרחיק מעצמו, או מבטל כקיטש, כל דבר שאומץ על ידי המיינסטרים. באופן אידיאלי, להיפסטר יש לא יותר מ-2 אחוזי שומן בגוף". ההגדרה הזאת אמנם יותר פרודית ממילונית, אך היא מצליחה לנקז לתוכה את עיקר הדברים שההיפסטר מתעסק בהם באופן אובססיבי: מה קול ומה לא קול, ואיך הוא נראה.

ההיפסטר הוא הכלאה משונה בין צרכנות אובססיבית לשנאת קפיטליזם. הוא מסתובב עם עותק של "נו לוגו" ביד אחת ועם קפוצ'ינו בחלב סויה ביד השנייה. הוא מנסה להשחיל את המלה "דארפור" לתוך שיחת חולין, אבל ממהר לעבור לדיסק החדש של MGMT. הוא רוצה להתרחק ככל האפשר מאורחות החיים של הוריו, אבל הוא חי על חשבונם. הוא עושה ניתוח לייזר בעיניים באלפי דולרים, אבל קונה משקפי ראייה ללא מרשם. הוא נורא רוצה לכתוב, לצייר או להפיק קטע אלקטרוני, אבל הוא לא מצליח לקום בגלל ההאנגובר הקשה שיש לו בבוקר.

ההיפסטר הוא ייצור אקלקטי, פלורליסטי, רב-תרבותי ומלא סתירות פנימיות, המדגים במהותו את עקרונות הפוסט-מודרניזם. הוא חובב קולנוע גרמני אקספרסיבי משנות ה-30 לצד קומדיות של אדם סנדלר, הוא קורא את הביוגרפיה של צ'ה גווארה לצד מגזיני אופנה, הוא מעריץ אינדי-רוק, אבל חושב שזה מגניב בהפוך-על-הפוך להאזין גם למדונה.

ההיפסטרים אינם מגדירים את עצמם, לכן, באופן אירוני, הם מוגדרים לפי המוצרים שהם צורכים. למרות חוסר רצונם להיות מתויגים, ההיפסטרים צורכים מותגים מאוד מסוימים באופן כמעט בלעדי. רשת הבגדים "אמריקן אפרל" הפכה למכה שלהם, אתר המוזיקה Pitchfork Media היה להם לתנ"ך, המגזין "Vice" שומר אותם מעודכנים.

ג'ו מנדה, קומיקאי שחי בוויליאמסבורג, מפעיל את הבלוג "Look at this Fucking Hipster" (ראו את ההיפסטר הדפוק הזה), שמציג שלל תמונות של צעירים שהפכו את ההיפסטריות לקריקטורה מוקצנת. בראיון לאתר Salon, סיפר מנדה שהרעיון לבלוג עלה לו בארוחת ערב עם הוריו, שהתקשו לזהות מי הם הצעירים המשונים שפוקדים את השכונה. "האם הם היפים, האם הם נגד המלחמה?" הם שאלו אותו. "לא" הוא ענה להם, "זה לא ממש קשור למלחמה".

כשנשאל מהי ההגדרה שלו להיפסטרים, הוא אמר שהוא רואה אותם בתור "זבל לבן עשיר, או אנשים שמנסים למתוח את הנעורים שלהם ככל האפשר. זה קשור לגישה ולבחירות של סגנון חיים, אבל גם לאופנה. הם הולכים עם סקיני ג'ינס ושיער פנים אירוני, עם טי-שירטס עם מפתח וי וכובעים מטופשים. יש להם משקפיים גדולים, תספורות אסימטריות, כובעי צמר בקיץ, כאפיות, והם שותים Pabst Blue Ribbon או בירה זולה אחרת. הם עושים מאמץ גדול להיראות כאילו הם לא עושים מאמץ גדול".

הבלוגוספירה בהיסטריה

"אנחנו לא להקה/ אנחנו מעצבי שיער/ זה לא שיר/ זו חולצה"

מתוך השיר "אנחנו לא להקה" של קנאק/פופ

אך מעבר לסגנון הפחות או יותר ייחודי, בזירה התרבותית היתה לאוושת כנפי הפרפר של וויליאמסבורג השפעה גדולה ומיידית. בניגוד לתנועות צעירים אנטי-ממסדיות קודמות, ההיפסטרים אמנם לא יצרו תוכן ממשי המזוהה עמם - הם לא עמדו מאחורי ז'אנר מוזיקלי חדש, סגנון קולנועי טרי או מגמה אמנותית פורצת דרך - אך השפעתם ניכרת בעיקר בדרך שבה תרבות צעירה נחשפת ונצרכת.

האכזבה מהתקשורת הממוסדת, והחיפוש אחר אפיק תקשורת אוטונומי שידבר בשפתה של הקהילה המתגבשת, הוביל את ההיפסטרים אל האינטרנט. הם שיכללו את הבלוג והפכו אותו לפלטפורמה החשובה ביותר בקהילה. זה התחיל בבלוגים ספורים שריכזו המלצות לאלבומים של להקות רוק עצמאיות או לסרטים אמנותיים אירופיים, אך במהרה נטוותה רשת צפופה של בלוגים שמכסים כל שביב מגמה חדשה במוזיקה, קולנוע, אמנות ואופנה.

הבלוגים הללו מילאו גם את צורכיהם של צעירים בעולם. "Last Nights Party" שמכיל אלפי צילומים ממסיבות, "Face Hunter" שמוקדש לאופנת רחוב ו"Palms Out Sounds" שעוסק במוזיקה אלקטרונית, הפכו לתופעה תרבותית כלל עולמית. מקהילה שאוהבת את הלהקות שלה כמה שיותר אנונימיות ומוזרות, הפכו ההיפסטרים לבעלי כוח עצום בתעשיית התרבות. אם לפני כן, להקת רוק חדשה שביקשה לפרוץ היתה זקוקה לצילום שער במגזין כמו "NME", כעת היא צריכה פוסטים בבלוגים הנכונים. הזמרת לילי אלן, למשל, הגיחה לעולם בזכות הקישורים לדף מייספייס שלה, ולהקת "ארקייד פייר", שבתחילת דרכה היתה נחלתם הבלעדית של היפסטרים, כבשה לפני מספר שבועות את ראש מצעדי המכירות בארצות הברית ובבריטניה במקביל.

גם צמיחתו של הקולנוע האמריקאי העצמאי בעשור האחרון, זכתה לרוח גבית מהרשת הווירטואלית של הקהילה. הבמאי ווס אנדרסון, שהתחיל את דרכו בסרטים שזכו לתשומת לב מוגבלת, הפך לבמאי מוביל בעקבות התמיכה שלהם. טיפוסים מוזרים כמו דאש סנואו הפכו לסחורה החמה ביותר של סצנת האמנות, השחקנית קלואי סביני הפכה למלכה הלא מוכתרת של ההיפסטרים, ואהדתם לאמן הרחוב OBEY הובילה אותו כל הדרך אל לב המיינסטרים, עם עיצוב כרזת הבחירות של אובמה. מגזינים נחשבים הפכו מקובעי דעת קהל למלקטי מידע מבלוגים, וההיפסטרים מצאו את האג'נדה שגיבשו בוויליאמסבורג כמעט עשור קודם לכן, מצוטטת תחת כל עץ רענן. המהפכה הושלמה.

Pabst Blue Ribbon היא בירה אמריקאית זולה בת יותר ממאה, סמל של מעמד הפועלים, שבשני העשורים האחרונים של המאה העשרים היתה בשפל של מכירות. בתחילת שנות האלפיים, המכירות שלה עלו בצורה פתאומית בזכות פופולריות חדשה בקרב בני עשרים ומשהו. אלו היו ההיפסטרים המוקדמים, ניצנים של כוח כלכלי חדש, שאף מחלקת שיווק לא היתה יכולה לחזות. אל הבירה הזאת הצטרפו סמלים נוספים, כמו הכאפייה למשל, שנוקזה לחלוטין מהמשמעות הסימבולית שלה כהבעת סולידריות עם המאבק הפלסטיני, והפכה לקלישאה אופנתית.

מרגע שהפכו לקלישאה, החלו ההיפסטרים לספוג ביקורת: ממתנגדים טהורים לתרבות המונים, הם הפכו לסטריאוטיפים שעוקבים אחרי הטרנדים של עצמם, ומנסים לייצר אותנטיות היכן שהיא לא קיימת. "ההיפסטר מייצג את סוף הציביליזציה המערבית, תרבות שאבודה בתוך השטחיות של העבר שלה ולא מסוגלת ליצור משמעות חדשה", כתב לפני שנתיים דאגלס האדו במגזין הקנדי האנטי-צרכני "Adbusters". "לפני עשר שנים, אדם שלובש טי-שירט ושותה Pabst Blue Ribbon לא היה מואשם שהוא הולך אחרי טרנדים. אבל היום, דברים כאלו הפכו לקלישאות חסרות בושה של מעמד שלם של אינדיבידואלים, שמבקשים לברוח ממעמדם האמיתי דרך האסתטיקה של מעמד הפועלים".

האדו דן גם בבלוגים שמתעדים באוססיביות את הקוליות ההיפסטרית. "הם אולי לא יודעים", הוא אומר, "שגם 'ציידי מגניבות' עוברים על האתרים, ורושמים איך הם מתלבשים ומה הם צורכים. בסופו של דבר, ההיפסטרים קונים את מה שהם חושבים שהם המציאו, אבל למעשה מאכילים אותם בכפית את התוכן התרבותי הארוז שלהם. היפסטרים הם 'תרבות הנגד' הראשונה שנולדה מתחת למיקרוסקופ של התעשייה. הם קבוצה צרכנית שמשתמשת בכסף שלה כדי לרכוש אותנטיות ומרד ריקים מתוכן. אבל מרגע שטרנד, להקה, או סגנון מקבלים יותר מדי חשיפה, הם פתאום מסתכלים על זה בבוז".

גם הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יזק תרם את עטו לביקורת, כשבאחד ממאמריו קבע כי "בשלב הזה, צריך להיות ברור שהאנלוגיה למושג 'היפסטר' היא הנערה שבורחת בדמעות, לאחר שהגיעה למסיבה רק כדי לגלות שנערה אחרת שם לובשת בדיוק את אותה שמלה".

שום מהפכה אין כאן

"האידיוטים הם עבדים וצרכנים שעסוקים בעצמם, לא מודעים לפרדוקס שבמדים האינדיבידואליים שלהם. הם מפסלים את שערם לכדי שלמות מקרית. הם לובשים את המכנסיים שלהם מתחת לאשכים. הם מברברים לתוך גאדג'טים מפגרים אודות המייל המגניב על האשה שנאנסה על ידי זאב. החבר המגניב שלהם שלח אותו. הוא גם כן אידיוט. ברוכים הבאים לעידן הטיפשות, הריעו לעלייתו של האידיוט" (מתוך הסדרה הבריטית "ניית'ן בארלי")

המונח "היפסטר" הוטבע לראשונה בשנות ה-40 של ארצות הברית, בעיצומו של עידן הג'אז, כדי לתאר את מעריציו המושבעים. אלו נתפסו כלבנים מהמעמד הבינוני שניסו לחקות את סגנון המוזיקאים השחורים שהם כה העריכו. הסופר נורמן מיילר קרא להם "כושים לבנים", ודן בתופעה באופן נרחב במאמר מ-57'. מיילר טען שהבלבול והייאוש שבאו בעקבות השואה והפצצה האטומית, יצרו זן חדש של אמריקאים אקזיסטנציאליסטים. אלו חשו שעדיף להם מוות מהיר מידי הפצצה, מאשר המוות האטי והמייסר שהוא קונפורמיזם והדחקה של היצירתיות. התגובה שלהם, הוא כתב, היא "לחיות עם המוות כסכנה מיידית, להתגרש מהחברה, להתקיים ללא שורשים, לעודד את הפסיכופת שבתוך עצמך". הבחירה היא בין להיות "היפ" - מורד - לבין להיות מרובע.

התרבות המערבית סיפקה סדרה ארוכה של תרבויות-נגד צעירות, שנוצרו בעקבות משברים גדולים והפרו את הסטטוס-קוו של "עולם המבוגרים": ההיפסטרים הראשונים, דור הביט, ההיפים, הפאנק, סקין הדס, היפ-הופ מוקדם ואפילו גראנג', כולם באו לעשות בלגן, להביא בשורה מהפכנית של מוסכמות חברתיות, פוליטיקה, מוזיקה, אמנות וסטייל.

היום ישנו ההיפסטר, חיה שונה לגמרי: היא בעלת כל המאפיינים החיצוניים של תת-תרבות, אך הנשמה שלה אחרת. ההיפסטרים אינם אחראים לשום מהפכה שאי אפשר לשים עליה תווית מחיר. "מה שמפריד את הזומבים ההיפסטרים של היום מה'כושים הלבנים' שנורמן מיילר תיאר בשנות ה-50, זה שהם לא מאיימים", טען העיתונאי כריסטיאן לורנטזן במאמר "מדוע ההיפסטר חייב למות", שהתפרסם ב"טיים אאוט ניו יורק". "ההיפסטר המקורי היה 'פסיכופת פילוסופי', שעלול לגנוב לכם את המכונית ולנהוג בה עד מקסיקו. המיתוס של האיום שורד מעל דפי המגזין 'Vice', אבל המדור המזוהה ביותר שלו, Do's and Don'ts (צילומים של צעירים הלבושים נכון או לא) - מציע דרך בטוחה להפרת הסדר, רעיון אוקסימורוני משהו".

זו הנקודה שמפרידה בין תרבות השוליים השולטת של זמננו, לאלו של העבר: היא מייצגת חיים שקטים ללא צל של סכנה, תרבות של ילדים מפונקים ומבוססים, לרוב, שהדבר היחיד שהם עלולים לאבד הוא האיי-פוד שלהם. "היפסטרים הם תופעה מאוד נהנתנית, צרכנית, אינדיבידואליסטית, מרוכזת בעצמה, א-פוליטית, א-מחאתית, חסרת אמירה חברתית ושטחית", מטיח עודד היילברונר, היסטוריון של תרבות ועיצוב שכתב את הספר "אנגליה חולמת - הביטלס, אנגליה ושנות ה-60", שעוסק בתת-התרבויות של אותה תקופה. "תרבויות צעירים בעבר, גם בארץ, היו פוליטיות יותר או בעלות גוון מחאתי יותר - נגד עולם המבוגרים, נגד תרבות ההורים, הביורוקרטיה והממסד.

"זה משקף את כל מה שהחברה המערבית עוברת. היא הופכת לפחות פוליטית, והצרכנות היא מה שקובע היום. קיימת מחאה בעולם, אך היא לא בהכרח מובלת על ידי צעירים. בנוסף, האינטרנט מעקר כל גורם של מחאה, כי הכלים שלה הם מיילים, טוויטים ופייסבוקים, ולא צעדה או התארגנות ממשית".

אם עד תחילת שנות ה-80, תנועות כמו פאנק והיפ-הופ הציעו אג'נדה פוליטית מגובשת, בסוף אותו עשור כבר לא נותר דבר מרוח הנעורים המרדנית שלהם, וגם שנות ה-90 לא הביאו בשורה חדשה. כך גם ההיפסטרים מזכירים במהותם בורגנים בוהמיינים (BoBo's). "מעניין לדון בהיפסטר בהשוואה לדנדי שהיה נפוץ במאה ה-19 בעיקר בבריטניה וצרפת", אומר רועי צ'יקי ארד, מחבר הספר "החלום הישראלי" שעוסק ברעיון של מגניבות תל-אביבית. "הם הגיעו בערך באותה אווירה ציבורית כמו ישראל של היום, של דקדנס והתפוררות".

לטענתו של היילברונר, "פאנק היה גל המחאה האחרון של צעירים. בשנות ה-80 נוצרה תרבות יאפית, והיא רק הולכת ומתגברת. זה אולי מחליף צורה כל פעם, אבל זו אותה מהות: נהנתנות של מעמד צעיר בינוני שיש לו כסף". בין אם זה חוסר רצון לנקוט פעולה אקטיבית, ובין אם מדובר בסגנון חיים יותר בורגני מבוהמייני, צעירים ככלל והיפסטרים בפרט, הם יצורים שלא מרגישים צורך למרוד בהורים שלהם, להוביל מהפכות או אפילו להרחיק יותר מארבעה רחובות מהבית.

לא מפסיקים לקנות

"כל כך אירוני שזה לא, כל כך לא אירוני שזה כן" (מתוך "אולימפיאדת ההיפסטרים", יו-טיוב)

בעקבות סימפוזיון שערך בשנה שעברה כתב העת הספרותי "1+n" בנושא "מהו היפסטר?" כתב הבלוגר רוב הורנינג: "בלתי אפשרי לנהל דיון על היפסטריזם ממרחק אובייקטיבי. אם אתה מספיק מודאג מהתופעה כדי לדון בה, אתה כבר נמצא בצד ההיפסטרי של הסקאלה, ומאותו רגע אתה נמצא בתהליך של ניסיון לנקות את עצמך מה'כתם' הזה". אכן, נראה שהיום כבר אף אחד לא מוכן להודות שהוא היפסטר. כל פנייה למשתתף במסיבת היפסטרים, בשאלה אם הוא עצמו כזה, תיענה ב"אין מצב" או "אני לא מתחבר להגדרה הזאת". נדמה שהיפסטרים אינם רוצים להיות חלק ממועדון שמוכן לקבל אותם כחברים.

בייחוד כשמבחוץ המועדון הזה מתחיל להיראות כמו בדיחה גרועה. בשנים האחרונות צצו אין-ספור פרודיות מצוינות על היפסטרים ששמות ללעג את הנונשלנט המזויף שלהם. מלבד הספר "המדריך להיפסטר" והבלוג "Look At That Fucking Hipster", שלאחרונה גם יצא כספר, ישנם אתרים שטותיים כמו "Hipster Puppies" ו"Hipster Kitty" שבהם כלבים וחתולים מחופשים להיפסטרים. היהלום האמיתי הוא סרטון יו-טיוב "אולימפיאדת ההיפסטרים" מ-2007, שממצה באופן כמעט מושלם את התופעה על כל הסמלים והסטריאוטיפים שלה, דרך ארבעה צעירים מוויליאמסבורג שמשתתפים בתחרויות כגון בדיקה בכספומט אם הצ'ק של ההורים נכנס, מציאת טי-שירט אירוני, צילום תמונת פרופיל למייספייס והתבוננות במראה.

לאחרונה פורסמו בארצות הברית כתבות על כך שההיפסטרים לא מושפעים מהמיתון. בכתבה מדוברת ב"ניו יורק טיימס" נכתב לפני שנה, שלא היתה שום פגיעה במכירות לפסטיבל המוזיקה קואצ'לה, שכרטיס כניסה אליו עולה 270 דולר. בכתבה באתר העסקים "פורבס" נכתב שנתוני המכירות של רשתות האופנה מלמדים, שהיפסטרים הם היחידים שעדיין קונים. בעוד ההכנסות של רשתות מיינסטרים כמו גאפ ואברקרומבי אנד פיץ' ירדו מאז החל המיתון, אלו של הרשת ההיפסטרית אורבן אאוטפיטרס רשמו שיאים חדשים.

האנטגוניזם ההולך וגובר ורגשות אנטי-היפסטריים כמעט והופכים לתנועה בפני עצמה ותלונות מתחילות לצוף על פני השטח. "מה שצריך לשאול זה מי כותב נגד ההיפסטרים", תוהה היילברונר. "המסקנות שלי הן שיש סוג של קנאה. כזה שפע וחוסר דאגות אולי מעולם לא היו לצעירים, והמשבר הכלכלי בקושי נגע בהם. משברים כלכליים קודמים כמו זה של 1929, הולידו מגמות מחאה בקרב צעירים. במשבר הנוכחי הצעירים לא מושפעים ולא מזיזים עפעף". ומדוע ההיפסטרים עצמם מתביישים להיות כאלה? "כי הם ילדי המעמד הבינוני, מה שהיה פעם חנונים אשכנזים ממשפחות טובות. ולא נעים להם להודות שהם כאלה".

במהלך הפוך-על-הפוך היפסטרי קלאסי, קמה תנועת נגד נוספת, הפעם נגד מבקרי ההיפסטרים. גאבין מקינס, אחד ממייסדי מגזין "Vice", ואחד האחראים על עיצובו של דור ההיפסטרים, יוצא בתוקף נגד גל הביקורת. "תמיד מצאתי שמשתמשים במלה הזאת עם המון בוז", אמר בראיון ל"Adbusters". "במיוחד על ידי בלוגרים שמנמנים שלא משיגים זיון, משעמם להם והם כועסים על הילדים האלה בגלל שהם יוצאים, משתכרים, עושים חיים ונראים אופנתיים. אני מפקפק בתיאוריות שלהם כי הן תמיד מריחות מאג'נדה".

רוברט לנהאם, שכתב את "המדריך להיפסטר", פירסם מאמר בשם "Look At This Fucking Hipster Basher" (הסתכלו בחובט בהיפסטרים הדפוק הזה), שבו הוא טוען כי הביקורת על ההיפסטרים הורסת כל סיכוי ליצירה. "ללא ספק, בשלב הזה הם קיבלו יותר מדי חשיפה מכדי להיחשב למחתרתיים או תרבות נגד", הוא כותב, "אבל מה נותר עבור אמנים ובוהמיינים שבאמת מנסים להיות חלק מתרבות נגד? מתקבלת תחושה שאם ג'ימי הנדריקס היה מופיע היום, הוא היה מושם ללעג במדור הסטייל. מרסל דושאן היה מוותר ברגע שהוא היה מופיע באתר Dadaist או douchbag.com ואנדי וורהול היה מוקע על כך שהוא מקים את הפקטורי שלו במחסן בברוקלין. היינו עושים הכל כדי להוריד אותם מהפסים ופוסלים אותם בתור פאקינג היפסטרים".


האי של קסטרו בשורת ההיפסטריזם הגיעה לישראל בבת אחת עם הניצול הצרכני

גם בסצנת ההיפסטרים הישראלית ניתן לזהות את אופנת הרטרו שהופכת במהרה למקדם מכירות, ולמעשה לא ברור מה בא לפני מה. בירה מכבי, למשל, מסתמנת כגרסה המקומית שלPabst Blue Ribbon , ולאחר שנים של החרמה היא זוכה לפופולריות חדשה בקרב הקהילה הצעירה שפוקדת ברים היפסטריים בתל אביב כמו ריף-ראף, תדר ופרוזדור. פתאום נראה שמותגים רבים מחזרים בהתלהבות אחר ההיפסטרים בתור קהל יעד פוטנציאלי.

את השינוי הגדול ביותר ניתן לזהות בחברת האופנה קסטרו, שעשתה בשנה האחרונה מהפך מיתוגי אדיר - מרשת בגדים פריפריאלית והמונית להחריד, שצעירים בעלי חוש אופנה לא מעזים להתקרב אליה, למקום שמנסה לפנות גם להיפסטרים. כחלק מהמהלך הזה השיקה קסטרו את הקמפיין לקולקציית "אליס בארץ הפלאות" בסלון ברלין בתל אביב, חנות בגדים שנחשבת לחממה של היפסטרים, ואת הלהקה Crazy P, חביבת המגזר, היא הטיסה לתצוגת אופנה ולמסיבה במועדון הזיזי.

לדברי גבי רוטר, מנכ"ל משותף של קסטרו, התמריץ לפנות לקהל הזה נבע מהכניסה לשוק הישראלי של רשתות גלובליות כגון H&M. "חיפשנו תשובה למה שמייחד אותנו מולם, והבנו שזו האורבניות התל-אביבית, כיוון שכאן אנחנו פועלים", הוא אומר. "קסטרו נחשבה פעם לחברה של אמצע הדרך, אולם עם כניסת הרשתות הגלובליות התחלנו להרגיש כמו אנדרדוגים שהולכים נגד הזרם, וזה מכנה משותף שיש לנו עם ההיפסטרים, שגם הם תמיד מתנגדים לטרנדים".

איש התרבות רועי צ'יקי ארד קצת יותר ספקן בקשר לכוונות החברה. "כדאי לחזור אפילו לשם 'קסטרו'", הוא אומר, "רשת בגדים הקרויה על שם קומוניסט שגירש את העריצות בארצו. זה מעיד על תפיסה של בחירה באסתטיקה של תרבות-נגד פרובוקטיבית, אבל זה לא אומר שיש רפורמה בקסטרו, של משכורת שווה למנכ"ל ולמוכרת".

עם או בלי קסטרו, כבר זמן רב שעדרי צעירים תל-אביבים מתלבשים לפי מסורת יושבי ברוקלין של תחילת העשור: בגדי וינטג', אמריקן אפרל, חולצות אירוניות, תספורות א-סימטריות ומשקפי ראייה עבי מסגרת. נדמה שישנה קהילה ענפה של היפסטרים מקומיים, אולם בחינה מעמיקה מטילה בספק את קיומם כתנועה, ומבטלת אותם כילדים בעלי מאפיינים חיצוניים בלבד. "אלו סתם אנשים שאוהבים אופנה, אבל הם לא היפסטרים", טוענת אהל עדן, שאחראית לשני ליינים של מסיבות בעלי אוריינטציה היפסטרית, שאחד מהם אף שיתף פעולה עם קסטרו. לדבריה, "רובם בכלל לא יודעים מה עומד מאחורי התנועה, הם פשוט מתלבשים יפה. הם לא יותר היפסטרים משהילדים של כיכר דיזנגוף הם פאנקיסטים".

באיחור של מספר שנים, החלה התופעה ההיפסטרית להגדיר את עצמה בישראל, בעיקר בניסיון להרחיק את עצמה מאנשי מיינסטרים חסרי מעוף. "אם אתה אוהב אנדרגראונד, מן הסתם לא תתחבר למיינסטרים", אומרת עדן, "אבל מלבד כמה בלוגרים, את הילדים האלה בכלל לא מעניין מה זה היפסטר. זה כמו שבשנות ה-90 כולם לבשו ג'ינסים וחולצות משובצות, אבל לא הבינו מאיפה הגראנג' צמח. אותו דבר לגבי האימו. זאת אופנה, ועכשיו זה הזמן של ההיפסטרים".

לשאלה אם היא מחשיבה את עצמה כהיפסטרית או מכירה אחרים שמוכנים להודות בכך, היא משיבה בשלילה. "בתחילת שנות האלפיים פגשתי צעירים בניו יורק שנשאו את התווית הזאת בגאווה, אבל תוך שנתיים זה נמאס על כולם, אפילו עליהם". צ'יקי ארד מחזק אותה: "מעולם לא שמעתי מישהו שמעיד על עצמו שהוא היפסטר", הוא אומר.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו