בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבחינת אופירה הניג, במאית ומנהלת אנסמבל הרצליה, ההצגה לא תמיד חייבת להימשך

אופירה הניג, במאית ומנהלת אנסמבל הרצליה, כמעט פיספסה את מערבולת אריאל שסיחררה לרגע את התיאטרון הישראלי. אבל גם בימים של שגרה לא תשכנעו אותה במכבסת המלים הזאת, דו-קיום

תגובות

כשהשחקנים חתמו על מכתב המחאה נגד הופעות באריאל, אופירה הניג היתה בדרך לשדה התעופה, אבל לפני הטיסה עוד הספיקה להוסיף את חתימתה. "היוזמה מאוד ריגשה אותי", היא אומרת, "חתמתי בשמחה". למחרת, בלונדון הקרירה, הבינה שהמכתב העלה כאן את הטמפרטורות של סוף אוגוסט לשחקים והכניס את עולם התיאטרון הרגוע בדרך כלל לטירוף זמני.

הניג, במאית ומנהלת אמנותית של אנסמבל התיאטרון בהרצליה, חשבה לצנן את הרוחות ושיגרה מכתב אישי שהתפרסם ב-ynet. אבל המכתב רק חימם את הייאוש והמחיש לה את המרחק האמיתי בין לונדון לאריאל. "הרגשתי שאני לא יכולה להסתפק רק בחתימה ולנסוע", היא אומרת, "ולכן הפניתי את המכתב שלי למנהלי התיאטרונים. הכוח אצלם ולא אצל השחקנים".

מה היה במכתב של הניג שהדליק אצל רבים את ניצוצות הלאומנות וגרם לחלק מחברי מועצת העיר לדרוש את פיטוריה? "עולם התיאטרון הישראלי יצר ברובו אמנות בורגנית מתחנפת, שהרגילה את הקהל שלה לראות בשחקנים חבורה של ליצנים שכל תפקידם בחברה הוא לשעשע ולבדר, ולא ברור מה קרה לאותו יצור-כלאיים שפתאום יש לו גם ראש שחושב ופה שמדבר", כתבה הניג. "מכתב המחאה שעליו חתומים אנשי תיאטרון, וביניהם אנוכי, הוא מכתב כואב שאין בו מניפולציה ולחלוטין אין בו איום. זוהי מחאה אישית לגיטימית, המבקשת לייצר שיח ציבורי על הגדרת גבולות המותר והאסור, המושג נכון ולא נכון וגבולות הציות. מכתב המחאה הוא תופעה בריאה בחברה דמוקרטית וצריך לברך עליו".

המכתב שלה עורר שיח וירטואלי. מאות תגובות, מתלהמות בעיקר. הטוקבקיסטים, כמצופה, לא חסכו במלים. "יפה נפש תאהב את עצמך", למשל, או ניר מהרצליה שהתבייש שהוא משלם את המשכורת של הניג; יהודה לא יתפלא אם לא יעניקו לה שירותים בבנק, אוכל במסעדה או נסיעה במונית; אלמוני הציע "להחרים את התיאטרון הדפוק שלה" ונתנייתי אחד קבע היררכיות מקצועיות ברורות: "קודם כל תפקיד שחקן לשעשע כמו שתפקיד טכנאי מקררים לתקן מקרר".

חברים במועצת העיר אמרו שיסרבו לתת מימון לגוף שתכליתו הדרת אוכלוסיות מפעילות תרבותית. "מוטב שהאנסמבל לא ימעל בכספי התומכים בקיומו, או שיוותר גם על תמיכת עיריית הרצליה. זה לגיטימי להחזיק בדעות פוליטיות ולהציגן על הבמה, אבל לחלוטין לא לגיטימי לשלול מאזרחים את הזכות לתרבות". ויעל גרמן, ראש העיר, סיכמה: "זכותו של כל אדם להביע את עמדתו, אך האנסמבל יופיע בכל מקום שאליו יוזמן". עד מהרה התברר שאפילו מירנדה (השחקנית סינתיה ניקסון מ"סקס והעיר הגדולה"), ביחד עם קבוצה שלמה של שחקנים אמריקאים, תומכת בשחקני ישראל המוחים.

"לי נורא חשוב להגיד שאני מדברת כאן כאדם ויוצר ולא כמנהל תיאטרון", מבהירה הניג, "האנסמבל לדעתי יכול להכיל את שלל הדעות השונות, ואני מקווה שלא אגיע לרגע שבו אצטרך לעשות את ההחלטה המוסרית שלי".

כלומר?

"אם תהיה הזמנה וההנהלה הציבורית והמנכ"ל יחליטו שהם מופיעים מעבר לקו הירוק, תהיה לי ולחלק מהשחקנים בעיה גדולה".

ואחרי שתביני שאף אחד לא שואל אותך ושאין לך ברירה?

"זאת סוגיה מורכבת. ההצגה היא מוצר של תיאטרון ולא של במאי או שחקנים. אני מבינה שלמרות שאני מנהלת את התיאטרון, אין לי ממש מה להגיד אלא רק להסיק מסקנות".

לך קל, הסיכוי שהאנסמבל שלך יוזמן לאריאל אפסי.

"נכון, האנסמבל לא מסתובב בארץ ואני לא צריכה לבחור ולכן הדילמה שלי תיאורטית, אבל המישור התיאורטי לא פחות חשוב בעיני. אני חושבת ומקווה שזה לא ייגמר בקול דממה דקה. שהפעם זה הולך להיות תהליך ארוך ובנובמבר יתחילו הרגעים האמיתיים".

על הכמיהה

ועד שזה יקרה, או לא, חוזרת הניג, בת 50, במעבר חד לעולמה הקלאסי. אחרי ההצלחה, בארץ ובעולם, של "עירם של האנשים הקטנים" לשלום עליכם, הפקה של העונה הנוכחית, תעלה בסוף החודש הפרמיירה של "שלוש אחיות".

"צ'כוב הוא בשבילי המחזאי הגדול ביותר", אומרת הניג. "הוא ושלום עליכם זה אותו עיסוק עמוק ומצמרר בנפש האדם. חבל שאת שלום עליכם הכניסו בישראל למשבצת של נוסטלגיה של העיירה היידישאית. אני קוראת אותו אחרת, והסוגיה הזאת, איך הציונות התייחסה לשורשים התרבותיים של ההורים שלנו, מאוד מעסיקה אותי מבחינה חברתית. מצד אחד אסור היה לדבר יידיש, כי זה שייך ליהודי בגולה, ומצד שני אסור לדבר ערבית, כי זה פרימיטיבי וקשור לאויבים. בשבילי, העבודה על שלום עליכם ועל צ'כוב זה להוציא אותם מהקונטקסט המקומי הצר. המבנה הדרמטורגי של צ'כוב מגלם בתוכו את תמצית הסיטואציה האנושית ומזכיר לי בעצם למה אני עושה תיאטרון".

אצל צ'כוב לא קורה הרבה. הגיבורים כל הזמן שותים תה ונפגשים למחרת כדי לשתות עוד תה.

"אבל הם תמיד רוצים יותר מזה. יש בהם כמיהה והשתוקקות. הדמויות לא שלוות ורגועות. הן פועלות, אבל תמיד שנייה אחרי הזמן ובמקום הלא נכון וכל הזמן מתנפצות. זה סוג של קלישאה להגיד על צ'כוב שמה ששולט בו הוא השיעמום. גם אני למדתי אותו ככה. אבל ההשתוקקות הזאת שמתרחשת תמיד דקה אחרי, היא גאונית בעיני".

הניג באה להרצליה לפני שלוש שנים. לפני שנתיים התכבד האנסמבל במשכן חדש במרכז העיר. בניגוד גמור להיכלות התרבות המגלומניים שצצו בשנים האחרונות בפריפריה, המשכן בהרצליה אינטימי ושובה לב. הניג החליפה את גדליה בסר שפרש מניהול אחרי שבע שנים. עם כניסתה לתפקיד שינה התיאטרון את ייעודו. ממקום שעובד על פרויקטים בבית חיל האוויר, ששימש לו אכסניה זמנית, הפך לאנסמבל. להקת תיאטרון, כמו החאן בירושלים, לפי המסורת הקלאסית של תיאטרון המתפקד כקבוצה עם שחקנים קבועים. חלק מהשחקנים כמו גילי בן אוזיליו, שנפטרה לפני כשנה וחצי, מוטי כץ, אורי רביץ, איצ'ו אביטל, נעמי פרומוביץ ואחרים, עבדו עם הניג במקומות אחרים.

"אני מאמינה שהדרך הנכונה לעשות תיאטרון היא באמצעות להקה", אומרת הניג. "בכל העולם, האמנים המשמעותיים ביותר, שיצרו איזושהי תחנה בהיסטוריה של התיאטרון, עבדו עם להקות. כמו אריאן מנושקין, פיטר ברוק". בין ההצגות שהעלתה בהרצליה היו "גשם שחור" שכתב שמעון בוזגלו, בן זוגה, לפסטיבל ישראל במקור; "ירמה" של לורקה; "הטענה של דון קיחוטה" שכתב גלעד עברון. את "איפיגניה באוליס" של אוריפידס ביים יוסי ישראלי.

התיאטרון של הניג הוא פיטר-ברוקי. לא הרבה תפאורות ולא הרבה תלבושות. תיאטרון קטן וצנוע שמעמיד את המלה והשחקן במרכזו של חלל ריק, חשוף לצליל ואור בלבד. "תיאטרון שיש בו סגנון וניכור, שלא מנסה לחקות מציאות מסוימת", אומרת הניג, "אלא מייצר מערכת יחסים בין הבמה לקהל.

"אני פונה לא רק לרגש אלא גם למחשבה ולתבונה ומשתמשת בערכים אסתטיים. בימוי בשבילי זה לקחת שטיח של מציאות ולמשוך ממנו את החוטים שמכעיסים אותי וליצור מזה, ביחד עם השחקנים, אריג חדש שהוא רק שלי. בימוי זה דרך חיים.

"היום כל אחד שעושה העמדה על במה קורא לעצמו במאי. במאי לא עושה העמדות אלא רואה את העולם בפרספקטיבה. חי אותו. חווה. קורא. כשעבדתי על 'גשם שחור', הייתי שנה שלמה ביפן, מנטלית, מחקרית, תרבותית. ספגתי חומרים לתוכי ואז מתחילה סלקציה טבעית ומתחיל תהליך של יצירה. אני נורא אוהבת את המקצוע הזה ובמאים בשבילי זה קודש הקודשים. זאת אחת הסיבות שיצאתי מהמקומות שבהם עובדים בשכר קבוע. הם עובדים על מחזות כתובים ואני הרבה פעמים עובדת על רעיון או דימוי ומשם מתחילה את התהליך, כמו למשל בפרויקט שעכשיו אני עובדת עליו. סיפורי עם יהודיים וערביים.

"בשנים האחרונות, האהבה שלי היא ספרים ומוזיקה מארצות ערב. זה התחיל מתפיסת עולם פוליטית של להכיר את האחר והמשיך לאהבה גדולה מאוד. אני נעה היום בין פולין למרוקו, אוקראינה ומצרים, ואני לא משם ולא משם".

החיים בפיצול

הניג חיה עם שמעון בוזגלו בדירה קטנה במרכז תל אביב. כל כתבי שלום עליכם בחדר העבודה שלה. מערכת שמע מקצועית עושה את הסלון, שהוא גם חדר העבודה שלו, לקודש הקודשים.

את בוזגלו, משורר ומתרגם, הכירה הניג לפני חמש שנים. היא ניהלה אז את "המעבדה" ו"יום אחד הוא הופיע והציע לתרגם. היו לי בבית ספרי שירה שלו, וכמתרגם התוודעתי אליו פעם ראשונה כשתירגם מיוונית עתיקה את 'מדיאה' להבימה. אמרתי לו שאני כרגע לא צריכה מתרגם, אבל שוחחנו ארוכות ושוב שוחחנו, ואחרי שבוע הוא התקשר ושאל אם אני רוצה להיפגש. זה היה ביום ההולדת שלי ומאז אנחנו ביחד. הוא עבר לגור איתי בירושלים ולפני שנתיים שיכנע אותי לעבור לתל אביב. כשהגיע האדם הנכון לאהבה ולחברות מאוד גדולה, זה קרה באופן טבעי".

הניג, תמיד באותה תסרוקת, שיער מקופל ואסוף מאחורי הראש, נולדה בקיבוץ רוחמה לאבא מצ'כוסלובקיה ולאמא ילידת גרמניה שעלו לארץ ב-46'. אמה הוסתרה אצל שתי משפחות נוצריות בציריך. אביה נשלח כילד ללמוד כינור בבודפשט בהונגריה והוא ואחיו הגדול שכבר גר שם, עלו לרכבת של קסטנר. היא גדלה בשכונת ג'סי כהן בחולון, לשם עברו הוריה כשהיתה בת שנתיים, עם אחיה ואחותה הגדולים ממנה. אביה עבד באגרקסקו, אמה היתה מורה לריתמיקה. בתיכון היא לא הצטיינה בלימודים אבל נחשבה לחוכמולוגית. למדה לנגן בחליל צד, שיחקה כדורסל והיתה מרקסיסטית.

"הורי אמרו לי כל הזמן להירגע ולהיות כמו כולם. אמא שלי דאגה, רצתה שיהיה לי טוב, היתה אומרת: 'איזה גבר ירצה אשה שהאיי-קיו שלה מעל לממוצע? בסוף התיכון הורי יצאו לשליחות בגרמניה ואני נשארתי כאן והתגייסתי לצבא".

היא שירתה בנח"ל, בקיבוץ יפתח בצפון והקרבה לגבול לבנון הכניסה את הנחלאים הצעירים לסחרור. "הנושא החם אז היה הברחת סמים מלבנון, חשיש ומריחואנה וכולם היו בהיסטריה. עישנו חשיש, זאת היתה אולי הפעם השלישית בחיי, ומישהו הלשין. אני היחידה שהודיתי בחקירה שעישנתי, ולמחרת הייתי בכלא ל-35 יום, למען יראו וייראו. זה היה אגרסיבי בצורה בלתי רגילה. הייתי ילדה טובה בת 19, ולא היה לי מושג איך מתמודדים עם זה. זאת היתה חוויה שהרבה זמן לא התאוששתי ממנה. שברו אותי שם נפשית. המזל שלי היה שהייתי חיילת בודדת, אז אחרי שהשתחררתי מהכלא, איפשרו לי לנסוע לפרנקפורט להורי".

מה שבר אותך?

"הבעיה היתה עם הגישה של הסוהרות. מסגרת צבאית היתה בשבילי מאמץ בלתי רגיל אז עוד להכניס אותי לכלא? העונש היה חסר פרופורציה. ישבו איתי עריקות, הייתי בין שתיים-שלוש שידעו לקרוא ולכתוב ועד מהרה הפכתי לכותבת המכתבים של כולן. בזמן אחר, אדם כמוני לא היה בכלל מתגייס אבל החברה הישראלית היתה אז מאוד נוקשה ובלתי מתפשרת והאופציה לא היתה קיימת. הפחידו אותנו שאם לא מתגייסים, משתחררים על סעיף 21 ואי אפשר להוציא רישיון נהיגה, ואני עד היום חולת הגה".

אחרי השחרור מהכלא, היא הוצבה כפקידה באחד הבסיסים ואחר כך, בהתערבות פסיכיאטר מכר שחשב שהיא זקוקה לחוויה מתקנת, הוחזרה לגרעין שהיה במצפה שלם. ביום השחרור הרגישה כמו קפיץ עצבני שחייב לפרוץ קדימה ונסעה מכאן לשנתיים.

"חייתי חיי נוודים. הסתובבתי באירופה, עבדתי בעבודות שונות: בנורווגיה, בדרום צרפת, באמסטרדם, בדרום ספרד. קטפתי פרחים, ענבים, מכרתי כל מיני דברים, ניקיתי בתים. בתום השנתיים הרגשתי שאני צריכה לחזור למשהו אינטלקטואלי והחלטתי ללכת ללמוד אבל לא היתה לי תעודת בגרות. עשיתי מהר שתי בחינות ונרשמתי לחוג לתיאטרון במסלול תיאורטי ולמשפטים".

היא התקבלה, אבל אז סיפרו לה על חוג חדש לתיאטרון שנפתח בסמינר הקיבוצים. בבחינת הקבלה ביקשו ממנה לשחק ולביים והיא נכשלה. רק אחרי ששיכנעה את ועדת הקבלה שהיא לא רוצה לשחק אלא לביים - התקבלה.

ההמשך הפתיע אפילו אותה. כשהיתה בשנה ג' גרי בילו בא לראות את תרגיל הבימוי שלה והזמין אותה לביים אצלו בבית צבי. היא ביימה מספר הצגות, בהן "אקווס", ולערב הבכורה הגיעו עמרי ניצן ומנהל פסטיבל מוסקבה. "באותו לילה קיבלתי שני טלפונים", אומרת הניג, "עמרי הזמין אותי לביים בהבימה ומנהל הפסטיבל הזמין את 'אקווס' למוסקבה. דילגתי על המסלול המקובל של להתחיל מלמטה, לביים בעכו ובכל מיני מקומות קטנים. צנחתי ישר למעלה. נסעתי לפסטיבל במוסקבה והתחלתי במקביל לנהל דיאלוג עם עמרי ואז קיבלתי הזמנה מהאקדמיה של מוסקבה ללמד שם. זאת היתה האקדמיה שחברי תיאטרון גשר באו ממנה, ואמרתי כמובן כן".

בגיל 28 חתמה הניג חוזה לתפקיד במאית הבית בהבימה, והתחייבה לשתי הצגות בשנה. בין ההצגות נסעה ללמד במוסקבה, ושם התאהבה בבמאי רוסי ונשארה לחיות איתו שנה. מאז היא חיה בכמה עולמות במקביל, בארץ ותמיד גם בעוד מקום או שניים. הפיצול הזה מאפשר לה לחלום בכמה שפות, לדלג בין תרבויות ולהתגעגע למקום שבו היא לא נמצאת ברגע זה. האהבה הרוסית, כמו אהבותיה האחרות, היתה סוערת ורבת עוצמה. "כבר התחילה הפרסטרויקה", היא אומרת, "אבל עוד לא היו קווי תעופה מסודרים. הייתי על הקו, נסעתי דרך וינה או בוקרשט. גרנו בדירה הקטנטונת שלו. זאת היתה שנה של לחיות חיים אחרים.

"היה לי ברור שהוא יבוא לחיות בישראל כי הוא חצי יהודי ובישראל יותר טוב ממוסקבה. היום אני חושבת עד כמה המחשבה הזאת היתה יהירה. הוא אמנם הגיע לביקור אבל אמר שבשום פנים ואופן אין לו כוונה לחיות בישראל ואני זוכרת את התדהמה שלי. הסיפור הזה החזיק מעמד עוד כשנה, ואחר כך המשכנו להיות בקשר אמנותי".

הניג ביימה בהבימה את "זהב" של יוסף בר יוסף, "ליל העשרים" של יהושע סובול, "נושים" של סטרינדברג, "ביבר הזכוכית" של טנסי וויליאמס ועוד. "עבדתי עם דרור קרן, יגאל שדה, גיל פרנק, דורון תבורי, ליה קניג, השחקנים הכי טובים שיש בארץ. אין מתנה גדולה מזו לבמאי. זה להיכנס לחדר החזרות ולהתעלף".

המרכז שבשוליים

אחרי ארבע שנים תקפה אותה שוב קדחת הנדודים. היא עזבה את הבימה ועברה למסלול פרילנס, וביימה במקומות שונים, בין היתר בתיאטרון באר שבע ובחאן. היא גם נסעה לניו יורק על מלגה של קרן תרבות ישראל אמריקה. "ישבתי שלושה חודשים במטרופוליטן אופרה וראיתי הצגות וחזרות של גדולי הבמאים. בסוף 95' חיפשו מנהל חדש לחאן ומוטי כץ, שחקן וחבר, אמר לי: 'אם את תנהלי, תוכלי לביים רק מה שאת רוצה'".

הניג קוראת לתקופת החאן "שש השנים המאושרות בחיי". ולא רק בגלל העבודה. גם בגלל ירושלים. "עולם שלם נגלה לפני. קבוצות אוכלוסייה שמעולם לא פגשתי. העיר ריתקה אותי, הפעילה וחידדה לי מחשבות. נתנה לי ביטחון כיוצרת. היה לי טוב המרחק הזה מהבוהמה, ההסתגרות וההתכנסות בתוך העשייה ולא בדיבור על העשייה. את זה אני אומרת היום לתלמידים שלי (בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים): את הניסוח של השפה הפרטית והאישית שלך אתה יכול לעשות רק כשאתה רחוק מהמרכז. המרכז מנכס אותך והופך לסוג של נוסחה".

בחאן ביימה הניג את "אנה גלקתיה" עם ג'יטה מונטה, "השחף" ו"השיבה למדבר" עם דורון תבורי ועוד. עם "אנה גלקתיה" נסעה הניג לפסטיבל בבריסל ושם נשבתה בקסמיו של גבר הולנדי שחי בבלגיה ועבד באופרה. "התאהבנו", היא אומרת, "ושלוש שנים חיינו על קו בריסל-תל אביב. הוא לא הבין למה אני מתעקשת להישאר פה ואני כבר הייתי המנהלת של החאן ולא רציתי לעזוב. היה לי טוב עם הנסיעות".

ושוב הסתיים רומן בינלאומי בגלל לוקאל פטריוטיזם, ואחריו היו רומנים אחרים. גדולים וקטנים. אבל אף אחד מהם לא גרם לה לרצות לחיות עם מישהו, להינשא או ללדת ילדים. "חוץ ממוסקבה, לא היתה לי אף פעם זוגיות של מגורים משותפים".

לא חשבת על ילדים?

"הייתי עסוקה ביצירה שלי, ואם חשבתי על משפחה, זה היה קשור יותר למערכת יחסים מאשר לילדים. פגשתי אנשים שגרמו לי הרבה אושר ואני מקווה שגם גרמתי להם אבל לא הייתי זקוקה ליותר מזה. עובדה שמכל מערכות היחסים שהיו לי, בחרתי בסופו של דבר באמנות. אני הקלישאה של האמנית. חיה חיים נורא צנועים. מאושרת עם היצירה שלי".

לא היו לחצים משפחתיים וחברתיים?

"ברור שהיו. אנשים סביבי דאגו כל הזמן להזכיר לי. חשבו שאולי אני לסבית, אולי משהו אצלי לא בסדר או שאני חולה. תמיד מצאתי סיבה למה לא עד שהבנתי שאני משתתפת בתסריט שמישהו כתב בשבילי, ושאני בכלל רוצה לעשות משהו אחר עם החיים שלי. בגלל שאני אדם טוטאלי, היה לי ברור שאני אהיה אמא במשרה מלאה שתטפל בילד לפחות בשנים הראשונות ולא אקח אותו איתי לתיאטרון, ואני לא יכולה להתחייב. ולזה נכנסת החשיבה החברתית שאומרת שיש מספיק ילדים מסכנים בעולם. כל זה הבהיר לי שאני לא רוצה ילדים".

אחרי החאן הלכה הניג לנהל את פסטיבל ישראל. "זאת היתה אחת התקופות הקשות שאני זוכרת. חודש אחרי שהתחלתי פרצה האינתיפאדה השנייה ואף אחד לא רצה לבוא לכאן, ואני התלבטתי אם בכלל צריך לעשות פסטיבל כשמסביב נהרגים אנשים. התפקיד אילץ אותי לממלכתיות קיצונית והייתי צריכה להתמודד עם הניסוח של 'מוכרחים להמשיך וחייבים להיות שמח בירושלים המאוחדת' שזה ניגוד מוחלט לחיי הפרטיים".

למה הכוונה?

"לימדתי דרמה ברמאללה והייתי נוסעת לשם באוטו. היו לילות שחברים שלי מרמאללה ישנו אצלי בירושלים כי לא יכלו לעבור בלילה במחסומים. ראינו ביחד את החדשות ובבוקר הייתי קמה והולכת לנהל את פסטיבל ישראל. כל אמן רציני או להקה משמעותית לא רצו להתקרב לירושלים מסיבות ביטחוניות או פוליטיות, ואני הייתי נציגת אריק שרון. לא פעם הרגשתי שאני עושה שקר עם עצמי, אבל נשארתי כי חששתי שיכניסו במקומי מישהו שיהיה מגויס לגמרי בשירות הממסד. ומצד שני שאלתי את עצמי, 'מי את בכלל, מחזיקה פה את השער?' היום אני יודעת שלא מתאים לי להיות מנהלת פסטיבלים. אני אדם יוצר, לא יכולה להסתובב בעולם ולהיות קניינית".

אנטי אסקפיזם

ב-2001 החלה הניג לביים בהבימה, כפרילאנס, את "פרגודים", והזמינה את השחקן הפלסטיני טאהר נג'יב, שחי בפאריס, לשחק. נג'יב קנה כרטיס אבל לא יכול היה לדעת שאת הנסיעה לארץ יעשה למחרת ה-11 בספטמבר. את התלאות שעבר בדרך הוא שיחזר והפך למחזה שנקרא "בטווח יריקה".

"זה מלא הומור וכאב, אבל בעיקר מדבר על אדם חסר ארץ שהזהות שלו מתורגמת בכל מקום למשהו אחר, ועל היותו אמן שהשפה שלו היא הכלי שלו אבל הוא במהותו רב תרבותי ובינלאומי. זה האזור שאני הכי מתחברת אליו. הוא נתן לי לקרוא וחשבתי שאני רוצה לביים אבל מישהו אחר צריך לשחק את התפקיד שלו.

"הצעתי את חליפה נטור, אחד השחקנים שאני הכי אוהבת. עבדתי איתו כשהוא למד בבית צבי וטאהר ויתר בג'נטלמניות. צירפנו את התאורן ג'קי שמש, ועבדנו במטבח, ללא תמיכה או כסף ציבורי, מתוך החלטה ברורה ועקרונית שלא לוקחים כסף מאף צד, שזו תהיה הפקה עצמאית. הגשנו את המחזה לתיאטרונטו וזכינו במקום ראשון אבל לא הצלחנו להריץ את ההצגה בשום מקום".

ואז קרה מה שכל שחקן חולם שיקרה לו. פיטר ברוק, שהיה אורח פסטיבל ישראל, בא לראות את ההצגה והתאהב. "חיינו השתנו מאז. תוך חודש קיבלנו שלוש הזמנות שהולידו עוד הזמנות. שנתיים הסתובבנו והופענו בעולם, בברביקן בלונדון, באופרה של סידני, בתיאטרון של רומא, בתיאטרון של פיטר ברוק, וקיבלנו פרסים. טאהר קיבל הזמנות לכתוב, חליפה עבר לפאריס לעבוד עם פיטר ברוק בתיאטרון שלו. אני הפכתי לסוג של במאית בית אצל פיטר ברוק, מוזמנת אליו פעמיים בשנה להעביר סדנאות".

באירופה אוהבים פרויקטים של דו-קיום, אך הניג ושותפיה להפקה מסרבים נחרצות לתייק את עצמם לתוך המגירה הזאת. "כל הזמן ניסו להציג אותנו כפרויקט של דו-קיום", אומרת הניג. "גם השגרירות הישראלית וגם האירופים ואצלנו היה כתוב בחוזה שהמלה קו-אקזיסטנס לא תופיע באף מקום. הם אומרים 'קחו כסף, ערבי אחד, יהודי אחד ואשה, שימו אותם בפולקסווגן ותעשו פרויקט'. קיבלתי אין-סוף הצעות כאלה אבל אמנות טובה לא יוצאת מזה. אני בעצמי כבר לא הולכת לראות את הדברים האלה כי זאת התנשאות ומלים מכובסות.

"אמן רציני לא צריך להיות באזור הזה ולא לשתף פעולה עם מעשי מרמה שכאלה. זה מה שפחות או יותר קורה בתיאטרון הישראלי, שמשחק את המערכת התל-אביבית הבורגנית שמשתפת פעולה עם המוכרחים להיות שמח ועם האסקפיזם האבסולוטי".

במאי השנה הופיע אנסמבל הרצליה עם "עירם של האנשים הקטנים" בברביקן (בנוסף לפסטיבל בפולין ובניו יורק). ההזמנה היא תוצאה של קשר אישי שנרקם עם הניג כאשר הופיעה שם עם "בטווח יריקה". "כשהתחלתי את החזרות ידעתי כבר שיש לי הזמנה ללונדון. גם את פרויקט סיפורי העם שאני עובדת עליו עכשיו הזמינו כבר פסטיבל בציריך, פיטר ברוק וברביקן. זה פחות פתרון כלכלי אבל סוג של הבעת אמון וזה מרגש ומאפשר לי לעבוד לטווחים ארוכים".

התיאטרון שמרגש את הניג רחוק מהזרם המרכזי של התיאטרון הישראלי ועוד יותר רחוק מתיאטרון רווחי שיכול להריץ 500 הצגות. התיאטרון שאהוב עליה הוא אליטיסטי, פונה לקהל לא גדול שמחפש אמנות ולא בידור.

"אני מתנגדת נחרצות לתיאטרון שרק מרגש ומרבית התעשייה התיאטרונית בארץ היא כזאת. מבחינתי זה כמעט גובל בפשיזם, שאנחנו כל הזמן עסוקים בלרגש. זאת השתקפות של חשיבה הכי נמוכה. מי שעושה תיאטרון כזה מתייחס לקהל כאל גוש שחור. אומרים: 'הקהל לא יאהב את זה, הקהל כן יאהב את זה'. את לא יכולה ליצור יצירה בעלת משמעות ולחשוב על להיות בסדר עם כולם. אין דבר כזה. אני יודעת שיותר ויותר אנשים ברחו מהתיאטרון הזה.

"אני כועסת כשאני יושבת ורואה הצגה שהיא מהתחלה ועד הסוף מניפולציה כוחנית פשיסטית וברוטאלית. אני לא מוכנה להיות חלק מהמשחק הזה. אני יודעת איך התיאטרון יכול לעשות מניפולציה. אני יכולה לשים לך ברגע מסוים את המוזיקה שתגרום לך לבכות, אבל אני לא יכולה להשאיר את היצירה שלי שם, היא חייבת לעבור עוד משהו כדי שתצאי עם מחשבות ושאלות".

אז אולי אנחנו מעדיפים לא לשאול שאלות?

"יש קשר בין התבהמות של חברה שלא יודעת להבחין בין אמנות לבידור וזה רק הולך ונהיה מפלצתי יותר, לבין הכיבוש. אני חושבת חד משמעית שהכיבוש משחית, נקודה. הצרה שזה נכנס גם למגרש של אנשי תרבות שהיו אמורים להוות אלטרנטיבה, אבל התיאטראות משתלטים על כל חלקה טובה בחגיגה של מלחמות כוח, של אימפריאליזם מוחלט, כשמבחינתם הצלחה זה 500 הצגות. כשאת עושה יצירת אמנות מאוד מורכבת, אי אפשר להציג אותה 500 פעמים. זה לא קורה בשום מקום בעולם, רק בישראל. התיאטרון הפסיד הרבה מנויים בגלל זה".

את מי עוד היית רוצה לביים?

"יש שלושה אנשים שאני מרגישה שהחמצתי. לא הספקתי להכיר את נסים אלוני. עם יוסי בנאי תיכננו לעשות משהו אבל אז הוא חלה ועם נסים עזיקרי עוד הספקתי לשתות קפה בהבימה. לא ראיתי תיאטרון רוסי אחד שעשה את 'הדוד וניה' כל כך טוב כמו שעזיקרי עשה בהבימה".*

ביקורת הביקורת

מבקרי התיאטרון הישראלים, אומרת אופירה הניג, לפחות רובם הגדול, עושים לעצמם עבודה קלה. מסתפקים בכתיבה רזה ורייטינגית בסגנון אהבתי/לא אהבתי, לרוץ מהר או להישאר בבית. הניג סולדת מזה ומתגעגעת לניתוחים מעמיקים ומלומדים בנוסח גמזו ובני דורו.

"אני כבר לא נעלבת יותר ולא כועסת בגלל ביקורת לא טובה. אני יודעת שזה כלי שיווקי. בעיתונות אין מקום רציני לביקורת. לא מתקיים דיון על היצירה אלא ברמה של נהניתי/לא נהניתי. לדעתי, זה לא חשוב בכלל, מה שחשוב זה איך אתה מפענח את היצירה, מה המקום שלה ביחס ליצירות אחרות, מה המקום שלה ביחס לעבודות אחרות של אותו במאי.

"לעומת מה שקורה בעולם, כאן לא מתקיים שום דיון וזה לא משפיע על כלום חוץ ממכירת כרטיסים. נותנים לכל מיני אנשים שאין להם שום ידע ופרספקטיבה לכתוב טורים על תיאטרון. זה לא מקצועי.

"לא מזמן היה ראיון בעיתון עם מיקי גורביץ', אחד האנשים החשובים בתיאטרון הישראלי, ורוב הראיון עסק בזה שנולדה לו ילדה בגיל מבוגר, ואם הוא מאושר או לא. הייתי בשוק. יותר מחצי עולם עשה ילדים בגיל מבוגר, אז מה? מיקי הוא אובייקט נפלא לשיחה אינטליגנטית והוא לא נשאל אף שאלה משמעותית על תיאטרון וחברה, תיאטרון וירושלים. זה לא רציני. זאת רגשנות מאוסה בעיני".



מלמעלה: מתוך ההצגות 'דון קישוט', 'עירם של האנשים הקטנים', 'ירמה' ו'שלוש אחיות' בבימויה של הניג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו