עדות מהסיפון: קנת אוקיף, איש מארינס לשעבר, היה על המרמרה שביקשה להגיע לעזה - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

עדות מהסיפון: קנת אוקיף, איש מארינס לשעבר, היה על המרמרה שביקשה להגיע לעזה

ב-31 במאי היה איש המארינס לשעבר, קנת אוקיף, על סיפון מרמרה במשט לעזה. הוא ראה מקרוב את ההכנות של הנוסעים לעימות עם חיילי צה"ל, ואת ההשתלטות המבולבלת של שייטת 13 שהסתיימה בתשעה הרוגים - אחד מהם, לדבריו, נורה בראשו עוד לפני שהחיילים עלו על הסיפון. לוועדות החקירה הרבות שבודקות את האירועים הוא טרם זומן. זוהי עדותו

  • נועם שיזף, בלפסט
  • פורסם לראשונה: 23.09.2010
  • 23:00
  • עודכן ב: 28.09.2010
  • 08:24

"אני לא זוכר כמה זמן בדיוק היינו בים. אולי שלושה-ארבעה ימים. היו כל מיני עיכובים, אבל האווירה היתה טובה והרוח היתה מרוממת. הייתי בטוח שנצליח להיכנס לעזה. הבאתי איתי את החפצים היקרים שלי, מחשב, מצלמות. אנשים באו אלי שעתיים-שלוש לפני כן, ואמרו לי 'תהיה התקפה', ואני עניתי 'לא, זה לא יכול להיות'. באמת שלא האמנתי. במשט ב-2008 הייתי קפטן של אחת הספינות וגם שם ישראל אמרה שיעצרו אותנו בכוח, ובסוף נתנו לנו לעבור. הייתי משוכנע שגם הפעם יקרה אותו הדבר".

בלפסט, צפון אירלנד. קנת אוקיף יושב בקומת הבר של מלון "אירופה" במרכז העיר. אורחים מזדמנים מסבים לכורסאות הרכות לתה ועוגיות של אחר הצהריים. על רקע מוזיקה חרישית של נינה סימון ולואי ארמסטרונג, מתאר אוקיף כיצד נאבק במו ידיו בחיילי שייטת 13.

איש המארינס לשעבר, שהפך לפעיל למען הפלסטינים, מצא את עצמו בבוקרו של 31 במאי במרכזה של אחת המבוכות הגדולות של צה"ל בשנים האחרונות. השתלטות השייטת על הספינה המרכזית במשט, שביקש לשבור את הסגר על הרצועה, הובילה לקרב ממושך שהסתיים בתשעה הרוגים מנוסעי המשט, לכידתם של שלושה חיילים למשך דקות ארוכות, פציעתם של עשרה חיילים ועשרות מנוסעי המשט, שינוי מדיניות הסגר הישראלית וסדרה של ועדות חקירה, ישראליות ובינלאומיות.

אוקיף, שוויתר על אזרחותו האמריקאית, מתגורר בשנים האחרונות באנגליה עם אשתו ובנו. את עיקר זמנו הוא מקדיש לארגון בשם "אלוהה פלסטין" שנועד לקדם את הסחר עם הרצועה. לדבריו, הוא עלה על הספינה הטורקית כדי להגיע לעזה ולקדם את פעילותו העסקית של הארגון שהקים. אחרי תפיסת הספינה טען צה"ל כי אוקיף ביקש להגיע לעזה לאמן אנשי חמאס; אוקיף מכחיש בתוקף (ראו מסגרת). לדבריו, פעילותו הפוליטית גלויה לחלוטין והוא אף ביקש להיחקר ולעמוד עליה לדין בישראל. זה המפגש הראשון שלו עם עיתונאי ישראלי.

"ידענו שיש אפשרות, תיאורטית לפחות, שהישראלים ינסו לעצור אותנו, ופהמי בולנט, מנהיג IHH (הארגון הטורקי שיזם את המשט), הבהיר מראש שהפעם אנחנו לא מתכוונים פשוט לשבת ולחכות לחיילים", ממשיך אוקיף. "הוא אמר זאת בפומבי עוד לפני שהמשט יצא לדרך. במהלך ההפלגה, IHH שאלו כמה מאיתנו, הנוסעים, אם נסכים להשתתף בהגנה. אותי שאלו אם אני רוצה לצלם או לעזור. לכל אזור בספינה חולקו ראשי צוותים. האזור שלנו היה הירכתיים. אני הייתי בקבוצה של שישה, והיה טורקי שהיה אחראי עלינו. בגלל הרקע והניסיון הצבאי שלי, שמו אותי בתור הסגן שלו.

"בלילה לפני ההתקפה נערכה פגישה של כל מי שהתנדבו לקחת חלק בהגנה על הספינה. נאמר לנו שהמטרה היא למנוע מהחיילים לעלות על הספינה, ואם הם עולים, אולי לנסות לפרוק אותם מהנשק. נאמר במפורש לא להשתמש בסכינים. עוד לפי שיצאנו אמרו לנו לא להביא סכינים. היה לי סכין קטן ששימש אותי לקילוף פירות, אז כששמעתי שלא ייתנו להעלות סכינים לספינה השארתי אותו באנטליה.

"אמרו לנו בתדריך 'אם הם זורקים חבל עם וו לסיפון, תעיפו אותו חזרה'. דברים כאלו. אמרו במפורש לא להרוג. אני לא זוכר שהתייחסו לאפשרות שנתפוס כמה מהחיילים.

"באותו לילה אמרו לנו: תנוחו עכשיו, כי ככל שנתקרב לעזה, הסבירות שיקרה משהו תעלה. היינו מופתעים שהם התקיפו במים בינלאומיים. לא פחדנו. רק ממש לפני ההתקפה, כשראינו את הספינות, המסוקים והמזל"טים, אנשים התחילו באמת לחשוש.

"נחנו ליד הגזרה שהוקצתה לנו כשהסירות עם חיילי הקומנדו הגיעו. היו בטח 10 או 12 סירות קומנדו מאחורי ה'מאווי מרמרה'. יכולנו לראות אותם הולכים ומתקרבים אלינו, וכשהם הגיעו קרוב אלינו הם זרקו רימוני הלם, גז ועשן לכיוון הספינה. רוב האנשים לא מכירים את ההבדל בין רימון הלם לרימון אמיתי. זה היה בסביבות ארבע בבוקר. ההרגשה לא היתה של עלייה תמימה לספינה, אלא כמו התקפה.

"אחרי שהם זרקו רימוני הלם והתקרבו לספינה, האנשים זרקו עליהם כיסאות וכל מה שהיה בהישג יד. אני ניסיתי לומר לאחד הטורקים לא לזרוק משהו - כנראה שהייתי עדיין תחת המחשבה שהם לא ינסו לעלות על הספינה - אבל תוך כמה דקות כבר ראיתי את הגופה הראשונה. זה היה הצלם הטורקי. הוא נהרג עוד לפני שהחייל הראשון נחת על הסיפון. האיש הזה אפילו לא היה על הסיפון העליון. הוא לא היה בשום מגע עם החיילים. הוא חטף כדור במצח, ואז נשאו אותו לירכתי הספינה, למקום שבו אני הייתי. כשראיתי אותו הוא כבר היה מת (על פי דו"ח החקירה הצה"לית של האלוף במיל' גיורא איילנד, לוחם שייטת נורה בברכו עוד לפני עליית החיילים לסיפון, נ"ש).

"פחות מחמש דקות אחרי שהסירות נכשלו בעלייה על הסיפון, הופיעו המסוקים. כעת כבר לא היה ספק לאף אחד מה קורה, אבל אנשים מסביב עדיין היו בהלם, לא האמינו שזה מתרחש באמת. עכשיו היה גם פחד. הייתי במצבים קשים ומסוכנים בחיים ולמדתי שברגעים מתוחים הדרך להתגבר על הפחד היא להשתלט על הנשימה ולהתרכז בדברים שצריך לעשות.

"הלכתי מהירכתיים לסיפון האמצעי, שמתחת לסיפון העליון, עליו נחתו החיילים. בדיוק כשהגעתי לשם, אחד מחיילי הקומנדו נפל מהסיפון העליון, ממש מטר וחצי לפני, לנגד עיני. אני חושב שזה החייל שהתפרסמה אחר כך תמונה שלו כשהוא מביט ישר למצלמה. הדבר הראשון שראיתי זה את האקדח 9 מילימטר שעליו, ומיד ניסיתי לקחת אותו. החייל היה בהכרה אבל די בהלם, והיה קל להתמודד איתו. לקחתי את הנשק ממנו, אבל לא ידעתי מה לעשות איתו. כל אותו זמן שמעתי יריות מהסיפון העליון, גם צליל של פיינטבול וגם של נשק חי, שניהם במקביל. זה לא היה ירי באוטומט, אבל היו הרבה יריות בודדות. היו הרבה צעקות מסביב.

"בינתיים הגיעו עוד אנשים ולקחו את החייל פנימה. אני המשכתי משם לאורך הסיפון האמצעי כשהאקדח ביד שלי, צמוד לחזה ומכוון כלפי מעלה. אנשים עברו על פני ואמרתי להם 'הם הורגים אנשים, הם משתמשים בתחמושת חיה'. ראיתי עוד פצועים מובלים פנימה, ועוד גופה אחת.

"טורקי אחד פנה אלי ושאל אותי מה אני עושה עם האקדח, ועניתי לו שאני לא יודע. ניסיתי למצוא את אחד ממנהיגי IHH כדי לשאול אותו מה לעשות עם האקדח. לא מצאתי את האיש שהיה אחראי על הגזרה שלנו בירכתיים, אז המשכתי לצד השני של הסיפון ושוב חזרתי ועדיין לא היה שם אף אחד מהמנהיגים. עליתי לגשר הפיקוד ושאלתי את הקפטן אם הוא יכול לקחת ממני את האקדח. הוא אמר לי 'לא, אני לא רוצה כאן כלי נשק'. בסוף החלטתי להפריד את הנשק מהכדורים. נתתי את הכדורים למישהו, והחבאתי את האקדח. ההיגיון היה שאם נצליח להיחלץ משם, האקדח ישמש כעדות להתקפה על הספינה. חשבתי שהאקדח הוא ראיה ולכן לא כדאי לזרוק אותו לים (דו"ח איילנד מתאר לקיחת אקדח מלוחם. האקדח נמצא מאוחר יותר עם מחסנית ריקה).

"אחרי שהחבאתי את הנשק חזרתי לסיפון האמצעי מצדו השני, כשעוד חייל קומנדו הופל למטה. לחייל הזה היה רובה סער, והוא היה בהכרה מלאה. היה הרבה יותר קשה להתמודד איתו מאשר עם החייל הקודם. אני ועוד טורקי ניסינו לחלץ את הנשק ממנו, אבל הרצועה היתה כרוכה מאחורי הגב שלו, והוא שכב על הגב ונלחם בנו. ראיתי שהוא מנסה להגיע להדק, אז שנינו הקפדנו לא להיות מול הקנה שלו. הוא החזיק את הנשק כל כך חזק שהייתי חייב למשוך את האצבעות שלו ממנו. בסוף הצלחנו להרחיק את הרובה ממנו, והטורקי שהיה איתי לקח אותו. עוד שני אנשים הגיעו מאמצע הספינה ולקחו גם את החייל הזה לתוך הספינה.

"אחרי כמה דקות נכנסתי לחדר שבו היו הפצועים שלנו. גם שלושת החיילים היו שם. הם היו בלי המסכות והקסדות וציוד הקשר שלהם, והם היו מבוהלים. מאוד מבוהלים. זה היה ברור. הם לא דיברו. הם נראו כמו ילדים מפוחדים שאבא שלהם הולך להרביץ להם. נראה לי שהם חשבו שאנחנו נעשה להם מה שהם עשו לנו. הם חשבו שהם הולכים למות, או לפחות הם חששו לחייהם, וראו את זה עליהם.

"על הספינה הזאת היו אנשים שאיבדו את יקיריהם מידי הצבא הישראלי, והיו אנשים שאיבדו את חבריהם ממש באותם רגעים, לנגד עיניהם. אני ראיתי בשלב הזה כבר שתי גופות ועוד כמה פצועים. בנסיבות האלו אין ספק שהיו אנשים מאוד נרגזים שרצו נקמה כלשהי, אבל הם היו מיעוט מוחלט. כולנו הרגשנו זעם, אבל מבחינת הרוב המוחלט ומבחינת המנהיגים לא היתה שום שאלה של נקמה, אפילו לא משהו שדומה לכך (לטענת דו"ח איילנד, החיילים שמעו את הנוסעים מתווכחים אם לפגוע בהם).

"ברגע שהחיילים היו למטה, הם קיבלו טיפול רפואי ואף אחד לא פגע בהם יותר. לפני שהם הובלו לשם הם חטפו כמה מהלומות, אין ספק בזה. אני חושב שרוב הפגיעות שלהם היו שטחיות למדי, למרות שאולי חלקן היו יותר מסתם מכות. ככל הידוע לי, אף חייל לא ספג פגיעה שהוא לא החלים ממנה או שתישאר איתו לכל החיים, וברגע שהם הגיעו למטה נתנו להם טיפול רפואי.

"אחרי איזה 15 דקות הגיעה ההוראה לשחרר את החיילים. אני לא זוכר אם היא נאמרה בכריזה או נמסרה בעל פה, אבל עברה הוראה כזו וכמה אנשים שלנו לקחו את שלושת החיילים ויצאו איתם החוצה לכיוון חרטום הספינה. אחד מהחיילים היה במצב גרוע יותר מהשניים האחרים. הוא חטף יותר מכות והוא היה בהלם. השניים שהיו במצב טוב יותר קפצו למים והשלישי נשאר בחרטום, ומשם יתר החיילים חילצו גם אותו.

"לגבי הגרסה הצה"לית, שלפיה החיילים נמלטו בחסות ההמולה והיריות - זה פשוט לא נכון. אני הייתי בתוך הספינה עם החיילים. היו לפחות מאה אנשים סביב החיילים כשהפקודה התקבלה לשחרר אותם. היתה קבוצה קטנה של אנשים, שישה-שבעה, שלקחה את שלושת החיילים מתוך החדר לכיוון החרטום. שם היו יריות או רימון הלם, ומכיוון שממילא עמדו לשחרר אותם, האנשים שלנו פשוט ניתקו מגע וחזרו פנימה (דו"ח איילנד מאשר, פחות או יותר, את גרסתו של אוקיף). אחרת, מה היה הטעם מבחינתם לקחת את החיילים החוצה? הרי היו שם מסוקים וצלפים. אם היינו רוצים להחזיק בהם, הדבר הנכון היה להשאיר אותם בפנים.

"אחרי שהחיילים השתחררו ראיתי עוד שתיים-שלוש גופות, ושמעתי עוד פיצוצים ויריות, אבל באופן פחות רציף. עבר עוד כמה זמן ואז קפטן הספינה אמר במערכת הכריזה 'הם השתלטו על גשר הפיקוד, תפסיקו להתנגד'. וזה היה הסוף".

לא הזמנה לתה

בעיניים ישראליות, אוקיף נראה כמו טיפוס משונה. גופו משובץ כתובות קעקע פוליטיות כמו "אזרח העולם", "אמת, צדק שלום", הוא מתנגד לכל סוגי הלאומיות ("זה אירוני שבגלל ההתנגדות לכיבוש אני מוצא את עצמי תומך במאבק לאומי פלסטיני"), מאמין שממשלת ארצות הברית היתה מעורבת בפיגוע בתאומים ורואה בציונות שלוחה של האימפריאליזם המערבי.

באופן אישי הוא אינו תומך במאבק חמוש ("פרט למקרה של הגנה עצמית"), וסבור ש"הפלסטינים יגזרו על עצמם אסון אם הם יחשבו להמשיך בהתנגדות אלימה". בראיון לבי-בי-סי התייחס לפעולות של חמאס בתור הפרה של זכויות אדם, אולם בשיחה עמי, הוא התעקש לא לגנות רק את הארגון האיסלאמי: "אני מתנגד לפיגועים באותה מידה שאני מתנגד לטרור של מדינה. חמאס לא עשה פיגועי התאבדות כבר שנים, וכשהם ניצחו בבחירות ב-2006 כל מי שמנעו מהם לקחת חלק בתהליך הפוליטי אשמים בדיוק כמוהם באלימות שבאה אחר כך. אתה שונא אותם כי הם אלימים, אבל מה אתה עושה כשהם משתתפים בבחירות? מסלק אותם ודוחף אותם לפינה".

מאז 2004 מסור אוקיף לעניין הפלסטיני. פעמיים ביקר בישראל ובגדה המערבית. בפעם השנייה נתפס על ידי צה"ל כשהוא מנסה להיכנס לעזה ללא אישור, נעצר לעשרים יום וגורש. במשט ב-2008 הוא שימש כקפטן של אחת משתי הספינות שהגיעו לבסוף לרצועה. אוקיף שהה בעזה כמה שבועות, לפני שהצליח לצאת דרך מעבר רפיח. לדבריו, סבלה של האוכלוסייה ברצועה, שאליו נחשף במו עיניו, לצד תחושת הכבוד והגאווה שזו הפגינה, חיזקו את נחישותו להמשיך להיאבק למענה.

"בכלל לא התכוונתי להשתתף במשט הזה, אבל שלושה שבועות לפניו פתאום הבנתי שאני חייב לפגוש בעזה אנשים בנוגע ל'אלוהה פלסטין'", אומר אוקיף. "היה לי חבר שעמד לנסוע, וביקשתי ממנו שיגיד ל-IHH שאני רוצה להצטרף. למזלי, הנציג שלהם בבריטניה שמע עלי ואמר שאני בסדר, וככה הרשו לי לבוא".

אוקיף טס לאיסטנבול, משם נסע לאנטליה ועלה על הספינה עם מרבית הנוסעים. "בהתחלה רציתי לצאת על ספינה אחרת, אבל בסוף שמחתי להיות עם הטורקים. הייתי מעורב בעבר באקטיביזם עם הרבה אירופאים ומערביים, ויש שם הרבה פעמים חוסר רצינות שכזו, פוליטיקה פנימית, אגו. אני מכבד אנשים ששמים את המשימה לפני עצמם; זה משהו שלמדתי במארינס, וזו היתה האווירה על המאווי מרמרה. כולם נתנו כבוד למארגנים, והתרכזו בעניינים שלהם".

איזה סוג אנשים היו על הספינה?

"הכרתי מעט מאוד אנשים, אחדים מתוך 600, אבל יצרתי חברויות בדרך. תמיד יש בפעילויות כאלו כל מיני טיפוסים כועסים שהופכים את ישראל למשהו לתלות בו את כל הכעסים והמרירות שלהם, אבל זה מיעוט קטן מאוד. כל מי שראיתי שהיה מעורב במשט - מערביים, טורקים או ערבים - היה מאוחד בהבנה שהמצב האנושי בפלסטין ובעזה מחריד. לרגע אחד לא קיבלתי מאנשים תחושה של 'אני לא יכול לחכות להיכנס בישראלים'. היו אנשים שהיו יותר מדויקים ממני והעריכו שיש סיכוי לעימות, אבל לא ראיתי אף אחד שרצה בעימות. יצאנו למשט מסיבות אחרות לחלוטין".

ובכל זאת, היה עימות. אדם סביר לא יתקיף כוח צבאי שיכול לחסל אותו, אלא אם יש לו סיבה טובה.

"צריך להבין מראש שהאנשים שיעלו למשט כזה הם מיעוט. אני בטוח שהיו אנשים שפחדו כשהישראלים התקרבו, אבל זה לא היה הרגש ששלט. ידענו שאנחנו שם מסיבות הומניטריות. לא ראיתי אנשים מתמוטטים. היתה התרגשות גדולה, כן. אשה אחת איבדה את בעלה בזרועותיה, הוא דימם למוות. היו אנשים שחששו, אבל הרוב הרגישו שהם פשוט מגינים על עצמם ועל הספינה".

היית נוכח כשבולנט אמר שתיאבקו להגן על הספינה?

"ידעתי עוד לפני שעזבנו שהטורקים אינם כמו המערביים האחרים, שפה לא תהיה התנגדות פסיבית. הטורקים הם עם קשוח. הם אנשים שאתה לא מתעסק איתם יותר מדי. בארצות הברית או בבריטניה אנשים רדומים, אין סכנה של מרד. הטורקים שונים. ידעתי שאם הישראלים יעלו על הספינה הזאת, זה יהיה אסון. לא רק בהיבט של האנשים שייהרגו, אלא שזה יהיה גם אסון לישראלים".

ראית שניסרו את הקורות כהכנה להתקפה?

"ידעתי שנגן על הספינה הזאת. זה נאמר בפומבי הרבה מאוד פעמים. אתה צריך להיות אידיוט לעלות על הספינה הזאת ולחשוב שזו תהיה הספינה של ההתנגדות הפסיבית".

כך שאותם דברים היו מתרחשים גם אם העימות היה במים הטריטוריאליים של עזה.

"לתחושתי כן. למרות שהעובדה שזה נעשה במים בינלאומיים - כל ישראלי יסכים שזו היתה טעות איומה. אם אתה מתקיף, תעשה זאת באזור המריבה. כנראה שהצבא רצה לעשות את זה בלילה, כי היתרון הטקטי לכוח מאומן ומצויד במכשירי ראיית לילה הוא עצום. הישראלים הרי לא שלחו את המשטרה או יחידות לטיפול בהפגנות. הם שלחו חיילי קומנדו, שמאומנים להרוג. אהוד ברק אמר שהוא יעצור את המשט בכל מחיר - וזה מה שהם הלכו לעשות.

"אם חשבו שאנחנו חבורה של פעילי שלום פסיביים, ושלא תהיה שום התנגדות לעלייה לספינה, מה ההיגיון בלבוא באמצע הלילה ולהשתמש ברימונים? זה עלבון לאינטליגנציה לומר את זה. מה, המודיעין הישראלי הוא כל כך חסר תועלת, שהם אפילו לא טרחו להסתכל במהדורות החדשות בעולם, שם המנהיג של IHH אמר במפורש שנגן על הספינות בגופנו? הם לא ידעו כלום על הלכי הרוח ברחוב הטורקי, שהם חשבו שהעלייה לספינות תהיה הזמנה לתה? או שהם ידעו את כל זה, ולכן הם באו בלילה, עם רימוני הלם, גז ועשן וביקשו להשיג יתרון טקטי, בידיעה ברורה שהולך להתרחש עימות.

"היו שם מסוקים עם צלפים. ההרוג הראשון היה הצלם. זו ההוכחה לאופן שבו הצבא התנהל שם, זה ו-250 חורים מכדורים בספינה עצמה, כולל במקומות שבהם לא היה שום קרב".

ישראל טוענת שזה היה מארב מתוכנן לחיילים על ידי כמה עשרות מהנוסעים.

"איך הם בדיוק תיכננו להתקיף? זה בולשיט. כשמישהו עולה עם רובה ויורה עליך, אתה לא מתחיל לחשוב אם זה מוסרי להרים מוט מתכת ולהתגונן. אתה עושה את מה שאתה צריך לעשות. התיאוריה על ארבעים או שמונים קיצוניים היא פשוט קשקוש. איפה הראיות? ישראל אומרת שהנוסעים ירו על החיילים. איפה פצעי הירי? איפה הנשק, התרמילים?"

ההתנגדות לחיילים לא הפכה את התגובה שלהם ללגיטימית?

"אני אפילו לא מתכוון להתיימר לשכנע את הציבור הישראלי לאמץ את נקודת המבט שלי. ברור שהישראלים מאמינים שלצבא היתה כל זכות לעלות על הספינה, מים בינלאומיים או לא. ברור שהם מאמינים שאנחנו היינו טרוריסטים או קשורים לטרור. ברור שהישראלים מאמינים שלא היתה לנו שום זכות להתנגד, מפני שאתם צודקים ואנחנו טועים וזהו.

"אבל אם אתה מסתכל על זה מפרספקטיבה אחרת, יש בעזה מיליון וחצי אנשים שרובם המכריע אינם אנשי חמאס, יש 800 אלף ילדים שסובלים מטראומה וממחלות. רצינו לסייע להם. ולדעתי, זה גם אינטרס ישראלי, כי היחס הנוכחי לפלסטינים לא יספק לכם ביטחון. לא הגנו רק על עצמנו, אלא על המשימה, על סיוע לאנשים חפים מפשע. איך אפשר להאמין שמוצדק להעניש 800 אלף ילדים? אם אתה רואה את הדברים כמוני וכמו האנשים על הספינה - זה כמו הילדים שלך. מה היית עושה בשביל להציל את הילד שלך?"

אבל איך ישראל יכולה לוודא שאין נשק על הספינה?

"היה לדעתך סיכוי שהטורקים היו מעבירים נשק בספינה שלהם לעזה? ישראל יכלה בקלות לפנות לרשויות הטורקיות ולדאוג לערובות לכך שלא יהיו כלי נשק או טרוריסטים בספינות. כל זה היה יכול להיעשות בערוצים דיפלומטיים, אם באמת מעוניינים בכך.

"באופן אישי, אין לי שום רצון או אינטרס להכניס נשק לעזה, ואני לא חושב שמישהו אחר רצה בכך. זה מעבר לטיפשות. ומה בדיוק תביא שיכול להתמודד עם צה"ל? התנגדות חמושה היא קרב אבוד. משט אחד טוב יותר מ-10,000 רקטות".

קו שבר

בפגישה השנייה עם אוקיף נחסם הכביש הסמוך למרכז בלפסט בשל חפץ חשוד, ושיירה של משוריינים ומכוניות משטרה מזכירה עד כמה שברירי הסכם "יום שישי הטוב" שסיים את הסכסוך בצפון אירלנד, זה שכולם אמרו שלא ניתן לפתור. בלפסט עדיין חצויה בחומה המפרידה בין קתולים לפרוטסטנטים, אולם הצבא הבריטי כבר אינו נכנס לעיר. באחד מציורי הקיר הבולטים בשכונות הקתוליות רואים את חומת ההפרדה - הישראלית, לא הבריטית - לצד סיסמאות המכריזות על סולידריות בין האירים לפלסטינים. בחנות המזכרות של המפלגה הקתולית שין פיין, אפשר לקנות סיכות עם דגלי אירלנד ופלסטין, זכר לשיתוף הפעולה בין IRA לאש"ף. לא הרחק משם, שני גברים בריטים מכוסים כתובות קעקע אוספים תרומות למען שיירה קרקעית לעזה. למתעניינים מוענקת גם רשימה של חברות ישראליות שמומלץ להחרים.

כמו במקומות אחרים באירופה, קשה להחמיץ את התמיכה של החברה האזרחית בפלסטינים. קואליציה של פעילים פוליטיים וארגונים אזרחיים מציבה בפני ישראל אתגר שהיא מתקשה לעמוד בו. ככל שהתגובה הישראלית לפעילותם אלימה יותר - כמו במשט - מתערערת עוד יותר הלגיטימיות הישראלית. בקרב הפעילים האלה ותומכיהם, המצור על עזה ובעיקר מבצע "עופרת יצוקה", הם קו שבר שספק אם הציבור הישראלי מודע לו. בפגישותינו אוקיף שב ושאל אם להערכתי הנתון שלפיו כ-80 עד 90 אחוז מהציבור הישראלי תמכו ב"חומת מגן" הוא מציאותי. "קשה מאוד לקבל זאת", הוא אומר. "בעיני העולם, שיעורים כאלו של תמיכה בהפצצת אזרחים בזרחן, זה ממש בוטה".

דבר בעברו של אוקיף אינו מרמז על המסלול שבו צעד בבגרותו. הוא נולד בקליפורניה וגדל בפרברי סן דייגו, בן למשפחה אמידה שאהב כדורגל ופוטבול אבל נטש את שניהם לטובת גלישת גלים. כחלק מתוכנית האינטגרציה, הוא ותלמידים לבנים אחרים נשלחו ללמוד במרכז העיר. הוא הסתבך בקטטות עם תלמידים שחורים. בעקבות זאת, החזיק בדעות קדומות נגד שחורים. בדעותיו נטה לרפובליקאים. כשרייגן נאם בסן דייגו, אוקיף נסע לראות אותו ו"חשבתי שהוא היה נהדר".

בגיל 19 עזב משרה מכניסה במסעדה צרפתית והתגייס למארינס. הוא מספר שהיה חייל טוב ואהוד, עד שבמהלך משימה בת שישה חודשים על ספינה בים התיכון, התלונן על התנהגות לא הולמת של הסמלים הוותיקים. חייו הפכו לגיהנום; הוא עדיין נסער כשהוא נזכר בכך. במלחמת המפרץ הראשונה השתתף בפלישה הקרקעית לעיראק. לדבריו, ההתנגדות "לא היתה רצינית". לתושביה של המדינה שאליה פלש, הוא לא ממש שם לב.

"הייתי כמו כל האמריקאים, האכילו אותי בכפית את מה שהייתי צריך לדעת. הייתי כל כך מטומטם שלא הבנתי שסדאם חוסיין היה הבחור שלנו במשך שנים כי הוא נלחם באיראן, שהוא קיבל מאיתנו נשק בזמן שהרג את הכורדים בגז, ופתאום הוא הפך להיטלר חדש שפלש למדינה ריבונית וחסרת הגנה. הייתי אז גם תומך מושבע של ישראל. הייתי אומר לך שהפלסטינים הם חבורה של טרוריסטים שרוצים לדחוף את היהודים לים.

"לכן אני לא שונא את הישראלים. אני רואה את עצמי בהם. גם אני קניתי את הדברים האלו. הייתי שמח לפגוש את חיילי הקומנדו הישראלים שעלו על הספינה. הייתי רוצה לשבת ולדבר איתם בכבוד. הייתי אומר להם 'בהתחשב בנסיבות, במה שאמרו לכם, אתם עושים את מה שאתם חושבים לנכון. ואתם לוחמים, ואני מכבד את זה. אבל אני מצטער, אם אתה מתרחק מההתניה ומהתעמולה, אם אתה ישר והגון ומכיר את ההיסטוריה, אתה מבין למה האנשים האלו מתנגדים'. אהוד ברק אמר את זה בעצמו, שאם הוא היה פלסטיני הוא היה מתנגד".

אחרי השחרור נרשם לקולג', שם התחולל המהפך בדעותיו. הוא עבר להוואי והפך למדריך צלילה, לקח חלק בפעילות לשימור האוקיינוס והחל להתעניין באוכלוסייה הילידית וב"נישול וגניבת האדמה" שנכפתה עליה, כלשונו. ב-2001 ויתר על האזרחות האמריקאית, וחודשיים לאחר הפיגוע במגדלי התאומים עזב את ארצות הברית וביקש מקלט מדיני בהולנד.

ערב הפלישה לעיראק ב-2003, יזם אוקיף את מבצע "המגינים האנושיים", בו השתתפו מאות אזרחים מערביים, שביקשו להגן בגופם על העם העיראקי מפני ההפצצות האמריקאיות. "זה היה רעיון חזק בצורה בלתי רגילה, שפשוט המריא, כי אנשים הבינו שהפלישה היא אסון, ושהיא מבוססת על שקרים", הוא נזכר. "לפני שהלכתי לשם התראיינתי בתקשורת והבהרתי שאני לא תומך בסדאם חוסיין, שהוא עריץ, רוצח ודיקטטור. לכן לא הוזמנתי לארמונות של סדאם, כמו האחרים, אבל זה לא הפריע לי.

"בסוף, המשימה נכשלה. אנשים אמרו לתקשורת דברים טיפשיים שגרמו לנו להיראות כאילו אנחנו עובדים בשביל סדאם חוסיין. סדאם מנע מאיתנו ללכת לבתי חולים, ולהתפרש איפה שרצינו. עשרה ימים לפני הפלישה, גורשתי מעיראק".

האם אתה מבין שבעיני רוב האנשים, כשאתה נוסע לבגדאד אתה בעל ברית של סדאם, וכשאתה נוסע לעזה אתה בעל ברית של חמאס? איך ייתכן שלא?

"בקלות. מאות אלפים מתו בגלל הפלישה לעיראק. הם היו יכולים להיות בחיים. הם ההוכחה שנסעתי מהסיבות הנכונות. איך יכולתי לנסות לעזור לאנשים האלו, בלי שיאשימו אותי שאני תומך בסדאם? כנראה שאין דרך כזו. אותו דבר עם עזה. באנו בשביל האנשים, לא בשביל חמאס. הרגע שאולי היה היפה ביותר בחיים שלי היה ב-23 באוגוסט 2008, כשהגענו עם המשט הראשון לעזה. האווירה בנמל היתה מיוחדת. התרגשות כאילו זכינו בגביע העולם. היו שם עשרות אלפי אנשים. אף אחד לא האמין שנגיע, והצלחנו. ידענו שזה לא שבר את המצור, אבל זה הראה שאפשר להגיע לעזה דרך הים. במשך יום אחד היתה אופוריה מוחלטת. הם הסתכלו עלינו כאילו אנחנו גיבורים, כשלמעשה אנחנו כיבדנו אותם יותר על כל מה שהם עברו. לא היה שום מקום אחר בעולם שהייתי רוצה להיות באותו רגע".

לאחר שובו מעזה, הקים אוקיף את 'אלוהה פלסטין' ביחד עם לוריין בות', אחותה למחצה של שרי בלייר, אשתו של טוני בלייר. מטרת הארגון היא לקדם סחר אזרחי עם רצועת עזה, ובין נותני החסות שלו מצויים הבלשן נועם חומסקי והדלאי לאמה. "בעזה הבנתי שאנשים לא יכולים לחיות רק על סיוע. הם חייבים להיות מסוגלים לקנות אוכל בעצמם, לעבוד. קראתי ליוזמה 'אלוהה פלסטין' כי הפלסטינים מאוד הזכירו לי את אנשי הוואי: למרות הכל, הם נותרו נדיבים ומסבירי פנים. 'אלוהה' זו למעשה דרך חיים. לפלסטינים אולי אין הרבה, אבל את מה שיש להם, הם יחלקו איתך. בתור אמריקאי אתה לא יכול ללכת בבגדאד, אבל בעזה או בגדה המערבית אפשר להסתובב בלי שום בעיה. אנשים ידאגו לך".

בשמש בלי מים

אוקיף לא הצליח לחזור לעזה. בשעה חמש בבוקר בערך הסתיים הקרב על מרמרה, והספינה פנתה לעבר נמל אשדוד. "עברו עוד שעתיים בערך עד שהוחלט שנצא אחד אחד לירכתיים כשידינו למעלה. כמה עשרות חיילים חיכו לנו, קשרו לנו את הידיים וחיפשו עלינו. קיבלתי כמה בעיטות, אבל זה היה שטחי מאוד, לא רציני. היתה יותר תשומת לב לאנשים בעלי מראה מוסלמי מובהק. משם נלקחנו לכמה נקודות בסיפון העליון, ונאמר לנו לכרוע ולהמתין.

"הוחזקנו כך עד שמרמרה הגיעה לאשדוד, בסביבות שבע בערב. לא היה צל על הסיפון, לא היו לנו אוכל או מים. איש מבוגר השתין על עצמו אחרי שכל הבקשות שלו שייקחו אותו לשירותים לא נענו. בשלב מסוים ניסיתי להתרומם כדי למתוח את השרירים, ואחד החיילים צעק עלי לשבת. כשסירבתי הוא בעט בי. גם אחרים חטפו קצת תוך כדי. זה היה מיותר ולא מקצועי, אבל בהשוואה לתמונה הגדולה זה לא היה עניין רציני.

"מאשדוד הועברנו למתקן בנגב (בית הסוהר אלה, בכלא באר שבע), שם היינו במשך יומיים. אז גם היחס אלינו השתנה לחלוטין. אמנם לא נתנו לנו להתקשר ולא היתה לנו גישה לעורך דין, אבל היו לנו אוכל ומים ואיפשרו לנו לעשן.

"לאט-לאט כמות האנשים בכלא הצטמצמה, עד שנשארנו רק חמישים, ובסוף לקחו גם אותנו לגירוש. הגענו לשדה התעופה, ושם היה מישהו אחראי בבגדים אזרחיים. תחתיו היו שוטרים במדים מיוחדים, שחורים או כחולים כהים מאוד (בנתב"ג היו שוטרים, אנשי מג"ב, יס"מ ואנשי יחידת עוז), וראו עליהם שהם ממש שונאים אותנו. ישבנו בשדה ואמריקאי בשם פול לרודי עמד כמה מטרים לפני. לפול היה פנס בעין וחבלות עמוקות ביד ימין והוא היה כבול באזיקים. כנראה אמרו לו שהוא צריך ללכת לאנשהו והוא לא הסכים ונשכב על הרצפה. הרימו אותו ביד והוא התחיל לצרוח מהכאבים ומהחבלות שלו, אז כולנו קמנו והתחלנו לצעוק עליהם שישחררו אותו, והשוטרים באו וצעקו עלינו והיכו אותנו. אחד השוטרים היכה אותי עם אלה בראש והתחיל לרדת לי דם על הפנים. לא התנגדתי, אבל אמרתי להם את כל מה שאני חושב, שהם חארות ופחדנים, אז אחד התחיל לחנוק אותי והאחרים בעטו בי בצלעות. היו עלי איזה ארבעה או חמישה, לא יכולתי לנשום, וממש כשכבר התחלתי להתערפל הוא שיחרר. זה היה הרגע היחיד שבו חשבתי, שאולי אני לא אשרוד את הסיפור הזה. גם אחרים הוכו בשדה התעופה, ולטורקי אחד שברו את היד.

"הייתי על הרצפה והם שמו לי את הידיים באזיקים והתחילו לגרור אותי. בשלב הזה התחלתי להתנגד כי לא הבנתי לאן הם לוקחים אותי, אז הם זרקו אותי שוב על הרצפה ואחד בעט לי בראש כשאני על הרצפה והראש שלי מדמם.

"כשהאחראי הזה השתלט שוב על השוטרים אני כבר לא רציתי מהם יותר כלום. מישהו רצה למחות לי את הדם מהפנים ואמרתי לו שיילך ממני. כנראה שלא רצו שאני אטוס עם פצעים טריים וכל הדם עלי, אז לקחו אותי לאיזו תחנת מעצר בשדה התעופה, ויצא שנשארתי עוד יומיים שם כשהאחרים כבר עלו על טיסה חזרה.

"הוחזקתי בתא לבד בשדה התעופה. לא הרשו לי לראות עורך דין או לטלפן למישהו. הקונסול האירי בא לראות אותי והתחנן שאסכים לעזוב. אמרתי שאני רוצה לראות שופט. ביום לפני שעזבתי, נכנס מישהו ואמר לי 'שופט יראה אותך עכשיו'. נכנסתי לחדר ליד והיה שם שופט, הוא שאל אותי שאלות ועניתי לו. אחרי חצי שעה הוא קרא לי פנימה ואמר לי 'אתה מגורש מישראל'. "בלילה לפני שעזבתי, הותקפתי בתא שלי על ידי שני שומרים, או שוטרים. אני לא יודע מיהם היו. ישנתי, הם נכנסו, היכו אותי ועזבו. לכן היה לי דם על הפנים כששוחררתי. לא הסכמתי לשטוף את הפנים, למרות שהקונסול האירי ביקש ממני. אמרתי לו 'זו הדרך שבה התנהגו אלי ואני אשמור את הדם על הפנים. ככה אני אשאר, או שככה אני אעזוב'".*

"ככה מתנהג טרוריסט?" אוקיף זועם על הטענה שבא לאמן את הקומנדו של חמאס

כשבוע אחרי הפשיטה על המשט, פירסם דובר צה"ל הודעה לתקשורת בנושא "נוסעי משט הקשורים לחמאס, לאל-קאעידה ולארגוני טרור אחרים". אוקיף היה השם השני ברשימה. נאמר עליו כי הוא "יליד 69', אזרח אמריקאי ובריטי, אנטי-ישראלי קיצוני ופעיל ארגון הטרור חמאס. הוא ניסה להיכנס לעזה על מנת ליצור ולאמן יחידות קומנדו עבור ארגון הטרור הפלסטיני". כמקובל, לא צוין המקור לידיעה, שזכתה לכותרות ראשיות בתקשורת בישראל, וצוטטה גם בעולם.

אוקיף מכחיש את הדברים בתוקף, ודורש שדובר צה"ל יספק ולו ראיה אחת לטענות נגדו. לדבריו, מאז שחרורו מהמארינס לפני כעשרים שנה, לא עסק בשום פעילות צבאית; הוא אינו מאמין בהתנגדות חמושה, והארגון שהקים, 'אלוהה פלסטין', עוסק בסחר אזרחי ותחת פיקוח בלבד, ונהנה מחסותם של אישי ציבור ידועים.

"נסעתי לעזה בשביל לפתח את המסחר, בין השאר עם מגדלי פרחים. רציתי לשמוע אילו חומרים צריכים שם, ומה אפשר לעשות כדי שכמה מהמפעלים ייפתחו מחדש", אומר אוקיף. "המחשב הנייד שלי עדיין בידי צה"ל, ועליו כל התכתובת שלי עם האנשים שעמם קבעתי להיפגש. אפשר לאמת את הכל בקלות. הפעילות שלי גלויה לחלוטין. נחקרתי בישראל כשביקרתי שם בפעם הקודמת, ולא הסתרתי כלום. גם כשהיינו בכלא, דרשתי לעמוד לדין על כל האשמה נגדי וסירבתי לעזוב את ישראל, ללא הועיל. באשדוד נשאלתי רק כמה שאלות בסיסיות על ידי איש מודיעין. בכלא תפס אותי איש מודיעין אחר לשיחה, בנוכחות עשרים מהאנשים שלנו שיכולים להעיד ששוב ביקשתי לראות שופט ולעמוד לדין. אז ככה מתנהג טרוריסט?"

דובר צה"ל לא השיב לפניית מוסף "הארץ", שביקשה לברר על מה מתבססת הקביעה שאוקיף פעיל חמאס, והאם צה"ל עדיין עומד על קביעה זאת.

צה"ל שותק

* אל דובר צה"ל הועברו שאלות מפורטות בנוגע לטענותיו של אוקיף, הן בנוגע להתרחשויות בעת ההשתלטות והן לגבי הטענות כי הוא פעיל חמאס. דובר צה"ל השיב: "אירועי מרמרה תוחקרו בצה"ל בתחקיר מבצעי על ידי ועדת איילנד. עיקרי התחקיר פורסמו. כעת נבדקים האירועים במסגרת הוועדה הציבורית בראשות כבוד השופט טירקל. בשלב זה, עד לסיום החקירות לא נתייחס לשאלות פרטניות בנושא".

* ממשטרת ישראל, שהיתה אחראית על הביטחון בעת שכונסו המגורשים בנמל התעופה בן גוריון, נמסר כי "פעילות משטרת ישראל בנתב"ג בוצעה ללא דופי, בשיתוף פעולה עם שירות בתי הסוהר, משרד הפנים ורשות שדות התעופה, כאשר משימתה היתה שמירת הסדר הציבורי לאורך כל הפעילות בשטח השדה".

* מרשות ההגירה והאוכלוסין, שהיתה אחראית על אוקיף בימים שבהם הוחזק בנתב"ג, נמסר כי "אוקיף שהה במהלך היומיים במתקן המתנה לפני טיסה (מתקן מסורבים), ולא במעצר. לא הופעל נגדו כל סוג של אלימות, ואמירותיו בנושא הן בגדר דיבה נגד הרשות ונגד עובדיה".

עוד הוסיפה הרשות, כי "טענותיו (של אוקיף) כי 'הושאר' בישראל משיקולים זרים הנה שקרית, חסרת בסיס ורחוקה ביותר מהמציאות". הרשות מסבירה כי המטרה היתה להרחיק את אוקיף מהר ככל האפשר, והוא אף הופגש לשם כך עם השגריר האירי, אך "מר אוקיף סירב בכל תוקף לטוס, ורק לאחר יומיים, הואיל בטובו לטוס". במהלך שהותו במתקן, נמסר, הוא התנגד לכך שעובדי הרשות יטפלו בפצעיו והתעקש לטוס, לדבריו, "עם דם על הפנים". "נבקש להבהיר כי מר אוקיף התנהל בצורה פרובוקטיבית בכל הזמן שבו בא במגע עם הרשויות, וניסה כל העת לעורר מהומות בקרב הנוסעים האחרים", הוסיפו.



קנת אוקיף. ידעתי שלא תהיה רק התנגדות פסיבית


אחד החיילים שנתפסו על ידי נוסעי הספינה. הרגשנו זעם, אבל לא היתה שאלה של נקמה




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים