בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנה תפוח שמציית לחוקים קצת אחרים: מרדכי מילגרום מבצע שיפוץ קטן בחוקי ניוטון

למה להניח שיש חומר אפל ביקום ואז לבנות מאיצי חלקיקים במיליארדים כדי למצוא את החלקיק המרכיב אותו - כשאפשר להוסיף תוספת צנועה לנוסחה הבסיסית של ניוטון? זה בדיוק מה שמרדכי מילגרום ממכון ויצמן שואל את עצמו כבר 30 שנה

4תגובות

אין שום דבר דרמטי במשרדו של הפיסיקאי בן ה-64, פרופ' מרדכי מילגרום, בבניין הפיסיקה במכון ויצמן שברחובות, או במראהו החיצוני של האיש. אדם לבוש באופן מהוגן לחלוטין, מאכלס חדר סטנדרטי למדי במכון, שאולי האנומליה היחידה בו היא שהוא שוכן בקצהו של מסדרון גדוש בפוסטרים של גלקסיות וערפיליות, אבל על קירותיו שלו דווקא מפוזרים הדפסים של האמן היפאני הידוע הוקוסאי: שני חקלאים נושאים תבואה על גשר מעל תהום, גלי ענק מקציפים, סירת דייגים בדמדומים.

דרמות מדעיות עשויות אמנם לשאת אופי שקט - אבל במקרה של מילגרום החזות משקרת מעט. מדובר באדם שעומד במרכזה של דרמה עזת צבעים יחסית, שנמשכת כבר 30 שנה. אם הוא צודק, הוא יזכה להרים תרומה משמעותית מאוד לתיאוריה הפיסיקלית, בעיקר לנוסחה הקלאסית של אייזיק ניוטון. אם הוא טועה - ובכן, עדיף לא לדבר על האפשרות הזאת.

כדי להבין את ממדי הבעיה המדעית שאותה תוקף מילגרום צריך לחזור כ-150 שנה לאחור. במחצית השנייה של המאה ה-19 העסיקו את עצמם הפיסיקאים בבעיה עיקשת: הם הניחו שכפי שגל הקול מתקיים כהפרעה של האוויר שדרכו הוא עובר, כך גם גלי האור צריכים לעבור דרך תו? כלשהו. לתווך הזה הם קראו אתר - האוויר העליון במיתולוגיה היוונית, אוויר האלים הטהור. כל הניסיונות לגילויו כשלו. הוא נותר לזמן מה משענת תיאורטית חשובה בעבור הקהילייה המדעית, עד שב-1887 ביצעו הפיסיקאים מייקלסון ומורלי ניסוי מפורסם שהפריך את קיומו; בראשית המאה ה-20, עם התקבלותה של תורת היחסות הפרטית של איינשטיין, נהפך האתר לקוריוז היסטורי.

מילגרום, אסטרופיסיקאי, פרופסור לפיסיקה תיאורטית, טוען זה 30 שנה כי הקונסנזוס המדעי נאחז באתר מסוג חדש. הוא מוביל באורך רוח מיעוט קטן ובטל-בשישים, שאינו מוכן לקבל את קיומו של החומר האפל - חומר בלתי נראה, שעל פי התיאוריה המקובלת ממלא את היקום בכמויות אדירות, ועם זאת כמעט שאינו מקיים יחסי גומלין עם החומר הרגיל שממנו עשויים הכוכבים ואנחנו.

בדומה לאתר, מזכיר מילגרום, גם החומר האפל מעולם לא נצפה באופן ישיר, אך בעיני רוב האסטרופיסיקאים הוא נחשב מרכיב הכרחי להבנת הבעיות המהותיות שהתגלו במדידת מסות של גלקסיות ובעדויות על אודות התפתחות היקום. רובם המוחלט של אלפי המדענים המרכיבים את קהילית האסטרופיסיקה מתייחס כיום לקיומו של החומר האפל כהנחת עבודה; רבים אף מעורבים בתעשיית המחקר המבקשת למצוא את החלקיקים שיאששו את קיומו.

על פי תמונת הקוסמוס המקובלת, 4% מהחומר ביקום מורכב מחומר רגיל, 20% מחומר אפל והיתר מאנרגיה אפלה, שאת קיומה מניחים האסטרופיסיקאים כדי להסביר מדוע קצב התפשטות היקום גדל. מילגרום טוען מנגד, שנוכל להיפטר מהחומר האפל אם נהיה מוכנים לבצע שינוי מרכזי באחת מאבני היסוד של הפיסיקה המודרנית: החוק השני של ניוטון, לא פחות.

כמעט שלושה עשורים מאז שהגה לראשונה את התיאוריה שלו, מילגרום אינו מפסיק לעבוד על פיתוחה. בפגישה המתקיימת במשרדו הוא אומר: "רוב הזמן אני עובד רק על זה, תשעים אחוז מהזמן". כיום מצויה התיאוריה, הידועה כ"דינמיקה ניוטונית מתוקנת", או Modified Newtonian) MOND Dynamics), בשוליים המכובדים של עולם המחקר, שיפור ניכר מההתעלמות הראשונית שהיתה מנת חלקה.

MOND עשויה להישאר בשוליים האלה, בחברתם של עשרות תומכים. אולם אם פרופ' מילגרום צודק, והוא, או אחד מעמיתיו, יצליח לבסס את התיאוריה על חשבון החומר האפל, הוא יזוהה עם מהפכה מדעית מהסוג שמופיע אחת לכמה עשורים - שינוי פרדיגמטי בתפישת העולם המדעית, שמייתר ומייתם קריירות, מאות מחקרים, דוקטורטים וספרי לימוד. מילגרום, במקרה כזה, יזכה קרוב לוודאי בפרס נובל.

הצורך בחומר האפל התגלה לראשונה בסוף שנות ה-70, כאשר שיפורים ברמת התצפיות הטלסקופיות העלו שכוכבים בשולי גלקסיות נעים במהירויות גבוהות בהרבה משמסת הגלקסיות אמורה לאפשר להן. לפי חישוב מסת הגלקסיות, שהתבצעה על פי כמות האור שנפלטת מהן, האסטרונומים ציפו שמהירות תנועתם של כוכבים סביב ליבת הגלקסיות תלך ותפחת ככל שאלו רחוקים יותר מהמרכז, כפי שקורה, למשל, במערכת השמש. במקום זאת הראו המדידות החדשות כי במרחק מסוים מליבת הגלקסיות התקבעה מהירות הכוכבים.

חוקי ניוטון מראים, שככל שמהירות הקפתו של גוף לווייני גבוהה יותר, כך גם כוח הכבידה - הקשור בקשר ישיר למסה - צריך לתת מענה חזק יותר כדי להחזיקו במסלול. האסטרונומים גילו כי מסת הגלקסיות שהיתה דרושה להסברת מהירות הכוכבים היתה גדולה בהרבה מהמסה שנמדדה שם בפועל. בתחילה התקבלו האנומליות בספקנות רבה, אך מדידות חוזרות ונשנות הבהירו שמדובר בתופעה שחוזרת על עצמה באינספור גלקסיות, כמו גם בצבירי גלקסיות. בעיית פער המסות דרשה מענה.

מילגרום נתקל בבעיה ב-1980, בעת ששהה בשנת שבתון במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון. מאחוריו כבר היתה קריירה מוצלחת בחקר מערכות כוכבים בינאריות וקביעות במכון ויצמן, והוא חיפש תחום חדש לעסוק בו. באותה העת כבר החלו עמיתיו לגבש את התיאוריה שתזכה במהרה לתמימות דעים, שלפיה סביב הגלקסיות יש הילה של חומר בלתי נראה, חומר אפל, שמגביר את מהירות תנועתם של הכוכבים הרחוקים מהליבה. החומר האפל השלים למעשה את פער המסות ו"חיזק" את כוח הכבידה של הגלקסיות.

פרופ' מילגרום החליט לנצל את שנת השבתון ללימוד בעיית פער המסות מן היסוד, ובמאי 1981 כבר עלה על פתרון רדיקלי משלו: "העיקרון שהנחה את התיאוריה פשוט", הוא מספר, "אם הצורך בחומר אפל מתעורר מפני שאין מספיק כבידה (לשם הסברת מהירות הכוכבים - אש"ט), אפשר למצוא תיאוריה אחרת שנותנת יותר כבידה עם אותה כמות של חומר רגיל".

האתגר המרכזי היה למצוא וריאציה על חוקי ניוטון, שתסביר את הסטייה שהתגלתה בתחזיות בעבור מערכות גלקטיות, ובו בזמן לא תסטה מתחזיות חוקי ניוטון המוכרים שעדיין עבדו מצוין במערכות לווייניות קטנות כמו מערכת השמש. לשם כך היה צריך למצוא תכונה המבדילה בין המערכות. אחרי כמה ניסיונות כושלים, מילגרום שם עינו על תכונת התאוצה שבלב החוק השני של ניוטון, המסומנת באות a בנוסחה F=ma (כוח = מסה X תאוצה). "בגלקסיה, בניגוד למערכת השמש, יש תאוצות נמוכות מפני שהמרחקים בתוכה גדולים מאוד, עד כדי עשרות אלפי שנות אור. הטענה שפיתחתי היא שאם גוף נע בתאוצה הגדולה מקבוע מסוים, אז הכבידה מתוארת על ידי חוקי ניוטון המוכרים, ואם הוא נע בתאוצות קטנות יותר - הכבידה נעשית חזקה יותר על פי נוסחה מתמטית הכוללת את הקבוע".

ערכו של הקבוע שמילגרום זיהה נמוך במידה ניכרת מהמוכר לנו בחיי היום-יום; קבוע התאוצה קטן פי עשרה מיליארד מהתאוצה הטיפוסית של מכונית. מילגרום החל ליישם את הקבוע על המדידות של מהירויות הכוכבים, וההצלחה היתה מלאה: מלבד כמה גלקסיות וצבירים יוצאים מן הכלל, הצליחה התיאוריה לחזות את מהירויות הכוכבים במערכות השונות באופן כמעט גורף. הנוסחה החדשה שהתקבלה נראתה כך: °F=ma2 / ?.

אחרי שנה שלמה בפרינסטון, שבה עבד בחשאי על התיאוריה, כשרק אשתו יודעת על תוכניותיו, מילגרום סיים ב-1982 להכין שלושה מאמרים שבהם הציג את תיאוריית MOND. בשלב זה כבר סיפר לכמה מחבריו האסטרופיסיקאים על רעיונותיו. בתחילה הם נעלבו על שלא שיתף אותם, ולאחר מכן החלו להשיא לו עצות: "הם אמרו לי להציג את העבודה כספקולטיבית, לא לעשות מזה עניין גדול. אם אתה עושה מזה עניין גדול ושם המון משקל, זה עניין של מוניטין, אבל אם אתה זורק את זה כמשהו אפשרי, ספקולטיבי, זה שונה".

מילגרום לא קיבל את העצה הידידותית. "אולי הייתי נאיבי. כמות הנתונים היתה אז אפסית והעובדות שעליהן בניתי את כל הסיפור היו באמת מאוד מצומצמות לעומת מה שיש היום. אבל זה נראה לי אז די מבוסס".

השלב הבא היה לנסות ולפרסם את המאמרים בכתב העת המוביל בתחום האסטרופיסיקה, "Astrophysical Journal". מילגרום יצא לקרב התשה ממושך עם הקורא המעריך, שהיה אמור לאשר את הפרסום: "התגובה הראשונה היתה התעלמות, אחר כך התנגדות. לא חשבתי שאתקל בהתנגדות, אבל הייתי תמים, זה ברור. חשבתי שיקפצו על זה. זה היה מבטיח! לא הופעתי על הבמה יש מאין, הייתי אסטרופיסיקאי די ידוע ואף פעם לא התייחסו אלי כ'קראקפוט'". עם זאת, הוא אומר, דחו את טענותיו מסיבות ענייניות. שנה לאחר מכן הוא הצליח לבסוף לשכנע את הקורא המעריך לפרסם את שלושת המאמרים.

"אנשים אומרים שהייתי אמיץ", הוא אומר, "אבל אני לא מרגיש שהייתי אמיץ. לא הרגשתי שיש שיקול שלא לצאת בפומבי עם התיאוריה בגלל הפחד שהקהילה לא תקבל אותי. גם לא חששתי שלא אמצא משרה, שכן היתה לי כבר קביעות".

העשור הראשון של MOND בזירה האקדמית עבר בבדידות מסוימת. הראשון שתמך בתיאוריה בפומבי, זמן לא רב לאחר הפרסום, היה פרופ' יעקב בקנשטיין, שאף תרם לניסיונות לתרגם את MOND לתחום היחסות הכללית, אך בשנים הראשונות הצטרפו למערכה חוקרים מעטים. "בתחילת שנות ה-80 היו רק שניים-שלושה אנשים שהתעניינו במילגרום", אומר פרופ' בקנשטיין, כשהוא כולל את עצמו בספירה. בתקופה זו, הוא מציין, "פגשתי כמה אנשים שאמרו לי שהם תומכים ב-MOND, אבל הם לא רצו לכתוב מאמרים כי הם דאגו לעתיד שלהם".

אט אט החלו להתגלות החולשות המרכזיות של התיאוריה, שלדעת רבים היו עקרוניות מספיק כדי לפסול אותה על הסף. במחצית השנייה של שנות ה-80 החלו להתקבל תצפיות חדשות של קרינת הרקע הקוסמית - קרינה משנותיו הראשונות של היקום המעידה על רמת אי-הומוגניות החומר כ-100 עד 400 אלף שנה אחרי המפץ הגדול. על פי התיאוריות הקוסמולוגיות המקובלות, בעוד שכל החומר ביקום היה בתחילה הומוגני, כלומר מפוזר באופן אחיד לחלוטין, תנודות קלות החלו לגרום להתגבשויות להיווצר בו. תנודות אלה איפשרו לחומר להתפורר לגושים ומשם להתפתח לגלקסיות ולגופים המוכרים לנו כיום.

אלא שהתמונות החדשות של קרינת הרקע העידו על רמת אי-אחידות שאינה מספקת כדי להסביר את הסדר הקיים כיום. האסטרונומים הסבירו זאת באמצעות קיומו של חומר נוסף, שאינו מופיע במפת קרינת הרקע. תומכי החומר האפל צהלו: יציר כפם התיאורטי זכה לפתע בתפקיד חדש במארג הקוסמי, תפקיד הזרז הבלתי נראה להיווצרות היקום שאנו מכירים כיום.

החומר האפל ביצר כך את מעמדו. פרופ' אבי לואב, פרופסור לאסטרונומיה מאוניברסיטת הרווארד, שמצדד בתיאוריה הרווחת, טוען כי בשל הצורך הקוסמולוגי בחומר אפל, "באופן חד-משמעי ברור שזהו רוב החומר ביקום". אף שכמו לואב, פיסיקאים רבים טוענים כי ל-MOND לא היה דבר לומר על סתירות אלו, מילגרום טוען כי פיתוחים מאוחרים של התיאוריה כוללים התמודדות עם הבעיה הקוסמולוגית ועשויים לפתור אותה.

לאורך השנים הופיעו דוגמאות לגלקסיות או צבירים שסותרים לכאורה את החוקיות של MOND. אולם לדברי פרופ' מילגרום לא מדובר בגוף מצטבר של אנומליות, אלא בקבוצה של בעיות שאליה נכנסים וממנה יוצאים גורמים שונים באופן שוטף. אחת מהבעיות שעדיין אינה מניחה לו היא סוג מסוים של צבירי גלקסיות שבהם תיאוריית MOND אינה מעלימה לחלוטין את הצורך בחומר אפל. לדבריו, "צריך לזכור שגם את רוב החומר הרגיל ביקום לא רואים, אז יכול להיות שבליבות הצבירים יש חומר רגיל בצורת כוכבים מתים, ולא חומר אפל".

בעיה נוספת שעליה החלו להצביע המתנגדים ל-MOND היא העובדה שלא היה לה תרגום תיאורטי ראוי ליחסות הכללית של איינשטיין. עם זאת, כאמור, הפרופסורים בקנשטיין ומילגרום ערכו במשך השנים "תרגומים" של התיאוריה משפת הדינמיקה הניוטונית לזו של איינשטיין. שתי העבודות המרכזיות בכיוון זה פורסמו ב-2004 על ידי בקנשטיין ובשנה שעברה על ידי מילגרום עצמו. מילגרום מודה שהשלכותיהן של עבודות אלה עדיין לא נבחנו עד תום, ולשם כך יידרש עוד זמן רב.

לדברי מילגרום, לעבודות המרחיבות הללו יש כבר עתה כמה הצלחות, בין היתר בתיאור תופעה הידועה כעידוש כבידתי - התעקמות האור סביב גופים מסיביים - ובמתן פתרון אפשרי לצורך הקוסמולוגי בחומר אפל. "אבן הבוחן העיקרית של תיאוריה היא מידת האפקטיביות שלה בתיאור התופעות", הוא אומר. לדבריו, מאמרו של בקנשטיין מ-2004, המנסה להכליל את MOND בתיאוריות היחסות הכללית, הרחיב את מעגל האנשים שמתעניינים בתיאוריה, ואכן מספר האזכורים למאמריו מ-1983 קפץ מאז אותה שנה באופן משמעותי. "אני מוזמן כיום לכנסים שמתעסקים ב-MOND ואין ספק שהתיאוריה מוצאת הדים רחבים אצל אנשים צעירים יותר".

גם בקנשטיין מעודד: "במשך השנים רואים שלוקחים את MOND יותר ברצינות. אני זוכר שבשנות ה-80 היה מין זלזול, כאילו זה רעיון מטורף, והיום זו כבר לא התגובה. יש בדיקות רציניות, יש מאמרים. התיאוריה קנתה לעצמה מעמד מכובד". לדבריו, כיום אנשים כבר אינם מפחדים לתמוך בפומבי ב-MOND, אבל צעירים רבים, שעשויים לתרום רבות לקידום התיאוריה, אולי חוששים לעתידם: "מישהו צעיר שתומך בפרדיגמה הפוכה מסתכן בכך שיישאר בלי עבודה. אם אתה מתעקש לפתח פרדיגמה לא מקובלת, אז המנחה לא יכתוב מכתב המלצה טוב, וכשאתה מחפש משרת פוסט-דוקטורט לא תהיה בראש הרשימה כי אתה עושה בעיות".

אז לאן ממשיכים מכאן? מלבד המשך פיתוחה והרחבתה של התיאוריה, עתידה של MOND תלוי בעיקר בעריכת ניסוי שיוכל לחזק את מעמדה, או לחלופין בכרסום במעמדו של החומר האפל. אשר לאפשרות הראשונה, ייתכן שהיא תבוא מוקדם מהצפוי: ביוני 2011 ישגרו נאס"א וסוכנות החלל האירופית חללית בשם LISA Pathfinder. על פי התכנון, היא תנסה לעבור בנקודת האיזון של כוח הכבידה של כדור הארץ והשמש, אזור של כמה מטרים שבו כוחות הכבידה הנגדיים מבטלים זה את זה ולכן החוקיות של MOND נכנסת לפעולה. שם תוכל החללית לבדוק אם קבוע התאוצה אכן יחזה את תנועתה כראוי.

בינתיים עוקב פרופ' מילגרום אחר הניסיונות הרבים למציאת חומר אפל, לא בדריכות רבה, לדבריו. כיום יש שני סוגי מאמצים לזיהוי חלקיקים של חומר אפל: ניסיונות ליצור את החלקיק שהאסטרונומים מחפשים באמצעות התנגשויות עוצמתיות במאיצי חלקיקים, לצד ניסיונות לגלות באופן ישיר את החומר האפל הקיים במערכת השמש - "וגם בחדר הזה", מוסיף מילגרום. "ההנחה היא שלחלקיק הזה יש אינטראקציה חלשה מאוד עם חומר רגיל, כך שהוא עובר את כדור הארץ בקלות, אבל לעתים מאוד רחוקות פוגע בגרעין של אטום. עם זאת, את הדחיפה הזאת ניתן לגלות. לוקחים מכל עם נוזל ופשוט מחכים שחלקיק של חומר אפל יעבור דרכו ויתן דחיפה קלה לאחד האטומים. זה נשמע פרימיטיבי, אבל התחכום הוא בזיהוי החלקיק המתאים, כי הדחיפות קורות כל הזמן בגלל חלקיקים אחרים שאינם חומר אפל". ניסויים כאלה מתקיימים כבר 20 שנה.

כיום גם אלו שמתנגדים נחרצות ל-MOND נוטים להתייחס אליה ברצינות מסוימת, מוגבלת ככל שתהיה. לדברי האסטרופיסיקאי פרופ' אבישי דקל מהאוניברסיטה העברית, ידיד של פרופ' מילגרום ומתנגד מוצהר ל-MOND, שבעצמו מעורב בחיפוש אחר החומר האפל, "MOND היא אלטרנטיבה מעניינת ואינטליגנטית לתיאוריה המקובלת יותר, אך היא דורשת שינוי בסיסי בפיסיקה הידועה והמוכרת של ניוטון ואיינשטיין, וזו נקודת החולשה העיקרית שלה. שינוי כזה עלול להיות דרוש רק אם וכאשר הנתונים התצפיתיים יסתרו את התיאוריה המקובלת, אך זהו לא המצב. התיאוריה המקובלת מסבירה היטב את הנתונים התצפיתיים ביקום. הרעיון של MOND אינו מקובל, פשוט מפני שהוא מהווה סיבוך לא נחוץ של המצב. המדע פועל על פי עקרון הפשטות, של חיפוש התיאוריה הפשוטה ביותר שמסבירה את הטבע, ואילו MOND אינה מקיימת עיקרון זה".

מילגרום, לעומת זאת, מתעקש שגם אם התיאוריה שלו לא תעמוד במבחן הניסיון והזמן, הקבוע שזיהה אינו עוזב לשום מקום: "לא חשבו על החוקיות הזו לפני MOND. הקבוע משחק תפקיד חשוב בדינמיקה של גלקסיות, גם אם יש חומר אפל, הוא נשאר לנצח". פרופ' דקל מסכים עמו חלקית: "החוקיות המדוברת עשויה לשמש כלי מעניין להבנת הגלקסיות גם על פי התיאוריה המקובלת. עד עתה לא נעשה שימוש בזה, בין השאר מפני שאת אותה חוקיות מבטאים בדרכים אחרות".

ומילגרום מוסיף: "יש תמיהה בעובדה שהקבוע, שבעצם מאפיין תנועה בתוך גלקסיות, שווה או קרוב בגודלו לתאוצה שמאפיינת את היקום כולו. יכול להיות שזה מקרי, אבל הפיסיקאים נוטים לראות בקרבה כזו של שני גדלים, שלכאורה אין ביניהם קשר, קשר יותר עמוק. אחד הדברים שאני שואף להסביר הוא הקרבה הזאת".

"גם אם יתברר שיש חומר אפל - ואני חושב שהסיכוי לכך קטן מאוד - אני עדיין לא מתחרט על מה שהיה", אומר מילגרום, ופניו עוטים אט אט ארשת מחויכת וקורנת. "זה היה כיף, הרגשה שאני עובד על משהו חשוב. אני מצטער, זה לא יפה להגיד, אבל בהשוואה לדברים אחרים עדיף להיות בפסגה הזאת, גם אם מכריחים אותך לרדת. להעביר 30 שנה כשאתה מאמין שאתה עובד על משהו חשוב - אני לא הייתי מוותר על זה".

הדרך הקשה למהפכה

"מהפכות בפיסיקה הן לא עניין של מה בכך", אומר פרופ' לפיסיקה וראש המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית, אליעזר רבינוביץ. "הצטברה כמות גדולה של ידע בהרבה שטחים, שמצליחים לתאר אותם בצורה יפה ומתומצתת. ברגע שאתה בא עם תיאוריה חדשה אתה צריך להסביר מדוע הדורות הקודמים הצליחו עם התיאוריה הקודמת. "תורות היחסות והקוואנטים היו כאלה שענו על הדרישה הזו".

רבינוביץ מביא שתי דוגמאות למקרים שבהם פיסיקאי עושה שינוי גדול - לאחר שהקהילה המדעית התנגדה נמרצות לעמדתו: "בכל ספרי הלימוד מציינים רק מספר מסוים של מוצקים, כולם בעלי מבנה מחזורי. מבנה זה מגביל מאוד את מספר החומרים האפשריים. פרופ' דן שכטמן מהטכניון גילה חומרים שיש בהם מחזוריות "למחצה". הוא היה צריך להתגבר על התנגדות עצומה, וראש המעבדה שלו בארה"ב רצה להשעות אותו מעבודתו. אבל התיאוריה שלו התקבלה לבסוף.

"דוגמה נוספת הוא פרופ' מרטין פרל מסטנפורד: החלקיקים היסודיים בטבע מסודרים במשפחות: אלקטרונים, פרוטונים ונויטרונים, ושני סוגי החלקיקים האחרונים בנויים משני סוגי קווארקים, שלהם יש חלקיקים 'בני דודים'. באמצע שנות ה?70 היה ידוע שלאלקטרון יש בן דוד אחד אחד. פרל התעקש שגילה עוד אחד. היתה התנגדות עצומה בקבוצה שלו, ועד אמצע שנות ה-90 התברר שלא רק לאלקטרון, אלא לכל אחד מהקווארקים יש שני בני דודים. בעקבות כך הוא קיבל פרס נובל". על מילגרום אומר רבינוביץ' כי הרעיון שלו מקיים את עקרון ההתאמה. "הוא אדם אמיץ ודבק בתיאוריה", אומר רבינוביץ'. "יכול להיות שיתברר שהתיאוריה שלו לא נכונה, אבל אולי יתברר שכן". מייקי דגן



פרופ' מרדכי מילגרום. התגובה הראשונה היתה התעלמות, אחר כך התנגדות


אליעזר רבינוביץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו