בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשור לאינתיפאדה השנייה | אבא של יעל כפיר שנרצחה בפיגוע, החליט לעשות לה אזכרה שבה כולם צוחקים

באזכרה לבתו יעל שנרצחה בפיגוע, הכין בן כפיר למשפחה ולחברים הפתעה מוזרה במקצת: הצגה שהיא קומדיית נונסנס שמתרחשת באזכרה. לקח זמן עד שהם העזו לצחוק

תגובות

בראש השנה מלאו שבע שנים להירצחה של יעל כפיר. זה קרה ב-9 בספטמבר 2003, בשער מחנה גדעונים (בה"ד 7) בצריפין. יעל, בת 22, סרן בקבע, עמדה בתחנת האוטובוס ושוחחה עם חבריה לבסיס כשהתפוצץ לידם מחבל מתאבד. שמונה נהרגו באותו פיגוע ועשרות נפצעו.

עד השנה נערכו האזכרות ליעל בבית הקברות באשקלון, ביום שישי הראשון של ספטמבר, על ידי בני משפחתה - אביה בן המתגורר באשקלון, אמה יפה המתגוררת בכפר תבור, ואחותה הגדולה טל כפיר-שוב שחיה בירושלים.

השנה, במקום אזכרה, החליט אביה להזמין את בני המשפחה והמכרים, חבריה ומוריה של יעל, והחיילים מהבסיס של יעל שצה"ל לא שוכח אף פעם לשלוח לאזכרה על אף שהם חיילים בסדיר שלא הכירו אותה, לאמפיתיאטרון של בית הספר שבו למדה כדי לראות הצגה. "מייקל".

ההצגה עוסקת, תוך שימוש אינטנסיבי בטכניקות של תיאטרון חזותי, אלתור ונונסנס, באזכרה לאחד בשם מייקל שאין לקהל מושג כיצד מת, בן כמה היה ומה הספיק לעשות, למעט לארגן לעצמו אוסף מרשים של מחקים ולאהוב את התמונה של הסוס הלבן שתלויה בסלון. אמו רבקה, דודו דובי ואחותו יסמיניש, כולם בפאות מגוחכות ומשקפיים מצחיקים בתוספת ליקויי דיבור מסוימים, וגם האורחת מאוקראינה איקיאה קטלוגה והאורחת ק?קה ק?לה מברזיל, מעלים זיכרונות על מייקל. ויש גם תוכנית אמנותית, ובורקסים ומשקאות חמים וקרים.

בורקסים (מצוינים, מבצק פריך מתמוסס בפה ממש) הוגשו גם לכמעט 200 האנשים שהגיעו לאזכרה בבית הספר והופתעו לגלות שבאו להצגה. והיו גם ענבים נהדרים, ומיחם עם מים חמים וקרים קרה בשפע וגם מזג האוויר הפגין התחשבות ובאוויר הפתוח של האמפיתיאטרון ניתן היה לזהות אפילו שמץ של ריח ים.

ישבתי מאחורי קבוצה גדולה של חיילים וחיילות במדי א'. נדרש להם זמן, אם כי פחות מאשר למבוגרים שבין האורחים, כדי להבין שהגיעו להצגה, שדובי ורבקה שמתרוצצים בין הקהל ועל הבמה ושואלים אחד את השני מי עדיין לא הגיע הם לא באמת נציגים של משפחת כפיר ושה"טוב, אז נתחיל" הוא אות פתיחה להצגה ולא רק לאזכרה. החיילים גם היו הראשונים שהעזו לצחוק. כי "מייקל" היא הצגה מצחיקה מאוד השמה ללעג את כל קלישאות האבל וההנצחה וה"במותם ציוו לנו את החיים" ו"הטובים הולכים ראשונה" ו"לנצח עמנו" שעליהן חונכנו, ואולי לא הפרענו מספיק למי שניסו לחנך לאורן גם את ילדינו.

הראשונים שהתחילו לצחוק (אם משמיטים אותי מהרשימה) היו החיילים שצחקוקיהם החלו להישמע לאחר רבע שעה בערך. אחריהם נכנסו לאווירת ההצגה לאט-לאט גם שאר האורחים. לקראת סיום, כשהפכה ההצגה לפתע למסיבת יום ההולדת של יסמיניש, ואמה הכריזה באוזניה "לנצח אזכור אותך" רגע לפני שהתפתחה על הבמה תגרה אלימה בין הדמויות, הפך הקהל כולו (למעט אולי כמה גברות עקשניות) לדבוקה גועה מצחוק.

את הרוח ההיתולית המשיכה, ובאותו זמן גם קטעה, יפה כפיר, אמא של יעל, שעלתה בבגדי לבן על הבמה, פנתה אל השחקנים ואמרה להם שהיא משתתפת בצערם על מייקל ו"הכי חשוב שנהיה ביחד".

היו שחשבו כמוני שמדובר בדוגמה מופלאה לאירוניה וחוש הומור עצמי מפותח. אחרים, כמו במאי ההצגה איתי ויזר, סברו שמדובר בכעס שהתחפש לסרקזם. אחר כך דיבר בן כפיר, אבא של יעל, שסיפר שמאז שראה את ההצגה בתיאטרון "המעבדה" בירושלים, לא הפסיק לחשוב עליה. "ההצגה הזאת היא בדיוק מה שיעל היתה אוהבת. היא אהבה מאוד את חנוך לוין ונורא אהבה לצחוק משטויות. היתה מתפוצצת מצחוק מהשטויות של ארז טל ואורנה בנאי ב'רק בישראל'". יעל למדה בתיכון שבו התקיימה ההצגה במגמת תיאטרון ועל כן, כדי להיזכר בה ולהזכיר אותה, החליט כפיר להזמין את ההצגה לאותו בית ספר ולהפוך את האזכרה להצגה ולהפך.

יפה, שעלתה שוב לבמה, הוסיפה שלא היתה בארץ כשבן אירגן את ההצגה, אבל היא חושבת שמדובר ברעיון מצוין. "לערוך אזכרה כל שנה זאת הפקה רצינית. מכיוון שאנשים גם מגיעים מרחוק צריך לדאוג להם לתוכנית אמנותית. קצת נמאס לנו מאזכרות בבית העלמין".

תיכננתי נקמה

בן כפיר הוא איש גדל גוף, בעל חזות סנטה-קלאוסית, שאחראים לה זקנו הלבן העבות, לחיים עגולות ורודות, כרס ועיניים נוצצות. כל אלה מייצרים תחושה שמדובר באדם שהחיים מאירים לו פנים, ולא היא.

על מרפסת בית העץ הגדול שלו, ממש נוכח פני שפת הים החולית של אשקלון, הוא מתאר מתוך ריחוק המסגיר עצב רב את האופן שבו השתנו חייו לעולמים באותו יום בספטמבר 2003, אותו יום שבו אירע גם הפיגוע בקפה הלל בירושלים. "אותה חוליה עשתה את שני הפיגועים", הוא אומר. "שני מתאבדי חמאס מאותה חוליה".

בתו יעל היתה ברוכת כישרונות. "היא היתה מולטי-טסקינג", אומר אביה. "היא למדה באוניברסיטה הפתוחה היסטוריה ופיזיקה מודרנית. היא הלכה להצגות ולקונצרטים כמו מסומם שרץ אחרי המנה של האדולן שלו, והיתה קוראת ארבעה ספרים במקביל, אחד באנגלית, אחד רומן, אחד מחזה ואחד סיינס פיקשן. בשביל לבדר את עצמה היא היתה קוראת תוצאות מחקרים של מצפי כוכבים. אף פעם היא לא הצליחה לפתוח את המשרד בשמונה, אבל למפקדים שלה לא היה אכפת כי הם ידעו שהיא תהיה עד שתיים בלילה. היא היתה קצינת הדרכה של ענף אימון טכני, אחר כך היא קיבלה דרגה נוספת. היא עירבבה את סדר היום האזרחי שלה כמו לימוד משחק עם עבודה צבאית, ומכיוון שסדר היום שלה היה כל כך משוגע, היא באה הביתה רק בסופי שבוע. אבל ביום שלישי ההוא נקבעה פגישה באשקלון, ולפגישה הזאת היא לא הגיעה".

יעל נולדה בדצמבר 81' באשקלון, ארבע שנים אחרי אחותה הגדולה טל. "יעל כל כך קינאה באחותה הגדולה שיודעת לקרוא, שהיא התחילה ללמד את עצמה לקרוא. יום אחד חזרתי מהעבודה, פרשתי את העיתון ובכותרת היתה כתובה המלה ישראל, היא הצביעה עליה ואמרה: נכון כתוב פה 'לא'? היא היתה בת ארבע. תוך חצי שנה היא קראה עיתון".

ממש סמוך לזמן שבו היתה אמורה להתחיל את לימודיה בכיתה א' נפתח באשקלון בית הספר לאמנויות, אותו בית ספר שבו התקיימה האזכרה/הצגה. יעל לא התקבלה למחזור הראשון שלו ובהמלצת המנהלת נשארה שנה נוספת בגן, ואז נכנסה לבית הספר. בן אומר שזהו מין בית ספר כזה שההורים צריכים להיאבק עם הילדים כדי שיחזרו ממנו הביתה, ושגם כל הפעילות החברתית שלהם מתרכזת סביבו. אף על פי כן, בכיתה ז' הודיעה יעל למנהלת על כוונתה לפרוש מהלימודים מחמת השיעמום. "והמנהלת אמרה: לא מוכרחים לפרוש, אפשר לעשות בית ספר מעניין. וכך קרה שהיא גמרה כמעט את כל בחינות הבגרות בכיתה י', ובי"א-י"ב היא היתה בבית ספר אולי 15 שעות בשבוע, שרה במקהלה, שיחקה במגמת דרמה כי זה היה הלהט שלה, בערבים היא עבדה במקדונלד'ס ועשתה הון בבורסה, ובזמן החופשי שלה כמעט סיימה את כל התואר הראשון במתמטיקה בבר אילן".

היא סירבה להצעת הצבא להצטרף לפרויקט "תלפיות" או לעתודה האקדמית, והתגייסה והלכה לקורס קצינות. היא חתמה קבע ובמארס 2003 היתה אמורה להשתחרר. אבל בינואר 2003 ביקשו ממנה להישאר, הצבא זקוק לאנשים כמותה. "היא ביקשה שבועיים חופש ונסעה לאילת לעשות קורס צלילה", מספר בן. "כשהיא חזרה היא אמרה: אבא, החלטתי שאני חותמת קבע לעוד שנתיים כי אני מרגישה שעוד לא תרמתי מספיק".

ביום חמישי הגיעה יעל לחופשה מהצבא, ולמחרת נסעה לבית הספר לאמנויות, להיפגש עם המחנכת שלה מכיתה י"ב, וביחד לארגן מסיבת פרידה למנהלת בית הספר שעמדה לצאת לגמלאות. יעל הציעה לעשות כנס בוגרים של בית הספר ובמסווה של כנס בוגרים לערוך גם מסיבת פרידה. "הם קבעו פגישה לשלישי, 9 בספטמבר, בתשע בערב, עם נציגי המורים והבוגרים, כדי לעשות סיעור מוחות", משחזר בן, "ויעל התחילה להתקשר לזמן אנשים למפגש".

באותו יום שלישי, בניגוד לימים רבים אחרים, היא עזבה את הבסיס מוקדם, קצת אחרי חמש, ונעמדה בתחנת האוטובוס עם קבוצה גדולה של חיילים מבה"ד 7. הם לא שמו לב שעוצר לידם רכב צבאי ויורד ממנו בחור צעיר עם חגורת נפץ.

"באותו זמן הייתי בבית לבדי", משחזר בן. "לקראת השעה חמש הדלקתי את הטלוויזיה כדי לשמוע את קיצור החדשות, ואחר כך הלכתי למטבח להדיח כלים. הטלוויזיה נשארה דלוקה. פתאום הפסיקו את השידור כדי להודיע שבצריפין היה פיגוע.

"ראיתי צילום של כביש, מעברו הרחוק תחנת אוטובוס, מאחוריה גדר וכמה עשרות מטרים מאחוריה בניינים. ואני מסתכל ואומר לעצמי, וואללה, זה הבסיס של יעל. הייתי שם עשרות פעמים.

"חיכיתי שיעל תתקשר. כל פעם שהיה פיגוע, לא חשוב איפה, היא היתה מתקשרת הביתה, שאדע שאצלה הכל בסדר. אבל היא לא התקשרה. אחרי חצי שעה התקשרתי לפלאפון שלה והגעתי לתא קולי, אז התקשרתי למשרד שלה והיה תפוס. התקשרתי למפקדים שלה וגם היה תפוס, אז חשבתי שהם עסוקים בגלל הפיגוע. רק שבועיים אחרי זה נודע לי שאחד מהמפקדים שידע שיעל ועוד ארבעה חיילים שלו נהרגו, כל כך לא רצה לשקר לנו בטלפון שהוא נתן פקודה להוריד את שפופרות הטלפון כדי שכל מי שיתקשר מבחוץ יקבל צליל תפוס".

הטלפון המשיך לשתוק. "הערב ירד וכבר היה חושך, וככל שעבר הזמן חילחלה בי ההכרה שיעל לא תתקשר אף פעם. בסביבות רבע לתשע פתאום שמעתי רשרוש בקומת הקרקע. הצצתי מעבר למעקה ובתוך הים של החושך הגדול ראיתי שתי צלליות. שני קצינים. שאלתי אותם: למה באתם רק עכשיו? אני מחכה כבר מרבע לשש. וכולם בבית הספר חיכו לה שתגיע לפגישה.

"במשך שבוע היו פה אלפי אנשים שאת רובם לא הכרתי. אחרי שבוע הבית התרוקן ואני זחלתי למיטה והחלטתי שאני לא רוצה לחיות יותר. זה הרגע של השבירה. זה היה בכי בלתי פוסק ובלתי נשלט, זה היה כעס נורא על כל העולם. כעסתי על הפלסטינים שרצחו לי את הילדה, כעסתי על צה"ל ועל כוחות הביטחון שלא מנעו את הפיגוע, על המדינאים בשני הצדדים. מבלי להיות אדם דתי, כעסתי על אלוהים. וכעסתי על עצמי, איך הצלחתי לפספס את התפקיד הכי חשוב שלי כהורה לשמור על הצאצאים שלי. הפסקתי לענות לטלפונים.

"מעל הכל, הייתי מלא ברצון לנקום כי אין דבר יותר טבעי מרגש הנקמה. אנחנו לא פראיירים. עשו לנו - אנחנו רוצים לנקום. ואין דבר פשוט מזה. יש לי שני אקדחים. אני צלף לא רע. לא רחוק מכאן היה אתר בנייה עם פועלים פלסטינים ואני ישבתי ותיכננתי איך אני קם בבוקר, מתלבש יפה, לוקח את האקדחים והולך לשם והורג חמישה פלסטינים.

"עברו עלי כל כך הרבה לילות בלי שינה שנתנו לי המון זמן לעבד את הרעיון, והגעתי למסקנה שאני לא סופרמן. אני אולי יכול להשפיע על העתיד, אבל אין לי אפשרות להשפיע על העבר. גם אם ארצח חמישה או חמישים או את כל הפלסטינים בעולם, את יעל אני לא אקבל בחזרה. הדבר היחיד שאשיג זה שבני המשפחות שלהם ירצו לנקום בנו, הישראלים. אני במו טיפשותי, במו ידי, מכניס את עצמי לתוך מעגל שאני נוקם בהם והם נוקמים בנו ולנקמה לא יהיה סוף.

"בתהליך כזה, שנמשך שבועיים וחצי, הגעתי למסקנה שהנקמה היא לא הפתרון. אבל כשקורה לך משהו כזה בחיים, כשרוצחים לך ילד, ההרגשה היא שהשמים נפלו. נורא רציתי לעשות משהו ולא ידעתי מה".

לקראת השלושים פירסמה המשפחה מודעה בעיתון, והודתה לאלפים שבאו לנחם, ששלחו מכתבים ומיילים, שהביאו צילומים של יעל, שסיפרו עליה. בתחתית המודעה נכתב: "קירובו של השלום יהיה נחמתנו".

"עבר איזה זמן והדואר מביא לי מכתב מכפר סבא", מספר בן, "מאם שכולה, שביקשה לשוחח איתנו. הייתי במצב צבירה של סמרטוט, והמכתב נשאר על שולחן העבודה. רק אחרי חודש-חודשיים התקשרתי אליה. היא סיפרה לי שהיא פעילה בגוף שנקרא פורום משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות למען שלום, פיוס וסובלנות, ואמרה שיש סמינר סוף-שבוע בנוה שלום. אמרתי לה: עם מי את רוצה שאני אעשה שלום, עם אלו שרצחו את הבת שלי?"

הוא סגר את הטלפון בלי שום כוונה להגיע למפגש של הפורום, אבל איכשהו, כשהגיע היום, מצא את עצמו אורז מזוודה ונוסע. "הכרתי חבורה נפלאה של ישראלים ופלסטינים שכולם איבדו קרוב משפחה כתוצאה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני והחבורה הזאת נתנה לי את הטעם לצאת בכל בוקר מהמיטה".

ואם היה מגיע לפורום אבא של מחבל מתאבד כמו זה שרצח את יעל, היית מתיידד איתו?

"הלוואי שהיה מגיע הורה של מחבל מתאבד, משום שזה היה סימן לכך שיש במשפחות של המתאבדים אנשים שמסתייגים מהפיגועים והרצח. אבל קרובי משפחה של מתאבדים לא מגיעים לפורום, אלא רק קרובי משפחה של אנשים שנרצחו על ידי כוחות הביטחון הישראליים.

"המטרה האמיתית של הפורום היא למנוע שכול נוסף משני הצדדים. זו המטרה - מניעת שכול. כל מי שהתמזל מזלו ולא הגיע למקום שבו אנו עומדים, אין לו מושג מה זה. הדבר שהכי מוציא אותי מדעתי זה שאנשים אומרים לי, אני משתתף בצערך. בוא אלי הביתה וקח קילו צער. אתה יודע מה זה צערי? יש לך מושג בכלל? אז שתוק".

דברים שאסור להגיד

עד למותה של בתו היה כפיר בעלים ומנהל של בית דפוס גדול באשקלון, שאותו ניהל אביו לפניו. מאז מותה הוא מתמסר בעיקר לפעילות בפורום, וגם לתחביביו, בהם ייננות.

הקשר הראשון שלו עם תיאטרון היה דרך דודו, אחי אביו, השחקן מיכאל כפיר. "הוא טען שאני יכול להיות מבקר תיאטרון נפלא", אומר בן, "כי הצגה שאני אוהב תיפול אחרי שש הצגות והצגה שאני לא אוהב תהיה הצלחה מסחרית גדולה". בסוף יוני הוא קרא על ההצגה "מייקל", "ובמאמר נכתב שבדיון אחרי ההצגה השתתף אב שכול. היום אני יודע שזה רמי אלחנן (אביה של סמדר אלחנן שנהרגה בפיגוע במדרחוב בן יהודה ב-97', כשהיתה בת 14). ביקשתי מטל שתזמין לנו כרטיסים, והלכנו שנינו.

"ישבנו בשורה הראשונה, ואני צחקתי כמו שלא צחקתי מאז שיעל נרצחה, ובכיתי. זאת היתה חוויה כל כך מטלטלת. ההצגה הזאת הרי בנויה משטויות, זה סקצ'ים של תיכון, ויעל כל כך אהבה את זה".

הוא חזר הביתה וטילפן לאמה של יעל. "היא אמרה: בדיוק אני יושבת וחושבת מה לכתוב לאזכרה. אמרתי לה שאני חושב שפתרתי את הבעיה. אנחנו הרי מנסים כל הזמן לעשות מפעלי תרבות להנציח את יעל. היום המקהלה שיעל שרה בה נקראת על שמה 'המקהלה הקאמרית יעל'. בעיני יפה מצא חן הרעיון".

ההצגה מלגלגת על אלו שבאו לאזכרה.

"היא לא מלגלגת. היא מראה בדיוק איך נראית אזכרה, ויותר מזה - היא מראה אזכרה ואחר כך יום הולדת ומראה ששניהם אותו דבר. זאת אחת ההקבלות הכי נוראות".

הרגשת הבדלים בין ההצגה ב"המעבדה" לבין ההצגה בבית הספר?

"באשקלון היה משהו מיוחד. השחקנים היו בהלם בעשר הדקות הראשונות. הם רגילים שאנשים באים להצגה ומתחילים לצחוק. פה אנשים פחדו לצחוק כי הם באו לאזכרה, לא להצגה. זה הכניס את השחקנים ללחץ, כי הם לא הבינו מה לא עובד".

אמרת באזכרה שזאת הפעם האחרונה בהחלט.

"כשהיה חמש שנים ליעל, החלטתי שמספיק, גמרנו, לא רוצה יותר. נהגנו לערוך את האזכרה תמיד ביום שישי. הצבא שולח חיילים מבה"ד 7, והחיילים האלה שנאו אותי כי האזכרה היתה דופקת להם את השישי-שבת. אני לא רואה שום טעם באזכרות בבית העלמין כי שם יש רק עצמות ואבנים וקצת גינון. אין שם זיכרונות. אין שם כלום מיעל.

"אז לפני שנתיים, בתום האזכרה, הכרזתי שזאת היתה האזכרה האחרונה. התחילה התנפלות עלי מכל הכיוונים. הצבא, החברים שלה, כל מיני בני משפחה שאמרו לי: אולי לך זה לא חשוב, אבל לנו זה חשוב. אז בשנה שעברה עשינו אזכרה ואני לא השתתפתי בה. הייתי פיזית אבל לא אירגנתי את זה ולא אמרתי מלה.

"נורא התלבטתי מה אני עושה השנה ואז נפל לי ה'מייקל' הזה כמו לוטו מהשמים. ההצגה הזאת אומרת בדיוק מה שאני חש. יש שם קונפליקט גדול בין רבקה לדובי, היא מתרגזת עליו כי היא חושבת שהוא אומר דברים שאסור להגיד באזכרות. היא לא תופסת שאחרי שהילד שלה מת שום דבר לא בסדר, ולא משנה כבר מה יהיה הסדר באזכרה".

מה תעשה בשנה הבאה?

"אני לאזכרה בבית העלמין לא הולך. אני לא חושב שיעל שם".

להמשיך לחיות

בשונה מבעלה לשעבר, שחי כבר למעלה מ-50 שנה באותה עיר, יפה כפיר היא אשה חובבת שינויים, שהפכה את יצר הנדודים שלה למקצוע. לאחר שהיתה מנהלת בית ספר ומורה לביולוגיה וללימודי ארץ ישראל, היא עובדת היום כמדריכת טיולים לחו"ל, וגרה עם בעלה בכפר תבור. ההודעה על מות בתה בפיגוע תפסה אותה בדיוק כשהיתה בין שתי דירות, "ולא היתה לי כתובת", היא אומרת. "דיברתי עם טל ולא ידענו מה קרה. בשלב מסוים היא אמרה לי: אמא, בואי לבית של אבא, יעל נפצעה. אמרתי לה: אם היא היתה נפצעת היית אומרת לי לבוא לבית חולים. וכבר הבנתי". יפה היתה אז בת 53. "החיים שלי השתבשו לגמרי, אי אפשר באמת לתאר את זה, אבל אמרתי לעצמי שעד שאהיה בת 60 יהיו לי חיים אחרים לגמרי. ועכשיו אני בת 60 ויש לי חיים חדשים".

למה התכוונת כשעלית על הבמה בסוף ההצגה ואמרת "הכי חשוב שנהיה ביחד"? זה היה סרקזם?

"לא. אף אחד לא רוצה את הכאב והשכול בסביבה. אחר כך אמרתי, שאף אחד לא רוצה בסביבה שלו אמא שכולה, כי אמהות שכולות זה דבר מעצבן. זה מפחיד".

ראית את ההצגה בפעם הראשונה באזכרה?

"כן, אבל לא הופתעתי. בן סיפר לי מראש מה הולך להיות ומאוד אהבתי את ההצגה. אנחנו לא עושים את הטקס היהודי. אנחנו לא דתיים, ולא בנינו אלטרנטיבה. אני חושבת שמה שבן עשה זה דבר מצוין. ההתכנסות הזאת נתנה אלטרנטיבה".

היא אומרת שהיא רחוקה מלהאמין במיסטיקה, אבל היו דברים שניבאו את מות בתה. "כשהייתי מדברת איתה על הפיגועים יעל היתה אומרת: אמא, אנחנו המטרה, והיא התכוונה לזה שהחיילים הם המטרה האמיתית. הברכה האחרונה שלה לראש השנה נראתה כמו מודעת אבל. שני הדברים האחרונים שעשתה היו לגרוס את כל הדברים שהיו לה כדי שאם יקרה לה משהו לא ישתמשו בדברים האלה בעיתונות, ובבלוג שלה היא כתבה 'אני רוצה לצאת קצת מהחיים שלי ולהיות במקום אחר, רחוק, מנותק'. היא הלכה אבל לא חזרה.

"הייתי אומרת לה שלא תיסע באוטובוסים, והיא היתה עונה: אז תיתני לי את האוטו שלך ואני אעשה תאונה ואיהרג. הבנתי שהניסיון שלנו לשלוט בחיים של מי שאנחנו אוהבים כדי למנוע אסון הוא מופרך.

"ידעתי שאני חייבת להמשיך לחיות. אמרתי לעצמי שהמחבל הרג אותה ולא אותי, ושאני צריכה להמשיך את החיים שלי ויש לי אחריות לעצמי ולבת שנשארה לי ולחברים שלי. היו גם נסיבות חיים כאלה שהייתי במקום אחר. היה לי בן זוג שהכרתי עשרה ימים קודם לכן, והוא הבין מיד את הרווח שגלום באמא שכולה. יש לה קודם כל הבטחת הכנסה. הזוגיות הזאת נגמרה בצורה גרועה מאוד, אבל אז הכרתי את מי שהוא בעלי היום.

"יש הרבה דרכים להמשיך את החיים שלך אחרי שילד נהרג. אני הבנתי מיד שיעל נהרגה, אבל לאנשים יש ציפיות אחרות".

מה מצפים ממך?

"להיות מסכנה. הבת שלך נהרגה, את חייבת להיות מסכנה, אחרת את לא אמא טובה. יעל היתה בחורה נהדרת, אבל ברגע שהיא נהרגה היא נהרגה. היא כבר איננה. את יודעת למה אני משווה את האסון? לאדם ששתי הרגליים שלו נכרתו. אתה יכול לרחם על עצמך כל הזמן ואתה יכול להרכיב לעצמך שתי פרוטזות ולהמשיך ללכת".

לא רצית להצטרף לפעילות כמו בן?

"אני חושבת שמי שצריך לדאוג להיות פעיל זה אנשים שהילדים שלהם עוד לא נהרגו. אני עסוקה בלשקם את עצמי".

הצער נעשה קל יותר?

"זה מעורב. החוסר יותר גדול אבל העצב יותר קל. מתרגלים לצער ולעצב. זה משפט שקשה להגיד בקול רם, שהאובדן נהיה קל עם השנים. אבל יש ביהדות את הרעיון של קבלת הדין, ולחיים יש כוח אדיר.

"הבדידות היא שם המשפחה השני שלי. יעל היתה התגשמות החלום הציוני, חוץ מזה שהיא היתה הבת שלי והיתה מתוקה ומוכשרת. אמא שלי היתה על האקסודוס ואבא שלי היה בקפריסין שנתיים, והם באו לארץ והולידו אותי ואני ילדתי את יעל ויעל נהרגה במלחמה. הנה החלום הציוני בהתגשמותו ובמותו, ואילו אני הנס הציוני, משום שאחרי כל זה החלטתי להמשיך לחיות הכי טוב שאני יכולה. בתוך כל המהומה הזאת אני מצליחה להישאר נורמלית, ואני חושבת שזה הישג ענק".

קצוות פרומים

ההצגה "מייקל" זכתה בפרסי הבמאי, המבצע והצגת השנה בפרינג' לשנת 2009, והפכה בשנה האחרונה לקאלט. לתיאטרון תמונע, ביתה בתל אביב, יש מי שמגיעים כבר פעם שמינית ותשיעית לראות אותה. "ההצגה בנויה הרבה מאוד על אלתור", אומר הבמאי איתי ויזר, "וכל פעם היא קצת אחרת". גם ל"מעבדה" בירושלים מגיעים צופים חוזרים, אך הרכב הקהל שם, אומר ויזר, שונה במקצת: "הרבה כיפות סרוגות ומבוגרים וגם צעירים, אבל אין כמעט אנשים בגילאי הביניים. גם אופי ההצגה משתנה שם".

כמו מרבית שחקני ההצגה, גם ויזר הוא בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. הוא שותף ומנהל במספרת "שאפה" בשוק הפשפשים בתל אביב ובבר "שאפה" הסמוך לו, והספיק בעברו להיות עורך וידיאו, להקים ולנהל במשך שנה תיאטרון ביפו ולעסוק במחול, עד שהגיע למסקנה שיוכל לשלב את כל הדברים האלה בתיאטרון החזותי.

"מייקל" התחילה מעבודת הגמר של אבי דנגור, אחד מהשחקנים/יוצרים של ההצגה. "זה התחיל בלי קונספט אלא מדמויות עם פאות ומשקפיים", אומר ויזר, "ולאט-לאט נרקם סיפור. זה הפך לטקס סביב דמות שבהתחלה לא היה ברור אם היא חיה או מתה ואחר כך הרגנו אותה וקראנו לה מייקל, וזה הפך לטקס זיכרון עם מיחם לקפה ובורקסים".

למה דווקא טקס זיכרון?

"קודם כל, אני חושב שכסיבת התכנסות זה הכי ישראלי שאפשר. זה טקס שהכל מתקשר בסמלים ומאורגן, ויש בזה נגישות בסיסית שפורטת מיד על רגשות הקהל. אני גם אוהב את זה שסדר היום תלוי על הקיר וברור שכל מה שכתוב בו הולך להתפקשש, ומשהו איום ונורא אמור לקרות. הייתי שמח אם כל נגיעה במוות היתה מתחברת גם לשמחה. מכאן גם החיבור בין האזכרה למייקל ליום-הולדת של יסמיניש. צריך להבין שהמוות הוא חלק מהחיים".

תיאטרון, מתברר, הוא לאו דווקא אהבתו הגדולה. "ב'מייקל' מה שאני אוהב זה הקצוות הפרומים. בתיאטרון תמיד יש מרכז ואצלנו מה שקורה ליד פינת הקפה הוא מה שחשוב. פה גם שום דבר לא כתוב. להפך, ההנחיה שלי כבמאי לשחקנים זה כל הזמן לחדש, להפתיע את עצמם, להתעלם מניסיון קודם".

מישהו הגיב פעם בעוינות?

"פעם אחת בירושלים יצאתי החוצה ומישהי תפסה לי את היד ואמרה: תסביר לי מה ראיתי, מה זה היה. התברר שהיא קראה כתבה על מייקל שמת בלבנון וחשבה שזאת הצגה עליו".

אז על מה ההצגה?

"על זה שאנחנו קבורים בעודנו בחיים. שאנחנו שוכחים לחיות. בשבילי ההצגה הזאת היא פורקן, כי זה גרוטסקה. נאמרים בה כל הדברים שלא היו אמורים להיאמר. הריבים פורצים החוצה והפצעים נפתחים. רוב האנשים לא מרשים לעצמם לעשות את הדברים האלה.

"יש לנו ספר אורחים. בפעם הראשונה שמישהו כתב על השכול זה היה אב שכול, שכתב שאין לנו מושג כמה ההצגה נוגעת בפורנוגרפיה של השכול. כמה שהשכול הפך למערכת משומנת".

מה היה מיוחד בהצגה באשקלון?

"באמצע ההצגה פתאום הבנתי שזאת פעם ראשונה שאנשים באים מכל הארץ לא כדי לראות את מייקל, אלא כדי להרגיש את יעל".*



בן כפיר. אני לא רואה טעם באזכרות בבית העלמין כי שם יש רק עצמות ואבנים וקצת גינון. אין שם זיכרונות


יעל כפיר ז''ל עם הוריה יפה ובן. להמשיך את החיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו