בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | ציור בעיני הרוח

מתוך הסדרה: "ציורים שלא צוירו"

תגובות

לא פעם אתה מוצא עצמך מול סצנה או נוף, ואתה אומר: הרי זו סצנה מרומן של בלזק. או: זה ממש ציור של פרידריך. או: זו בעצם סצנה מקומדיה של גולדוני, או מטלנובלה. לפעמים אתה מוצא עצמך משתוקק לראות ציור של צייר אהוב על נושא שהוא לא צייר עדיין. בנוסח: מה היה עושה רובנס לו ראה את הרוחצות האלה בחוף פרישמן? ולפעמים - אתה רואה בעיני הרוח ציור שלם של צייר מוכר לך ואהוב מאוד, והנה - הוא עוד לא צייר אותו. או במלים אחרות: אתה ציירת אותו במקומו.

ציורי ה"היסטוריה" של טייפולו מצטיינים בחיכוך עז בין פאר שועים, מופרז ומרהיב, לבין אלימות נוראה, ובין עיצוב הרואי, נשגב, של דמויות "קלאסיות", לבין אירוניה צולבת. רטוריקה "ארגמנית" של סמלים ורמזים. דמויות המאגוסים, נושאי הרמחים, העבדים, הפאז', התוכים וכו' - מופיעות ברבות מיצירותיו. רוב ציוריו של טייפולו הם ציורי-תקרה.

ציוריו של ורמיר הם מעין אידיליות: מעשי חיים של יום-יום ההופכים בלי כל רמז גלוי לסמל גדול למעגל החיים. אור רך, צפוני, חודר מבעד לחלון. אשה יפה עושה משהו הקשור בחיי הבית. ברור שהדברים חוזרים על עצמם כך שבועות, שנים. ומורגש היטב כי החושך מתקרב. הצללים ממלאים את פינות החדר.

פלמירה ("היסטוריה")

ציור של ג'מבטיסטה טייפולו, שלא צויר ב-1756

כבר מעל סיפון האונייה נראים תימורי העשן העולים בין הדקלים הגבוהים. על המזח נדחקים סוחרי שנהבים ועבדים. אנחות ואנקות נארגות בקולות חריקה ונפץ חרסים. שליח מטעם הסנטור מזיח את מסך האפיריון הרקום, יורד וניגש אל השפחה הכושית ירוקת העיניים, האזוקה אל עמוד, ופותח את פיה בכוח לראות את לובן שיניה. פסיונים ארוכי זנבות מקרקרים מתוך כלוב המיטלטל לצד דבשת גמל מקושט לעייפה. כלבים חדי חוטם רודפים אחר כלבה גנדרנית אל תוך סמטה שכיסוייה המפוספסים בסגול וזהוב זעים לאטם ברוח החמה הנושאת עמה צלילים ענוגים של נבל, והם מתגבשים לענברי-צליל בתוך בועות הדממה הדקות שבין רעמי השוק הנופלים בכבדות אגרופית על הררי הענבים, האבטיחים וראשי הכבשים הכרותים התלויים בשורות על אנקולי-ברזל. שני המאגוסים ארוכי הזקן, חבושי טורבן כביר, עוברים מימין ויוצאים אל תוך כוך אפל ומדיף צינה, תוך מלמול משפט ארוך שכל אחד מהם תרם לו עשרים ושלוש מלים לסירוגין. במשפט הזה התיימרו להסתיר את סוד הקיום כולו.

במעלה המדרגות הנישא, העולה כמפל הנשאב לגבהים, נשרך שובל גלימתו הארוך של נסיך, וקטיפתו הכהה לוטפת את השיש בצער מר על הנטישה המתמדת, על אי הנגיעה המתחייבת מן התנועה מעלה מעלה, ועל הפאר הבלתי נתפס הניצת בין קפלי האריג הכבד לבין קמרוני השיש המתקמרים מעליו באין-רואה. אדי-נסך ועשני קטורת רוחפים כרפרפים כבדי כנפיים סביב המניפות האטיות וזנוביה המלכה נוטלת בתנועה שאין נאצלה ממנה את הגביע מידיו של הפאז' הכושי האהוב, היחיד היודע את סודה הכמוס. שני נושאי הרמחים ניבטים כצלליות חדות מול שמי הערב המאדימים, אדישים לצריחת הגוויעה הנוראה, שאי-אפשר היה להימנע ממנה, למרות זיקוקו המושלם של הרעל.

בין-ערביים - גיהוץ ("אידיליה")

ציור של יאן ורמיר שלא צויר ב-1962

על שולחן האוכל פרושה שמיכה ועליה סדין ועליו אמא מגהצת. מול פניה, מעבר לשולחן - חלון גדול ופתוח הפונה אל הדשא, עץ המלולייקה והחורשה שמאחוריו, ומאחוריה הרחוב הקטן, שער החצר, שממנו תיכנס עוד מעט חנה הורביץ השכנה, סוודר דק על כתפיה. כבר נעשה קריר.

אור רך, אפרפר-תכלכל, בא מפכה מבעד לחלון וממלא את החדר. רק הארובה שמעל הכיריים חשוכה כתמיד.

אמא לובשת סינר לבן הקשור מאחור, על גבי שמלתה הפרחונית, ולראשה תלתלים מאפירים. אמא מרססת באצבעותיה טיפות מים מקערת-חרס על האריג המתגהץ והן תוססות תחת המגהץ ומעלות אדים. זה הקול היחיד בחדר, זולת האיוושה הדקה של המגהץ על הבדים הנקיים ותקתוק השעון שעל הארון הלבן השומר על הכוסות, הספלים, הקערות והצלחות.

רק בפינת השולחן הוסטו השמיכה והסדין ושם - דף נייר ועפרונות צבעוניים, ולידו - אני, בן תשע, מצייר את אמא מגהצת. אמא מגהצת והמגהץ לוחש תחת ידיה והבגדים והסדינים והממחטות והמפיות והמגבות והלבנים - כולם מתגהצים היטב, נכון, בדיוק, ישר, ואמא מקפלת אותם ועוברת עוד פעם במגהץ על הקפל ומניחה אותם על הכיסא שלידה.

"כבר קריר", אומרת אמא, "ואבא עוד לא בא".

נכון. אבא עוד לא בא. איפה אבא. אבא נסע לתל אביב בטנדר השחור. הוא נסע להביא מסורים מהתיקון לנגרייה, ומסמרים, ברגים וצירים לדלתות וחלונות, ידיות לדלתות ולמגירות, ואולי גם דבק ולכה ונייר זכוכית חדש. אולי יביא משהו גם לי.

האור הולך ודועך בחוץ ואמא מדליקה את המנורה התלויה מעל השולחן ושנינו שרויים עכשיו בתוך עיגול האור. כשמגיע תורו של סדין אמא מושיטה לי את קצהו ואני עוזר למתוח אותו ולקפלו בדיוק בחצי, ואחר - שוב לחצי, ושוב ושוב, עד שהוא מוכן להיכנס לארון.

אמא מביטה רגע אל השעון, ואני מצייר בקפידה את ידה האוחזת במגהץ ואת ידה השנייה הפורשת את בדי הבגדים לקראת בוא המגהץ. קשה להשיג את תנועותיה הזריזות. אני מבקש שתעצור רגע את התנועה; שתעצור את המגהץ על הבד כדי שאוכל לצייר.

"אי-אפשר לעצור את המגהץ על הבד", היא מחייכת אלי. "אם עוצרים - הוא שורף את הבד", היא אומרת ומראה לי את פינת השמיכה שעליה סימן חריכה מדויק של המגהץ שנשכח פעם לרגע.

אמא מביטה אל החלון ההולך ומחשיך.

"עוד מעט אבא יבוא".



טייפולו, פגישת קליאופטרה ואנטוניוס. ונציה, פלאצו לאביה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו