בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרוטוקולים ממלחמת יום כיפור | קו ירושלים-סייגון

לא רק בישראל, גם בוושינגטון נחשפו בימים האחרונים מסמכים סודיים, מימיה האחרונים של מלחמת וייטנאם. עיון בתעודות האמריקאיות משנת 1975 ובתמלילים מדיוני קבינט המלחמה בישראל באוקטובר 1973, מלמד שהזיקה שבין שני המשברים היתה הדוקה הרבה יותר מכפי שסבר השלטון בישראל

תגובות

הנרי קיסינג'ר היה בשיא כוחו, שר החוץ ויועץ הנשיא לביטחון לאומי, גיבור המשא ומתן שסלל את הדרך להפסקת המעורבות הצבאית האמריקאית בווייטנאם, אשף התיווך בין ישראל למצרים וסוריה, כאשר החל לחלום בהקיץ על גולדה מאיר. הוא היה אז גבר בן 50, היא - אשה בת 75. לעתים רחוקות, לשעה קלה, הזדמן להם להתייחד. לרוב נפגשו בלוויית עמיתים, עוזרים, רשמים. ואז זה קרה: היא התחילה להופיע בחלומותיו, בחברת גבר אחר, בן גילו של קיסינג'ר.

שמו היה נגוין ואן תיו, איש צבא ופוליטיקאי, נשיא דרום וייטנאם. כמו ראש ממשלת ישראל, גם הוא היה לקוח נרגן וכפוי טובה של הממשל האמריקאי. קיסינג'ר התאווה לשדך בינו לבין גולדה. ב-29 בנובמבר 1973, כחודש לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, בדיון של צוות היגוי המשברים בראשותו בוושינגטון, התוודה קיסינג'ר: "תמיד היתה לי תשוקה סודית להכניס את גולדה למשא ומתן עם תיו. זה יכול להיות מחזה! הם ראויים זה לזו".

החלום לא נמוג. לאחר שבוע נפגש קיסינג'ר עם שר החוץ של דרום וייטנאם, וו ואן בק, שביקש מטוסי קרב ונשק נגד טנקים ונגד מטוסים. "אם אתה מבטיח שלא לתעד את הדברים הבאים", הגיב קיסינג'ר, "אגלה לך את אחת המשאלות הסודיות שלי - להכניס את הנשיא תיו למשא ומתן עם ראש ממשלת ישראל. זאת תהיה התמודדות. הנשיא שלך מקצוען אמיתי. גם הישראלים רוצים נשק נ"ט. אז הבה ישאו ויתנו להם ראש ממשלת ישראל והנשיא תיו, כדי לראות מי יקבל את נשק הנ"ט שלנו".

העוקצנות היתה עטיפה דקה להתלבטות אמיתית. "לא, ברצינות, אני מבין את הצורך שלכם בנשק נ"ט", מיהר קיסינג'ר להרגיע את בק. "נעשה את מרב האפשר לשמר את עצמאותכם ושלמותכם". כלומר, ארצות הברית תפעל רק בגבולות האפשר, לא עד אין-קץ; למעשה, הממשל יעשה רק מה שהקונגרס ירשה. או כמו ששמע בק לאחר שנה מנשיא חדש, ג'רלד פורד, יורשו של ריצ'רד ניקסון שאולץ להתפטר בבושת פנים, "אני שב ומבטיח שנתמוך בתיו בכל דרך - כלכלית, מדינית ודיפלומטית". משמע, לא בדרך צבאית. "הבעיה שלנו", התנצל פורד, "אינה אנחנו (הממשל). היא בגבעת הקפיטול".

אלה מובאות ממסמכים אמריקאיים סודיים שסיווגם הוסר בשבוע שעבר, ערב חשיפת תמלילי קבינט המלחמה של גולדה מהימים הנוראים של אוקטובר 1973. מחלקת ההיסטוריה במשרד החוץ בוושינגטון בחרה בעיתוי זה לפרסום הכרך האחרון של תעודות מלחמת וייטנאם, עד למפולת השלטון בדרום וכיבוש סייגון, כיום הו צ'י מין סיטי, בידי כוחות הצפון, באפריל 1975. עיון במסמכים מלמד שהזיקה בין שני המשברים היתה הדוקה הרבה יותר מכפי שסברו באותה עת מנהיגי ישראל.

בפינה

מתמלילי הדיונים שניהלו גולדה, שלושת השרים הנוספים בקבינט המלחמה (משה דיין, יגאל אלון וישראל גלילי), הרמטכ"ל דוד אלעזר וקומץ קצינים, פקידים ויועצים, מזדקרות שתי עובדות חשובות. הראשונה היא, שקבינט המלחמה עשה את מלאכתו נאמנה. הוא עסק בהערכת מצב אסטרטגית ופירק לגורמים את המשוואות הגדולות, שאין להן פתרון פשוט.

מכת מנע? זה "מפתה אופרטיבית", כדברי אלעזר, אבל יביא תועלת צבאית מעטה, יפליל את ישראל כמחוללת מעשי האיבה ויכביד על קבלת סיוע אמריקאי. גיוס מילואים? היקף קטן יספיק לבלימה, לדעת דיין ואלעזר, אך לא להתקפת הנגד שצייר לעצמו אלעזר בדרך לדמשק; ובחוץ עלול הגיוס להתפרש כמבוא לתוקפנות. צליחה מהירה של תעלת סואץ מערבה, כהצעת הבוסר של מפקד האוגדה אריאל שרון? מרהיב, אך עלול לקלוע את הכוח הצולח לנחיתות, לחשוף את סיני לעתודות השריון המצרי ולהפוך את גזרת פיקוד המרכז דלת הכוחות לבת ערובה לגחמותיו של חוסיין מלך ירדן.

זהו בדיוק ההבדל בין מפקד עוצבה, הלהוט לקבל משימה התקפית ולהסתער, לבין הרמטכ"ל, החייב לחשוב על כל החזיתות ועל המשאבים הנחוצים לימי הלחימה הבאים. הבדלים נוספים יש בין בכירי הקצינים לבין ראש הממשלה ושר הביטחון, האחראים גם לחשיבה על הזירה המדינית והציבורית.

העובדה השנייה היא, שההיקלעות לפינה שהביאה לאותם דיונים, משקפת סדרת כישלונות של ההנהגה הישראלית. היא לא הגדירה לעצמה מטרות-על לאומיות, מציאותיות, מפוכחות ובנות השגה. היא מעלה בחובתה למנוע מלחמה ולהכין, אם תתחולל מלחמה, צבא שינצח בה במהירות ובזול. לכן, הנושא המרכזי שהעסיק את המחליטים בשעות שלפני הלחיצה הערבית על ההדק ואחריה היה הסיוע האמריקאי - בציוד לחימה ובמהלכים מדיניים להפסקת אש. בלעדיו היתה ישראל מותשת ומובסת במלחמה ארוכה; אתו פיתחה תלות מוחלטת בוושינגטון.

וושינגטון, למזלה של ישראל, אינה רק הבית הלבן, הפנטגון ומשרד החוץ, אלא גם הקונגרס כעזר כנגדם. משום כוחה של ישראל בקונגרס שפר גורלה לעומת בעלות ברית קטנות אחרות, כדוגמת דרום וייטנאם. בהעדר תמיכת הקונגרס, לא הועילה להן אהדת הממשל. לכן סייגון נפלה וירושלים לא, אבל לאורך הדרך נדרשו תזכורות מתמידות לכך שישראל המפונקת אינה בת יחידה, ושוושינגטון אינה כל-יכולה: היא נזקקה להסכמת מדינות באירופה להעמיד נמלים, בסיסים ונתיבים אוויריים לרשות מאמץ הסיוע. הצלבת תמלילי גולדה עם מסמכי קיסינג'ר כמצביא המדיני של ניקסון ופורד, מראה עד כמה טעתה ישראל בהבנת מקומה ביקום.

אמברגו

גולדה, דיין וממשלתם לא נערכו לספיגת מאמץ ערבי לשבור, במהלך צבאי, את הקיפאון המדיני. ההיערכות בחזית לא היתה נאותה והצבא שנבנה לא תוכנן, אומן ותורגל לתרחיש שהמודיעין השיג, אך המטכ"ל והפיקודים לא הפנימו. מאחר שהמלחמה השתרכה, התעשתו גורמים נוספים ויצרו מצב חדש לחלוטין, באמצעות אמברגו הנפט שהכריזו מדינות אופ"ק ביום ה-11 למלחמה. המחסור בנפט והתייקרותו פגעו קשות גם בעוצמה האמריקאית. לאמריקאים לא היו די דלק, נשק וכסף לעצמם ולכל המדינות הסמוכות על שולחנם.

"מאז 6 באוקטובר", אמר קיסינג'ר באותו דיון על וייטנאם בסוף נובמבר, "אני מתרשם שצפויה מתקפה בכל חלקי תבל". ראש הסי-איי-אי, ויליאם קולבי, הודה שהערכת המודיעין השתנתה ושהיא בעצם רק נגזרת של ראיות נסיבתיות: צפון וייטנאם מעבירה כוחות רבים דרומה, בקצב גובר. תת שר החוץ, קנת רש, תהה איך קרה ששגרירו בסייגון, גרהם מרטין, תומך עיקש בתיו, "לא ביקש את ה-2.2 מיליארדים (כמו) ישראל". יו"ר המטות בפנטגון, אדמירל תומס מורר, הינהן: "רבים מהדברים שהוא רוצה, גם ישראל רוצה. אנחנו מוכרחים לקבל החלטות".

בדיון אחר שאל השגריר בסייגון, מרטין, על הזיקה בין המתרחש במזרח התיכון לבין וייטנאם. "זה פגע בנו אצל הערבים", הודה קיסינג'ר, שחזר ממסע תיווך נוסף בין קהיר, ירושלים ודמשק. "אסד אמר לי, ?תראה מה עשיתם לטייוואן, לקמבודיה ועוד. כך תוותרו גם על ישראל. לסאדאת פשוט אסור לוותר'. בצד הישראלי הם אמרו, ?אנחנו לא רוצים להגיע למצב של תיו'".

לקראת הקריסה הסופית, באפריל 1975, דיווח קיסינג'ר שאמרו לו בקונגרס, "אנחנו צריכים לעזור לישראל כי היא מנצחת במלחמות שלה, אבל לא נוכל לעזור למדינות שמפסידות במלחמות שלהן". זאת "תיאוריה ארורה", התרעם. "לפי גישה זו, מפליא שהסובייטים עדיין לא נמצאים בבון ושהנאצים לא כבשו את העולם".

בשבוע שעבר היה קיסינג'ר הנואם המרכזי בוועידה שכונסה במשרד החוץ, מעוזו בשנים ההן, לכבוד פרסום כרך המסמכים. הוא דיבר על ההבדל הקוטבי בין שני צדדים במיקוח, כמו וושינגטון והאנוי בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70. האמריקאים חתרו לפשרה; הצפון וייטנאמים לניצחון, להפלת המשטר בדרום, לאיחוד שני חלקי וייטנאם תחת שלטונם. כשהתחזקו צבאית, תקפו. כשנבלמו, הסכימו להתמקח. כשחתמו על הסכם, חיכו להזדמנות להפר אותו ולנצח.

בן-שיחו של קיסינג'ר ושותפו לפרס נובל לשלום (שלא בא לקבלו), "היועץ המיוחד" מצפון וייטנאם לה דוק תו, "עבד עלינו כמו מנתח באזמל, במיומנות, באדיבות ובחתירה מתמדת למטרה". קיסינג'ר קצת התקנא בצפון וייטנאמים: מיקוח? כן, בוודאי, אבל רק מעמדת כוח. ויתורים? בהחלט, אבל רק טקטיים. לקח נוסף, שהדגיש ריצ'רד הולברוק, אז פקיד זוטר במשרד החוץ ובבית הלבן וכיום נציגם של ברק אובמה והילרי קלינטון לפקעת אפגניסטאן-פקיסטאן: אם מסתמן פתח להידברות, חבל לבזבז אותו על סוגיות שוליות, כמו הפסקת אש או השעיית הפצצות. כדאי לחתור להסכם גורף, כי הפוליטיקה הפנימית עלולה להשתנות - ייבחר נשיא חדש, או תשתנה דעת הרוב בקונגרס.

כשהולברוק חושב על בעיות ההווה, הוא זוכר את וייטנאם, כמוהו כגנרל דייוויד פטראוס, מפקד הכוחות באפגניסטאן, שכתב דוקטורט על יחסי הדרג המדיני והדרג הצבאי במלחמת וייטנאם. מוטב שבכירי הדרג המדיני והדרג הצבאי בישראל יעבו את קריאת תמלילי גולדה במסמכי קיסינג'ר. *



גולדה מאיר והנרי קיסינג'ר ונשיא וייטנאם נגוין ואן תיו. שני לקוחות נרגנים של הממשל האמריקאי


תצלום: ספריית לינדון ב' ג'ונסון, ארה'ב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו