בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האסון האקולוגי בהונגריה. ביקור בעיר שמפעל אחד הרעיל אותה

זה התחיל ביום שני שעבר ברעש קל. מי הנחלים נעכרו קלות. אחר כך נצבעו לגמרי באדום, ואז הגיע גל של חומר שורף כמו אקונומיקה, גובהו שני מטרים וחצי, מיליון מטרים מעוקבים של מים רעילים, שהפכו אזור כפרי במערב הונגריה לכוכב האדום, שילוב של קתרינה, הצונאמי וצ'רנוביל

תגובות

זולטן איליש, השר לאיכות הסביבה של הונגריה, בילה את יומו עם עיתונאים זרים, ניסה בכל כוחו להסביר עד כמה הבלתי-אפשרי, דווקא אפשרי בהחלט; הסביר למה אזור ירוק במערב הונגריה, הופך בתוך שתי דקות למשהו שנראה כמו קערה ענקית שמלאה במרק עגבניות רעיל; פירט מה עושים כדי למנוע מאסון תעשייתי להפוך לקטסטרופה בממדים תנ"כיים; דילג בין שלוליות מלאות בחומרים מסרטנים בחליפת פסים שחורה ועניבת טורקיז, כשצוותי טלוויזיה מ-50 מדינות דולקים אחריו.

עכשיו הוא עומד ליד מרכז פינוי הנפגעים בעיירה אייקה, וממתין בסבלנות. פניו הסמוקים מיום ארוך בשמש, נשזפים כבר דקות ארוכות באור הזרקורים שהקימה רשת אל-ג'זירה לקראת ערב. כתבת שעומדת לראיין את השר על ההתמודדות עם האסון האקולוגי החמור בתולדות המדינה, מסבירה את מהות העיכוב: "יש לפנינו דיווח על הצבעה בישראל. משהו על זה שעכשיו אנשים שם חייבים להישבע שהם נאמנים. מיד נגיע לשיחה שלנו על הזיהום".

הפרופסור לכימיה שנכנס רק לפני חודשיים ללשכתו, מצא את עצמו ממלא השבוע את אחד התפקידים המלחיצים באירופה, אבל הוא מקפיד על נימוסיו הטובים: "אין בעיה, אני פשוט חוסם מישהו בחניה, זה נתיב לרכבי חירום. חייב להזיז את האוטו, כבר חוזר!" הוא מתנצל. השר כבר נכווה הבוקר, ולא מהעיסה האדומה. שוטרת נזפה בו כשהחנה את מכונית השרד שלו, הונדה סיוויק היברידית, בכניסה לתחנת כיבוי מקומית.

איליש רץ עכשיו. כתמי הבוץ האדומים על מכנסי החליפה שלו נראים כמו שני דגלי אזהרה קטנים כשהוא מדלג בין אמבולנסים לניידות. אין נהג, מאבטח, מזכיר אישי או דובר בסביבה, וכבר קר מאוד, אבל השר מוצא חניה בכוחות עצמו. אחר כך הוא חוזר בחצי-ריצה לעמדת השידור, מתנשף קלות.

"באמת אל תמהר, יש פרסומות ופרומו", הייבוש מצד הכתבת נמשך. "אז אתה אחד מהפוליטיקאים הצעירים האלו שעושים הכל לבד, מה?" היא מעניקה לו פרס ניחומים אחרי שישה ימים של מלחמת חפירות בבוצה, ועוד עשרים דקות של תקופת המתנה לשידור בטלוויזיה.

הראיון מתחיל סוף-סוף. איליש, ממפלגת המרכז-ימין FIDESZ שבשלטון, היה איש אופוזיציה עד לפני חודשיים: "כן, הממשלה באמת לא תיפקדה כמו שצריך, אבל מדובר בזו הקודמת, הסוציאליסטית. קשה להאמין, אבל לפני שהתקבלנו לאיחוד האירופי, החומר שבמאגר שקרס, כבר הוגדר חוקית כמסוכן. מה לעשות שהממשלה שלפנינו, החליטה שהוא כבר לא?"

"ומה עם האחריות שלכם, אתם כמפלגת מרכז-ימין מקלים על עסקים גדולים?" שואלת הכתבת.

"ממש לא. המפעל טוען שהוא עבר, לכאורה בהצלחה, בדיקת בטיחות לפני כמה שבועות. הם משקרים, והם עושים טריקים, והם ישלמו על הכל".

הסכר נפרץ

כשהמצלמה כבתה, איליש הציע שמנהלי מפעל האלומיניום MAL, יטבלו בעיסה שהם מגדירים רק כ"חומר מסוכן" ולא כ"רעיל", בהסתמך על תקנות האיחוד האירופי. הבוץ פרץ מתוך בריכת ענק בנפח של כמיליון מטר מעוקב, שאליה מוזרמים תוצרי כריית האלומיניום. התוצרים האלה מכילים מתכות כבדות ועפרות אלומיניום, שאמורים היו לעמוד בבריכה עד שיתייבשו ויהפכו לאבקה, מסוכנת כמובן. אמורים.

חצי מהדייסה דמוית הקטשופ שהציפה את האזור עשוי תחמוצת ברזל, מכאן הצבע. מיד אחרי הדליפה הנוזל היה בסיסי כל כך (13-pH, אקונומיקה וסודה קאוסטית), עד שכשפרץ הוא הרג וצרב כוויות קטלניות בכל מה שבא איתו במגע, שרף ריאות של כלבים וחתולים, הרעיל דגים ויבולים, זיהם אדמה, מים ואוויר. והרג שבעה בני אדם, מניין זמני.

לוח הזמנים של איליש מטורף. מפליא שהוא לא מקרין היסטריה, אלא ריכוז ורוגע. קירות של בריכת ענק נוספת עלולים לקרוס בכל רגע. כבר אפשר לראות את הסדקים הארוכים בחומות, שגובהן 25 מטר. ואז, תעמוד לרשותו התרעה בת רבע שעה לפני שיצטרך לפנות ברכבות מיוחדות את כל תושבי דבצ'ר, עיירה שהמרכז שלה נמחק לחלוטין בשיטפון הראשון. יש לו יומיים לסיים בנייה של חומת מגן באמצע קולונטר, כפר שפונה מכל תושביו. יש לו שבוע לאסוף עשרות אלפי טונות של בוץ אדום מ-50 קילומטר רבוע של שדות תירס ודרכים כפריות, ולהוביל את הרעל למקום בטוח. אם יתעכב, השמש תהפוך את הנוזל לאבק, שיגרום בעיות נשימה ברדיוס של מאות קילומטרים. ויש לו שבועיים לחשוב על מה הוא עושה כשיגיעו הגשמים ושוב יצטרך לשפוך תועפות של חומצה אל תוך יובלי הדנובה, כדי לסתור את החומר הבסיסי ולהציל את הנהר המפואר. בינתיים ההונגרים טוענים שהדנובה בטוחה, והמשבר האקולוגי הלאומי לא יהפוך למשבר בינלאומי.

עכשיו הוא נוהג בהיברידית הממשלתית, ותוהה בקול איך יסגור את הצלקות האדומות שממשיכות לדמם רעל: "אולי צריך לחפור תעלה עמוקה ולאטום אותה, כך שתכיל את השיטפון הבא. אולי כדאי לגייס צי מסוקים שיטילו מן האוויר בטון ואדמה על הפרצות השונות. זה יהיה כמו סרקופג, כמו ב... אני ממש לא רוצה לקרוא לזה צ'רנוביל 2. בטח שלא קתרינה של הונגריה. אני מעדיף צונאמי אדום, זה נשמע..." הוא נעצר, מהרהר. "טבעי יותר?" אני מבולבל.

"האמת, לא יודע איך לקרוא לזה", השר מתלבט, וגם מודה תוך כדי כך, שאיבד את הדרך. הוא מבקש הוראות נסיעה מילד שמוליך כלב פיטבול. כפות הרגליים של הכלב אדמדמות. גם כפות הידיים שלי. גם הילקוט, והמצלמה. גם הנייד של השר. בחמש הדקות שאנחנו יחד במכונית, צבר 24 הודעות טקסט ו-17 שיחות שלא נענו. ספרתי.

"זה המקצוע שלי, טיפול בחומרים רעילים, ואני לא יודע מה לומר בדיוק", הוא אומר. "אף פעם לא ראיתי דבר כזה. איזה שם אתן לזה?" ככה זה כשמדינה שלמה מרגישה שהשליכו אותה לבלנדר ולחצו על כפתור ההפעלה.

יחד עם קריסת דופנות המאגרים, צפויה גם קריסה כלכלית של המפעל. עכשיו הממשלה נדרשת לנקות בעצמה את כל האדום הפלורסנטי, וגם להלאים את המפעל. התאונה של העסק הפרטי הופכת לאסון בבעלות המדינה. וזה קורה תחת שלטון מרכז-ימין שמאשים את קודמיו הסוציאליסטים בהפרטה פרועה ובחוסר תכנון מרכזי. עולם הפוך, שבו הונגריה הרשמית נוחרת בבוז לנוכח ההצעה שתבקש ותקבל עזרה משמעותית מהאיחוד האירופי. איליש טוען שלאיחוד אין תקציב מיוחד לטיפול באסונות סביבתיים, רק לאסונות הומניטריים. מבחינתו, הונגריה האמיצה שוב עומדת לבד.

בזמן שהוא נותן לי טרמפ בחזרה לאזור הפגוע, השר ("קרא-לי-זולטן-אני-לא-מאמין-בגינונים") מנמק את הפרט הכי אקזוטי בהתנהלות שלו. האיש נוהג ומנווט לבדו ברחבי השטח העצום שמהווה את גראונד זירו ההונגרי: "אין לי כוח לעוזרים שיתרוצצו סביבי. כולנו אותו דבר כשאנחנו יושבים על האסלה, אם אתה מבין אותי", הוא מגחך.

אמנם לא כל הסכרים נפרצו בשיטפון האדום בהונגריה, אבל מצב שבו שר מדבר חופשי עם עיתונאי זר על הרגלי ההיגיינה של כולנו, הוא בוודאי דוגמה כזו. ובכלל, כולם במדינה מדברים עכשיו על לכלוך וטינופת ועל פתיחת דף חדש, והתחלה נקייה. כולם, חוץ מהאנשים שהכפר שלהם נשטף באדום-זרחן. הם בעיקר בוכים, ושותקים.

שאריות של חיים

רחוב מוריץ הוא - או יותר נכון, היה, עד יום שני, 2 באוקטובר 2010 - הציר המרכזי של דבצ'ר תחתית. ב-11 בצהריים נשמע רעש קל, מי הנחל שזורם בצדי הרחוב נעכרו קלות ואז נצבעו לגמרי באדום. ואז הגיע גל טינופת בגובה שני מטרים וחצי, שבלע תוך שתי דקות בדיוק את השכונה כולה. 20 רחובות ו-125 בתים נשטפו, ומוריץ הפך מרחוב שמתחיל בבית דואר ונגמר בגינה קטנה עם נדנדות, לשדרה מונוכרומטית.

ביום שישי שעבר הגיעו החיילים. הם פינו את כל מי שהצליחו לאתר שם, חי או מת. אחר כך הקימו מחסומים ואסרו את הכניסה בנימוק ששיטפון נוסף, חדש, קטלני מקודמו עלול להתרחש בכל רגע. 48 שעות התרוצצו השמועות על מה שקורה ברחוב הסגור לתושבים מקומיים ועיתונאים זרים. סיפרו שהבתים, הספוגים מיליון מטר מעוקב של נוזל מזוהם, מתחילים להתפורר. שהעצים צבועים בחצי צהוב של שלכת וחצי אדום של רעל. היה ברור שחייבים לראות מה קורה שם, בתוך השטח הצבאי הסגור.

אחרי כמה ניווטים לא מוצלחים ביער, שיחות לא מועילות עם חיילים עייפים ומעקף זריז של מחסום מאויש בדלילות, הנוף מאבד תלת-ממדיות. הכל שטוח, הכל צבוע באותו צבע בדיוק. המכונית נוסעת במושבה נטושה על מאדים. השמועות לא היו מוגזמות. זה הכוכב האדום.

הדבר הראשון שמתברר כשמנסים לנוע ברגל ברחוב מוריץ, הוא שחוקי הכבידה כאן שונים. מגף שנכנס לבוץ האדום, לא ישוחרר בקלות, לעתים בכלל לא. זה מה שהרג חלק מהתושבים, העיסה הטובענית ששאבה אותם פנימה. הדבר השני שניכר, הוא היעדרם המוחלט של התושבים המקוריים. אין סתם בני אדם, אין כלבים, אין אף ציפור. אפילו לא ברחש. רק דמויות משונות בחליפות פלסטיק צהובות ולבנות, מצוידות במטאטאים, יעים ומכלים עם נוזל טיהור.

הרחוב גדוש שאריות דוממות של חיים, מוצף אדמומיות חלודה. מכוניות הפוכות, בובת ארנבת, סנדל ורוד-לשעבר של ילדה, כף גלידה, מסך מחשב, אגרטל, לוח שנה ארוטי (שנת 2006), פוסטרים של מירוצי פורמולה 1, גשרים ממוטטים על נחל, מכונת חישוב שמצאה את דרכה לתקרת בית הדואר. הכל בחום שנמסך בארגמן. והשמש מוזגת מעל רוטב כתום-צהוב.

ופתאום, בכניסה לבית ברחוב מוריץ 1, כתם כחלחל. הוא זז. הוא חי. איש מבוגר, בחלוק ומכנסיים כחולים, חובש כפפות כחולות ומעלה עשן סיגריה תכלכל, הולך על המים האדומים. בידו מטאטא ואת חפירה.

"לזלו נמש, נעים מאוד", הוא מנופף בברט שלו כמו בדגל, מזמין אותנו להיכנס לחצר מוצפת. "באתי לנסות לנקות קצת. בני המשפחה לא יכולים לחזור מאז מה שקרה". הבית מריח כמו חלודה. ערימת בגדים חוסמת את המדרגות. זרדים וקרשים סותמים את כיור השירותים. על קיר הסלון, תמונה ממוסגרת של סוסים דוהרים, חופשיים. הכל בצבע חמרה כהה, אבל משום מה הבוץ חס על ארון הספרים שעומד נקי לחלוטין.

"מיד כששמעתי שדבצ'ר נהרסה, הגעתי לכאן. אני לא יודע אם ירצו או יוכלו לחיות כאן שוב, אבל זה עניין של עזרה ושל כבוד", מסביר הפנסיונר בכחול, בעברו מהנדס מכונות. "אז הקירות והרצפה מלאים כל מיני דברים, זה לא אומר שלא צריך לנקות".

הוא בן 67, לא חובש מסכת מגן כפי שדורשים השלטונות. אולי היכולת לדאוג למצב הריאות אובדת אחרי 50 שנות עישון: "זה ממש לא מטריד אותי, אני חושב רק על האנשים שחיו כאן. אתה יודע מה הכי עצוב? שהם עבדו במפעל הזה, כולם. 3,000 תושבים מדבצ'ר ומקולונטר עבדו שם, ועכשיו אין להם פרנסה. ומבחינתם, הם חייבים לחזור לעבוד שם, ולא משנה להם אם זה בטוח או לא", נמש מדליק סיגריה, הוא נראה עצוב, "גם הפצועים קשה יחזרו לשם אם הם יוכלו. הם צריכים לחיות ממשהו".

האם הוא חושב שהחיים פה השתפרו מאז שהונגריה עברה דמוקרטיזציה והצטרפה לאיחוד האירופי? "על הנייר זה טוב לנו, על הנייר הרבה דברים טובים לנו", הוא מושך בכתפיים ששרדו כבר כמה משטרים. "במציאות זה לא בדיוק ככה. אז היו מי שקנו את המפעל הזה בזול בזמן ההפרטה. ועכשיו הם עשירים והתושבים עניים. פעם הפער היה פחות גדול, וכולם פחות או יותר עבדו באותה עבודה".

יש לך חלומות צבועים באדום?

"לא ממש. אני כל כך עייף מהעבודה כאן, שאני ישן ממש חזק".

אדמת המולדת

הלאה, פנימה, אל תוך הפלנטה האדומה. אני נזכר ברוברט. פגשתי אותו לפני יומיים. הוא עמד הלום שיטפון, על תלולית בוץ קטנה ואדומה, סביבו כמה בני משפחה. לפניו, על מכסה תא המטען של אאודי שחורה, פרושה ארוחת בוקר של נקניק, לחם ושוקו. רוברט הסביר שהוא ממפוני דבצ'ר, שהבית שלו מוצף, שהוא לא יכול לחזור אליו. "אם תהיה בדבצ'ר", ביקש, "תלך לראות מה קורה בבית במוריץ 4. שם אני גר. כלומר גרתי. לא חוזר לשם".

ולמה שלא יילכו למרכז שהקימה הממשלה לנפגעי השיטפון? "לא טוב לאנשים כמונו להיות עם כל האחרים. פה יש טינופת על הרצפה, אבל שם ממש גועל נפש. אז אנחנו ישנים חמישה אנשים באוטו", הוא אומר ומסתובב, חוזר ללחם ולנקניק. מתורגמן מקומי מבאר לי את פשר ה"אנשים כמונו": "הוא ציגן, צועני, מבני הרומה, מכיר?" כן, אז מה? "אז לא טוב לו להיות ליד שוטרים וחיילים. לא נוח להם שם. מתייחסים אליהם כמו לזרים, חייזרים, ממקום אחר".

הבית של רוברט עומד מרוקן. כאילו מכשיר עצום שאב את כל מה שהיה בתוכו והחליף אותו במילוי סמיך. בחצר ערימות של בגדים ועגלת ילדים אחת. בבית ממול, מספר 3, יש עובדים בחליפות לבנות. כולם אזרחים, מתנדבים, רובם באו מרחוק מאוד. נראים כמו דמויות מסרט מדע בדיוני, אבל בהונגרית. אחד מהם, משופם וחביב, מציג תעודת חבר ב"מגיאר גרדה", המשמר ההונגרי. "רואה מה זה? אני מבודפשט", הוא מצהיר בגאווה על חברות במיליציה שקשורה ליוביק, המפלגה הימנית-קיצונית שונאת הזרים והאנטישמית. יוביק זכתה באחד מכל שמונה קולות בבחירות האחרונות בהונגריה. רוב המדינה פוחד מאנשים כמוהו, ומהמשמר שהוא גאה להיות חבר בו. גם אני, קצת.

חברי המשמר צועדים בעיר הבירה במדים שדומים לאלו שלבשו הפשיסטים ההונגרים בשנות ה-40, ואמורים ליישם את הצהרות הבחירות של יוביק על הונגריה להונגרים. ועכשיו אחד מהם עומד בחצר מול הבית של רוברט הצועני ומנקה במרץ את אדמת המולדת. אולי רוברט צודק, ועדיף לתת לחלקיקים המזוהמים יותר לשקוע לפני שחוזרים הביתה.

אבל לא כל המתנדבים הם פשיסטים חייכנים. חלקם פשוט חייכנים. הקבוצה שהורכבה במיוחד לעבודה היום, כוללת את זולט סליים, נהג אוטובוס מבודפשט. לצדו אטילה המאבטח, בלאש שנמצא בחופשת מחלה, לורנט היא טכנאית מחשבים, אניקו הוא אדריכל נוף.

בחצר של בית מספר 7 עובד אנדריי באלי, מהנדס מכונות, גם הוא מבודפשט. הוא מרוקן הכל, מדפים, מושבי נדנדה של ילדים. הכפפות שלו נוטפות אדום כשהוא מושיט יד ללחיצה: "אני אדם מאמין, נוצרי, ובדרך כלל אופטימיסט גדול", הוא מחייך, ומיד מרצין, "הפעם לא. לפה לא יחזרו אנשים. אני עוזר כי אכפת לי וכי אני רוצה שהתושבים יידעו את זה, אבל להגיד לך שכמה קרשים שאני אוסף כאן ישנו משהו? לא חושב".

תחזור לכאן עוד כמה שנים לבדוק אם אתה צודק?

"נראה לי שכן. אני אוהב את האזור כאן, עושה פה טרקים לפעמים, נהר מרצ'ל פה היה מאוד יפה. עכשיו הוא גמור, כמובן. זה לא סתם שיטפון גדול כמו בכל שנה, זה אזור שמת", הפנים של אנדריי מתלבטים קשות בין חיוך לבכי, "לפחות נדמה לי ששמעתי כמה ציפורים היום, אבל אולי אני מדמיין. ומה יעשו עם העיר הזאת? אין לי מושג", הוא כמעט דורך על מסך מחשב. אדום, כמובן.

מסקנה והסקה

מי שאמור לענות על שאלת המיליון קוב הוא תמאש תולדי, ראש העיר דבצ'ר. משרדו שוכן מאתיים מטר ממוקד הפגיעה הראשי. תולדי הוא ללא ספק האיש עם התזמון הכי חסר מזל באירופה. ביום ראשון שעבר, 12 שעות לפני הגל האדום, הוא חגג ניצחון בבחירות לראשות העירייה, הביס ברוב עצום כמועמד FIDESZ את כל המתחרים שלו. הוא שתה שמפניה, השיק כוסית עם קודמו בתפקיד. הם קבעו להיפגש שוב בבוקר, להתחיל חפיפה.

כשראש העיר הפורש ויורשו בתפקיד דנו בגיזום המדשאות ופינוי הזבל, תולדי שם לב פתאום שהמים בנהר פחות צלולים מהרגיל: "התקשרו אלי מקולונטר, להגיד שמשהו רע מאוד קורה, שהאדמה רועדת ויש מים אדומים בכל פינה. הלכתי להתקשר לשירותי החירום, לברר מה המצב. ואז התחילו הצעקות". תולדי יצא מבית העירייה, ראה תושבים רצים בכיוונו, בורחים מזרם אדום, רועש. שתי דקות אחר כך, כשהמים הגיעו לגובה של שני מטרים, הוא הבין שקדנציה רגועה כבר לא תהיה לו.

עכשיו הוא צריך להפוך את העיר ממשהו שנראה כמו עודפי תפאורה של "זיכרון גורלי", בחזרה למה שהיתה, עיר קטנה וירוקה וחמודה. עיר שיש בה שני בנקים, פאב, בית מרקחת ומסעדה אסייתית שנקראת בהונגרית kinai uzlet, החנות הסינית.

את האמונה שבאזורים כפריים יש דברים שאף פעם לא משתנים, הוא כבר לא יוכל להטמיע בקרב ציבור המצביעים שלו. אבל לפחות הוא מחייך. החיוך של תולדי נמצא בכל פינה בעיר בצורת שלטי בחירות שאיש לא טרח להסיר. כולם עסוקים עכשיו במשהו קצת יותר דחוף. גם הוא: "התוכנית שלי היא לוותר על האזור הפגוע קשה ביותר, להתחיל שם מחדש", הוא פורש חזון, "לנטוע שם עצים בעלי יכולת צמיחה מהירה וליצור תעשיית עץ להסקה".

מאוחר יותר, במסיבת עיתונאים מאולתרת של השר זולטן (בשלב זה אני כבר מרשה לעצמי להשתמש בשם פרטי), גם ראש העיר תולדי נוכח, מחכה לתורו להעלות את ההצעות שלו לפני השר. התדרוך נערך בתחנת כיבוי אש, והיא מלאה בכתבים הונגרים. ראש העיר עומד לבד, מאחורי הצלמים המרוכזים בשר, שמרצה את משנתו במשך 30 דקות בלי אף הפרעה מנציגי התקשורת המקומית. אחר כך מגיעות שאלות, בהונגרית ובאנגלית וגרמנית, ותולדי עדיין מחכה. ואז השר מסיים, וממשיך הלאה. מחכים לו מהתקשורת הבינלאומית. בנקודה אחרת, והוא חייב לעזוב. ראש העיר של מאדים נשאר בצד, עומד קצת עצוב במגפי הגומי שלו.

אני תופס שוב את השר: "אז מה תעשו עם דבצ'ר?"

"נצטרך לגרוף את כל הקרקע הפגועה, ממש לקלף את 30 הסנטימטרים העליונים. הבתים שמתפוררים - אבודים. נמשיך בפעולות טיהור ושיקום הנזקים. ואם נצליח, אז אולי עוד כמה חודשים ננסה לשקם את החקלאות. אולי נקים אתר תעשייתי חדש. האנשים צריכים עבודה, ותעשייה כבדה תמיד היתה כאן". השר מתנצל, ממהר לתוך המכונית הידידותית לסביבה ומפליג הלאה. עוד חמש דקות יש לו עוד ראיון בשידור חי.*

המזרח הפרוע

מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר כבר הציגו כמה אסונות אקולוגיים מרשימים

מדינות מזרח ומרכז אירופה זכו, במיוחד תחת השלטון הקומוניסטי, בתואר המפוקפק של מובילות עולמיות בזלזול ופגיעה באיכות הסביבה. הסובייטים לא היו היחידים שזיהמו כמובן, אבל תמונות של ארובות מעשנות וצינורות מחלידים הותירו את חותמן על התודעה העולמית. הן, ומה שקרה בצ'רנוביל שבאוקראינה, ב-26 באפריל 86'.

בדיקת מערכות כושלת בכור מספר 4 באתר הגרעיני גרמה לסדרת פיצוצים, שריפה וחמור מכל - דליפה רדיואקטיבית רבת עוצמה. ראשונה נפגעה העיר הסמוכה פריפייט, שם חיו עובדי הכור. כמה ימים חלפו עד שלתושבים נאמר משהו, והוחל בפינוים. טיהור האזור התנהל באמצעים פרימיטיביים, והמבצע האמיץ לאטום את הדליפה נחשב ללא יעיל ברמה שערורייתית. הרשויות הסובייטיות כמובן הסתירו זמן רב את מה שקרה, בעוד הענן הרדיואקטיבי התקדם לעבר מערב וצפון אירופה.

פריפייט היא עיר מתה מאז, שצומחים בה עצים מופרעים, בשל מוטציות גנטיות. ניצולים ותושבים שחיו באזור סובלים ממחלות קשות. ארגון הבריאות העולמי מעריך ש-4,000 בני אדם מתו כתוצאה מחשיפה לאותה קרינה.

ימת אראל איכלסה עד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 שטח גדול פי שלושה מישראל, בין קזחסטן לאוזבקיסטן. הטיית הנהרות שהוליכו אליה לטובת שטחי גידול כותנה חדשים, גרמה להתייבשות מואצת. עכשיו זהו ים מת ובעיקר יבש. השטח מכוסה המים עומד על כמה אחוזים מזה המקורי, ומה שנותר, מזוהם לחלוטין. תעשיית הדיג הוכחדה, יחד עם מינים רבים של בעלי חיים וצמחים. האקלים הפך למדברי יותר, והאזור מתואר כצלחת עצומה מלאה אבקה מלוחה.

גם האזור הארקטי הועלה קורבן על מזבח התיעוש והמיליטריזם. על פי דו"ח שחיברו חוקרים בארגון הבריאות העולמי, האו"ם ואוניברסיטת מרכז אירופה, ים בראנץ הפך למזבלה של פסולת גרעינית. אזורי ארחנגלסק ונורילסק סובלים מזיהום אוויר קשה בגלל הפליטות שמייצרים מפעלי העץ וכריית המתכות. באזורים שלמים האדמה ספוגה מתכות כבדות והנהרות מורעלים, בין היתר, באמוניה.

אבל גם אחרי קריסת הקומוניזם, רמת הבטיחות לא בהכרח עלתה. לעתים דווקא קריסת השלטון המרכזי והחירויות החדשות סיפקו כיסוי נוח לפשעים סביבתיים. החטא היה הפרטה ללא פיקוח, ועונשו זיהום. כך קרה למשל לפני עשר שנים ברומניה, כשקרס קיר של בריכה לאחסון רעלים במכרה זהב בעיירה באייה מארה. 130 אלף מטר מעוקב של ציאניד דלפו וזיהמו את הדנובה עד לים השחור. עד השבוע, זה היה האסון החמור מסוגו אי פעם במזרח ומרכז אירופה. עד השבוע, הונגריה דורגה במקום ה-33 בעולם במדד הביצועים הסביבתיים של אוניברסיטאות ייל וקולומביה והפורום הכלכלי העולמי. מעל בלגיה והולנד, רק מעט מתחת גרמניה ואיטליה.

ישראל, דרך אגב משתרכת במקום ה-66, ומצבה נחשב מעט טוב יותר מזה של רוסיה.



מראות מאזור האסון. חוקי הכבידה שונים כאן


העיירה קולונטר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו