טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור האימוץ המטלטל של ניצה קפלן

היא נולדה בתור לוסיה בורנשטיין בפולין, בגיל ארבע שונה שמה לניוטה בולסטט ובגיל שש הפכה להיות ניצה קפלן. בדרך עברה שתי יבשות, שני בתי יתומים, משפחה מאמצת ודרמה משפטית אחת גדולה שבה היו מעורבים משה לנדוי וגדעון האוזנר. הסיפור שלה הוא סיפור על מחיר שמשלמים אנשים לפעמים עבור

תגובות

נובמבר 50'. מעברת ראש פינה. אל הצריפים הרעועים השקועים בבוץ הגיעו חיה ויחזקיאל בורנשטיין, חסרי כל. שניהם ילידי לודז' בפולין, שניהם ברחו לברית המועצות מפני הנאצים, וניצלו. היא בת 40, אשה נמוכה, שערה בהיר, מאופרת בבוטות. הוא בן 38, גבוה, במכנסי בד רחבים וחולצה דהויה. תקופה קצרה אחר עלייתם באו אל משרדי עליית הנוער בתל אביב וביידיש כאובה ביקשו מיונה לנגר, אחראית-עיון ברשומות הילדים העולים, למצוא את בתם לוסיה.

בשנת המלחמה הראשונה הצליחו לברוח לחרקוב שבברית המועצות, וב-40' נישאו. אלו היו נישואיה השניים של חיה. במשרדי עליית הנוער סיפרה כי בעלה הראשון ושלושת ילדיהם נרצחו על ידי הנאצים. כעבור שנתיים, במאי 42', נולדה בתם המשותפת, לוסיה. הם התגוררו בקולחוז במחוז סרטוב, על גדות הוולגה. אחרי המלחמה, ב-46', חזרו לפולין, לעיר ורוצלב, במסע ארוך ובדרכים מסוכנות. אחר כך נדדו לעיר דז'רז'ונוב. בשלב זה, בגלל מצבם הכלכלי הקשה ובהשפעת הפוגרום בקיילצה, שבו רצחו פולנים 42 יהודים ניצולי שואה, החליטו בני הזוג למסור את בתם היחידה, שעוד לא מלאו לה ארבע שנים, לארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים".

הארגון הוקם באותה השנה במטרה לפדות ילדים יהודים שכדי להצילם נמסרו בשנות המלחמה לידי נוצרים או מנזרים, ולהעלותם לארץ ישראל. בני הזוג בורנשטיין סיפרו כעבור שנים, כי כוונתם היתה שהילדה תעלה כך ארצה ובבוא הזמן יעלו אחריה ויתאחדו עמה. חיה בורנשטיין מסרה את בתה למוסד של הקואורדינציה בעיר פטרולסיה, הקרובה לעיר מגוריהם, דז'רז'ונוב. מאחר שבארגון קיבלו רק יתומים, שיקרה וסיפרה שהאב נהרג במלחמה.

לוסיה הקטנה שהתה במוסד של הקואורדינציה בפטרולסיה במשך חודש או חודשיים, שם פגשה אותה אידה רוזן, מטפלת מטעם הסוכנות היהודית. לאחר מכן הועברה לוסיה עם שאר הילדים לאזור הגרמני שהיה כבוש בידי האמריקאים. במחנה מעבר בדורנשטאט רוכזו כ-500 ילדים שהקואורדינציה טיפלה בהם. שם, ב-47', לקתה הילדה במחלת עור בראשה והועברה עם עוד כמה ילדים חולים לטיפול רפואי בבית חולים גרמני במינכן. את קבוצת הילדים ליוותה אידה רוזן, שהשאירה את לוסיה בורנשטיין בבית החולים וחזרה למחנה.

ב-18 בינואר 48' הגיעה ארצה מנמל מרסיי שבצרפת האונייה "אלכסנדריה" ועל סיפונה קבוצת ילדים שנשלחה על ידי עליית הנוער. בקבוצה זו היתה ילדה קטנה שנרשמה ברשימות עליית הנוער בשם ניוטה בולסטט. מחיפה הועברה עם ילדים אחרים למחנה קבלה של עליית הנוער ברעננה. משה יערי, ממחלקת עליית הנוער, רשם שם את פרטיה, שלא היו רבים. כמקום הולדת האם כתב פולין ולידו שירבט סימן שאלה. גם מעל שם המשפחה בולסטט רשם סימן שאלה. לפי שנת הלידה הרשומה, 44', היתה ניוטה צעירה בשנתיים מלוסיה בורנשטיין, ואילו במרשם התושבים נרשמה כילידת 43'.

במארס 48' הועברה הילדה ניוטה בולסטט למוסד ילדים של עליית הנוער בפרדס חנה ובאוקטובר הועברה למוסד אונים בעיר כפר סבא.

מסדר זיהוי

זמן קצר אחרי שבני הזוג בורנשטיין מסרו את בתם השתפר מצבם הכלכלי, והם החליטו להחזירה אליהם. בתשובה על מכתבים ששלחו דרך הצלב האדום הפולני לתחנת המעבר בדורנשטאט קיבלו את הידיעה המאכזבת כי בתם כבר עזבה את המקום בדרכה לארץ ישראל. בנובמבר 50' הם עלו ארצה, וכדי למצוא את בתם האובדת פנו אל משרדי עליית הנוער. יונה לנגר, אחראית-עיון ברשומות הילדים, חיפשה ומצאה שייתכן שהילדה ניוטה בולסטט היא בתם. על תמונה שצולמה בבית הילדים בפטרולסיה נכתב: "בערנשטייל ליוסיע, נולדה ב-42' בברית המועצות. ההורים: יחזקיאל-חיה. האב נפל במלחמה. באה מברית המועצות". הפרטים התאימו.

כעבור זמן סיפרה המטפלת אידה רוזן, כי בדורנשטאט שינו את שמה של הילדה מלוסיה לניוטה כדי להבדיל בינה לבין ילדה אחרת, שגם שמה היה לוסיה בורנשטיין.

במארס 51' הוזמנו בני הזוג בורנשטיין למשרדי הסוכנות בחיפה, שם הראתה להם חוה כהן, מרכזת המדור לעבודה סוציאלית בעליית הנוער, את התמונה של ניוטה בולסטט ותמונות של שתי ילדות אחרות. ההורים, בהתרגשות גדולה, זיהו מיד את ניוטה כבתם.

אך ניוטה או לוסיה, בורנשטיין או בולסטט, כבר לא נקראה בשם זה. שמה החדש בישראל היה ניצה קפלן. זה שנה שהיא נאחזה בחייה החדשים בבית מסודר בקרית מוצקין, לבושה במיטב המחלצות ודוחקת את הזיכרונות הקשים אל מעבר לחומות הזיכרון האנושי.

תקופת ניסיון

מאיר וחיה קפלן, זוג בורגני, מוותיקי קרית מוצקין, שכלו את בנם יחידם יששכר במלחמת העצמאות. בבוקר 16 במאי 50' הם באו למוסד אונים. הם ביקשו לאמץ ילד, שימלא במידת מה את מקום בנם שנפל שנתיים לפני כן. ניוטה בולסטט נמסרה להם לתקופת ניסיון של שנתיים, שבתומה, אם הכל יהיה כשורה, יוכלו לאמץ אותה כבת.

"הם הגיעו כמה פעמים", מספרת היום ניצה קפלן. "כילדה הם נראו לי אנשים מבוגרים, עם שיער לבן. הם עמדו על כך שאני אבוא איתם. באחד הימים, אני לא יודעת למה, יצאתי איתם. ואיך שיצאתי משערי המוסד קראתי להם אמא ואבא. נתתי להם יד וקראתי להם אמא ואבא".

בשביל ניצה קפלן החיים החלו ביום שבו חיה ומאיר קפלן לקחו אותה ממוסד היתומים אל ביתם הנאה שברחוב השופטים (היום: גושן) בקרית מוצקין. משנותיה הראשונות נשארו לה רק הבזקי זיכרון מקוטעים של צריפי עץ, מיטות, ילדים, הרבה ילדים. קפלן, הנראית צעירה בהרבה מ-68 שנותיה, היא אשה נאה, גרושה, אם לשלושה וסבתא מאושרת לנכדים. היא מתגוררת בקרית חיים בדירה נעימה המסודרת באיפוק ובסנטימנטליות.

בקומת הכניסה אל ביתה הזמן כאילו עצר מלכת. במרכז - שולחן האוכל הישן מבית הוריה המאמצים, ומזנון מהגוני שבו כלי הפורצלן והרדיו הישן שאביה נהג להאזין לו מדי בוקר. על הקיר, בשחור-לבן, תמונת אחיה, יששכר, ותמונות ההורים. "כמו מוזיאון", היא אומרת. בקומה השנייה, המוארת, מרפסת מוצלת על ידי שיח בוגנוויליה.

פרטים ורמזים על חייה הקודמים, היא אומרת, גילתה רק לאחר מות אמה, חיה קפלן, במאי 87' (האב, מאיר, נפטר בדצמבר 65'). במשך שלוש שנים לאחר מות האם לא נגעה בתכולת הדירה ברחוב השופטים. ואז החליטה להשכירה, הוציאה את הריהוט ומצאה חבילת מסמכים ישנה. אבל היא לא עיינה בהם מיד. "הבאתי את המסמכים הביתה וזה שכב אצלי כמה שנים", היא אומרת. "פשוט, לא רציתי לדעת".

ערב אחד פתחה את החבילה. לתדהמתה מצאה שם מסמכים הנוגעים לה: תעודות לידה ישנות, תמונה שלה מיום הגעתה אל ביתה החדש, וערימת דפים מצהיבים ומתפוררים - פסק דין שכותרתו "יחזקיאל וחיה בורנשטיין נגד מאיר וחיה קפלן".

מפסק הדין למדה לראשונה על מאבקם של בני הזוג בורנשטיין להחזיר אליהם את בתם. ביוני 52' פסק שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, משה לנדוי, כי ניצה קפלן היא בתם. ומאז מציאת המסמכים - אין לה מנוחה. היא זוכרת היטב את אותה אשה גלותית, מוזרה, שהגיעה יום אחד אל בית משפחת קפלן ואמרה לה ביידיש קולנית: "אני אמא שלך". היא זוכרת כיצד הרגישה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה, כיצד ברחה לחדרה, כיצד שנאה את אותה אשה שהעזה להפר את השקט והביטחון שמצאה אצל ההורים המאמצים.

"אני זוכרת את עצמי כילדה במוסד בפרדס חנה ולאחר מכן בפנימייה בכפר סבא. הזיכרון שלי הוא הרבה ילדים ומטפלות. לא היו הורים. כשהועברתי מפרדס חנה לכפר סבא לא ידעתי למה העבירו אותי למוסד אחר. רק בדיעבד הבנתי שהועברתי לפנימייה של גדולים יותר. מהמוסד בכפר סבא אני זוכרת צריף עץ עם מיטות, אני זוכרת חדר אוכל, אני זוכרת פרוסות לחם עם מרגרינה וסוכר. אני לא זוכרת אוכל אחר. אני לא זוכרת, לדוגמה, מה אכלנו לצהריים. והזיכרון העיקרי היה אנשים שהיו מגיעים. אנשים עם סוכריות שלקחו ילדים, ולפעמים הילדים האלו חזרו ולפעמים לא חזרו. וכששאלנו אמרו לנו שמצאו להם בית, שמצאו להם הורים, אז לא ידענו את משמעות המלה אימוץ, השתמשנו במלים 'שייקחו אותם לתמיד'".

חשבת למה את לבד?

"לא. זה היה כל כך ברור, כל הילדים היו לבד".

רצית שגם אותך "ייקחו לתמיד"?

"לא. לא רציתי שייקחו אותי. לפני כמה שנים פגשתי מישהי שהיתה שם מטפלת, לאה סנדלר, והיא זכרה אותי. היא סיפרה לי שהייתי צמודה למטפלת בשם שרה. אני מיד אמרתי לה, שרל'ה? השם פתאום קפץ לי מתוך הראש. והיא אמרה, כן, שרל'ה. אני זוכרת אשה עם סינר לבן, גדול, לא זוכרת פנים. אותה מטפלת סיפרה גם שהייתי עומדת ליד הגדר, השער, עם מבט עצוב וכאילו מחכה למשהו. אני לא זוכרת את זה.

"באחד הימים הגיע זוג מבוגר. הם ביקרו אותי כמה פעמים. רצו רק אותי. ויום אחד הלכתי איתם. הייתי בת חמש וחצי, שש. דבר ראשון, ואת זה אני כבר זוכרת בבירור, הם לקחו אותי לחנות וקנו לי בובה. אחרי זה לקחו אותי לחנות בגדים וקנו לי בגדים חדשים ונעליים. המונית חיכתה בחוץ. זו היתה נסיעה ארוכה מכפר סבא למוצקין. וכל הזמן רק הסתכלתי החוצה, לא נרדמתי, לא עצמתי עין, הרי אף פעם לא הייתי מחוץ למוסדות. הגענו לבית עם חצר. נכנסנו לחצר עם שביל שלצדו שני פיקוסים ענקיים, עצי פיטנגו, עצי גויאבה. הגענו בחושך, השביל היה עם מהמורות, אמי הלכה ראשונה ואני נצמדתי לאבא כי פחדתי מהחושך".

מאיר קפלן היה דמות ציבורית, איש שכולם כיבדו ואהבו. איש ספר, גומל חסדים, חבר במועצת העיר קרית מוצקין ומנהל חשבונות בכיר בחברת תנובה. חיה קפלן היתה עקרת בית למופת. תמיד לבושה בפשטות, מעולם לא התאפרה, שערה זרוע שיבה. הרצפה בבית המשפחה הבריקה תמיד ולמרות הצנע, על הכיריים תמיד התבשלה ארוחה חמה.

הם איבדו את יששכר בקרב ב-3 ביוני 48'. יששכר, עלם גבה קומה, נאה, תלמיד מצטיין בבית הספר הריאלי, היה בבת עינם. עם קום המדינה הוצב בחטיבת הנגב של הפלמ"ח. במלחמת העצמאות השתתף במבצע פלשת, שבו הותקף הטור המצרי באשדוד. הכוח התוקף נתקל באש עזה, ונאלץ לסגת. יששכר, שהיה אלחוטאי, לא חזר מהקרב.

חיים בצל השכול

"הם סידרו לי חדר לבד", מספרת קפלן, "אבל בהתחלה ישנתי איתם. היתה לי בחדר מיטת סוכנות מברזל ומזרן עבה. אני זוכרת את המיטה היטב כי הייתי מחביאה מתחת למזרן לחם. אני רואה בעיני רוחי את הברזלים שעליהם הנחתי את הלחם. אמא היתה מספיק חכמה לא להגיד דבר. אגב, עד היום יש לי את זה. אני דואגת שהמקרר יהיה מלא".

מה חשבת?

"לא חשבתי. לא האמנתי שאני בתוך זה. באותו רגע שהגעתי לשם שכחתי מה היה קודם. אני בכלל לא זוכרת את השנים שקדמו למוסדות ואולי זו ההדחקה ששמרה עלי כל השנים".

בית משפחת קפלן היה מקום שקט, הרבה שמחת חיים לא היתה שם, אך דאגה ואהבה כנה לילדה הערירית היו בשפע. "זה היה בית של הורים שחיו בצל השכול", היא אומרת. "על יששכר לא דיברו. התמונה שלו היתה בסלון, אני אף פעם לא שאלתי והם אף פעם לא סיפרו. כל שנה נסעתי איתם לבית קברות. השכול כל הזמן היה נוכח. חברה טובה של אמא, שאני קראתי לה דודה רבקה, היא זו שסיפרה לי על יששכר, כמה מוצלח היה. ממנה למדתי שהוא נפל ליד ניצנים ולכן נתנו לי את השם ניצה. זכרתי שקודם קראו לי ניוטה. אבל הם קראו לי ניצה ואני נעניתי להם. אני חושבת שמאוד רציתי לרצות אותם. רציתי שהם יאהבו אותי.

"זה לא היה בית של חיבוקים ונשיקות, אבל היתה אהבה. אמא קראה לי ניצקל'ה ואבא קנה לי כל מה שרציתי. היו לי תופרות שבאו ותפרו לי שמלות. וכשחילקו תלושים למזון, ההורים סגרו חצי חצר והביאו שתי תרנגולות ובנו לול, כדי שלילדה תהיה כל יום ביצה. לא היה חסר לי כלום. גרנו בבית פרטי, לא בשיכונים כמו הרוב. בבית קראו הרבה ספרים ועיתונים. אבא היה כל יום פותח את הרדיו, שומע 'אדון עולם אשר מלך', שותה כוס תה, שם כובע לראשו ויוצא לעבודה. שמרנו מסורת ובימי שישי היינו הולכים לבית הכנסת. תשאלי למה גם אני הלכתי לבית הכנסת? בשביל הדג-מלוח עם חלה שחילקו שם. אבא שלי נורא התבייש. חלוקת האוכל בבית הכנסת היתה עבור המסכנים".

ואמך?

"אמא היתה אשה פדנטית, אצילית, דומה במראה לגולדה מאיר. היא היתה בשלנית והיה חשוב לה שאוכל ובזמן. אני זוכרת אותה, יושבת ככה ומקפלת את הקפל של השמלה. גם אני עושה את התנועה הזאת. המון דברים אני עושה כמותה, למרות שאני לא הבת שלה. בעצם, אני כן הבת שלה".

בתחילת שנת הלימודים החלה ללמוד בכיתה א', בבית הספר היסודי מוצקין. מורתה היתה יפה, חברה טובה של אמה. מנהל בית הספר, היה ד"ר לוינהרץ, גם הוא ידיד משפחה. בתקופה הראשונה לא פקדו את הבית אנשים רבים. הילדה פחדה מזרים. "הבום הגדול הגיע בכיתה ב', אז התחילו לבוא אנשים לבית ולשאול אותי שאלות", היא מספרת. "אני זוכרת אשה מסוימת שהגיעה מספר פעמים, אולי היא היתה עובדת סוציאלית מטעם שירותי הרווחה, אולי מישהי שקשורה למשפט, אני לא יודעת. היא שאלה אותי אם טוב לי בבית. היתה לי הרגשה לא טובה לגבי הביקורים האלו.

"יום אחד בבית הספר ביקשו שאגיע למשרד המנהל, אל ד"ר לוינהרץ. הוא שאל מה שלומי, לקח אותי והושיב אותי על השולחן. היו שם גם רופא בית הספר, ד"ר דורון, האשה שנהגה לבקר אותי בבית ועוד איש שאני לא מכירה. האשה שאלה אותי אם אני זוכרת את ההורים שלי ובייחוד התמקדה באמא, 'ואת האמא את זוכרת?' היא התעקשה. אמרתי ישר: 'אני זוכרת שאמא היתה גבוהה ותמיד הלכה עם כובע גדול'. אני לא יודעת למה אמרתי את זה. אולי זה משהו שבאמת זכרתי, אולי זה מה שרציתי. מאותו יום חזרתי לישון עם ההורים שלי, במיטתם. אני זוכרת את החלומות הרעים שהופיעו: שרודפים אחרי ואני לא יכולה לרוץ, שאני נופלת לבור ואני לא יכולה לצאת".

בעצם באותו זמן התחיל המשפט, שבו בני הזוג בורנשטיין תובעים להכיר בך כבתם ומבקשים להוציאך מידי המשפחה המאמצת.

"אני לא ידעתי שיש משפט. מעולם לא לקחו אותי לבית המשפט ולא סיפרו לי דבר. בבית הספר, פתאום, אמרו לי 'את מאומצת'. ואני מאוד רציתי להיות מקובלת, שיאהבו אותי. במשך השנים ידעתי שהיה 'משהו', אבל לא ידעתי שזה היה משפט. כילדה לא חשבתי. יותר נכון, לא רציתי לחשוב. היה לי כל כך טוב. לא רציתי שישנו לי פתאום את הכל. רציתי להמשיך כך. פחדתי מאוד שייקחו אותי.

"יום אחד הגיעה אלינו הביתה אשה נמוכה, עם שיני זהב, ואמרה לי ביידיש, תוך כדי זה שהיא טופחת על החזה שלה, 'אני אמא שלך'. היא הצביעה על אמא שלי ואמרה: 'היא לא אמא שלך. אני אמא שלך'. אני חושבת שבאותו רגע ברחתי לחדר".

זו היתה חיה בורנשטיין. במשך שנים סירבה ניצה קפלן להאמין שהאשה הגלותית הזאת, שלפעמים באה לבית הספר והסתכלה עליה מרחוק ולפעמים ראתה אותה בעיר התחתית והתחמקה מלומר לה שלום, היא אמה הביולוגית. גם לאחר שמצאה את פסק הדין, שבו נקבע כי זו אכן אמה, היא מתקשה להאמין.

ניכרים דברי אמת

ב-20 בספטמבר 50', באמצעות המחלקה לעליית ילדים ונוער בסוכנות היהודית, הגישו בני הזוג בורנשטיין תביעה נגד הזוג קפלן שבה ביקשו להעביר את ניצה קפלן לרשותם ולקבל פסק דין המצהיר כי להם הזכות להחזקת הילדה. פרקליטם היה גדעון האוזנר, והשופט במשפט היה משה לנדוי. לאחר עשור נפגשו השניים שוב במשפט אייכמן, האוזנר היה היועץ המשפטי לממשלה והתובע הבלתי-נשכח ומשה לנדוי שימש אב בית הדין.

הסיפור, שבו כיכבו זוג פליטי מלחמת העולם וזוג הורים מוותיקי היישוב ששכלו את בנם במלחמת העצמאות, עורר מטבע הדברים תהודה ציבורית, והמשפט אף זכה לסיקור עיתונאי. "מעריב" פירסם ידיעה גדולה תחת הכותרת: "למי שייכת הילדה?" אבל ניצה קפלן לא ראתה את העיתון ולא ידעה על המשפט.

בפסק דין שניתן ביוני 52' קבע השופט משה לנדוי (שהיה אחר כך נשיא בית המשפט העליון) כי ניצה קפלן היא בתם של בני הזוג בורנשטיין. לנדוי נימק זאת בכך שהזוג בורנשטיין זיהה את הילדה בביטחון גמור. בנוסף לכך, שתי מטפלות שטיפלו בילדה בהיותה במוסדות הקואורדינציה בפטרולסיה ובמחנה המעבר בדורנשטאט אישרו וזיהו את ניצה קפלן כניוטה בולסטט. העדות היו דבורה קצ'קו, שהיתה מדריכה חינוכית בפטרולסיה והמטפלת אידה רוזן, שזכרה היטב את הילדה.

רוזן העידה כי שמה של הילדה היה לוסיה, אך הם שינו אותו לניוטה כדי לא להתבלבל בינה לבין ילדה בעלת שם זהה. ממארס 47', אז ליוותה רוזן את ניוטה הקטנה לבית החולים במינכן, והשאירה אותה שם, נשאר חלל ריק מהוכחות על קורותיה עד אפריל 48', אז הגיעה ניוטה בולסטט ארצה.

על השם בולסטט כתב השופט כי שם זה אינו ידוע כשם יהודי; לעומת זאת הוא דומה בצלצולו לשם בורנשטיין, "יכול להיות שהשם השתבש בפי הילדה וכך נרשם על ידי מר יערי". עוד ציין לנדוי בפסק הדין כי נעשתה בדיקת דם של הזוג בורנשטיין ושל הילדה, ותוצאותיה אינן שוללות את האפשרות שהיא בתם.

ניצה קפלן, בעדות שמסרה באותו מפגש בבית הספר, בחדר המנהל, לא זכרה את הזוג בורנשטיין כהוריה. "הילדה בעצמה אינה זוכרת שהתובעים הם הוריה", כתב לנדוי. "אדרבא, היא מכחישה זאת בתוקף וטוענת שאמה היתה יותר גבוהה ושצבע שערותיה היה שונה", אבל קשה לסמוך על זיכרונה, מאחר ש"היא גם אומרת שאינה זוכרת נסיעה באונייה, כאשר עלתה ארצה".

בסופו של דבר האמין השופט לזוג בורנשטיין. "האם דיברה לדעתי בכנות", הוא סיכם את פסק הדין, "וגם לא הסתירה דברים שהיו לכאורה נגד טענתה... זה מראה כי אשה זו אינה באה סתם לחטוף ילדה בטענת 'בני החי', אלא היא משוכנעת מעומק לבה שזו בתה. ביטחון זה שבדבריה נוטע גם בלבי את האמונה כי אמת בפיה... אני קובע שהילדה ניוטה בולסטט (ניצה קפלן) היא היא בתם לוסיה של התובעים יחזקיאל וחיה בורנשטיין".

הנטישה השנייה

אפשר להניח כי לשמע פסק הדין חרב עולמם של חיה ומאיר קפלן. בשנית. כדי להקל על הילדה את המעבר, החלו לקחת אותה לביקורים אצל הזוג בורנשטיין. "בהתחלה", היא מספרת, "הייתי צריכה לבקר אותם כדי להתרגל. אני לא זוכרת שהסבירו לי משהו. הם גרו אז במעברת ראש פינה. ההורים שלי הביאו אותי לשם לביקור, ישבנו שעה וחזרנו". אחר כך באו בני הזוג בורנשטיין אל ידידים ברחוב עירק (היום קיבוץ גלויות) בעיר התחתית בחיפה, ואירחו שם את הילדה.

היא זוכרת את הלילה הראשון, וכנראה האחרון, שבילתה אצל הבורנשטיינים, בבית הידידים בחיפה. "ערב שבת אחד ההורים שלי לקחו אותי לביקור אצלם והשאירו אותי לשינה. אני לא יודעת מה קרה, אבל בבוקר חזרתי ברגל לאורך פסי הרכבת. לבד, עד הבית. ההורים היו בשוק. ומאז לא הלכתי לשם יותר".

בסופו של דבר השתקעו הבורנשטיינים ברחוב הילדים בקרית מוצקין, עשר דקות הליכה מבית משפחת קפלן. "ההורים שלי עזרו להם לקנות את הדירה ואבא סידר לו עבודה בתנובה", אומרת ניצה קפלן. "הם עשו את זה כדי לנסות לאפשר את קיום פסק הדין". מחברת משפחה שמעה שהוריה קנו לה אופניים, אז מצרך נדיר, רק כדי שתסכים להישאר אצל הוריה הביולוגיים, אבל היא סירבה.

"האשה הזאת, שכינתה את עצמה אמא שלי, היתה מגיעה לטקסים בבית ספר. בשבועות ובט"ו בשבט היו טקסים ובהם שרתי על הבמה. היא היתה עומדת בצד, מרחוק, ומצביעה עלי".

הרגשת כלפיה משהו?

"שום דבר. לא רק שלא אהבתי אותה - שנאתי אותה. היא הפריעה לי".

חודש לאחר מתן פסק הדין נחתם הסכם בין "ההורים", הזוג בורנשטיין, לבין "המגדלים", הזוג קפלן, שנכתב מתוך "שאיפה אחת ויחידה: לשמור על טובתה של הילדה ולמנוע ממנה זעזועים נפשיים". בהסכם פורט כי "למרות כל מה שנכתב בפסק הדין על ביצוע העברה של הילדה בהדרגה מרשות 'המגדלים' לרשות 'ההורים', מסכימים בזה ההורים כי הילדה לוסיה בורנשטיין, בתם, תישאר להבא בבית 'המגדלים' ותיקרא בשם ניצה. 'המגדלים' מתחייבים בזה לטפל בילדה כפי שעשו זאת עד כה, לשלם מכיסם-הם את כל ההוצאות בקשר עם החזקתה, חינוכה וכן הלבשתה כנהוג בבתים טובים ומסודרים... עליהם לבקר עם הילדה מפעם לפעם בבית ההורים... ההורים מוותרים בזה, על סמך מסמך זה, על ביצוע פסק הדין".

"אני חושבת שהיה להם נוח להשאיר אותי אצל משפחת קפלן", היא אומרת בכאב ובדמעות. "ולכן כל כך קשה לי, היא לא נלחמה בשבילי עד הסוף. את יודעת, אומרים שאמא יודעת להילחם כמו לביאה על ילדיה. לא זה המקרה. היא שוב נטשה אותי".

הקשר עם ההורים הביולוגיים התפוגג בהדרגה. "בכיתה ה' או ו', כשיצאתי עם חברות לסרט, לפעמים הייתי באה אליהם לרחוב הילדים ומבקשת כסף. אני לא זוכרת מעולם שיחה בינינו. גם כשהייתי באה לבקש כסף, זה היה באמצעות שכנה ותמיד הייתי באה עם חברה. את יודעת, ישנם הסיפורים על אם ובת שנפגשות לאחר שנים של פרידה ויש מיד חיבור - לנו לא היה. במשך השנים, מדי פעם הייתי רואה אותם ברחוב. בחיים הם לא ניגשו אלי ואמרו 'שלום'. גם אחרי שהתחתנתי, והסתובבתי עם עגלה וילד ברחוב, היא אף פעם לא דפקה על דלת ביתי ואמרה: 'באתי לראות את הנכדים'".

היית רוצה שהיא תעשה את זה?

"כן. אולי אם היא היתה עושה את זה היה נוצר איזשהו קשר".

את מצליחה להבין אותה?

"קשה לי להבין את הצד שלה. לפני כמה חודשים נפגשתי עם חוקרת שואה, ד"ר אמונה גפני, שעוסקת במחקר על הסתרה והצלת ילדים בשואה. אמרתי לה שאני לא מאמינה שהם ההורים שלי. והיא אמרה, מתוך למידה על משפחות שמסרו ילדים, שאנחנו לא יודעים מה האנשים האלה עברו בחיים. ואם הם מסרו אותי זה היה בשביל להציל אותי. היא אמרה לי: 'אבל אחר כך הם רצו אותך חזרה'.

"מבחינה רגשית אני לא יכולתי לקבל אותם. האשה הזאת לא עזבה אותי בזמן מלחמה, היא עזבה אותי אחרי המלחמה, ב-46'. בזמן המלחמה הייתי איתה. היא הצליחה להציל אותי במלחמה, אז למה היא מסרה אותי אחר כך? כשגיליתי את המסמכים מהמשפט, היא הסבירה שם שהם מסרו אותי כי היה להם קשה כלכלית. למה מסרת אותי? כי לא היה לך כסף לאכול? וזה לא נותן לי מנוח. אני לא הצלחתי להבין את זה. אני אמא לילדים, אני לא הייתי עוזבת אותם. אני לא יכולה לקבל את זה - עד היום".

ילדה צנומה וקירחת

ניצה המשיכה בחייה. היא סיימה את לימודיה בתיכון מוצקין, שירתה כפקידת מילואים בבסיס בן-עמי ובגיל 20 נישאה ליצחק אזערי וילדה שלושה ילדים, שני בנים ובת. לבנה הראשון קראה על שם אחיה. "רציתי מאוד לעשות להורים שלי נחת", היא מספרת. "רציתי המשך לבן שנפל. כשבני נולד, ביקשתי רשות מאמי לקרוא לו יששכר ואחר כך ביקשתי להשתמש גם באותו כינוי שהיה של אחי, שכיק. אמא מאוד התרגשה. והוא היה הנכד בה"א הידיעה. בבית הכל השתנה, פתאום היתה שמחה. אני זוכרת עד היום את אבא מנדנד את שכיק בעגלה כשהוא יושב על הספה וכולו אושר. אחרי שמונה חודשים אבא נפטר ממחלת כליות".

בשנים האחרונות, בצעדים מהוססים, היא מחפשת תשובות. לפעמים, היא מסבירה, לא שקט לה, ככה, בפנים. היא נפגשה עם חוקרי שואה, ביקרה במוזיאון לוחמי הגטאות וניסתה למצוא פרטים על עברה. כשקראה את פסק הדין, לאחר מות אמה, עולמה התערער. "הייתי לבד והרגשתי איך הכעס מציף אותי. בפעם הראשונה כעסתי על ההורים שלי, שלא אמרו לי דבר. היו שם תעודות לידה שלי על שם לוסיה, פתאום הבנתי שאני ניצולת המלחמה, שמסרו אותי לארגון הקואורדינציה, שהיה לי עבר".

מסע החיפושים שלה החל בקיבוץ לוחמי הגטאות, לשם נסעה מלווה בחברה וביקשה לעיין במסמכים על ילדי הקואורדינציה. אנשי הארכיב הניחו מולה שלושה קלסרים עבי כרס. היא החלה לדפדף, "אפילו לא ידעתי מה אני מחפשת". לבה צנח אל מול תמונה של ילדה צנומה, קירחת, לבושה בשמלה מרופטת. "פתאום הרגשתי משהו בפנים, מה שלא היה כל השנים", היא נזכרת. "עצרתי ואמרתי לחברה שלי: 'זו אני'. הפכתי את הדף ואכן השם שלי היה כתוב מאחור. לא האמנתי למה שראיתי. שזאת אני. אחרי שמצאתי את התמונה, עזבתי את ההתעסקות בנושא לכמה שנים טובות. לא יכולתי לשאת את זה".

השנה פנתה אל הארכיון הציוני וביקשה את כל המסמכים הקשורים בה. לפני חודשיים קיבלה חבילה ובה מסמכים ישנים, העוסקים בה ובאמה, ממשרדי עליית הנוער בתל אביב. המסמכים שופכים אור בעיקר על הדמות הטרגית של אמה. ב-13 ביוני 57', חמש שנים לאחר מתן פסק הדין, באה חיה בורנשטיין למשרדי עליית הנוער, כשהיא מלווה בגבר ששמו זליג קוסוביצקי, שהוא לדבריה גיסה, אחיו של בעלה הראשון.

"ללא הקדמות החלה לדבר בשטף ובקול זועם בשפת היידיש", כתבה יונה לנגר במזכר, "שהיא דורשת את הבת שלה. שניוטה בולסטט איננה בתה... כאשר היא המשיכה בשטף האשמותיה אמרתי לה שתשב רגע בשקט, האם יש היגיון בטענתה? הרי עליית הנוער הביאה את העניין למשפט, רק למענה, והוציאה סכומים עצומים. וכעת, לאחר חמש שנים את באה עם טענה מוזרה זו? על זה שהיא טוענת שלבת אין שום קשר אליה, זו טענה אחרת. כששאלתי מה שלום בעלה, אמרה שנסע לצרפת ועזב אותה יען כי אין להם ילדים. היא ציינה זאת ללא התרגשות גדולה. עלי לציין כי גברת בורנשטיין נראית מצוין, יותר צעירה מאשר לפני חמש שנים. מסודרת, מגונדרת, מלאת חיים ומרץ. אין זו יותר אותה האשה המסכנה והשבורה".

כעבור שבוע נפגשה בורנשטיין עם חוה כהן, מרכזת המדור לעבודה סוציאלית בעליית הנוער. "צורתה החיצונית של גברת בורנשטיין, נקייה ומסודרת מתמיד והיא אף מקושטת ומדגישה את שיפור חייה (פריג'ידר!)", כתבה כהן. "אך יחד עם זה מתקבל הרושם המפורש שהיא אומללה וחסרת מינימום שקט פנימי. גברת בורנשטיין מוסרת שבנה מנישואיה הראשונים מצא אותה דרך עולי לודז'. בנה, משה קסלו, בן 30, עלה ארצה לפני עשר שנים. תושב הרצליה, שיכון נוה פועלים מספר 19. הוא אב לשני ילדים בגיל שבע ושנה. לדבריה שוררים יחסים תקינים בינה לבין בנה, כלתה והנכדים. היא סופגת נחת רבה מזה ורואה בזה פיצוי על אובדן בתה לוסיה.

"לענייני האחרונה, היא נוהגת להדגיש מדי פעם ופעם שהנה אשה פשוטה ואינה יודעת קרוא וכתוב, ומתקשה בביטוי רגשותיה ומחשבותיה. לדבריה לא הצליחה התקרבות הדדית בין הילדה לבינה ולבין בעלה. הילדה, שעמה נפגשה לפני כשמונה חודשים אומרת לה כי איננה יכולה להכיר בה כאמא... ניסיתי להסביר לה שמוטב אם תשלים עם המצב ועם עצם הידיעה שבתה לוסיה חיה וקיימת, אם כי לא קיימת לה כבת. ושתמצא נחמה במציאת בנה, שממנו נפרדה ב-1938 והתאחדה עמו כעת נגד כל הצפוי מראש".

יש לי אח

ניצה קפלן מעולם לא יצרה קשר עם אחיה למחצה, או עם ילדיו (סלומון קסלו ורות גרנדה). "אני לא יודעת אם הוא חי", היא אומרת. "הוא היה הרבה יותר מבוגר ממני. יום אחד, כשבאתי למקום שבו הם גרו (הזוג בורנשטיין), ישב בחור במכנסי חאקי וגופייה לבנה על הגדר, והשכנה אמרה לי, 'זה אחיך'. הוא ראה אותי, אני ראיתי אותו. אני מניחה שהוא ידע על קיומי. מעולם לא יצרתי עמו קשר. זה אפשרי, אני מניחה, להגיע אליו או אל ילדיו. עבורי זו תיבת פנדורה. אני לא יודעת מה ייפתח".

חיה בורנשטיין נפטרה במאי 80'. ניצה קפלן לא היתה בהלוויה ומעולם לא עלתה אל קברה. יחזקיאל בורנשטיין נפטר כעבור 13 שנים, לאחר שנישא בשנית. חיה קפלן נפטרה במאי 87'. ניצה טיפלה בה במסירות, בביתה, עד יומה האחרון, כשהיא מאכילה אותה, מקלחת ומלטפת את ראשה. במשך שנים עלתה מדי יום אל קברה. עד היום, היא אומרת, כשיש לה משהו לספר, משהו טוב או רע, דבר ראשון היא עולה אל קבר אמה.*

יש לי אחות

ד"ר שרון גבע חקרה את נוכחותן של "גיבורות השואה" בחברה הישראלית

תמצית סיפורה של ניצה קפלן נחשפה לראשונה בספרה של ד"ר שרון גבע, "אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית", שרואה אור (סדרת "מגדרים", הקיבוץ המאוחד). הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של גבע - מחקר על החברה הישראלית והשואה, באוניברסיטת תל אביב, שבה היא מלמדת בתוכנית הלימודים הכלליים והבין-תחומיים בפקולטה למדעי הרוח. הספר מציג את נוכחותן של נשים שעברו את השואה בשיח הציבורי בישראל בעשור הראשון למדינה ובזמן משפטו של אדולף אייכמן בירושלים (61'), ומראה כיצד רובן ככולן נחשבו, באופן זה או אחר, לגיבורות השואה. את הנשים היא מחלקת לכמה טיפוסים שונים: הלוחמות והחברות במחתרות, האמהות והבנות, המתנגדות ברוחן כגון אנה פרנק ואלו שנשאו תפקידים מיוחדים, כגון קאפו.

במשך שלוש שנים ישבה גבע בארכיונים שונים ו"עקבה" אחר נשים בשואה. "חיפשתי איפה כתבו עליהן ומה אמרו. עברתי על כל העיתונים העבריים שיצאו באותם ימים, המון מגזינים, ביטאונים של מפלגות וכו' מתחילת שנות ה-50 ועד תום משפט אייכמן ב-61'".

ומה למדת על החברה בישראל באותה תקופה, דרך המבט על הנשים בשואה?

"מתוך ההגדרה של מי זו גיבורת שואה את לומדת שברגע שסיפור התאים לערכים המקובלים בחברה הישראלית זה הרים אותן למעלה. בחברה הישראלית חיפשו את הגיבורה שנלחמה כמו גבר אבל עד גבול מסוים: את יכולה להחזיק בנשק, לזרוק רימון, אפילו להיות מפקדת של חוליה, אבל ברגע שנגמרה המלחמה תחזרי ללול ולמטבח".

את מזכירה בספרך נשים רבות, ניצולות, גיבורות. יש דמות שהתחברת אליה?

"בסופו של יום לכולן. במהלך המחקר - איסוף המקורות, השיחות, הראיונות, הכתיבה - ליווה אותי השיר 'את תלכי בשדה' שכתבה לאה גולדברג ושרה חוה אלברשטיין. השיר הזה היה לי מעין המנון. ככל שחלף הזמן הבנתי עד כמה הוא מייצג את סיפוריהן של נשים שעברו את השואה, למרות שהם כה שונים זה מזה וגיבורותיהם כה שונות זו מזו: את תלכי בשדה לבדך/ לא נצרבת בלהט/ השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם/ וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת/ כאחד הדשאים, כאחד האדם".

ילדה אבודה מה מלמדת פרשת לוסיה בורנשטיין על ילדי תימן הנעלמים

בכמה פרטים מזכירים קורותיה של הילדה לוסיה בורנשטיין את פרשת היעלמותם של ילדי תימן באותן השנים. ראשית, שינוי הזהות: עסקני הסוכנות היהודית החליטו לשנות את שמה של ילדה בת ארבע, ולנתק אותה כך משורשיה וממקורותיה, רק כדי "לא לבלבל" בינה לבין ילדה נוספת שנשאה שם זהה. שנית, כשחלתה הילדה היא הועברה לאשפוז בבית חולים והושארה שם לבדה, מבלי שהמטפלת האחראית עליה טרחה לשמור איתה על קשר. שלישית, הילדה שזהותה טושטשה הועברה לישראל, ולמרות הידיעה שההורים בפולין מבקשים להחזירה לידיהם, שוכנה כאן במוסד ליתומים, ובלי לבקש את אישור ההורים נמסרה למשפחת אומנה בדרך לאימוץ. רביעית, עם כניסתה למשפחת האומנה, ועוד לפני שאומצה כחוק, שונה שוב שמה של הילדה.

אם כך נהגו בילדה של אם מפולין, אפשר להבין את תלונותיהם של הורים מתימן על הצורה שבה נהגו בהם ובילדיהם. ובכל זאת, היה הבדל: כשבאו בני הזוג בורנשטיין לישראל ותבעו מהמוסדות לאתר את בתם, אלה לא דחו אותם בקש, אלא עשו מאמץ רציני לגלות מה אירע בגורלה, פתחו את תיקיהם, הציגו תמונות ואף העמידו לרשות ההורים ייצוג משפטי עד להשגת פסק דין לזכותם. אילו נהגו כך בעוד מועד גם בתלונותיהם של הורים יוצאי תימן, אפשר היה בוודאי לאתר לפחות את מקצת הילדים ש"נעלמו". אהוד עין-גיל



יששכר קפלן שנפל ב-48'. אני אף פעם לא שאלתי והם אף פעם לא סיפרו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות