בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המסע של חן שיש מילדותה בצפת אל גילוי האמנית המעזה שבתוכה

מסעה של חן שיש לקריירה אמנותית התחיל כמעט במקרה

2תגובות

גם תערוכה שבה היא מושווית לאחת הציירות הגדולות שפעלו בישראל, אינה מקלה על פחדיה של חן שיש. "אני מציירת ומוחקת, מציירת ומוחקת", היא מספרת על תהליך העבודה שלה, ובשיחה עמה, הפחד שב ועולה: אומרת ומתקנת, אומרת ונאלמת. בביתה הלבן, הנזירי, ברחוב אבן גבירול בתל אביב, לבושה שמלה שחורה וענודה בעגילי זהב, היא מתכסה לא פעם בשתיקה. כאילו מנסה להסתיר בכוח את התשוקה הגדולה שגילתה בתוך עצמה כמעט במקרה - ליצור, לומר משהו, להיות נוכחת. כמו בדיוקנאות העצמיים שלה, שבהם היא חוסמת לעתים את פיה במסקינג-טייפ המודבק עליהם. אך התשוקה חזקה ממנה.

"לפני כל תערוכה אני נכנסת לחרדה עמוקה. אני מרגישה חשופה, שהקרביים שלי מוצגים לראווה והנה באים המבקרים לתוך הנשמה שלי", היא אומרת. "והגרוע ביותר הוא שאני הזמנתי אותם להשתתף בסודות שלי. יש שמחה והתרגשות, אבל גם פחד איום". אולי זהו אחד מהפחדים ששלח אותה להכיר לעומקו את הצבע השחור, שהוא גם נושא התערוכה החדשה שלה, "במרחק השחור", שנפתחה בשבת האחרונה במוזיאון אשדוד. באחת העבודות הגדולות בכניסה לתערוכה, מציצות מתוך רקע שחור עיניים רבות, כתר מלכות מונח על כן במרכז הציור, ובצדו השני פנים מחוקות המזילות דמעות. כך היא משיבה מבט אל הצופים שחודרים אל צפונותיה.

"לכל האנשים, המפגש הראשון עם הצבע השחור קשור לפחד, לאפלה, לאבל. ולמי לא היה שחור בחיים? כולנו עברנו צער, אבל ושכול", היא מסבירה את המשיכה שלה לצבע הקודר. "אבל לאט-לאט, את מתחילה לראות שאין סוף לצבע השחור. עד שאני לא מבינה צבע אחד, אני לא עוברת לאחרים. השחור קורע את הדף. הוא כאילו ללא מוצא, אבל אחר כך פתאום מתגלים גוונים שונים ואינסופיים, מרתקים, של השחור". והשחור של שיש אכן עמוק ורב רבדים שחורים, עתיר חורים שחורים, פחדים שחורים, זהות שחורה.

בתערוכה מוצגות עבודותיה ליד ציורים של לאה ניקל המנוחה, "הגברת הראשונה של הציור הישראלי המופשט". שתיהן מוגדרות כאמניות פעולה, שמלאכת הציור עצמה מבטאת את נפשן לא פחות מהדימויים והנושאים שנפרשים על הבד. ניקל, כלת פרס ישראל בציור שהלכה לעולמה לפני חמש שנים, היא "האם הגדולה", אומרת מבקרת האמנות והאוצרת רותי דירקטור, שמגדירה את ניקל כמי שפרצה דרך לנשים בציור הישראלי. חן שיש היא אחת מממשיכות דרכה, היא אומרת, כי דרך דיוקנה העצמי - כמו גם אצל אמניות ידועות אחרות ובהן מיכל נאמן, יוכבד וינפלד ותמר גטר - "אפשר להבחין בקשיים ובמחיר ששילמה על היותה אמנית טוטאלית בארץ".

ניקל עלתה לישראל ב-1920 כשהיתה בת שנתיים. את דרכה בציור החלה כבר בנעוריה, כשלמדה ועבדה עם מיטב ציירי התקופה, בהם יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי. אחר כך שהתה תקופות ארוכות בפאריס, ניו יורק ורומא ושבה לישראל. היא המשיכה ליצור ולחדש עד שנותיה האחרונות, כשעיקר עניינה מוקדש לצבעוניות ולקומפוזיציות המופשטות. מה לציירת מודרניסטית ו"צבעונית" כמו ניקל, ולאמנית פוסט-מודרנית, עוטה שחור, שנולדה 52 שנים אחריה? "אני חושבת שיש משהו משותף לכל אמני הפעולה, שעבורם הציור הוא תיעוד של סך הפעולות הציוריות - התכות צבע, גירוד, טפטוף. הם עמוסים בתוכן נפשי ופואטי, זהו אופן ציור שיש בו הרבה אימפולסיביות, יצריות, הרבה ליבידו", אומרת אוצרת התערוכה נעמי אביב, ומתחילה לשפוך אור על דמותה של שיש.

בקטלוג התערוכה כתבה אביב, "אצל שתיהן מזוהים טמפרמנט חסר גיל או אופנה, רעננות ו'חן שובב', אותו יסוד של אקספרסיוניזם ורומנטיקה, אותה תנועה קלת רגליים בין ערים, ארצות, דירות והתנסויות. תמיד בעקבות הציור שלהן". שיש מוחמאת. "מאוד מרגש להציג עם אמנית שהיתה פורצת דרך וראשונית. היא היתה אשה עם עוצמה אדירה, שבאה לידי ביטוי בעבודות החזקות שלה", היא אומרת, אך מקפידה להוסיף כי "אין כאן השוואה בינינו. התערוכה מציגה שתי אמניות עם גוף עבודה גדול, ומעמתת ביניהן. הקשר החזק בין העבודות שלנו שמתגלה בתערוכה, לא מפסיק להפתיע אותי".

אמא קולאז'

נראה שהתשוקה העזה מצליחה לחבר בין הציירת הקאנונית שנולדה ברוסיה של תחילת המאה ה-20, לשיש, שנולדה ב-70' למשפחה מסורתית ממוצא תוניסאי. הוריה עלו ב-54', התחתנו כאן כשהיו בני 18, והתיישבו בצפת. שישה ילדים יש להם, חן היא הבת היחידה מביניהם. היא נולדה לתוך עולם עמלני, עשיר בקדושה, פיוט וטבע. "גרנו ליד ואדי תלול מאוד בדרום צפת, מרחק הליכה מקברי הצדיקים", היא מספרת. "כילדה הייתי משוטטת לבד שעות בוואדיות, חולמת בהקיץ. בצפת של אז היה משהו פראי. נחל עמוד עלה על גדותיו בנוף הררי, מוקף בקברי צדיקים ובאנרגיה קבלית גבוהה. זה לא היה מוזר להתבודד, כי העיר מלאה מתבודדים למיניהם, שניזונים מהטבע. היינו מבלים שעות בחוץ, ורצים כל ערב הביתה עם השלל שלנו: עלים ותאנים ושפע הפתעות שזימן לנו הוואדי, שאותם סחבנו בתוך השוליים של חולצה שהיו מקופלים קדימה, כמו קנגורו".

כמו שקורה במשפחות מהגרים רבות, אמה, זהבה, היא שנשאה בעיקר נטל ההישרדות והפרנסה, כשבישלה לבתי מלון ולאנשים פרטיים. "הייתי מסתכלת עליה עובדת, ועוזרת לה למלא את המגשים בעוגיות ובמאפים שכל אחד מהם היה עבודת יד. אמא שלי היא נס כד השמן", היא אומרת בהשתאות, "אני חושבת שזה משותף למהגרים, שהאשה היא העוגן של המשפחה, כמו הגיבורה בספר 'קול צעדינו' של רונית מטלון. כל אחזקת המשפחה היתה על כתפיה, האשה החזקה שבמעבר לישראל היא שהחזיקה את כולנו. היא ידעה שאם היא לא תעשה זאת, אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומה".

שיש מתארת כיצד אמנותה צמחה מילדותה וממשפחתה, שנאבקה לשרוד. "כל השעות ששהיתי במחיצת אמי נשארו איתי", היא ממשיכה. "הן נטבעו בעבודה שלי. בהשפעתה השתמשתי גם בתבלינים בפסלים ובמיצבים שלי. גם בהמשך הרגשתי שאני 'מבשלת' את הקולאז'ים, משדכת, מהדקת, חותכת, מדביקה, מחברת בסיכות, מכסה ומציירת במסקינג-טייפ. את הקולאז' הראשון ראיתי כילדה באלבום המשפחתי, שהיו בו הרבה חורים שחורים. היה שם תצלום של אבא שלי, ולידו גוף אשה, שראשו חסר. זאת היתה חברתו הקודמת, ואמא שלי, שלא היה לה לב לקרוע את הצילום של גבר חלומותיה, חתכה לה את הראש. אולי זה נתן לי השראה לחורר, לעוור, לכרות, לתלות ראשים בציורים על ימין ועל שמאל".

גם לאביה יוסף, שהלך לעולמו לפני כמה שנים, היא נותנת תפקיד באמנות שלה. "אבא שלי דיבר מעט. ומה שאמר, זה היה בערבית. לפני השינה הוא נהג לספר לי תמיד את אותו הסיפור: 'קאן יא מקאן, היה היה מלך שלא היה לו כסף...' זו היתה ההתחלה וזה גם הסוף של הסיפור", היא מספרת, "נראה לי שהוא רצה שאדמיין את ההמשך. אני עדיין מחפשת אותו בעבודות שלי".

השירה, הפיוט והאמונה הדתית - אחיה עדיין שומרי מסורת - היו חלק משמעותי בחייה. "בנשמתי אני אדם דתי, סוגדת ליופי, עבד שלו, מאוהבת בו", היא משיבה לשאלה אם היא אדם מאמין. "אצלי הכל מתערבב: יופי, אמונה, אהבה, געגוע. אני לא יודעת לפרש לגמרי את העבודות שלי, אבל אני יכולה להגיד שהן יוצאות מהערבוב הזה. מה שאני רואה מסביב זו שירה של אלוהים, הדברים היפים שהוא יוצר. אנחנו עושים רק חיקוי דהוי של מה שהוא עשה. כשאת רואה את הנוף בצפת משהו נעצר בעולם. בצפת נמצא בית הקברות העתיק הכי יפה בעולם, תוהו ובוהו של מצבות וקבר האר"י עם כיפה כחולה כמו כתר, שמולך על הנוף ושובר לך את הלב".

אורנים בוערים

לאחר שירות לאומי כרשמת בבית משפט, החליטה ללמוד אמנות והוראת אמנות. "חברה שלי לקחה קורס ערב, זה מצא חן בעיני וחשבתי שזה יכול להיות מקצוע טוב לאשה להיות מורה למלאכה. זה נראה לי מקצוע נוח, עם חופשות ופנסיה, משהו מסודר". היא נרשמה ללמוד במכללת אורנים, אך המפגש עם האמנות טילטל את הווייתה כפי שלא ציפתה שיקרה. "פתאום נגלה לעיני עולם שלם. התוודעתי בבת אחת ליכולתי ללמוד, נפתח לי פתח לעולם של ידע מופלא. פתאום נמלאתי סקרנות, פתאום התעוררתי. האמנות כבשה אותי וחטפה אותי בסערה. הבנתי שמעבר ליער של צפת יש עולם גדול ורחב, שאני רוצה להיות חלק ממנו".

בשנה השנייה ללימודים, היא כבר התבלטה כאמנית בעלת אמירה ייחודית. בעבודה שהתייחסה לתהליך השחיטה היא משכה תשומת לב, שהמכללה הצפונית בדרך כלל אינה מורגלת בה. "קיבלתי את הגלריה לשבועיים והצגתי מיצב שכלל שתי גיגיות מנירוסטה שאליהן זרמו מים מטוש", היא מתארת את העבודה שהציגה ב-94'. "על רצפת הבטון הונחו שלושה קרשים כשעל כל אחד שמתי מלח גס, סגור בשקיות. הקיר ממול היה מצופה בנוצות. על גיגית אחת נשענה רגל של שולחן ששתתה ממנה מים. במחשבה לאחור אני מבינה שהרעיון שהנחה אותי היה להקים מיצב שמשתמש בחומרים הכי מינימליים, כדי לתאר את העומס הוויזואלי שחוויתי בילדותי".

"היא היתה שונה מסטודנטים אחרים, שבאופן טבעי מחקים את המורים שלהם. אפילו האינטליגנטים שבהם למדו רק לצטט יותר טוב, אך לא באו עם שום עמדה", מספר יעקב חפץ, אמן, אוצר ומרצה בטכניון, שלימד אז פיסול באורנים. "אצל חן זה היה שונה כי היא הביאה את החומרים האמיתיים שלה ועשתה את אחד המיצבים המרתקים והמעניינים ביותר שראיתי אי פעם אצל סטודנט. הוא זכור לי בבהירות עד היום. הוא יצר מטאפורות ויזואליות של דלות באופן מאוד ישיר, שלא גימגם ולא ניסה לייפות. כולם נכנסו ועשו 'וואו'. אף אחד לא חטף דבר כזה בפנים לפני כן. היה מדהים לראות כמה כוח היה לנוצות על הקיר, ולמלח".

הוא מוסיף שהמלח הוא גם התייחסות מעניינת למושג "מלח הארץ". "המונח הזה מתייחס תמיד למצטיינים ההירואים, אך הם צריכים להוביל דווקא לאנשים כמו שיש, שמייצגים תרבות עמוקה של ממש, מהדהדים את האמת הפנימית של המקום. היא לא היתה בפלמ"ח ולא בצנחנים. האמנות שלה לא דומה לשום דבר, כי יש בה דלות חומר אמיתית, לא כזאת שמדברת על דלות, כמו באסכולת 'דלות החומר'. בציור או בפיסול יש קושי לייצג דלות. לא היה בה ממד אחד של חיקוי. האותנטיות שלה, הכאב שלה, השמחה שלה, היו חריפים. מה שהיה במיצב לא יכול היה לצמוח בתל אביב השבעה".

שיש מספרת ש"המיצב יצר בלגן גדול באורנים. היו שהתלהבו, היו שחשבו 'מה היא חושבת לעצמה', היו שאמרו שזאת לא אמנות". חפץ מוסיף ש"תופעת חן שיש והמיצב יצרו הרבה חיכוכים ובלבול בקרב המורים והתלמידים, בגלל העוצמות שהיו לזה. קבוצה שלמה של מורים זילזלו בעבודה, כי לא יכלו לקבל את העובדה שבא סטודנט ומציג עבודה ברמה כזאת. עכשווית מאוד, מוחלטת".

האפקט של המיצב לא שכך. באורנים נולדה אמנית. "פעמים רבות אני רואה אמנים שיודעים את המלאכה, הטכניקה והרפרנטים הנכונים, אך חסרים כל כך את הבעירה הפנימית, הליבה והגרעין שאי אפשר ללמד", אומרת עליה דירקטור. בעקבות המיצב, לראשונה בתולדות מכללת אורנים, זכתה סטודנטית השנה השנייה בפרס מטעם קרן אמריקה ישראל. "הבנתי שאבוד לי - את הפנסיה מארגון המורים אני כבר לא אקבל בגלגול הזה", אומרת שיש בחיוך.

אך גם בעבודותיה וגם בשיחה עמה, שיש מפחדת להיות מזוהה עם עברה ומוצאה. היא נזהרת מלהיות מקוטלגת. "מה שמעניין אותי זה הקו, שיהיה מדויק. הצבע, שיהיה נכון. החשש שלי הוא שהמבט יברח מהקו שאני מציירת וייפול לתוך התבניות", היא אומרת. התבניות המגבילות גורמות לה לשרוף מדי פעם קבוצה של עבודות שלה, מעין מחיקת עבר ולידה מחדש כאמנית.

ג'מילה בלונדון

זה מה שקרה לה כשעשתה את הקפיצה הגדולה אל תוך שדה האמנות והגיעה ללימודי תואר שני בבצלאל בירושלים. "להגיע לבצלאל, אחרי אורנים, אחרי צפת, זה היה פחד אלוהים", היא מספרת. "זה היה על אמת: אמנות! לא מורה לאמנות, אמנות לשמה. קיבלתי סטודיו בבצלאל הישן, במקום שבו הכל התחיל באמנות הישראלית. מרוב יראה למקום, באמצע השנה הראשונה שרפתי את כל העבודות שהבאתי איתי לשם. בדיעבד הבנתי שאת העבר אין לשרוף, הוא תמיד איתך. הוא מכיל פחדים, חששות, פגיעות. חברים עזרו לי לזרוק את העבודות לאש. זה היה ריטואל הכרחי של הזדככות, של התנקות. רציתי לפתוח דף חדש. הצמצום עושה לי טוב. מדי פעם אני עורכת סוג של ביעור חמץ".

לאחר שסיימה את לימודיה ב-99', החלה להציג בגלריות ממוסדות לצד אלטרנטיביות, עבודותיה נקנו על ידי אספנים, והיא החלה להתבסס בזירה הישראלית. אחת התערוכות הקבוצתיות הראשונות ששמו אותה על המפה היתה "שפת אם", שהוצגה ב-2002 במשכן לאמנות בעין חרוד. התערוכה הציגה כעשרים אמנים ממוצא מזרחי. "זה היה אירוע כמעט ראשון מסוגו", אומרת דירקטור. "התערוכה הציגה את השחור בהתייחסות למוצא, באופן ביוגרפי. האוצרת טל בן-צבי הסיטה את הדיבור למוצא האתני של האמנים - נושא שלא דובר בו מעולם קודם לכן".

העבודה שהציגה שיש בתערוכה נקראה "חן דה-ג'מילה" ("חן היפה", בערבוב של עברית, אנגלית וערבית), ובו עשתה דרך ארוכה בחזרה אל מקורותיה. "העבודה היתה מורכבת מצילומים, מכתבים וחפצים שאספתי במסע בלונדון", היא נזכרת. "לצורך הפרויקט גרתי בשכונה של מהגרים ממדינות ערב. יצרתי לעצמי זהות פיקטיבית - הצגתי את עצמי בפניהם כג'מילה. דווקא שם, רחוק מהעין, רחוק מהבית, גיליתי את המרכיבים בזהותי שמתחברים למזרח התיכון, ושמתחברים באופן עמום, בלתי מפורש, למורשת התרבותית של ההורים שלי, לזהות הערבית שלהם. את התוצאה הצגתי בלונדון ובעין חרוד".

בתערוכות נוספות שבה לנושא העדתי, בהתייחסויות לפנתרים השחורים. בתערוכה "יום הולדת" שאצרה נעמי אביב ב-2003, הוצגה עבודה קטנה שלה, המבוססת על רפרודוקציה של האמן פרנסיסקו גויה עם דיוקן פני המלכה הספרדית, שעיניה גזורות ובתחתית נכתב: "דיוקן של גולדה מאיר". ראש הממשלה הופיעה בעוד ציור בתוספת אותיות אדומות: "דווקא נחמדה" - התייחסות לאמירתה המפורסמת של גולדה על הפנתרים השחורים: "הם לא נחמדים".

גם בעבודותיה המופשטות יותר עולות אמירות מעמדיות, המציבות בורגנות שבעה ש"יושבת טוב" מול עבודות בעלות איכות אחרת, של מציאות ארעית, מתכלה. בתערוכה "מאיזו גלקסיה מטורפת היא שואלת" באוניברסיטת חיפה שאצרה רותי דירקטור ב-2006, היא הציגה ציורים גדולים על בד ונייר, לצד ויטרינה שהכילה חפצים דלים ומופרכים כמו צלחות קרטון, קיסמים וניירות הפזורים עליהם.

אוצרת התערוכה אביב, אומרת, "בשבילי חן שיש היא ציירת נשמה, שנמצאת בגעגוע מתמיד לאהבה או למושא האהבה". היא מספרת שכשהיועץ האמנותי של מוזיאון אשדוד, חתן פרס ישראל לאוצרות יונה פישר, שאל אותה מה דעתה על החיבור בין ניקל לשיש, "לקח לי פחות משנייה להבין שזה רעיון נהדר. הרעיון המקורי היה של נכדתה של ניקל, מירה אבגר". חוקרת האמנות והאוצרת ד"ר קציעה עלון, שמלווה את יצירתה של שיש זמן ארוך ואף אצרה את תערוכתה "עצבים שרים" בגלריה אלון שגב ב-2008 מוסיפה, כי "היא משתמשת בצבע השחור באופן שלא היה קיים באמנות הישראלית, שלא יכלה להביט על השחור שבתוכה, אל האחר שבה. בארכיטקטורה של דמעות ומסקינג-טייפ, היא מייצרת השחתה וכיעור בד בבד עם יופי גדול. האינטימי שלה מפולש על ידי הפילוג בחברה הישראלית ומה שחולל אותו".

"הפרופיל שלה שונה מזה של אמנים אחרים, ברובם סטודנטים שלמדו בבצלאל והגיעו מהצד השבע של המדינה", מוסיפה דירקטור. "הגישה של עולם האמנות בארץ היא אירונית מאוד, הצד הרציונלי, השכלתני יותר נוכח כאן, האקספרסיביות והרומנטיות פחות מתקבלות כאן. שיש לעתים מוסיפה לעבודות טקסטים כמו 'אהוב שלי' או 'יפה שלי', שעוד רגע זה יכול ליפול לקיטש ולבנאליות, אך זה לא קורה, כי יש את הסוד שמחזיק אותה, ואי אפשר לפענח אותו".

ונשמרתם לנפשותיכם

נדמה שתחושת התלישות של משפחתה בישראל, מעולם לא הרפתה ממנה. שיש עברה מצפת לתל אביב, משם לאירופה, רגילה להיות "האחרת" בסביבה לא מוכרת. "את בורחת מהשורשים שלך, מתנתקת מהמשפחה ונוסעת לערים שונות בעולם. לקחתי איתי מזוודה קטנה ורציתי להמציא לי חיים חדשים", היא מספרת. לאחר ששהתה ברומא וביקרה בפאריס ובלונדון, בשבע השנים האחרונות היא שוהה לסירוגין בברלין. את העבודות שיצרה שם הציגה בגלריה של אלון שגב, שבה היתה אמנית הגלריה במשך שבע שנים, עד לאחרונה.

"ברלין זה כל מה שאני לא, אז לשם נסעתי, לבדוק את הגבולות שלי", אומרת שיש, "ובאמת לקח לי זמן להתחבר לעיר הבלתי-אפשרית הזאת, ובסוף גם לאהוב אותה. כל המשוגעים של העולם מתקבצים שם. אין כמו בית משוגעים כדי לעודד יצירתיות, כדי לחשוב על הדברים מחדש, כדי לבדוק את השפיות שלך. היה חשוב לי להיות אזרחית העולם. בברלין גיליתי את האפשרויות הבלתי-מוגבלות של האמנות העכשווית כיום".

היא אומרת ש"נגזר עלי לעוף. כמה שנים פה, כמה שבועות שם ותמיד בשיפוצים, צביעת קירות, רהיטים דלים ומזוודה ליד הדלת. כשאת בנסיעות, לפעמים את צריכה אור ונעלי בית והרבה פעמים אין מי שידליק את האור עבורך - אין כלב בסביבה. הבתים שלי נעו בין מגורי נזירים לבית כלא קטן. רק שיהיו בו כמה פרחים ואני מסודרת. אני נוסעת שנים ועכשיו אני בדרך הביתה".

בשנים האחרונות מופיע בציוריה של שיש דימוי של נשר. בתערוכה המוצגת כעת במוזיאון הרצליה של זוכי פרס עידוד היצירה לשנת 2009 שבו זכתה, מוצגים ציורי שני נשרים ענקיים זה לצד זה. "אולי אלה הנשרים שחגים גבוה מעל הקברים שלידם שיחקתי בצפת", אומרת שיש. "נופי צפת מהדהדים בעבודותיה. הם הביצורים של הזהות שלה", אומר הפרופסור לפילוסופיה של החינוך יוסי יונה מאוניברסיטת בן גוריון. "בשביס זינגר מציין כי האוניברסלי ביותר טמון בלוקאלי. דווקא כשהאמנות מנסה בכוח לדבר באופן כללי, מנותק מהמקום, היא הופכת לפרובינציאלית. ולעומתה אמנות שנאמנה למקום, היא זאת שהאמת האוניברסלית קורנת מתוכה".

לאחרונה ציינה שיש את יום הולדתה הארבעים, זמן טוב למעין סיכום ביניים. "אתה בהחלט עושה חשבון נפש, כמעט אמצע החיים. אני שמחה על המסע שעשיתי, מסע אל האין, בלי כיוון ידוע מראש ובלי תוכנית עבודה, על כל הלבטים, התהיות והמשברים, החוויות הבלתי-נשכחות והאודיסיאה הזאת. הספרה ארבע נראית כמו בית, אך גם כמו סירה שאפשר לשוט בה למחוזות רחוקים. מצד אחד כבר יש לך שפה ואוצר מלים, מצד שני אמנים הם הרפתקנים. כשהצוהר נסגר, יש מלנכוליה על כך שהכיוון ידוע.

"ארבעה אנשים נכנסו לפרדס, למעמקיה של הקבלה, אחד המיר את דתו, שני השתגע, השלישי מת ורק רבי עקיבא יצא שפוי. ישנה התנועה הזאת בין לשמוח על האמנות שלך, לבין להתאבד עליה. אני אומרת 'ונשמרתם לנפשותיכם'. אמנים במיוחד, צריכים לשמור על המסגרת הפנימית שלהם. אם אתה מצייר בלי לדעת מה תהיה התוצאה, ופתוח כל פעם להפתעות - אתה חייב להישמר על נפשך. כדי שלא נשתגע, שיהיה אפשר להמשיך לצייר".*

yham.hameir@haaretz.co.il



חן שיש. עד שאני לא מבינה צבע אחד, אני לא עוברת לאחר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו