את הטור הזה, אני כותב מהמיטה. זה לא לגמרי מדויק. למעשה את הטור הזה אני מכתיב לאשתי כשאני שוכב כואב במיטה.

"זה הפתיח שלך?"

"את מוכנה בבקשה להתמקד בתמלול?"

"מה אכפת לי? טור שלך".

"יופי, אז תמשיכי בבקשה".

הכל התחיל בגלל הרוקי מורקמי הבן-זונה.

"אני לא כותבת מלים כאלה".

"קוראים לזה חופש יצירה".

"קוראים לזה לנבל את הפה סתם, ואני באמת לא אוהבת שאתה מקלל ולא מוכנה לכתוב את זה. מצטערת. תמצא מישהו אחר".

"לאן את הולכת? רגע, בסדר, מההתחלה".

הכל התחיל בגלל ספרו הארור של הרוקי מורקמי, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". אתמול קראתי את הגיגיו של הסופר היפני, רץ המרתון, על ריצה והתעורר אצלי חשק עז עד בלתי נשלט, פשוט לצאת ולרוץ. אמנם מעולם לא הצטיינתי כספורטאי... "מה את צוחקת עכשיו?"

"מעולם לא היית ספורטאי מצטיין?"

"אז מה את רוצה שאני אכתוב?"

"את האמת, שפעם שקלת לעשות ניתוח ולהתחבר לקטטר כדי שלא תצטרך ללכת עד השירותים".

"את מסיחה את דעתי. בבקשה, אין לי כוח גם לדבר. אני מבקש, בואי נגמור עם זה כבר".

"אז מעולם לא הצטיינתי כספורטאי..."

אלא שקריאת יומן הריצה של מורקמי, תיאוריו המדויקים, התמכרותו לריצות ארוכות, נחישותו, השמירה על גופו, בריאותו, העובדה שמיד כשהתחיל לרוץ ברצינות הצליח להיגמל מסיגריות בקלות, ובכלל, כל הבריאות הגופנית והנפשית המבעבעת מתוך ספרו, לא הותירו לי ברירה, אלא לקום ולעשות מעשה. הייתי משוכנע שאם סופר יפני יכול, אין סיבה שגם אני לא אצליח.

כך, מיד עם סיום הקריאה בספר לקראת ערב, חיפשתי את נעלי הריצה שלי בארון ובמחסן עד שגיליתי שאין לי כאלה ומעולם לא היו לי, ובכל זאת לא נפלה רוחי, ובנעלי אולסטאר ישנות ומרופטות, חולצה קצרה שנושאת את שם קופת החולים שבה אני חבר ומכנסי ג'ינס ישנים יצאתי לרוץ ברחובות השכונה.

כבר כשירדתי במדרגות התחלתי להתנשם בכבדות, וידעתי שאם רק אעלה את כל עשר המדרגות חזרה אצטרך מנוחה בת חצי שעה. אלא שהייתי כל כך נחוש, הרי לא מדובר כאן בריצה לשם הריצה, לא מדובר כאן על ספורט או בריאות. קראתי את הספר וידעתי שהריצה תציל אותי מכל צרותי, קראתי את הספר והייתי משוכנע מעל לכל ספק שאם אהיה נחוש כמו היפני המניאק, "סליחה, את יכולה למחוק, תכתבי היפני המוכשר", גם חיי האישיים והנפשיים יסתדרו מאליהם, יישרו קו עם משמעת הריצה. כך רצתי למרות הכאב הבלתי-נסבל שפילח את רגלי כבר בדקה הראשונה, מתעקש להעלים את חרדותי, לשפר את חיי המשפחה.

נאחז במשפטים שקראתי בספר והרשימו אותי עד דמעות כגון, "Pain is inevitable. Suffering is optional", החלטתי לדכא את הסבל שעלה בתוכי עם כל צעד בעלייה התלולה לכיוון קרית יובל. קראתי את הספר וידעתי היטב שמורקמי הוא הגיבור שלי, האיש שרץ ומדבר על סדר עדיפויות בחיים, האיש שרץ עם כל כך הרבה אהבה לאשתו, לחבריו למקצוע, לידידיו. כל שעלי לעשות הוא לרוץ ואז אהיה איש טוב לפחות כמו מורקמי, אני רק אצטרך לסיים את העלייה הזאת שנראתה באותו רגע כבלתי-אפשרית ואפסיק לשתות אלכוהול. עוד קצת, אמרתי לעצמי, יודע ששרירי רגלי נשרפים להם אט-אט, עוד קצת ואני מסיים את העלייה. קצת נחישות, אמרתי לעצמי, לעולם לא תזיק לך, להפך, עשה זאת למען האנשים שאתה אוהב, למען האיש הטוב שתמיד רציתי להיות, זו ההזדמנות שלך.

וכך מצאתי את עצמי מחייך כשניצחתי את הגבעה הראשונה. יכולתי להסתובב חזרה הביתה אלא שהשעון הראה כי עברו פחות משלוש דקות מאז יצאתי את הדירה. אני אמשיך, החלטתי, מזכיר לעצמי את סדר העדיפויות של מורקמי, אני אמשיך הלאה, אני אמשיך לרוץ עוד מעט, מחר זה כבר לא יכאב, אני יודע, עוד קילומטר אחד לפחות, חשבתי לעצמי ואולי אני גם אפסיק להיות כזה חרמן.

"לא כותבת".

"נו, את קוטעת לי את הרצף, רבאק".

"מצטערת".

"טוב. תתקני".

עוד קילומטר אחד של ריצה ואני אפסיק להיות... "מצטער אין לי מלה אחרת לתאר חרמנות".

"תכתוב בעצמך, לא כותבת מלים כאלה".

"טוב, תכתבי שרציתי לרוץ בשביל לרסן את התשוקה?"

וכשהיה נדמה לי שעברתי את היעד המשכתי עוד הלאה, הכאב נעשה הרבה יותר נסבל, התעלמתי ממנו, שום דבר לא היה יכול לעצור אותי מהריצה הזאת שתגאל אותי ותהפוך אותי לאיש המוסרי שתמיד רציתי להיות. שום דבר לא ימנע ממני לרוץ, אם בכך אני אשמור על משפחתי, אם זה יגביר את אהבתי לאשתי ויגרום לי להפסיק להרהר יומם ולילה בענייני אהבה.

"אתה מוכן לשתוק בבקשה?"

"מה, זה לא נוגה?"

"לא. זה מטומטם".

"את יודעת מה? זאת הבעיה. זאת בדיוק הבעיה. אני לא באמת צריך לרוץ בשביל להיות בן אדם הגון כמו מורקמי. למורקמי, אני יכול להבטיח לך, יש אשה זהב. רואים בין המלים".

"מה אתה אומר?"

"מה שאת שומעת. ותדעי לך שאם מורקמי היה נקלע למצב כמו זה שאני שרוי בו עכשיו, אשתו היתה רושמת את דבריו בחשק רב, כשבעיניה מבט מלא הערצה, והיתה משדרת לו שכל מלה שלו היא פנינה".

"אבל הוא באמת כותב טוב. ואם אני מבינה אותך נכון, הוא גם בעל טוב".

"אני כותב יותר טוב ממורקמי. ואת תראי, יום אחד אני עוד אעקוף אותו באיזה מרתון בניו יורק. הבעיה זה את. את לא משתווה לאשתו של מורקמי וזה מה שהפך אותו למורקמי ואותי למה שאני".

"אתה כזה חסר בושה. אין לך טיפת בושה. אתה יודע מה, אני לא בטוחה שאשתו של מורקמי היתה מבלה איתו את כל הלילה, אחרי שאמבולנס אסף אותו להדסה בגלל שהוא התעלף אחרי 10 דקות ריצה".

"לאן את הולכת? עוד לא גמרתי את הטור... רציתי עוד להגיד שרצתי בשביל לשחרר את פלסטין מהכיבוש. רק אז התעלפתי, ולא עמדתי ביעד".

"זהו, לא כותבת שום מלה יותר בשבילך".

"נו, בבקשה בלי סוף אי אפשר. שתי מלים, נו".

"שתי מלים".

"שלוש".

"נו".

"תכתבי שאני אוהב אותך".

"שקרן. אבל לא אכפת לי, בבקשה".

אני אוהב אותך.

איור: עמוס בידרמן