טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמן ערן שקין לא בטוח למה, אבל התערוכה שלו מלאה דוגמניות

האמן ערן שקין תולה על קירות הגלריה ציורי ענק של דוגמניות. ואם יגידו שזה קיטש? כשהחותן שלך הוא מנשה קדישמן, אתה כבר יודע לקחת סיכונים

תגובות

זה לא בדיוק הטעם שלו, ולא בדיוק המילייה החברתי שאליו הוא משתייך, ולא בדיוק סוג היופי שעושה לו את זה. אף על פי כן מציג ערן שקין בתערוכה החדשה שלו, "Catwalk", את עולם הזוהר כאילו שהוא סוגד לו. בשבוע שעבר נתלו בגלריה נחמני 39 בתל אביב ציורים גדולים של דוגמניות על מסלול. הליכת חתול קוראים לצעידה הזאת, שהיא ספק מפתה, ספק דוחה. הדוגמניות של שקין ססגוניות, יפות, בלונדיניות ויחד עם זה חלולות מבט. פניהן קפואות, מבטן מרוכז אי שם בקצה המסלול, באין-סוף של הריקנות, בחושך שמעבר לפנסי התאורה, שבו לא מתקיים דבר.

התערוכה של שקין מבלבלת. ממבט ראשון היא יפה מדי לאמן שמאחוריו היסטוריה של תערוכות עם אמירות חברתיות ברורות. לכאורה אין בה תחכום ולא חידוש. ואולי מדובר בכלל במהפך שעובר גבר שמתקרב ל-50?

שקין לא יודע בעצמו מאיפה צצו הדוגמניות שלו. הוא הולך בכל בוקר לסטודיו, עובד די קשה, לעתים קרובות נתקף פאניקה ולא תמיד יודע מה יראה על הקנבס בסוף היום. "אני עובד באופן בלתי מודע", הוא אומר, "מצייר ותוך כדי זה מתקשר למאיה ואומר לה 'מה עשיתי? אני צריך למחוק את זה'. אבל לה יש תמיד את העצה הכי טובה - לבוא הביתה ולחזור ולהסתכל על זה למחרת. ואז אני כמובן לא מוחק, ועושה עוד אחד וכבר מסתכל על זה אחרת". כך ניצלו גם הדוגמניות של שקין מגורל אכזר.

המשיכה של שקין לדוגמניות היתה בתחילה לא מודעת. פתאום הן הופיעו על הבדים שלו. "אם היתה מאחורי זה מחשבה מסודרת, יכולתי לפתור את זה בתשובה לוגית", הוא אומר, "הייתי כותב משהו על הציור הראשון שעשיתי וקרוב לוודאי שלא הייתי ממשיך את הסדרה, אבל כל עוד נשמר איזה מסתורין, אפילו מעצמך, גם אם אתה כאילו מרמה את עצמך, נותן לעצמך להרגיש פחד, אתה ממשיך לצייר. אני מצייר ושואל שאלות: מה אני עושה? מאיפה זה בא? למה אני אוהב את זה, לא אוהב את זה? במיוחד בסדרה הזאת יש המון אהבה/שנאה. כל הנשים האלה, עם המבט הקפוא וההליכה המוזרה, אף סולד, שיער בלונדיני ועיניים כחולות, אמורות לייצג את הנשיות, ואני נמשך לזה, ואז אני שואל את עצמי: 'מה פתאום אני נמשך לזה?"

יש משהו אינפנטילי בגברים שנמשכים לחיצוניות הזאת.

"רזון, שיער בהיר, אלה מוסכמות חברתיות שמושרשות בנו, גם נשים נמשכות לזה. אני רואה את זה גם אצל הבנות שלי, וזה לא בדיוק מאה אחוז הטעם שלי".

אז למה ציירת דוגמניות?

"לא עשיתי תערוכה על דוגמניות, עשיתי תערוכה על מוסכמות חברתיות. אולי לא מיד מבינים את זה, אבל ברגע שדוגמנית מקבלת פתאום שני מטר גובה, היא הופכת למדונה מודרנית, דמות ארכיטיפית, כמו שהפסלונים הקדמוניים של נשים שמוצאים בחפירות ארכיאולוגיות מבטאים את סממני התרבות של אותה תקופה".

שקין מאמין שבכוחו למרוד במוסכמות, ובכוחה של אמנותו לעשות לדוגמניות שלו טרנספורמציה - להפוך פלקט מתחנת אוטובוס למדונה של הרנסנס, אבל הוא לא בטוח שהקהל יבין את הקריצה. "אני אף פעם לא יכול לנחש מה הקהל מבין. כל אמנות טובה היא טריגר להוביל לאיזשהו דיאלוג, ויכוח. אני לא יכול לכוון מה לחשוב, אבל אם גרמתי לאנשים לעצור לשנייה ולחשוב, כבר הצלחתי".

האמן כמעצב אופנה

המשיכה הכאילו לא מודעת של שקין לדוגמניות בעצם מודעת מאוד. ראשיתה בילדותו. אביו, הסופר שמעון שקין, דמות ידועה בחיי הבוהמה התל-אביבית של שנות ה-60 וה-70, היה, בין היתר, במאי של תצוגות אופנה. שקין כילד היה מופיע לא פעם על המסלול בתפקידים שונים. למשל, דייג קטן בחליפת דייגים שיושב על שפת הבמה ודג דגים מקלקר. "אני זוכר את כל הלחץ מאחורי הקלעים, כאילו אין התייחסות לגוף ואין בושה בכלל. התערוכה בשבילי זאת מעין הגדרה של מקום היופי".

הדוגמניות שלך יפות כל כך. אתה לא חושש שיגידו שאתה מצייר קיטש?

"חושש מאוד. אני תמיד הולך על הקצה עם האמנות שלי. לדעתי, אמנות תמיד צריכה לאתגר ולגרד את הקצה. לפעמים אני עובר את הקצה וציור נראה לי פתאום יפה מדי, וזאת כאילו בושה לעשות משהו יפה מדי. לכן יש לי יחס דו ערכי לעבודות שלי. כל הזמן הולך צעד קדימה ושני צעדים אחורה. רוקד טנגו. יום אחד רואה ציור ונורא אוהב אותו, וכמה שעות אחרי יכול לא לאהוב אותו".

שקין מאתגר את יופיין הפטישיסטי של הדוגמניות בתערוכה באמירות חברתיות שאמורות לשקף ולהעלות לדיון את נושא הפערים החברתיים בחברה המודרנית ובה בעת "הוא מכוון את חציו אל האמנות עצמה המתמסרת לטייקונים כלכליים ומשתחווה לכוחם", כותבת טלי תמיר, אוצרת התערוכה, בקטלוג. הוא משתמש לשם כך בסמלים מובהקים של האמנות עצמה. על בדי הקנבס, המתוחים בסיכות על מסגרות עץ, הוא יצק ברונזה וציפה בצבעים תעשייתיים של מכוניות פאר, כמו גולד מרצדס. היציקה הופכת את הקנבס לכבד וברזלי, אבל סימני הטקסטורה המקוריים נשמרים. לצד זה יצק שקין ברונזה גם על לוח קרטון לא גדול שהיה במקור שלט של הומלס ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב.

"קניתי את השלט מקבצן הומלס ברחוב", אומר שקין. "עברנו לידו, אני והבת שלי, ואמרתי שאני רוצה לתת לו כסף אבל לא לתת סתם. ביקשתי ממנו את הקרטון שלו. היה כתוב שם משהו לעוברים ושבים כמו 'תעזרו לי בבקשה אני חולה ונכה'. בעיני זאת יצירה. נתתי לו 400 שקל, לקחתי את הקרטון והסתובבתי רגע, והבת שלי אומרת: 'תראה, הוא איננו'. הוא כאילו התנדף תוך שנייה. אמרו לי אחר כך שיש מישהו שמאגד אותם ואולי הוא ברח כדי שלא יצטרך לתת לו חלק מהכסף.

"אני תורם המון עבודות שלי. כל הזמן כמעט. כל מי שבא ומבקש, אני נותן. לכל מיני עמותות. בתי חולים, חולי סרטן, מרכז רבין, חיות. התקשרו אלי אפילו אמנים וכעסו עלי מה פתאום אני תורם כל כך הרבה. אמרו שלא נותנים סתם ככה. שאני צריך לבקש לפחות 50 אחוז. עניתי להם שזה לא עניינם".

שקין, בן 48, נולד בתל אביב, בצפון הישן. אביו נולד בפאריס למשפחה שברחה מרוסיה אחרי המהפכה, ועלה עם אחיו לישראל לפני מלחמת השחרור. אמו אסתר הגיעה מהונגריה על סיפון אוניית המעפילים אקסודוס. לפני שנתיים כתבה על זה ספר קומיקס, "המסע של תיקה" (הוצאת שוקן).

הוריו נפגשו במכון אבני. שניהם למדו אמנות. אביו בנוסף גם כתב תסריטים. לסבו, בן ציון שקין, שבא בעקבות בניו לארץ כמה שנים מאוחר יותר, היתה בפאריס חברה להפקת סרטים. בישראל הם ניסו לעשות קולנוע אבל לא ממש הצליחו והתמקדו בסרטי פרסומת והסברה. "השבוע פגשתי את חיים טופול", מספר שקין, "והוא אמר שאת הכסף הראשון שלו בקולנוע הוא קיבל מאבא שלי ומאחיו, על סרט שהוא ואורי זוהר שיחקו בו שמעולם לא הוקרן. לסרט אחר שהם עשו קראו 'ערן בגן החיות', סרט לילדים שאני כיכבתי בו. אחר כך אבא שלי כתב ספרים ואחיו עם הסבא המשיכו בסרטי הסברה ופרסומת".

שמעון שקין כותב ספרים, רומנים שיוצאים לאור בצרפת. אחד תורגם לעברית, "לילה אחרון של חורף" (הוצאת ידיעות אחרונות). "אני זוכר מהילדות שלי את מכונת הכתיבה של אבא שלי מתקתקת עד מאוחר בלילה ואת ריח המקטרת. בין לבין הוא ביים תצוגות אופנה ועזר לאמא שלי בסטודיו".

אמו, שזכתה לפני שנה בפרס משרד החינוך על "המסע של תיקה", כתבה ואיירה גם סדרה לילדים על סיפורי התנ"ך. עיקר עיסוקה היה הסטודיו לעיצוב טקסטיל, שהיה בזמנו אחד המובילים בארץ. שם, בין היתר, התעצב גם טעמו האמנותי של שקין הילד. "אני זוכר את עצמי יושב לידה על כיסא עגול והרבה פעמים נרדם על השולחן שלה".

זה היה יותר מרתק מלשחק כדורגל?

"זה היה בשעות אחרות. אז בשש כולם היו בבתים, לא היתה טלוויזיה ואמא עובדת ואבא כותב, אז מה יכולתי לעשות? לפעמים הייתי מצייר לידה את מה שהיא עושה. כשהייתי בן 13 התחלתי לעבוד אצלה בסטודיו, בהתחלה בדרגה מאוד נמוכה, עבודה טכנית של הפרדות צבעים. בימי השיא עבדו בסטודיו לפחות 20 איש. עבדתי בחופשים והרבה פעמים הייתי חוזר הביתה וההורים היו בסטודיו אז הייתי הולך לשם, מכין שיעורים ואז עושה כל מיני דברים. היה לי צורך להרגיש שייך. התחלתי מלמטה וטיפסתי יותר גבוה".

מה זה יותר גבוה?

"עיצבתי קולקציות שלמות להוניגמן, לגדעון אוברזון, לגוטקס, לניבה, היתה פעם חברה כזאת, את הרוב אני עשיתי".

מישהו יודע שמאחורי הקולקציות עומד ילד בן 13?

"אף אחד לא יודע את זה עד היום. הם עשו למשל, סדרה של טי-שירטס ואת ההדפסות אני עיצבתי. אני זוכר שליוויתי את אמא שלי לפגישות עם אוברזון בסטודיו שלו, הסתכלתי עליו, רציתי לראות איך הוא מגיב לקולקציות שלי".

ואיך הוא הגיב?

"עשו את זה שנה אחרי שנה, אז סימן שהיו מרוצים. המומחיות שלי היתה הדפסים גיאומטריים, חולצות עם עין גדולה, נשר גדול שהולך לשרוולים, דברים יותר לצעירים בהשפעת קומיקס, גרפיטי ופופ-ארט. לגוטקס עשיתי פרחים על פראו".

שילמו לך?

"עניין הכסף אצלנו במשפחה היה קצת בעייתי, אבא שלי היה קומוניסט. אבל את הבסיס שלי באמנות קיבלתי בבית הורי, שם נחשפתי לספרי אמנות, למוזיקה קלאסית. עזרה לזה גם העובדה שהיה אסור לרדת למטה בין שתיים לארבע, אז הייתי יושב ומצייר, ובארבע הייתי פורץ החוצה עם כל הילדים מהשכונה וילד אחד לא היה יוצא לרחוב, אפילו לא בארבע, אלא רק לעתים רחוקות. זה דניאל אורן, המנצח הגדול, שהיה גר בשכונה שלי, היה חבר טוב, משחק איתנו כדורגל ופינות. עכשיו אין יותר דברים כאלה".

לצייר ברחובות

שקין נשוי לשחקנית מאיה קדישמן, בתו של מנשה קדישמן. הם גרים במרכז תל אביב עם ילדיהם אדם בן 14, מיקה בת 12, וזואי בת חמש. לזכר הימים של הכדורגל והפינות בשכונה, אין להם בבית טלוויזיה. "יום אחד שמעתי את הבן שלי אומר לחבר בגאווה: 'אצלנו אין טלוויזיה', ואז הבנתי שלא עשיתי לו עוול גדול מדי", הוא אומר.

בבית ספר יסודי שקין לא היה תלמיד שקדן. "הייתי גרוע", הוא מודה. "ב'יהודה המכבי', שם למדתי, היה מוטו שכולם הולכים לגימנסיה הרצליה ומשם לפנימייה הצבאית. זה כל כך לא התאים לי, שזאת היתה מלחמה מתמדת במוסד ובמוסכמות. אפילו בציור קיבלתי שלילי. אף תיכון לא רצה לקבל אותי. ביום אומלל אחד הלכתי עם אבא שלי מבית ספר לבית ספר. זה היה נורא. אמרתי לאבא שלי: 'טוב, אני אעבוד בסטודיו', וכמעט חטפתי סטירה.

"בויצו צרפת הסכימו לקבל אותי רק על סמך בחינה ברישום. זה היה פשוט גן עדן בשבילי. אחרי שהתקבלתי קיבלתי כזה פידבק חיובי באמנות שרציתי להצטיין בכל המקצועות ונהייתי למדן ושקדן. למדתי בשתי מגמות, פיסול וגם ציור וגרפיקה. הייתי ישן בבית ספר בשביל לגמור דברים. זו היתה חוויה נדירה. המורים היו קלאסיים, באו מהאקדמיה של לנינגרד ומרומניה. נשאבתי לזה לחלוטין, וכל הזמן הציורים שלי היו תלויים במסדרונות. המורים היו רבים ביניהם אם אני יותר פסל או יותר צייר. אני מרגיש אמן, ולא משנה לי באיזה מדיה.

"לפני שנה התקשרה אלי מישהי שהיתה איתי בבית ספר יסודי, רצתה לקנות עבודה, וסיפרה שאת כל הרישומים שהייתי עושה בכיתה היא שומרת עד היום. כבר אז מישהו שם עלי עין ואני לא הערכתי את עצמי כך".

שקין זומן לקורס טיס, עבר את המבדקים אבל לא היה בטוח שזה מה שהוא רוצה לעשות. "אבא שלי הציע לדבר עם סבא, וסבא שלי אמר: 'טייסים טובים יש, אבל הרבה אמנים טובים אין', אז ויתרתי על קורס טיס.

"סבא שלי היה טיפוס ססגוני מאוד. בחום של 40 מעלות הוא היה הולך פה עם חליפת שלושה חלקים וכובע. היתה לו הבנה באמנות. הוא הכיר אישית את זיל פסקן ומאנה כץ, את פיקאסו ואת סוטין. הוא היה תעשיין טקסטיל והיה מחלוצי הקולנוע בצרפת. הם היו באים אליו לאכול ביום שבת כשהיו רעבים, והוא היה קונה מהם ציורים ותומך בהם.

"היה לו בבית אוסף גדול מאוד. אחרי שהנאצים נכנסו לפאריס, המשפחה ברחה לדרום צרפת, היו להם שם אדמות, אחר כך הסבא חצה בחזרה את הקווים לפאריס הכבושה כדי לנסות למכור את כל הסטוקים של הבדים. הוא הצליח והחביא את כל הכסף בכיס פנימי עם סיכת ביטחון במכנסיים, ובנסיעה בחזרה ברכבת דרומה, חלק מהכסף נעלם. אוסף האמנות נשאר בדירה בפאריס וגם הוא נעלם אחרי שהדירה נתפסה על ידי הנאצים. רק לפני שנתיים אבא שלי ואחיו קיבלו איזה סכום זעום מממשלת צרפת תמורת חלק מבית החרושת לטקסטיל.

"יש סיפור במשפחה שסבא הפיק סרט בפאריס ובערב הפתיחה כולם חיכו שהסרט יבוא מהפיתוח ישר להקרנה. סבא היה קצת שיכור ונכנס לחדר החושך, הדליק את האור ושרף את כל הסרט. אני חושב שהניסיון הזה די רושש אותו".

שקין התגייס לנח"ל עיירות פיתוח, והלך ללמד ציור במתנ"ס במעלות. "הייתי בא למתנ"ס, מחכה, והחבר'ה לא היו באים. לקראת סוף השנה התחלתי לצאת לכיכר העיר ושם הייתי רושם את האנשים, וכך התחילה התקשורת שלי איתם". כעבור שנה עבר לשרת בפיקוד הנח"ל ביפו, ואז כבר שכר לעצמו סטודיו והתחיל לצייר. יום אחד הוא הזדמן עם חבר לגלריה של נעמי גבעון, שביקשה לראות עבודות שלו.

"זה היה בתחילת שנות ה-80", הוא אומר, "היה מהפך מאמנות קונספטואלית לציור. אני הייתי מאוד מנותק מהרוחות המנשבות וההשפעות של עולם האמנות, תמיד פשוט ציירתי. היא באה אלי לסטודיו ובחרה כמה עבודות לתערוכה קבוצתית בגלריה שלה. תלתה ציור שלי על יד יאיר גרבוז, רפי לביא וגבי קלזמר, שמות שלא הכרתי אז. אבא שלה, שמואל גבעון, מחלוצי הגלריסטים בארץ, ישב בגלריה ובאו כל האמנים מהגלריה שלו, ושאלו: 'מה זה הציור הזה?' והוא הסתכל ואמר: 'למה זה בגלריה שלך, נעמי?' ולקח אותי לגלריה שלו. הוא לא זכר שכמה שנים קודם באתי אליו עם תיק עבודות והוא זרק אותי. ככה התחלתי את הקריירה שלי, בגיל מאוד צעיר. הוא שילם לי במשך כמה שנים משכורת חודשית ותמורת זה לקח אליו את כל העבודות שלי ועשה לי תערוכת יחיד גדולה".

שקין השתחרר בינתיים מהצבא ונסע לפאריס. רצה ללמוד בבוזאר אצל כריסטיאן בולטנסקי, האמן הקונספטואלי הידוע, אבל בית הספר הסכים לקבל אותו לשנה ראשונה והוא חשב שמתאים לו להתחיל את השנה השלישית. הוא נשאר כמה חודשים בפאריס, הסתובב ברחובות, ראה תערוכות, והמשיך לגרמניה, ליריד אמנות בקלן. "ברכבת לילה ישב מולי בחור שסיפר שגנבו לו את הכסף בספרד ואין לו כסף לכרטיס הרכבת. קניתי לו כרטיס, וכל הדרך הוא שיכנע אותי לא לנסוע לקלן אלא לרדת בדיסלדורף, לבוא לבית אמו והוא יחזיר לי את הכסף. מאחר שלא מיהרתי לשום מקום נשארתי אצלו ארבעה חודשים.

"בשלב מסוים אמא שלו זרקה אותנו מהבית. בשיא השלגים הסתובבנו ברחובות. ישנו כמה שבועות אצל חבר שלו שהיה שומר יער, עזרנו לו לפנות את העצים שנפלו. ישנו בבתי קולנוע שהקרינו סרטי סקס 24 שעות ביממה, או אצל כל מיני בנות שהזמינו אותנו. הגעתי למצב שלא ידעתי איפה התעוררתי בבוקר. ואז אמא שלו, שהיתה יחצנית של הפילהרמונית של דיסלדורף ועבדה גם בגלריה של אמנות, שלחה אותי לגלריה של האנס מאייר, הגלריה שקדישמן עובד איתה. אבא שלי שלח לי עבודות ואני קיוויתי שהוא יקנה ממני משהו, כדי שיהיה לי מה לאכול. עברו שבוע ועוד שבוע וכלום, אז באתי אליו וכנראה שדיברתי קצת לא יפה אז הוא אמר: 'אתה יודע מה? קח את הכל ועוף מפה'. אם לא זה אולי מזמן כבר היתה לי קריירה בינלאומית משגשגת".

עזים וכבשים

שקין חזר ארצה, והתערוכה שהוצגה בגלריה גבעון היתה הצלחה. "היו המוני אנשים", הוא אומר, "ומה שהכי מצחיק זה שאף אחד לא ניגש אלי, כולם לחצו את היד של אבא שלי, חשבו שהוא האמן. הציורים נמכרו טוב מאוד, אבל כבר לא היו שייכים לי. גבעון אמר שמבקרת אמנות מאנגליה קנתה ציור; אותו זה נורא ריגש ואותי בכלל לא. היתה כתבה על עמוד השער של 'העיר', סנסציה מאוד גדולה שגבעון לקח מישהו לא מבצלאל ולא מהמדרשה".

למה לא הלכת ללמוד באחד מבתי הספר בארץ?

"רפי לביא היה מזמין אותי אליו הביתה והיה מספר לי שאני צריך ללמוד במדרשה. גם מבצלאל היו משדלים אותי, אמרו שיעזרו לי, אבל כמה שהם יותר שיכנעו ככה יותר התרחקתי. פחדתי שישפיעו עלי, שישנו אותי. תלוי באיזה שלב אתה מראה עבודה שלך ונחשף לביקורת. כשזה עוד רך מדי, זה יכול לקלקל או להשפיע. אני מעדיף לעשות את הטעויות שלי בעצמי ובדרכי, עד שאני בטוח לגמרי. ואולי זאת טעות, אולי הייתי צריך ללכת ללמוד".

בגרמניה פגש שקין גלריסט ניו-יורקי שסימן לו את היעד הבא. "אחרי התערוכה אמרתי לגבעון שאני רוצה לנסוע לארצות הברית והוא אמר: 'לא, אתה לא נוסע, אולי אחרי עוד כמה תערוכות', ואני הייתי אחרי הצבא ורציתי לנסוע. גבעון לקח את זה קשה ומאז לא דיבר איתי.

"שכרתי דירה בסוהו ועבדתי לקראת התערוכה שהיתה צריכה להיות לי אצל אותו גלריסט. הייתי מקבל ממנו קצת כסף. זה היה ב-87', והיתה מפולת בבורסה והגלריה נסגרה. פתאום נשארתי בלי כלום, מצאתי את עצמי ברחוב. ואז אמרתי: אני אנסה בכוחות עצמי.

"בניו יורק תמיד יש לך פגישה בעוד כמה חודשים; האוצר ההוא מהמוזיאון הזה אמר שהוא יבוא לראות עבודות - וככה נשארתי שבע שנים, מחכה לפגישה הבאה. היתה תקופה מאוד קשה. הייתי מנקה משרדים בלילות, עבדתי בסטודיו של ציור דקורטיבי, היינו עושים רסטורציות לכל מיני רהיטי לואי קטורז, תקרות במשרדים. ציירתי שמים על התקרה של אם-טי-וי.

"מישהו אמר לי שבמרכז לרישום בניו יורק יש אוצרים שמסתכלים על עבודות. באתי, וקיבלתי תערוכה. זה חלל מדהים בסוהו. לפתיחה בא מישהו ממומה שאהב את העבודות, והציע לי להגיש בקשה למלגה - תורמת מטקסס נתנה את הכסף ומומה היו בוחרים את האמן. קיבלתי מלגה לשנה וחצי לסטודיו וחומרים, והספיק לי גם להמבורגר. ואז התחלתי להציג יותר בניו יורק ובבוסטון, וגם היו לי כמה תערוכות בארץ".

ב-90' היתה לשקין תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה. הוא בא לכבודה לארץ, וכאן פגש את מאיה. הם חיו על קו תל אביב-לונדון (שם חיה אמה)-ניו יורק, וכעבור שלוש שנים החליטו להתחתן.

"פגשתי את מנשה בניו יורק, היינו בקשר לפני שהכרתי את הבת שלו", אומר שקין. "הייתי מבלה איתו הרבה שעות. בפגישה הראשונה שלנו הוא לקח אותי למסעדה יוונית ואחרי זה הלכנו למגדת עתידות והיא אמרה לי שאני אהיה נשוי עם שלושה ילדים. אחר כך ראיתי שהיא מסתודדת עם מנשה, עד היום אין לי מושג מה היא אמרה לו.

"כשבאתי אליו לבקש את ידה של מאיה הוא אמר: 'אנחנו לא צריכים עוד אמן במשפחה'. אני חושב שהוא קיווה שאני אהיה בנקאי. אבל אנחנו מסתדרים נהדר. ביום שישי בערב יש על מה לדבר. הוא סבא נהדר. המפגש עם מאיה הוא חיבור של נשמות תאומות. היא יודעת מה זה אמן ואמנות והיא המבקרת הראשונה שלי, בשנייה היא יודעת מה לא בסדר ולא טוב, לי לוקח שבוע להבין את זה".

הביקורת שלה לא מעצבנת אותך?

"לא, כי היא תומכת, עניינית ובונה, ולמדתי להעריך את העין שלה. אין בינינו משחקי אגו. כשהתחתנו אמרו לנו 'שני אמנים באותו בית, השתגעתם?' בינתיים זה מחזיק מעמד בסדר גמור".

לשקין היתה בחייו תקופת עזים. "כשהייתי בצבא עשיתי הרבה עליות לקרקע במדבר יהודה, שם הייתי רושם בטבע, ומה לעשות, היו שם הרבה עזים ובדואים, אז יצא מזה סדרה שלמה. אחרי שהתחתנו צחקו עלינו ואמרו 'העדר גדל', הכבשים של מנשה והעזים של ערן".

שעת בישול

שקין קם בארבע וחצי בבוקר. שוחה בים 40 דקות, שעה, חוזר הביתה, מסיע את הילדים לבתי ספר ולגן והולך לסטודיו לעבוד. בשתיים חוזר הביתה, מבשל ארוחת צהריים ("בדרך כלל אני הבשלן"), מסיע לחוגים ונרדם מוקדם מאוד בערב, תוך כדי הסיפור לזואי. הוא עובד עם שלוש גלריות היום. נחמני 39 בישראל, טוויג (twig) בבריסל וג'ולי אם בטורונטו. הוא הציג בתערוכות רבות, יחיד וקבוצתיות, במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל, במוזיאוני הרצליה ורמת גן, במוזיאון לאמנות בסנטה מוניקה בלוס אנג'לס, במרכז האמריקאי בפאריס, בתערוכת אמנות ישראלית בגרמניה, בגלריה קורקורן בוושינגטון ועוד. פסלים שלו מוצבים במקומות שונים בארץ, וציוריו נמצאים אצל אספנים פרטיים רבים ובאוספי מוזיאונים, בהם תפן, עין חרוד, תל אביב, ירושלים, המוזיאון הבריטי, מוזיאון לודוויג באאכן, גרמניה ועוד.

יש לו סטודיו נוסף בנעורים על יד נתניה, שם הוא עובד עם היציקות. "כמה פעמים ביקשו ממני מתלמדים לעבוד אצלי, אבל קשה לי לקבל אנשים לסטודיו, אפילו שאני עבדתי כמתלמד אצל קרל אפל ואני יודע כמה זה חשוב".

למה קשה לך?

"אני פרפקציוניסט וכשבאים אלי מתלמדים לסטודיו נעשה לי צפוף מדי. למה התחלתי לבשל? כי אני רוצה שזה יצא כמו שאני רוצה. לפעמים זה נהיה אובססיבי מדי שאתה לא יכול לתת למישהו לעבוד לידך במטבח אלא אם הוא עובד בדיוק כמוך, דווקא מאיה עוזרת לי להיפתח ולשחרר קצת".

שקין, בניגוד לאמנים רבים, אינו מלמד לפרנסתו, ומפרנס את משפחתו מאמנותו בלבד. "אני לא מלמד כי אני מפחד שאפסיק ליצור. הרבה חברים שלי מחו"ל שהתחילו לעבוד לפרנסתם בשיפוצים, הפסיקו ליצור. גם אמא שלי, כשהסטודיו והביזנס השתלטו עליה, הפסיקה להיות אמנית, שזה היה החלום שלה. אני חושב שזה איזשהו פחד שלא מאפשר לי ללמד או לעשות דברים אחרים שייקחו ממני אנרגיה, ואני לא יודע לעשות משהו על רגל אחת".

האמנות הישראלית טובה בעיניו. יש כאן הרבה כוחות מרשימים וכישרון אמיתי, אלא שפעמים רבות מה שמעניין את האמנים הצעירים אינו האמנות דווקא. "הקריירה מעניינת אותם הרבה יותר ולפי דעתי זה לא עובד טוב", הוא אומר. "נוצרים כוכבים שדועכים מהר. כשאתה לוקח מישהו שבא מהאקדמיה ישר לתערוכה מוזיאלית, מה הוא יעשה אחר כך? זה לא נותן לו זמן להתבשל ולחפש את דרכו. לפני כמה שנים היתה לי תערוכה בג'ולי אם. באה כיתה מהמדרשה, וכל מה שהם רצו לדעת זה איך מגיעים לתערוכה במוזיאון. מה שהיה תלוי על הקירות לא עניין אותם. אני מאוד התאכזבתי".

אם היו שואלים, לשקין היה מה להגיד להם. "אחד הכיפים בלהיות אמן זה כל בוקר למשוך את השטיח מתחת לרגליים שלך ולאתגר את עצמך כל הזמן. מעניין אותי לשנות כל פעם זוויות ונקודות התייחסות. זה מגרה אותי ואני מקווה שזה מגרה גם את הקהל. למרות שאני אף פעם לא יכול לדעת איזה ציור יאהבו ויקנו. מה שאני אומר שיקנו, אף פעם לא נמכר. ועל זה מאיה אומרת: 'תעשה, ומה שיהיה יהיה, זה רק אמנות, זה לא מהנדס שיטעה והבניין יתמוטט'".*

מורה הולנדי לחיים

אחד ההישגים של ערן שקין בימיו בניו יורק, בשלהי שנות ה-80, היה המפגש המפתיע עם האמן ההולנדי הידוע קרל אפל. בסוף שנות ה-40 היה אפל חבר בקבוצת האוונגרד "קוברה". הוא חי בין אמסטרדם, ניו יורק, פירנצה וציריך, איש גדול עם שפם, שצייר על בדים ענקיים בתנועות מכחול רחבות ותיאטרליות.

"בניו יורק הייתי הולך ל-40 פתיחות בחודש", אומר שקין. "יום אחד הלכתי עם חבר לפתיחה של קרל אפל. נורא התרגשתי וסיפרתי לחבר שספר האמנות הראשון שקניתי היה של אפל. היתה שם אשה שהסתובבה ושמעה את זה; זו היתה אשתו של אפל. היא הכירה בינינו והוא הזמין אותי לסטודיו שלו. לופט ענק, שתי קומות, והוא עמד וצייר ובצד ישב אלן גינסברג וקרא שירים. לא ידעתי אז מי זה. באותה תקופה קרל אפל התחיל לעשות פסלים מעץ, והתחלתי לעבוד אצלו. הקשר בינינו נמשך כחמש שנים.

"עבדתי בסטודיו שלו באפ-סטייט ניו יורק. הייתי בא עם הרכבת מניו יורק והוא היה מחכה לי ברולס רויס גדולה ומעיל כבשים ענק. פעם ככה למדו. היום כל אחד רוצה צ'יק-צ'ק להגיע מיד לפסגה. אני זוכר שהייתי אומר לו: 'קרל אנחנו דוחפים ברגים לעץ ועושים חורים גדולים. אולי אפשר לעשות את זה יותר טוב, יותר רגיש?' אז הוא היה צועק עלי ואומר: 'רסטורטורים לא צריכים עבודה?'

"אצלו למדתי הכי הרבה. למדתי מה זה להיות אמן. לא איך לעשות אמנות אלא איך לחשוב כאמן, איך לקחת את זה כחלק מהחיים שלך, איך לא למהר ולא לעשות אמנות עבור מטרה מסוימת".



עבודות מתוך התערוכה. רזון, שיער בהיר, אלה מוסכמות חברתיות שמושרשות בנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות