בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

15 שנים לרצח רבין: המתנקש הראשון בציונות

הצעיר שניצב בפתח החדר בפאריס ירה שתי יריות, שהחטיאו את האיש שהיה יד ימינו של הרצל. השנה היתה 1903 והתנועה הציונית סערה בשל ההצעה ליישב את היהודים באפריקה דווקא. כרוניקה של ניסיון התנקשות, במלאות 15 לרצח רבין

תגובות

בספטמבר 1897 כתב בנימין זאב הרצל ביומנו, בתום הקונגרס הציוני הראשון, "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים". הוא גם קבע טווח מרבי: "בעוד חמישים שנה". בסך הכל החטיא בשישה חודשים. אבל הצרות שקפצו על העם בימי מנהיגותו (לא בעטיו), אילצו אותו בהמשך לחפש תחליף. "אני יכול לחכות, אך לא העם היהודי", כתב.

וכך, שש שנים לאחר שקבע את מועד הקמת המדינה, כמעט גרמו הנסיבות להקמתה במזרח אפריקה. לא באוגנדה, כפי שנרשם בטעות בספרי התקופה, אלא באזור בקניה. העולם הציוני סער וכמעט התפלג. בעיצומה של סערה זו שלף ציוני קנאי אקדח, לראשונה בתולדות התנועה הציונית. מולו עמד מקס נורדאו, מנוע הטורבו של הרצל. מחזיק האקדח ירה שני כדורים, ולא פגע בנורדאו.

המשפט שהתקיים לאחר מכן שלח את המתנקש לבית חולים לחולי רוח. על סופו לא ידוע מאומה. אבל הכדורים שירה שיריינו לו מקום בהיסטוריה. זה היה "ניסיון הרצח הפוליטי הראשון בתנועה הציונית על רקע מחלוקת אידיאולוגית. האלימות המהפכנית הרוסית יובאה לתוככי התנועה הציונית", כתב פרופ' שלמה אבינרי בספרו "הרצל" (מרכז שז"ר, 2008).

הרצל בחר בבאזל לכינוס הקונגרס הראשון. האורחים כולם ענדו תגים כחולים ועליהם הכיתוב, "הפתרון היחיד לשאלת היהודים הוא ייסוד מדינת יהודים".

אך "ייסוד מדינת יהודים" לא עלה בידו. האימפריה העותמנית שלטה בארץ ישראל, והוא ביקש לרכוש מהסולטן, עבדול חמיד השני, צ'רטר על ארץ ישראל. כשכשלה תוכנית זו, החל הרצל לבדוק חלופות ובכללן צ'רטר בריטי על טריטוריה בחסות בריטית. ההקשר הבריטי יכול לרכך את לבו של הסולטן, סבר. אחרי שהצעה אחת, אל-עריש, נבדקה ונמוגה, נשקלה ההצעה המזרח-אפריקאית.

הרצל, שספג בתנועה הציונית ביקורת על אי הצלחותיו, קיווה עתה להביא לקונגרס השישי, באוגוסט 1903, הצעה ממשית. מפת ארץ ישראל, שהיתה תלויה מאחורי כיסאו על במת הנשיאות, הוחלפה במפת הטריטוריה האפריקאית.

"המעשה הסמלי הזה כאילו חתך בבשרנו ומילא את לבנו רגש מנבא רעה", כתב אז ציר קונגרס צעיר ומתבלט, חיים ויצמן שמו, לימים יורשו של הרצל בראשות התנועה. בהפסקה שבין הדיונים, צעירה קמה והסירה את המפה. "אדוני הנשיא", הטיחה בהרצל, "אתה בוגד".

הביקורת באה בעיקר מצד הנציגים מרוסיה, שייצגו פזורה יהודית גדולה. "החבל תלוי בצווארם והם בסירובם עומדים", קרא הרצל באחד מוויכוחי הפרוזדורים, ונגע בנקודה רגישה. בפרעות קישינב באותה שנה נרצחו 49 יהודים, נפצעו 495 ונשדדו 1,500 בתי עסק. 20% מיהודי העיר נותרו ללא בית. הם גרסו כי "בלי ציון אין ציונות", והובילו את ההתנגדות להצעה.

הרוב הזעיר שהשיג הרצל באותו קונגרס ניתן לו, במידה רבה, בזכות נאומו של נורדאו, שהגביל את הצעת הרצל ל"מקלט לילה", מונח הלקוח ממחזה של מקסים גורקי, ונועד להרגיע את המתנגדים בכך שאין זה ויתור על ארץ אבות. עתה המתינו להחלטה הסופית שתתקבל בתום עבודתה של ועדת סקר, שיצאה לאתר לבדוק את טיבו.

ואז באו הכדורים.

בין הסקרנים שבאו לקונגרס היה סטודנט רוסי בן 23, ששהה בפאריס ללימודי רפואה. ב-19 בדצמבר 1903 קיימה אגודת סטודנטים יהודים בפאריס, "דורשי ציון" שמה, נשף חנוכה באולם "שאראס" בעיר. הסטודנט, חיים זליג לובאן, בא לאירוע בחברת אשתו הטרייה רבקה ואחיה, שלמה מאירוף.

לובאן חיפש את אורח הכבוד בכינוס, מקס נורדאו, שהתגורר בפאריס, ואיתר אותו בחדר האח"מ, בחברת כמה נכבדים. הוא ניגש אליו, שלף כרטיס ביקור בעברית וביקש לשוחח עמו. נורדאו התנצל, והסביר שהוא טרוד. הצעיר לא הגיב ויצא מהחדר. כעבור זמן יצא גם נורדאו מהחדר. לובאן הבחין בו, קרא בקול "מוות לנורדאו האפריקאי" וירה באקדח שהחזיק בידו. בעדותו סיפר נורדאו שתפס בידו של לובאן, אבל בשבריר שנייה זה ירה האיש כדור נוסף. נורדאו לא נפגע, אבל שחקן תיאטרון בשם יוסף אוסוביצקי נפצע בברכו.

החוגגים "התפרצו עליו להכותו נפש", תיאר נורדאו, "ותהי מהומה גדולה. אבל אנוכי, אחרי הצילי את הרוצח מיד המתנפלים שחשבו להורגו והפקדתי אותו בידיים אמונות, מיהרתי לבני ביתי (רעייתו אנה ובתו מכסה שישבו באולם) להרגיע את רוחם".

סיפור זה נותר בשולי ההיסטוריה כי נורדאו לא נהרג. במשפטו של לובאן טען נורדאו ש"היהודים הרוסים חושבים אותי לבוגד בציון, משום שרציתי כי ידונו דיון מקיף... בתוכנית הממשלה הבריטית. והנה, אדם שנחשב כבלתי נאמן לעמו יש לו לעם (לובאן) רשות לעשות בו כרצונו... כאן נעוץ שורש התקפתו של לובאן". ועם זאת גילה נורדאו רוחב לב: "אני מבין היטב את מניע התקפתו ואין לי בלבי עליו ולא כלום". אגב, לובאן טען שלא התכוון להתנקש בחיי המנהיג אלא למחות ואת קנה אקדחו כיוון לאוויר.

לובאן ונורדאו הביעו במשפט את דעותיהם השונות בעניין ההתיישבות. לובאן: "ליהודים מולדת אחת להם, ארץ ישראל, ולשם עליהם לשוב". נורדאו: "כידוע לך נמצאת ארץ ישראל ברשות הטורקים... כלום יש בדעתך לפעול בכוח הזרוע?" לובאן: "חלילה... אפשר לאסוף כיום כסף ולקנות בו את הארץ".

בחקירה הצטברו עדויות שהצביעו על אדם מעורער בנפשו. אשתו סיפרה שחשה בכך רק בימים שלפני הירי. לבקשת הסניגור, מינה השופט-החוקר שלושה רופאים לבדוק את מצבו הנפשי של לובאן. משפחתו, בעיקר גיסו, החלו להתעניין בעברו וגילו את הנורא מכל, מבחינתם: האיש היה חולה נפש. צוות הרופאים שמינה בית המשפט קבע שהאיש אינו אחראי למעשיו ושלח אותו לאשפוז בבית חולים בסנט-אן. משפחתו התפרקה ורעייתו וילדם התינוק חזרו כנראה לרוסיה.

נורדאו, שהיה חביב הצירים בקונגרסים, כתב לאשתו אנה, "הינני האדם השנוא ביותר בקונגרס". להרצל כתב, "קיבלתי את התשלום הראשון על חשבון תודתו של העם היהודי בעד עבודתי למען אושרו". במשפט הסיום כתב: "מה אומלל עמנו אם מעשים כאלה יכולים להתרחש בקרבנו".

הרצל, במכתב לנורדאו, ראה בהתנקשות תוצאה של ההסתה נגדו בקרב יהדות רוסיה. הוא שפך חמתו על קבוצת אישים ש"מצאו להם הזדמנות להיפטר מאתנו. מסכנים! הם אינם יודעים כמה מרוצים היינו שנינו אילו יכולנו ללכת. ואולם כעת, כמובן לא! אם הם יורים, הרי אנו נשארים. ואם הם ירו בך, הרי כבר מוכן הכדור גם בשבילי. כל שיכולים אנו לעשות הוא להשגיח בקפידה גדולה יותר על מבקרים בלתי ידועים. ברור הוא למדי, שמסתכנים אנו כראשי ממשלה מבלי שיהיו בידינו אמצעי ההגנה שלהם".

איזו אשליה. כעבור 92 שנים נורה ונרצח ראש ממשלה בישראל, חרף ההגנה שהמדינה הפקידה עליו. הקונגרס הציוני השביעי שנערך ב-1905, ביטל עקרונית את החלטת קודמו בנוגע לקניה. בראש הקונגרס עמד נורדאו, נאמנו של הרצל, שזמן מה לפני כן השיב את נשמתו לבוראו. *



מקס נורדאו. 'אנוכי, אחרי הצילי את הרוצח מיד המתנפלים שחשבו להורגו... מיהרתי לבני ביתי', כתב ביומנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו