בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדתיים החדשים של תל אביב

צעירים דתיים בעלי משפחות מבקשים לפוצץ את הבועה הדתית המסתגרת במעבר לתל אביב. הם לא מבקשים להחזיר בתשובה, אלא להכיר לתל אביבים חיים אחרים

2תגובות

השיירה השמחה, שצעדה ברחובות שכונת פלורנטין התל אביבית במוצאי שמחת תורה, משכה מבטים רבים. יושבי בתי הקפה והפאבים השכונתיים לא יכלו שלא לנעוץ עיניהם ברכב הצבעוני והרועש, ומאחוריו קבוצת רקדנים וצועדים שמספרם גדל והלך.

שיאו של האירוע, שאורגן בידי עמותת "ראש יהודי" ופורום הגרעינים התורניים של תל אביב, היה הקפות שניות במועדון הרוק התל אביבי "בארבי". על הבמה הופיעה להקת כלייזמרים. את הגיטרות שמנסרות את הלילה החליפו זמירות "מפי אל". שתי קומות המועדון היו מלאות עד להתפקע, תוך הפרדה מגדרית כמובן - למטה גברים, למעלה נשים. "רצינו לרקוד עם כל עם ישראל", אמרה טל רייס, שבאה מההתנחלות סנסנה בדרום הר חברון. "לרקוד עם התורה בתל אביב זה ממש מרגש, וגם להכניס את החיים היהודיים לרחובות האלה. בדרך כלל, אור התורה פחות נמצא פה. זו זכות בשבילנו להיות פה ולשמוח".

"רציתי להיות עם עם ישראל, להרגיש את החיבור לכולם", אמרה אפרת, שבאה מבית אל עם תשעת ילדיה. "אתה פוגש כאן אנשים שגם אם הם לא נראים בדיוק כמוך, הנשמה שלהם היא נשמה יהודית. זו הזכות שלנו להיות חלק מהדבר הגדול הזה".

"בשנים האחרונות יש התעוררות רוחנית בתל אביב", אומר יו"ר המועצה הדתית בעיר, אלדד מזרחי. "הצעירים הדתיים שבאים לגור כאן רואים בזה אידיאל - ליצור חיים יהודיים בעיר העברית הראשונה. המטרה היא לא להחזיר בתשובה, אלא שהתושבים כאן יכירו קצת יותר את התנ"ך והמסורת היהודית".

"אני חושב שיש פריחה יהודית, צימאון ענק", אומר ישראל זעירא, יו"ר עמותת ראש יהודי ויזם נדל"ן לציבור הדתי לאומי (החברה שזעירא עומד בראשה זכתה במכרז על קרקע בשכונת עג'מי ביפו. תושבי השכונה עירערו על הזכייה, אבל בית המשפט דחה את פנייתם). "תושבים מתחילים לחפש בתי כנסת והציבור האמוני חוזר בתשובה ומחפש את עם ישראל, גם בתל אביב".

קרן כהן, בת 27, משבי שומרון במקור, גרה עם בעלה איתן (במקור מכוכב יאיר) וילדיהם התאומים בני השנתיים, דוד והללי, ליד דיזנגוף סנטר. עד לפני שלושה חודשים התגוררה המשפחה בגרעין התורני בשכונת שפירא, במשך ארבע שנים. כיום הם אחת מחמש המשפחות המרכיבות את הגרעין התורני של ראש יהודי הפועל באזור כבר חמש שנים. חלק מחברי הגרעין מועסקים במשרות שונות על ידי העמותה, שמפעילה מרכז שמקיים פעילויות במטרה "לקרב את היהדות לחילונים". כהן אחראית על פרויקט היכרויות לחוזרים בתשובה.

התהליך שעברה החל בטיול עם בעלה בהודו. "הגענו למשפחה שהפעילה את הבית היהודי בעיר דרמסאלה. הבעלים אמר לנו שהוא נוסע לישראל ושאין מי שיחליף אותו בניהול המקום, וביקש שאנחנו נעשה זאת. אז נשארנו וניהלנו את המקום שלושה שבועות. נתקלנו בישראלים שמטיילים, מחפשים את הקב"ה ואת עצמם. הודו פתחה אותנו לשיח ודיאלוג עם חבר'ה לא דתיים. אם לא היינו שם, לא היינו מגיעים לתל אביב.

"בהודו גיליתי שיש לי עם שלא מכיר אותי ושאני לא מכירה אותו. הם לא מכירים אותי כי חייתי ביישובים סגורים. ההתנתקות גרמה לטלטלה גדולה מאוד. ואז עבר זמן והבנו שלעם היושב בתל אביב זה לא ממש הזיז. והבנתי שזו אשמתנו, לא אשמתו. הבנתי שיש מחיר להסתגרות הזאת".

החזון של כהן בנוגע להשפעתה על העיר הוא "שיכירו את הקב"ה, שיידעו שהיהדות רחבה, שיתעניינו. אני רוצה שיהיו לי חברות דתיות ולא דתיות, אבל שכולן יראו את עצמן תחת מטריית היהדות. אני לא רוצה שאנשים ישתנו בגללי. יש אנשים שחושבים שזה פשרני. אני רוצה שיח, אבל שיח אמיתי, לא על מה קניתי, איפה הסייל ואיך עשיתי כסף, אלא על מהות האדם".

לצד ההנאה מהחיים הרב-גוניים בעיר הגדולה, קרן וחברותיה מעידות על לא מעט קשיים. "אנחנו חיים בחברה מאוד שונה מזו שהתרגלנו אליה", אומרת תמימה עדי, בת 34, שבאה לתל אביב עם בעלה וששת בניה לפני כשנתיים מסנסנה, מתגוררת ליד גן מאיר במרכז העיר ומנהלת את המדרשה לבנות של ראש יהודי.

"מסגרות חינוך יש, אבל אין כאן כמעט ילדים דתיים. אין כאן חבר'ה כמונו. אנחנו חיים בבדידות. מעבר לזה, המציאות כאן מנוגדת לערכים שאנו רגילים להם". כדוגמה לכך היא מציינת את מצעד הגאווה של הקהילה ההומו-לסבית. "ביום הזה אנחנו נוסעים מחוץ לעיר. יש גבול למה שאנחנו רוצים לחשוף את הילדים אליו. הסיטואציה היא קשה וסותרת את האמונה שלנו".

אבל למרות הקשיים, אומרת עדי, "אני מאמינה שגם הילדים מרוויחים מזה. הילדים מתחזקים, מתחשלים, מחזקים את האמונה והזהות שלהם. הם לומדים שאנשים שחיים פה הם לא רעים, חס ושלום, אלא אנשים טובים ונפלאים. הם שמחים להיות שכנים שלהם, אפילו שהשבת שלהם שונה משלנו והם אוכלים אחרת מאתנו".

למען החיבור

לצד הגרעין הזה של שתי משפחות, שגדל בשנה האחרונה לחמש משפחות, יש במקומות אחרים בעיר קהילות וגרעינים שהוקמו וגדלו. כזו היא למשל הקהילה המתגוררת בצפון הישן ומתפללת בבית הכנסת "היכל משה" ברחוב סמאטס. צבי יהודה דיקשטיין, בן 28, מתגורר ברחוב פנקס עם אשתו לאה ושני ילדיהם. ביתם הקודם היה בבית אל. מעל המחשב תמונה של יוסף, חנה ושוב-אל דיקשטיין, הוריו ואחיו הצעיר של דיקשטיין, שנרצחו בפיגוע ירי ליד חברון ב-2002.

צבי יהודה נולד בירושלים, ועבר עם הוריו להתנחלות פסגות. לאחר שהתחתן עם לאה, מאלקנה, למד בישיבה בבית אל. "גם בצבא הלכתי למקום הכי הטרוגני שיש - הייתי בגולני בפלוגה חילונית. אפילו התגייסתי במחזור חילוני", אומר דיקשטיין. "באופי שלי, רציתי לצאת". וכך מצא עצמו בעיר הגדולה עם משפחתו, לפני כשנה וחצי.

כיום מונה הקהילה שבעה זוגות - כמעט כולם חברים מהישיבה בבית אל. ביום הכיפורים הראשון שעשה בתל אביב, באו לבית הכנסת מאות אנשים. "לא ידענו איך לאכול את זה. הופתענו לטובה, כי תמיד קראתי בעיתונים שביום כיפור בתל אביב כולם על אופניים, רואים וידיאו או מחפשים איך להעביר את היום", הוא נזכר. שנה אחר כך, הוא מספר, כבר נערכו לעודף הביקוש והביאו עוד מחזורי תפילה. "אני לא מנסה להרגיל אף אחד לדת", אומר דיקשטיין. "בפסח עשינו אפיית מצות, והחבר'ה נהנו מאוד. ב'תרבות הגדרות' (התבדלות טריטוריאלית בין חילונים לדתיים, נ"ק) לבחור חילוני אין דרך לדעת מה זה מצות. לא דיברתי אתם על כשרות או על אכילת מצות. אמרתי ?בוא תשתתף'.

"כל חיי גדלתי בבועה, וכך גם לאה. חלמנו לצאת מהבועה. אני רואה את זה גם כתיקון חברתי - לגור אחד עם השני. השכנים שלי בבניין לא היו פוגשים אותי בחיים. הם אנשים ממש מתוקים. אנחנו חברים שלהם והם שלנו. יש כאן קשרים חברתיים שלא היו נוצרים בדרך אחרת".

גם דיקשטיין מציין ששאיפתו היא היכרות הדדית. "אני רוצה שאנשים יכירו אותי ואת העולם שלי ושייפחת הניכור. זה גם יוצר התקרבות שלי אליהם - ברמת החברות, השיח והפתיחות המחשבתית". לדבריו, העיר החילונית קיבלה אותו בסבר פנים יפות. "אני מקווה שאם תל אביבי חילוני יבוא לגור בבית אל או בפסגות, הוא יתקבל באותה אהבה שדתי מתקבל פה. אני מאוד מעריך את זה וטוב לי פה".

בינתיים, המשפחה מתרגלת להווי התל אביבי. "את מרוץ הלילה של ?נייקי' הלכנו לראות עם הילדים. נסענו אחרי הרצים באופניים. בכלל, מכרתי את הרכב ושנינו רוכבים על אופניים עם הילדים. זה תענוג, אנחנו אוהבים לנסוע לנמל".

קבוצה נוספת שפועלת בעיר היא הגרעין התורני בשכונת שפירא בדרום העיר, שנוצר לפני כ-12 שנה מבנות שירות לאומי, וגדל ל-25 משפחות. "בהתחלה לא רצינו לגור בתל אביב, פחדנו מהעיר הגדולה, אז גרנו באלקנה", מספרת אורה כהן, בת 27, שגרה בשכונה עם בעלה יוני ושני ילדיהם. לשאלה מדוע התיישבו דווקא בתל אביב משיבה כהן, שגדלה בקרית שמונה, ש"יש פה משהו קוסמופוליטי מאוד. רציתי לגור בקהילה שלא כולם בה עוסקים בחינוך ולא כולם אותו דבר".

גם כהן מעידה שההתנתקות תרמה למעבר הזה: "הגענו להבנה שאתה לא יכול להסתגר. כשאתה לא פוגש אנשים אחרים אין הפריה הדדית, ואתה חי בבועה. אי אפשר לחיות ככה, בשני עמים. לפני ארץ ישראל יש עם ישראל".

חבר גרעין אחר, חיים גורן, במקור מקרני שומרון, עובד כמורה בתיכון דתי בשכונת התקוה. "המטרה האישית שלי היא שנהיה מחוברים יותר למה שקורה", הוא אומר. "שלא נשב על איזו גבעה מבודדת. השאיפה של כל אדם דתי היא שכל העם יאמין בסופו של דבר באלוקים, אבל כרגע אנחנו לא מכוונים בפועל ליעד הזה".

גם גורן סבור שההתנתקות עוררה אנשים דתיים להתקרב לתל אביב. "זו מטוטלת. אנשים דתיים עזבו את תל אביב כי היתה המשימה של יישוב יהודה ושומרון. עכשיו חוזרים לתל אביב. היעד של הציונות הדתית היה תמיד להשתלב. המשימה עכשיו היא לחזור לגור בערים, ובכלל זה גם בתל אביב - העיר המרכזית".

בלי דוגמות

חנה ואביעד פרידמן וחמשת ילדיהם מתגוררים ליד כיכר המדינה. אביעד הוא איש עסקים בתחום האנרגיה והיזמות, ומתנדב כמחנך במכינה הקדם-צבאית בעיר. חנה מנהלת בית מדרש באוניברסיטת תל אביב. עד לפני שלוש שנים התגוררה המשפחה בגוש עציון. "באופן מובהק, ההתנתקות היא שגרמה לנו לבוא לכאן", אומרת פרידמן. "בתוך היישוב היתה התגייסות אוטומטית נגד. הרגשנו שאנחנו מגויסים בזמן שאין לנו חלק בזה. הפנים של הציבור הדתי היו קיצוניות מאוד. ההנהגה הדתית היתה קטסטרופלית והשיח השווה את המהלך לשואה, באופן חסר פרופורציה. "מצד שני, כשבאנו באותה תקופה לאירועים בתל אביב, הדיבורים על ההתנתקות נשמעו כמו שיחה על מזג האוויר. כמעט הרגשתי שמחה לאיד אצל חלק מהדוברים. כשניתחתי את הדברים גיליתי שביסוד הדברים יש חוסר הזדהות עמוק עם הציונות הדתית, ואולי ההתנתקות מגיעה לנו".

משפחת פרידמן היא אחת מכ-20 משפחות ורווקים מהאזור שבאו למרכז תל אביב בעשר השנים האחרונות, וחברים ב"קהילת יחד" - קהילה דתית ליברלית המתפללת בבית כנסת ברחוב צייטלין. בית הכנסת, הם מסבירים, הטרוגני מאוד. באוכלוסייה שבאה אליו יש חילונים, חוזרים בשאלה, והומוסקסואלים ולסביות דתיים.

"התרבות הישראלית מעוצבת בתל אביב, ועתיד החברה הישראלית נקבע כאן", אומר אביעד. "אבל בעיני, לתרבות הזאת ולעתיד הזה חסר התבלין של השורש היהודי. אני רוצה לתת את האופציה להכיר אותו - לא ממקום של כפייה אלא ממקום פתוח ומקבל, שמאפשר לכל אחד להקשיב. בלי דוגמות". *



תמימה עדי ,משמאל, קרן כהן וילדיהן. מסיבת שמחת תורה במועדון בארבי, שיעור במדרשת ראש יהודי. התקבלו באהבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו