עוד לפני כל השערוריות, הסטייל, ההערצה העצמית וההתפרצויות שלו לבמות במהלך טקסים - היו הלמות התוף. קניה ווסט דואג להזכיר לנו את זה בכל פעם שהוא מוציא אלבום חדש, אחת לשנה בערך. הו כן, גם יציאת "My Beautiful Twisted Dark Fantasy" מלווה בכל הרעש הלבן שמגיע עם כל אלבום חדש של מר ווסט. אך הפעם, ממש כמו ב-2004 עם יציאת אלבום הבכורה שלו, הרעש מתחיל במוזיקה (פרויקט "GOOD Friday"), לא בשערורייה התורנית. וכרגע, לאחר שש שנים בעסק הזה וחמישה אלבומים, קניה ווסט נמצא בדיוק במקום שאליו כיוון כשהיה עוד נער משיקגו שנשר מהקולג' - מקומו בהר ראשמור ההיפ-הופי לצדם של ג'אם מאסטר ג'יי, די-ג'יי פרמייר, פיט רוק, ד"ר דרה וג'יי-דילה מובטח, ובצדק.

ווסט הוא גרסת המאה ה-21 למה שהיה מכונה פעם אמן טוטאלי. כל כולו אמנותו. מבט חטוף בגלגוליו השונים מאז 2004 יוביל למסקנה הבלתי-נמנעת שקניה מהדהד את עצמו בתופים שבהם הוא בוחר להשתמש, ובהתאמה, בפרסונה הציבורית שלו. הקורלציה בין קניה, המוזיקה שלו והופעתו החיצונית היא מושלמת. ככל שהתופים ילכו ויקדירו מאלבום לאלבום, הפרסונה הציבורית שלו תקצין את היוהרה המוחצנת שממילא היתה בו. אך חרף תדמיתו הסופר-בעייתית, הוא איש עבודה חרוץ שטוחן שעות עבודה אפורות באולפן. רק שם הוא אדיש לסביבתו, חופר שעות על מכת סנר אחת. התופים הם הבסיס של המוזיקה בכלל והיפ-הופ בפרט. ווסט אמנם לא סיים קולג' אבל יודע את ההיסטוריה של המוזיקה. התופים הם חתימת האוטר שלו. וכסוס מנצח, הוא אף פעם לא חוזר על אותו טריק.

בדרך כלל השיר הראשון בכל אלבום יציג את הסאונד החדש - פלטת הצבעים שבה ישתמש ווסט. אלבומו הראשון נסמך בעיקר על שימוש בדגימות, כשווסט משמש כנער הפוסטר של Backpackers, נערי האינדי של ההיפ-הופ. התופים היו פאנצ'יים בסאונד של תקליטים ישנים ומלווים במחיאת כף, כאלה שמתקשרים יותר עם הסאונד המסורתי של ההיפ-הופ. השיר הפותח של האלבום השני, "Heard 'Em Say", הפך את הקערה על פיה והשמיע פן אחר של ווסט, נהנתני ומהורהר, מבלה ומתייסר. דואליות שמלווה אותו בחייו ובמוזיקה שלו. תסביך בנו של הכומר.

ב"Graduation", האלבום המסיים את טרילוגיית הקולג' שלו, זה כבר נשמע אחרת לגמרי. ווסט עשה את האלבום כשהוא סופרסטאר, וכמו רבים אחריו במצבו, חיפש הכרה אמנותית בלהיטיו. הסאונד של "Good Morning", השיר הפותח, היה חלול, קר, אפל מאוד - די בדומה לשנייה אחרי שפלאש המצלמה כבה. חושך על פני תהום. ואצל ווסט, גם החושך הוא דבר מאוד צבעוני ויפה. הארט של טקאשי מורקאמי השלים בניגודו הצבעוני את האווירה שווסט רצה - סגירת חשבון עם העבר ומבט אל העתיד מבעד לזגוגיות משקפי שמש יקרים.

באלבום הבא, התופים כבר הגיעו לקו האש וקיבלו מקום של כבוד בכותרתו: "808's and Heartbreaks". ווסט הניח את שמה של מכונת התופים המיתולוגית בצד הראשון של משוואת חייו שעליהם סיפר, בכנות שיא, באלבום המעולה הזה, שלא חיפש את האורות הנוצצים ואת החיים הטובים, אלא גולל את סיפורו של אמן סופר-מצליח שתמיד יישאר לבד. הוא, התופים וכאבי הלב שלו. באלבום הזה התופים היו רחוקים, עמוסי אפקטים, חלולים אך פוגעים בדיוק במקום שבו זה הכי כואב. ווסט הכניס בהם הרבה אופי. על יכולות השירה שלו עוד אפשר להתווכח, אך באלבום הזה ווסט הוא לא רק מפיק-על אלא סיים את תהליך הפיכתו למוזיקאי חשוב ומשפיע.

לאחר הקתרזיס של "808" חוגג ווסט את ניצחונו המפלצתי (ועדיין, איך לא, מיוסר לפרקים) באלבומו החדש - תערובת מרתקת של מוזיקה מרובדת. ומבעדה מתגלה תכונה חדשה אצלו: צניעות. ב"Fantasy", ווסט, אוטר מובהק, עושה כבוד לעמיתיו המכובדים החצובים בסלע על אותו הר ראשמור היפ-הופי דמיוני, כשהוא קד מוזיקלית לכיוונם ומשמר את המסורת שהם התחילו באותם הכלים עצמם: סאמפלר ודגימות. כמו שתמיד עשה. רק הפעם, כשהוא משוחרר מתסביכי נחיתות, הוא דוחף ומצעיד קדימה את המוזיקה איתו לקול הלמות התופים שלו: הדרך שלו. תמיד זה היה ככה.

אייל רוב הוא מבקר מוזיקה, תסריטאי, מרצה ודי-ג'יי (סוליקו)