בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרשה הביטחונית שטילטלה את הפיקוד של "ההגנה" בתל אביב במלחמת העצמאות

תריסר גמלים שנשחטו לשוק השחור היו אקורד הפתיחה של פרשה ביטחונית שטילטלה את הפיקוד של "ההגנה" בתל אביב בעיצומה של מלחמת העצמאות. מעצר ללא סמכות, חקירה בעינויים, סחיטת "כופר", ניסיון להפללה של בכירים, ועוד מעלילות איסר בארי, ראש המודיעין הראשון של צה"ל, שהודח בבושת פנים

תגובות

בפרוס שנתו התשעים מרשה לעצמו יוסף לובין להגיח לראשונה מממלכת הצללים שבעברו. "נקראתי יוסקה הג'ינג'י", הוא מספר, וקשה שלא להבחין בתו ההיכר המאפיין את אישיותו. אלא שהטמפרמנט הסוער הוא רק פן אחד בדמותו. בילדותו אובחן כבעל איי-קיו גבוה, בגיל 14 סיים את הגימנסיה, אך העדיף את סכין הקצבים על פני קריירה אקדמית בקיימברידג'.

שורשיו המשפחתיים נטועים בתנועת ביל"ו מימי העלייה הראשונה. סבו, יהושע לובין, היה ממייסדי חדרה, ובגלל הקדחת חזר להומל. אביו יואל נישא שם לדבורה טרייביש, "ושם נולדתי בערב יום כיפור תרפ"ב (1921)". בהיותו בן שנתיים עלתה המשפחה ארצה, ויותר מ-80 שנה חי לובין בתל אביב. לפני שבע שנים עבר עם ברכה, אשתו המנוחה, מביתם שברחוב דיזנגוף לפרדס חנה. במשך חמש שנים לא מש ממיטת חוליה וישן לידה על כורסה.

"אבי היה אדם עשיר מאוד", הוא אומר. "הוא היה בעל הפירמה הענקית 'היגיינה', בית חרושת 'טרייאפניק' לנקניק ברחוב לוינסקי ורשת אטליזים, והחזיק עדרי כבשים, בקר, גמלים וחזירים. במלחמת העולם השנייה הוא היה הספק הראשי של צבאות בעלות הברית במזרח התיכון".

בגיל 16 הושבע יוסף לובין ל"הגנה", ומאז החל במסכת ביטחונית עשירה. במשך חמש שנים היה קצין הביטחון של ש"כ (שירות כללי, ראו מסגרת) בתל אביב, במקביל לעבודתו כקצב בעל אטליז בשוק הכרמל. מתוקף תפקידו היה הממונה המקצועי על כל הקב"טים בעיר - של החי"ש (חיל השדה), החי"ם (חיל המשמר), הפלמ"ח, הגדנ"ע, המשמר האזרחי ועוד. בחשאי היה גם האיש לתפקידים מיוחדים של בן גוריון.

הקריירה האינטנסיבית הזאת נקטעה באחת בעיצומה של המערכה הצבאית בחזית יפו, באביב 1948. עדותו של לובין על הפרשה ופתיחת תיקי המשפטים מארכיון צה"ל, חושפות לראשונה פרשיית סחיטה שזיעזעה את הפיקוד הבכיר של "ההגנה". 62 שנה לאחר הפרשה, שופכים תיקי ארכיון צה"ל אור חדש על עלילות איסר בארי, ראש המודיעין הראשון של צה"ל, שסולק מתפקידו.

סחיטה שהשתבשה

ביום שישי, 27 בפברואר 48', בשעה שבע בבוקר, נתפסו הקצב התל-אביבי סנדר טרייביש (אביהם של זלמן, שמואל ועזריאל ענב) וחמשת עוזריו בעת שחיטה שחורה של 12 גמלים. את המידע על השחיטה בגן שלמה, בלב הפרדסים שמצפון לבני ציון שבשרון, העביר עלי קאסם, מודיע של ש"י (שירות הידיעות של "ההגנה"). 25 חמושים מחטיבת אלכסנדרוני, בפיקודו של המ"פ גרשון לנדמן, כיתרו את השוחטים ובהוראת מאיר נוביק, קצין ש"י המחוזי, העביר לנדמן את העצורים לקיבוץ שפיים הקרוב ומשם לטחנת הקמח בהרצליה. בשר הגמלים נשלח לגן החיות בתל אביב. כמו כן הוחרמו מטרייביש טנדר, רובה ציד, אקדח, חפצים פרטיים, תעודות וכסף מזומן (70-100 לירות ארץ-ישראליות).

בטחנת הקמח הודיע לקצבים אחד ממפקדי הכוח שהם עצורים בידי אצ"ל, וכל אחד מהם הולקה 40 מלקות. בשבע בערב הועלו חמישה מהם על משאית, אולצו לכרוע ברך כשראשיהם מורכנים, והורדו בסביבת רמת גן. טרייביש נשאר כלוא. "הוא התחנן שלא יפרסמו את שמו. הוא היה מוכן לשלם כל סכום, ובלבד שהעניין יושתק", כתב כעבור חודש איסר בן-צבי, חבר הפיקוד העליון של "ההגנה", שהתמנה לחקור את הפרשה.

נוביק הטיל על משה הוכמן, קצין ש"י מהרצליה, את התיווך עם משפחת טרייביש. בשבת הגיע שומר מהרצליה לבית טרייביש בתל אביב ואמר להינדה, אשתו של סנדר ודודתו של יוסף לובין, שניתן לסדר את שחרור בעלה באמצעות ערבי ששמו עלי קאסם. השומר הוביל אותה אל קאסם בבניין בפרדס ליד הרצליה. לפי הדו"ח של בן-צבי, קאסם "הציע" לה לשכב איתו והודיע לה שתמורת 5,000 לא"י "אפשר לטשטש את העניין ולשחרר את בעלה". אחר כך הפגיש אותה עם הוכמן, שהרחיק את קאסם מהעניין ולפי הוראת נוביק הודיע למשפחה שתידרש לשלם 2,000 לא"י (משכורת חודשית של פועל היתה אז 4.5 לא"י, ומחיר וילה היה 120 לא"י).

במסמכי ההתכתבות הפנימית בין מפקדי "ההגנה" בתל אביב מצטיירת תמונה שונה. צבי אורבך, מפקד ש"כ בתל אביב, כתב למיכאל בן-גל ("קרייתי"), מפקד "ההגנה" בעיר, כי בשבת בבוקר בא שומר הפרדס שבו נשחטו הגמלים לדירת טרייביש והודיע שתמורת 10,000 לא"י "אפשר יהיה לסדר את העניין ולהשתיקו", בתנאי שלא תהיה קבלה כלשהי.

שוביו של טרייביש איפשרו לו לטלפן במוצאי שבת למשפחתו, והוא התחנן באוזניהם שישלמו את דמי הכופר. לובין ובן-דודו, הקצב שאול ניקרסובסקי, ששירתו בש"כ, פנו בעשר בלילה למפקדם ישעיהו (שורה) פרנקל, סגן מפקד ש"כ, שיתערב בעניין. פרנקל עידכן את מפקדו אורבך, מפני שההערכה היתה שהחוטפים הם אנשי אצ"ל.

אורבך ופרנקל, נאמניו של דוד בן גוריון, היו שני האנשים החזקים של "ההגנה" במחוז תל אביב, שעליו פיקד בן-גל. טולה גורדון, מפקד הפלוגה המיוחדת בש"כ, קיבל על עצמו את הטיפול המבצעי בפרשה. ככל הנראה, בשעת ליל מאוחרת הובהר לראשי "ההגנה" בתל אביב שטרייביש מוחזק בעצם בידי עמיתיהם בהרצליה. דרך ניהול המשא ומתן בין החוטפים מהרצליה למשפחת טרייביש, והירידה בגובה הכופר מ-10,000 ל-2,000 לא"י, העלו חשד שהוכמן ואנשי הרצליה ניסו לסחוט את הכסף בצורה פרטיזנית - ורק עם חשיפתם הציגו זאת כ"קנס" שהוטל לכאורה על דעת מוסדות "ההגנה" המוסמכים.

למחרת, יום ראשון בשש בבוקר, יצאו גורדון ולובין אל יהודה בורר, מפקד "ההגנה" בהרצליה, ש"שלח אותם מעל פניו בידיים ריקות". את הוכמן הם לא מצאו. הם חזרו בתשע לתל אביב ודיווחו לאורבך, שהתרגז על כל העניין, לא רצה להתערב וטען "שמגיע זאת, למי שעוסק בדברים כאלה (טרייביש)". לובין התחנן, אמר שאמו של טרייביש גוססת, ואורבך השתכנע לפעול. לאחר שהמשפחה הפקידה ערבות בסך 2,000 לא"י לרשות מטה ש"כ, ביקש אורבך מבן-גל לכתוב למפקד הרצליה מכתב "שעל יסוד ערבות בסך 2,000 לא"י, שמשפחת טרייביש תמסור לפיקוד התל-אביבי, ישחרר את סנדר טרייביש".

שבועת נקמה

בינתיים המשיכו גם אנשי הרצליה בפעולתם. באותו יום ראשון נפגש הוכמן בתל אביב עם הינדה טרייביש בביתה ברחוב בצלאל ומסר לה שני מכתבים מבעלה - אחד אליה ואחד אל מרדכי אחיו - שבהם התחנן שיגייסו את הכסף לפדיונו. לאשתו כתב (ביידיש): "הינדה יקירתי, אני מבקש ממך שתעשי בשבילי כל מה שאת יכולה, תשברי קירות, תשלמי את הכסף ותוציאי אותי החוצה למען הילדים. אין לי עוד מלים. בעלך האוהב, סנדר טרייביש".

"כאשר הוכמן הביא לדודתי את מכתב התחנונים מסנדר להיענות לדרישת החוטפים, התחבאתי בחדר סמוך", אומר לובין. "לשמע הדברים התפרצתי לחדר, הצמדתי אקדח לעורפו של נציג החוטפים, והחרמתי ממנו את הפרבלום המוכסף שלו. הודעתי לו: 'אני נותן לך שעתיים להגיע אל הדוד. אני אשאל את סנדר לאחר שחרורו אם נגעתם בו מהרגע הזה, ואם תעיז לעשות לו משהו מרגע זה ואילך, אעשה לך פי עשרה ממה שאתם עושים לסנדר. אמצא אותך בכל מקום, מפני שהפרטים שלך מצויים ברשותי".

בחקירתו סיפר לובין לבן-צבי, שכאשר שאל את הוכמן אם הוא חבר 'ההגנה', "הוא ענה שלא, ואמר שבא בשליחותו של עלי קאסם".

"אנשיו של איסר בארי כלאו את סנדר עירום בבית קירור בקיבוץ שפיים ודרשו ממנו תשלום כופר", אומר כעת לובין. "הם התחזו לאנשי אצ"ל, כשלמעשה התכוונו לסחוט את הכסף לכיסם. הם עינו אותו בירי ליד האוזניים וביום הוצאות להורג בדרישה שישלם להם את הכופר. סנדר לא היה מהפחדנים, אבל הם הצליחו לשבור אותו בעינויים. כשסנדר נעצר אמו גססה בבית חולים. היא אהבה אותו אהבת נפש וחיכתה לראותו לפני מותה. היא ידעה שזמנה קצוב, אבל נפטרה לפני שחרורו. בהלווייתה נשבעתי על קברה שאהרוג את הוכמן".

בצהריים חזרו גורדון ולובין במכוניתו הפרטית של לובין להרצליה, עם המכתב מבן-גל המאשר כי משפחת טרייביש הפקידה ערבות על סך 2,000 לא"י. הם לא הצליחו לפגוש את בורר עד הערב ובן-גל הורה להפסיק את הטיפול בעניין, שאינו נמצא בתחום סמכותו, ודמי הערבות (2,000 לא"י) שנמסרו ל"קרייתי" הוחזרו למשפחה.

ביום שלישי, 2 במארס, יצאה משלחת של משפחת טרייביש להרצליה, עם 2,000 לא"י במזומן. "נסעתי עם דודי, שמואל-מולה וישראל טרייביש, לשלם את דמי הכופר בבית קפה בהרצליה", אומר לובין. "בית הקפה היה בכניסה להרצליה מהכביש הראשי מתל אביב, בתוך גן גדול ושדרת עצים. הסוחטים בראשות הוכמן ישבו בפנים ואיתם ישב ערבי. איסר בארי לא היה שם, ואז עוד לא ידענו שהוא קשור לפרשה הזאת. לאחר מסירת הכסף יצאנו לאסוף את סנדר ומצאנו אותו הולך ובוכה לבדו על הכביש בין הרצליה לרעננה".

מעצר ברחוב אלנבי

בן-צבי, שמונה לחקור את הפרשה, כתב בדו"ח הסיכום שטרייביש שוחרר "מדוכדך ושבור, כשסימני המכות והמלקות ניכרים עליו". אלא שבכך לא תמה הפרשה. כעבור יומיים הודיע הוכמן למשפחת טרייביש שיוכלו לפדות את הטנדר והרכוש המוחרם תמורת 250 לא"י (שלאחר התמקחות הורדו ל-200 לא"י). ישראל טרייביש, ששירת בש"כ, דיווח על כך לאורבך. בהוראת אורבך הוצמדה האזנה של קציני ש"י התל-אביבי לשיחה בין הוכמן לישראל טרייביש. הוכמן דרש ממנו להביא את דמי הכופר למשרדו הפרטי של עו"ד יחיאל טייבר בתל אביב (שהיה מבכירי "ההגנה" בגוש דן).

בעקבות הציתות לשיחה כתב אורבך למפקדו בן-גל: "לא נשמע הדבר שבארגון צבאי כמו 'ההגנה', יקבל עליו מפקד מקומי בדרגה כזאת או אחרת, את השליטה על רכושו וחייו של אזרח, בין שהנ"ל עבר עבירה או לאו. השיטה של הכאות וייסורים גופניים, עינויים מחושבים וסחיטת כספים, מבלי להירתע בפני לחץ והשפעה הוגנים... אחר קבלת 2,000 לא"י לא הסתפקו אנשי הרצליה הנ"ל במעשיהם, כי אם ניסו, ולמעשה - הוציאו לפועל סחיטה נוספת של 200 לא"י, כופר החזרת חפצים שאינם שייכים להם, ואשר שללו מבעליהם החוקי. כל הפרשה הזאת עלולה להשפיע במובן חינוכי לרעה על החברים שלנו אשר ידוע להם הדבר, ובאם ייצא הדבר לידיעת הציבור הרחב, עלולים הדיו להכות גלים ולחזור מלווים הערות שאינן משתמעות לשתיים".

בערבו של יום חמישי דיווח אורבך לבן-גל על ההתפתחויות של "הפרשה העלובה הזאת של סחיטת כסף ושווה-כסף באצטלת קדושה". כלומר, מפקדי חטיבת קרייתי התייחסו אל הפרשת כאל סחיטה פלילית לכל דבר ועניין שאין לה קשר ל"הגנה". לכן עוד באותו הערב קיבל אורבך מבן-גל אישור לעצור את הוכמן לאחר שיקבל את הצ'ק בסך 200 לא"י. אורבך הטיל את המשימה על סגנו, שורה פרנקל, והלה מינה חוליה לביצוע המעצר.

ביום שישי, 5 במארס, בשעה 10:30 הגיע הוכמן למשרדו של טייבר ברחוב אלנבי 120 בתל אביב. בכניסה למשרד נפגש עם ישראל טרייביש והשניים עלו למשרד בקומה השנייה. איתם נכחו בחדר קצין ש"י מפתח תקוה, יעקב אביהוד, ועוזרו יעקב פלצ'יק. עם מסירת הצ'ק התפרצו למשרד שלושת חיילי החוליה מ"ההגנה" והודיעו להוכמן "בשם מפקד העיר אתה אסור". באותו רגע התייצב מול הוכמן הפלמ"חניק בן-ציון (בנצי) טרייביש, אחיינו של ישראל טרייביש, שהצטרף מיוזמתו לחוליה. הוא היה חמוש באקדח והיכה את הוכמן בקת האקדח במצחו. שני הטרייבישים התנפלו על הוכמן, היכו אותו, בעטו בו וצעקו עליו "סחטן". הם עצרו את הוכמן שותת דם, את אביהוד ופלצ'יק ופקיד ממשרדו של טייבר.

בכל אותו הזמן חסמו אנשי "ההגנה" את התנועה ברחוב אלנבי ומאות עוברי אורח התגודדו לחזות במתרחש. בנצי הורה לעצור גם את ישראל ליברמן, השומר מהרצליה, שהזדמן "במקרה" לרחוב אלנבי. העצורים הובלו בטקסי ובפורד קטנה למטה ש"כ ברחוב הירקון 91 ומשם למחנה יונה (כיום, גן העצמאות). כעבור שעתיים הורה בן-גל לשחרר את העצורים.

חקירה מגויסת

ב-7 במארס, יומיים לאחר התקרית עם הוכמן ושותפיו, הטיל בן-גל על אברהם וייסמן, שליש מטה מחוז תל אביב (חטיבת קרייתי), לחקור את פרשת המעצר של הוכמן. בתוך שלושה ימים הגיש וייסמן את הדו"ח שלו. הוא מצא כי אורבך הטעה את בן-גל בכך שלא הביא לידיעתו שהוכמן הוא קצין ש"י. כמו כן טען שישראל ובן-ציון טרייביש "השתמשו בכל הפעולה הזאת לצורך נקמה פרטית והצליחו להניע את ההגנה להיות מכשיר בידם".

בסיכום חקירתו כתב וייסמן "אין להתעלם מן ההכרה, כי שוררת בקרב אנשינו מידה מרובה של הפקרות (וכבר התרעתי עליה בהזדמנות חקירות אחרות), אשר אם לא תרוסן בעודה באבה, עלולה לגרום לדמורליזציה של אנשינו ואף לגרום לנו נזק רב כלפי חוץ". הוא הוסיף כי נדרשת "חקירה מקיפה ומדוקדקת בדבר מעצרו של טרייביש ואופן החזקתו".

עוד בטרם הסתיימה חקירתו הפנימית של וייסמן, החליט ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", לבדוק את הפרשה בדרג המטכ"לי, והטיל ב-9 במארס על איסר בן-צבי, חבר המפקדה הארצית, לחקור את הפרשה.

בכבישי הארץ התחוללה באותם ימים מערכה עקובה מדם. בלילה של 13 במארס יצאה "ההגנה" בתל אביב ל"מבצע מרכז": לאחר הפגזת מרגמות פרצו כוחות "ההגנה" לאבו כביר והרסו כמה בתים שחלשו על רחוב הרצל. כל זה לא הפריע להמשך חקירת הפרשה. ב-16 במארס ניהל בן-צבי במשרדו בבית הוועד הפועל של ההסתדרות "שיחת בירור" ראשונה עם בן-גל. וייסמן הבהיר לבן-גל: "אם יתברר שאורבך הטעה אותך, יכולה להינתן הוראה להעמידו לדין. אם לא הטעה אותך, יכולה ליפול האחריות עליך, ואתה תצטרך לתת את הדין". על כך השיב בן-גל: "ברור שבשיחה אורבך לא הדגיש את החברות ב'הגנה' ולא הזכיר שמות. דובר בעיקר על סחטנים".

גם לצמרת ש"י היה פנאי לעסוק בעניין זה. באותו יום, 16 במארס, שלח איסר בארי, ראש ש"י, לבן-צבי דו"ח על פרשת הוכמן-טרייביש. לדו"ח הוא צירף מזכר בכתב ידו שבו הוסיף "אני מחכה לתוצאות החקירה המנוהלת עתה על ידך, כי מיד לאחר (ש)החקירה הזאת תסתיים, יש בדעתי לעסוק בעניין מבחינת הביטחון שבו. חקירה זו תתנהל בלי קשר לתוצאות חקירתך עתה ומסקנותיה". למחרת כתב בארי שוב לבן-צבי, וציין כי את ההוראה להטיל קנס על טרייביש נתן קצין ש"י המרחבי מאיר נוביק.

בשבוע שבין 18 ל-24 במארס חקר בן-צבי את כל מי ששייך לפרשה (באותו שבוע, ב-21 במארס, יצאו אנשי "ההגנה" בתל אביב להתקפה נוספת על אבו כביר); איסר בארי לא נחקר מפני שאיש לא חשד בו בזיקה כלשהי לעניין. בשיטת החקירה של בן-צבי ניכרת אהדתו לאנשי ש"י מהרצליה ומיקוד האשמה בבריונות של אנשי השירות הכללי בתל אביב ובנטילת החוק לידיים בהכאת הוכמן. לדוגמה, בחקירת נוביק, מפקד ש"י בשרון, אמר לו בן-צבי: "ישנם כאן כמה פרטים שאתה אינך צריך לדעת אותם בדיוק ושאתה מערבב אותם. הטרייבישים, למשל, היכו את הוכמן עוד לפני שהאוסרים נכנסו".

נוביק טען בחקירתו שסנדר טרייביש הציע 25 אלף לא"י תמורת שחרורו ללא פרסום הפרשה, אבל "אני (נוביק) קבעתי בתור קנס את הסך של 2,000 לא"י... שאלתי לאנשים המתמצאים בזה, מה היה הרווח בגמלים האלה לו היו מצליחים להביא את הבשר לשוק התל-אביבי. התשובה היתה, שבערך אלף לירות. מפני זה הטלתי קנס שהוא כפליים". לאחר מכן אמר שמשפחת טרייביש הציעה לעלי קאסם לשלם 5,000 לא"י.

נוביק הכחיש מכל וכל שטרייביש הוכה בעת מאסרו. לשאלה אם לתביעת הקנס מטרייביש לא היה אופי של סחיטה, ענה נוביק: "הרי עצם המחשבה של הטלת הקנס באה מסנדר טרייביש עצמו". גם קצין ש"י אביהוד הכחיש נמרצות את טענת ההתעללות בסנדר ואישר רק ש"ההתעללות שהתעללנו בו בזמן מאסרו היתה שהאכלנו אותו בנקניק של הקונקורנט שלו ('אס') ולא איימו עליו במוות ולא ירו לו על יד האוזן והוא קיבל פחות מכות מאשר השאר קיבלו".

חקירת אורבך התחילה בשאלתו המכוונת של בן-צבי: "אתה כתבת את המכתב למפקד המצליח בן-גל?" אך אורבך חיפה על בן-גל ואמר "תוציאו את בן-גל מהמשחק הזה... אני לוקח את כל האשמה עלי". בן-צבי היה נעול על כך שאין זו פרשיית סחיטה, גם כשהעובדות זעקו את ההפך. במסמך ריכוז המסקנות מפרשת הכאת הוכמן ומעצרו, ממוקדת הביקורת העיקרית כלפי אורבך, בטענה שהתערבותו למען משפחת טרייביש נבעה ממניעים פסולים. לטענת בן-צבי, אורבך ידע, או חייב היה לדעת, שהוכמן פעל מטעם "ההגנה". אורבך הואשם ש"איפשר לבני משפחת טרייביש להשתמש בארגון 'ההגנה' לצורך נקמה אישית".

בן-צבי פירט אחד לאחד את היקשיו, שהיו מבוססים כולם על ההנחה שפעולת הוכמן ושותפיו התבצעה בסמכות מלאה. לשיטתו, אורבך רצה לנקום באנשי הרצליה בגלל אי הצלחתו לשחרר את סנדר טרייביש בערבו של יום ראשון, 29 בפברואר. כמו כן הואשם אורבך שמסר לבן-גל מידע "מטושטש" - את הוכמן הזכיר רק בשם "הסחטן" ולא ציין את השתייכותו לש"י, ובן-גל לא קיבל דיווח על הציתות לשיחה הטלפונית בין הוכמן לישראל טרייביש, שעל-בסיסה דרש אורבך לעצור את הוכמן.

יצירה תל-אביבית

ב-1 באפריל העביר בן-צבי את מסקנות חקירתו לגלילי. בהתייחסו למעצרם של טרייביש ואנשיו הוא כתב: "ההגנה איננה יכולה ואיננה צריכה לטפל בשטחים, החורגים מתפקידיה הישירים... העובדה, שקצין ש"י גבוה (נוביק) מרשה לעצמו להטיל קנסות, היא חמורה ביותר ועליו לתת את הדין על כך". עוד ציין כי "השירות הכללי - יצירה תל-אביבית מיוחדת - כבש לו על ידי מפקדו אורבך סמכויות נרחבות ביותר, שאינן רצויות. עצם קיומו של השירות הכללי במסיבות הקיימות, נראה לי כמיותר ואני ממליץ על פירוקו המלא. בעיקר יש מיד לפרק את היחידה המזוינת של השירות הכללי". את מכתבו חתם באזהרה כי "שוררת בקרב אנשינו מידה מרובה של הפקרות, אשר יש לרסנה בעודה באבה".

בן-צבי הורה לאיסר בארי להעביר מיד את דמי הכופר (2,000 לא"י) לרשות השירות המשפטי של "ההגנה", את הצ'ק על סך 200 לא"י להחזיר למשפחת טרייביש, ואת הכסף (105 לא"י) והחפצים האישיים שהוחרמו - להשיב לסנדר טרייביש. מכיוון שבארי התמהמה בהעברת הכסף הורה לו גלילי כעבור כשבועיים להעבירו לגזבר "ההגנה". בעיצומה של המערכה על יפו באפריל 48', המליץ בן-צבי להעמיד לדין את סנדר, ישראל ובן-ציון טרייביש, ואת מפקדי ש"כ אורבך ופרנקל. את מאיר נוביק המליץ לשפוט בבית דין מיוחד של חטיבת אלכסנדרוני.

ב-21 באפריל מינה גלילי את זיגמונד פון-פרידמן (לימים, אלוף איתן אבישר) לאב בית הדין המיוחד, ולצדו השופטים מרדכי נמיר ויעקב גלילי. התובע היה אברהם גורלי, התובע הכללי הראשי של "ההגנה" (התוכ"ל), והסנגור היה עו"ד יעקב הגלר. למעשה, בעקבות פרשה זו התנהלו שלושה משפטים צבאיים נפרדים (אורבך ופרנקל; ישראל טרייביש; ויוסף לובין). המשפט הרביעי, משפטו של מאיר נוביק מש"י, שהוא המשמעותי ביותר בפרספקטיבה ההיסטורית - מעולם לא התקיים.

ב-6 במאי 48', תשעה ימים לפני הקמת המדינה ובזמן הכיתור הסופי של יפו, נפתח בבית הדין המיוחד של "ההגנה" במחנה יונה משפטם של אורבך ופרנקל, שהואשמו ב"ניצול עמדה ב'הגנה' למטרות שאינן נובעות מצורכי ה'הגנה'". בחוות דעת על אורבך כתב בן-גל לבית הדין: "מהמפקדים המסורים בארגון, בעל מרץ ומעוף בלתי רגילים. הצטיין במשך 27 שנות שירותו כמפקד בעל יוזמה ומרץ הן בפעולות קרב והן בארגון כלים ושירותים מקוריים לתועלת הארגון". על פרנקל כתב: "אחד המפקדים הוותיקים בארגון, עז נפש ובעל מרץ. מסור וממלא בנאמנות את התפקידים שהוטלו עליו... אחד המפקדים המצטיינים ביותר במסירותם ונאמנותם ל'הגנה'".

אורבך, שהיה טרוד באותם ימים במשלוח שיירות אספקה לירושלים הנצורה, נידון במשפט לנזיפה ופרנקל להערה. משני הטרייבישים הועמד לדין רק ישראל ונידון לחודש מאסר. בן-ציון (בנצי) טרייביש לא הועמד לדין מפני שנפצע קשה בקרבות הקסטל.

מי משתין יותר רחוק

במשפטם של אורבך ופרנקל הזמין גורלי את לובין להעיד מטעם התביעה ושאל אותו: "האם אמרת שאתה מצטער שלא השתתפת במכות של משה הוכמן?"

לובין: "כן, כי סנדר הוא דודי".

תובע: "האם אתה תרביץ לו גם עכשיו?"

לובין: "כן, אבל לא פה - במקום אחר כן".

בפרוטוקולים של המשפט, כמו גם בעדויות בחקירות השונות, נכתבו בתמציתיות רבה רק עיקרי הדברים ופרטים חשובים נופו מהרישום. על הסערה שעוררו דבריו מוסיף כעת לובין: "אני הייתי עד של התביעה וגורלי הפנה אלי שאלה מכשילה - עכשיו כשאתה יודע מי הם היו (אנשי 'ההגנה'), האם היית עושה אותו הדבר פעם נוספת? אמרתי: כן. גורלי שאל למה, ואני אמרתי: כי הם היו פושעים שסחטו בעינויים כספים לכיסם הפרטי. גורלי התחיל לצעוק. אמרתי לו: קודם כל, כשאתה מדבר אלי אמור 'המפקד' והנמך את קולך, אחרת ארד מהדוכן ואנחית לך סטירת לחי שחצי מהשיניים יעופו לך מהפה. הוא צעק שיתבע אותי, והשבתי לו - תתבע!

"גורלי אמר לשופטים - אתם שמעתם איך הוא מדבר, ופון-פרידמן אישר לי לצאת. כשיצאתי החוצה עברתי ליד איסר בארי, שאמר לי: ג'ינג'י, אתה עוד תתחרט על היום הזה. אמרתי לו שאני משתין עליו. אז הוא אמר לי: 'אני יותר גבוה ממך ואני משתין יותר רחוק'. כשאיסר אמר מה שאמר הבנתי מיד שהוא המוח והבוס שעמד מאחורי החטיפה, הסחיטה והאשמות השווא. איסר בארי ניצל את הפרשה כדי לנסות להשתלט על מחוז תל אביב".

בעקבות דבריו על כוונתו להכות את הוכמן, ובמסגרת הניסיון הגורף לחסל את השירות הכללי ואת קשריו עם משפחת טרייביש-לובין, הושעה לובין מתפקידו. המדינה אמנם הוקמה בינתיים, אבל באוגוסט 48' הוא הואשם בבית הדין המחוזי של "ההגנה", שישב ברחוב יהודה הלוי 14 בתל אביב, בהתנהגות בלתי הולמת במשפטם של אורבך ופרנקל. שופטי בית הדין החליטו פה אחד לזכותו ולהשיבו ליחידתו, מפני ש"אין אדם נענש בעד מחשבותיו הרעות".

לובין: "כשהבאתי את פסק הדין לאורבך ודרשתי לחזור לתפקידי הקודם, הוא אמר לי: 'בארגון שלי אתה לא תחזור לשום תפקיד. אתה אמרת לאיסר (בארי) שתשתין עליו בקשת. אתה משוגע. אתה לא מפחד ממנו, אני - כן. הוא יעשה לי את המוות'. עניתי לו שעל פי פסק הדין הוא מחויב להחזיר אותי לתפקידי, והוא השיב: חודשיים היית מחוץ לעניינים. אתה חושב שלא עקבתי אחריך? אתה חושב שאיננו יודעים שהתנדבת בלשכת הגיוס בבודקה בקצה רחוב אלנבי על שפת הים? מלשכת הגיוס נשלחת לבדיקת עיניים והרופא כתב - 'בלתי כשיר לשירות', ולמרות זאת התגייסת לגדוד א"א (הגנה אנטי-אווירית). אתה בלתי כשיר לשירות, ואני לא חייב לגייס אותך. בעבר העלמנו עין מבעיית הראייה שלך, עכשיו אני לא מעלים עין. לך הביתה'".

כאשר הועמד איסר בארי לדין באוקטובר 1949 על פרשת ההוצאה להורג של מאיר טוביאנסקי (ראו מסגרת), בא לובין למקום המשפט. "הוא עמד עם חבריו מחוץ לאולם המשפט", מספר לובין. "כשהבחין בי הוא עזב את אנשיו ובא אלי בחופזה. הוא התחנן: יוסף, תסלח לי. אני בעל משפחה. יש לי אשה וילדים, תרחם עלי, אל תעיד. אמרתי לו: לרחם עליך? בשום אופן! גם לי יש אשה וילדים. אתה הרסת אותי ופגעת בכבודי. אני אקח ממך עכשיו נקמה כזאת שלא תשכח כל החיים. הוא שאל מה בכוונתי לעשות, ועניתי לו: אני רוצה עכשיו להסתובב ולא להעיד, כדי שכל החיים תזכור מי באמת משתין על מי. הסתובבתי והלכתי".

למה?

"כי זאת הנקמה הכי גדולה. מה הוא קיבל שם? יום מאסר אחד. את מה שאני עשיתי הוא לא שכח. עד יום מותו קינן בו הפחד ממני".

החבר'ה הטובים מהרצליה

פרשת הוכמן-טרייביש התחוללה בזמן שבן-גל, מפקד חטיבת קרייתי, ניהל את המערכה על יפו והכפרים הערביים שסביב תל אביב. הארץ היתה נתונה בשלב הקריטי של מלחמת העצמאות, ומדי יום ביומו נהרגו אזרחים ולוחמים בקרבות. ביום שבו נשחטו 12 הגמלים נהרגו שישה לוחמי "ההגנה" בכפר סלמה. למחרת נרצחו שמונה לוחמי "ההגנה" בבית החרושת "היוצק" בואך יפו ושלושה אזרחים נהרגו בשכונות הספר. ביום שבן-גל דרש מבורר לשחרר את סנדר טרייביש מבית הקירור בשפיים, נהרגו בעטרות 17 לוחמי "ההגנה" מתל אביב שיצאו לתגבור הכוחות בירושלים. בחודשים אלה עוצבו פניו של המבנה השלטוני העצמאי והמערכת המחתרתית של "ההגנה" הפכה לצבא מגויס גלוי.

מציאות זו הקרינה על הפרשה המשפטית מזוויות שונות. מההיבט המבצעי, העיד שורה פרנקל כי פיקפק בטיב קשריו של המודיע עלי קאסם עם אנשי הרצליה וחשד שהוא מוליך שולל את "ההגנה" ביחס לכוונות של הכנופיות מכפר שייח' מוניס לתקוף את תל אביב. בן-גל, מפקד תל אביב, האשים את הוכמן ואביהוד "כי הם מעבירים במכוון ידיעות מטעות ביחס למצב הכנופיות בשייח' מוניס כדי למנוע פעולה נגד שייח' מוניס". לעומתם טען עו"ד טייבר, מבכירי "ההגנה" בתל אביב, שקאסם "הוא הערבי היחידי, שעוד אפשר להעביר על שמו קרקע בטאבו. להוכמן יש אויבים רבים מבין ספסרי הקרקע הפרטיים שמהם הוא מונע דריסת רגל בשטחים שהקק"ל מעוניינת בהם".

ביישוב שררה אז הוויה כאוטית של סחיטת בעלי אמצעים על ידי (בעיקר) אצ"ל ולח"י. המשטרה הבריטית הפסיקה לתפקד והמשטרה הצבאית עוד לא התפתחה, כפי שהעיד פרנקל, שהופקד על הסדר הציבורי בתל אביב והיה האחראי לשלום התושבים. נוביק מהרצליה הודה שאנשי ש"י "מטפלים בהרבה דברים, שאין להם שייכות ישירה אלינו, מפני שאין גוף אחר המטפל בזה". כשנשאל אביהוד אם אינו חושב שהשחיטה השחורה אינה מעניינו של ש"י אלא מסורה לסמכות בית הדין לספסרות, הוא השיב: "עד עכשיו אנחנו היינו הפוסקים ומסרו לנו את הדברים לשיקולנו וזה נעשה על ידי ש"י הארצי בידיעת הפיקוד העליון. באותה תקופה של פרשת טרייביש לא היה מוסד מוסמך שיטפל בזה".

בתקופת בין הזמנים צצה תופעת בעלי זרוע פליליים ללא שיוך ארגוני, או בעלי זיהוי סמי-ארגוני. לובין, קצין ש"כ ובנו של בעל בית חרושת לנקניק, העיד: "סיפרו לי שבהרצליה ישנה כנופיה של אנשי 'ההגנה', שעבודתם העיקרית היא סחיטה ועסקים שחורים עם ערבים". לעומתו האשים יהודה בורר, מפקד הרצליה: "האין צורך לחקור את החוטים המקשרים כנופיית גנגסטרים עם פעילי 'ההגנה'? למה היה אורבך כל כך מעוניין לשחרר את הקצב? הנני חרד לשמו הטוב של הארגון, וחושש לסידורים שהם כנראה לקויים בתל אביב".

לעדותו של יחיאל טייבר, טייקון בעל נכסים שהשתייך לדור המייסדים של "ההגנה" בגוש דן, נודעת חשיבות מיוחדת. באימות מסוים שנערך בחקירה הופרכה גרסתו של טייבר בעניין כלשהו. לאחר החקירה שב טייבר בגפו וביוזמתו להיפגש שוב עם חוקרו. בן-צבי נהג כבוד מיוחד בבעל המאה והדעה. טייבר הסביר שפרשת טרייביש התעוררה בגלל רצונם של מפקדי חטיבת קרייתי להשתלט על הכסף ששילם טרייביש. לטענתו, "לכל מחוז ישנה גם קופה פנימית חוץ מהקופה הכללית, שנוצרת למשל ממקרים כשחיטת הגמלים, וכל מחוז משתדל ליצור לעצמו את הקרן הזאת. כאן היה סכסוך, באמת, על ה-2,000 לא"י. בן-גל ואורבך רצו שהכסף ייכנס לקופת תל אביב. לכן אורבך קיבל מהטרייבישים את הערבות וכתב למפקד הרצליה שישחרר את סנדר".

טייבר הפתיע את חוקריו ודיווח להם ש"באותו יום שישי (5 במארס) באו חבריא מהרצליה ורצו לאסור את בן-גל כתגמול למאסר הוכמן. בקושי עלה בידי להשפיע עליהם שיחזרו הביתה". חוקריו של טייבר לא שאלו אותו דבר על גילוי זה, ולא הקשו עליו בשאלה מדוע לא דיווח עד אז על עניין חמור זה.

חידת בארי

החוקר איסר בן-צבי, מבכירי "ההגנה", לא זיהה את טביעת אצבעותיו של בארי בפרשה, ולא בחן כיוון חקירה זה. למקרא דפי החקירות הרבים מתעצמת הפליאה מההתעלמות מן הסתירות המהותיות בדברי אנשי ש"י שנחשפו בערכאות השונות - עצם הסחיטה הכפולה והעינויים של טרייביש, ניסיון ההתחזות של החוטפים לאנשי אצ"ל, בעיית המעורבות של עלי קאסם בפרשה, המרת ההתייחסות לתשלום שנדרש מכופר ל"קנס", הפערים בגובה הכופר (מ-25 אלף ועד 2,000 לא"י), העיכובים בהעברת הכספים מש"י לגזברות "ההגנה" ועוד.

מסכת תמוהה זו היתה צריכה לעורר חשדות ביחס לאנשי הרצליה וש"י, אבל מעיון בתיקים המשפטיים קשה להשתחרר מהרושם שדינם של אורבך ופרנקל נחרץ מראש, בגלל החשש של הפיקוד העליון ממאבקי כוח פנימיים שיוצאים משליטה ורצונו לכפות את מרותו. אין זה אומר שהמשפט היה מבוים ושקרי. אדרבה, המערכת המשפטית מצאה לנכון להעמיד לדין גם את נוביק מש"י בהרצליה על הטלת ה"קנס", משום שלא היה זה תפקידו ועניינו. אבל לא נמתח קו מקשר בין נוביק למהלכיהם של יהודה בורר, המא"ז של הרצליה, של בכירי ש"י באלכסנדרוני ושל איסר בארי עצמו.

נוביק הרי לא פעל בפרשה זו על דעת עצמו, ואיש לא מצא לנכון לחקור ממי קיבל את ההוראה גם כשהעובדות הוטחו כהווייתן. בדיוני המשפט העיד יעקב אביהוד, קצין ש"י הנפתי באלכסנדרוני, במפורש: "כל צעד וצעד שעשיתי נמסר לאיסר בארי. 200 הלא"י הועברו לבארי דרך נוביק". דבריו נמוגו בחלל ללא התייחסות כלשהי.

בעיניהם של ראשי "ההגנה", עניין הסחיטה התגמד לעומת פרשת המעצר של הוכמן. הבעייתיות המשפטית והפיקודית של היבט זה מתעוררת במלוא חומרתה ממכתבו של גורלי, שעמד בראש הפרקליטות הצבאית, אל הרמטכ"ל יעקב דורי בספטמבר 48' (ארבעה חודשים לאחר משפט אורבך-פרנקל, לאחר רצח טוביאנסקי ולאחר שגלילי פוטר ממשרד הביטחון). גורלי כתב שבן-צבי המליץ להעמיד לדין את נוביק והחומר למשפטו הוכן, אלא שאז "התברר כי איש ש"י (נוביק) פעל לפי הוראות ראש ש"י (בארי). בשים לב לזה המלצתי בפני הרמ"א (ראש המטה הארצי, גלילי) לוותר על משפט נגד איש ש"י ולהסתפק בבירור בפני ראש ש"י. הרמ"א הסכים והבירור התקיים. בשים לב לכל המסיבות נשמר דבר זה בסוד". כלומר, גם כשהעובדות נחשפו לפני ראשי מערכת המשפט והצבא, הם לא נתנו להן לבלבל אותם. הם עוד הגדילו עשות כאשר הטילו על בארי לערוך את הבירור עם נוביק.

בעיצומם של קרבות ההכרעה על עצם קיומה של מדינת ישראל נאלצו ראשי השלטון, מתוקף הנסיבות, "לבלוע" עוולות מסוימים. אך במקרה הזה נכשלו חוקרי הפרשה בזיהוי תרבות השקר שרקמו איסר בארי ואנשיו. יש להניח, שאילו חלקו של בארי בפרשת הוכמן-טרייביש לא היה 'מוחלק', ואילו היה נחשף בעוד מועד כמי שזמם את קנוניית השקר, היתה נחסמת בפניו ובפני שותפיו, ובהם איש ש"י בנימין גיבלי, הדרך לעלילות הרצח והעושק בהמשך.

בנובמבר 48' התפוצצה לכולם מורסת בארי בפרצוף, כאשר הורה לרצוח את עלי קאסם. רצח קאסם היה האירוע שהוביל באפקט הדומינו לחשיפת יתר מעלליו של בארי ולנפילתו. בפרשיות השונות שבהן נקשר בארי (ראו מסגרת) אפשר לזהות מאפיינים שחזרו על עצמם: הביצוע הוטל על אנשי הגרעין הנאמן מש"י, המעצר נעשה ללא פקודת מעצר תקנית וללא ידיעת הדרג הממונה (או בניגוד לעמדתו), עצירת כמה "חשודים" והשארת "הדג השמן" לאחר שחרורם, ההתבססות בשרון (שפיים, סידנא עלי), גילוי חלק מהפרטים לדרג הממונה והסתרת הפרטים הבעייתיים, לקיחת החוק לידיים והשקר. תרבות השקר עוברת כחוט השני בעלילות בארי וגיבלי.

אפשר להיווכח גם בדפוס תגובה שחזר על עצמו מצד הדרג הממונה כלפי חציית גבולות החוק של בארי, גיבלי וחבורתם. חרף ניסיונות הטיוח והשקר, נחשפו העלילות השונות ומרביתן הועברו לערכאות המשפטיות. אבל בתי הדין חילצו את אנשי ש"י ופטרו אותם מעונש עד שהוגדשה הסאה ברצח קאסם.

מאליה מתעוררת השאלה מה היו מניעיו של בארי: האם בבסיס ההתעמרות השרירותית בקורבנות עמדו תאוות בצע ורדיפת שררה? האם העלילה נגד מפקדי תל אביב, עלילת המברקים המזויפים נגד אבא חושי בחיפה (ראו מסגרת) ורצח טוביאנסקי בירושלים נועדו להפיל על מוקדי הכוח המחוזיים את חיתתו של בארי? האם רצח עלי קאסם נועד להשתיקו לנצח, כאשר עניבת החבל החלה להתהדק סביב צווארו של בארי?

בינואר 1958 מת איסר בארי. בספר "רק לא מלחמת אחים" שכתב חגי סגל על רצח אחיינו ידידיה סגל (ראו מסגרת), מצוין שכששבו בני משפחת בארי לביתם לאחר ההלוויה "הם גילו שבינתיים ביקרו בבית אורחים אלמונים ורוקנו ממנו את דברי הערך היחידים שהחזיק בבית: יומנים, מסמכים תיקים ורשימות". סגל מניח שהפורצים היו מ"מנגנון בשירות השלטונות".

בשנת 1964 עלו מחדש פרשיות בארי ומניעיו לדיון ציבורי בעקבות החלטת ממשלת אשכול לשלם ליהודה (ג'ול) אמסטר פיצויים בגין הסבל הגופני שנגרם לו במעצרו (ראו מסגרת). אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, אמר בכנסת שהעניין הוא "אולי נושא לחקירה נפשית". גלילי אמר: "כל שהתרחש בסוף שירותו (של בארי) הוא בעיני פליאה שאינני יודע לה פשר". בן גוריון כתב לאמסטר: "איסר בארי... היה איש מוזר. לי היה בשעתו נראה כאיש ישר בהחלט, אבל הוא עשה מעשה שרק נוכל מחוסר מצפון עשה אותו, ועד היום הוא בשבילי חידה".

אפשר שחשיפת תיקי פרשת הוכמן-טרייביש מניחה נדבך נוסף על המסד שהציבו החוקרים שבתי טבת, מיכאל בר-זהר, שלמה נקדימון וחגי סגל, שחקרו את פרשיות איסר בארי. נראה שהמלה האחרונה טרם נאמרה.*



לוחמי 'ההגנה' בחפירה על גבול יפו. בעורף נגררו מפקדיהם באותו זמן למשפטים משמעתיים בבית דין מיוחד של 'ההגנה'


שיירת אספקה מתל אביב מגיעה לירושלים, 1948. את השיירות אירגן ושלח הש'כ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו