בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האנורקסיה וניסיונות ההתאבדות: לסופרת אוריאן זכאי אין מה להסתיר

אוריאן זכאי רצתה להיות שחקנית, אבל על הבמה היא לא מצאה את עצמה. רק באמריקה, במסדרונות החוג לספרות, היא הצליחה להתיישב ולכתוב על האנורקסיה, על ניסיונות ההתאבדות ועל כוחן של מלים של אחרים

תגובות

מיליארד סינים לא טועים. בעוגיית המזל של אוריאן זכאי, שפיצחנו בסוף הארוחה, היה כתוב במפורש: "לא מהססת להתמודד עם הבעיות הקשות ביותר".

הוכחות לצדקת הסינים יגיעו מיד, אבל בינתיים בואו נעיף מבט בדרקוני הנייר המשתלשלים מקירות "שאן לי", המסעדה הסינית הכי טובה בניו יורק, מול לינקולן סנטר, ששנים הייתי בטוח שהיא תגלית פרטית ובלעדית שלי, עד שמייקל דגלאס התרברב ב"וול סטריט 2" שהיה לוקח לשם את משפחתו כל סוף שבוע, עוד בימים שלא נולדו מגדלי התאומים.

אבל מה שטוב למייקל דגלאס - ולמיליארד סינים - לא מספיק טוב, מתברר, לאוריאן ("היכן אורי", היא מסבירה את פשר השם שהעניקה לה דודה חשוכת ילדים שנפטרה בטרם עת, ושלה מוקדש ספר הביכורים של האחיינית, "השלם את החסר", הוצאת כתר) זכאי.

למה את לא אוכלת?

"אני כן אוכלת".

זה לא נקרא לאכול.

"אמא שלי היתה גאה בך".

תזמיני קינוח. זאת פקודה.

"אני לא אוהבת קינוחים סיניים".

יש לך הפרעת אכילה.

"לא נכון".

את בטוחה?

"לגמרי. חבר אחד שלי, איש חכם, טען שפעם ספרתי קלוריות וקילוגרמים, ועכשיו אני סופרת מלים. הוא ניסה לעשות אנלוגיה בין אנורקסיה וכתיבה. אני מאוד ממושמעת בכתיבה, מאלה שיושבים וחייבים לכתוב אלף מלים ביום, נגיד. המשיכה שלי לחוקים נוקשים ואיזה שהם ארגון ושליטה היא נכונה בשני התחומים, אבל אנורקסיה בעיני היא בעצם ויתור על משמעות בעולם. מין היצמדות כזאת למספרים שהם חסרי כל משמעות. אנורקסיה היא חוסר בתקשורת וחוסר במלים, וכתיבה היא ההיפך המוחלט מזה".

נושא הפרעות האכילה מופיע גם בקובץ הסיפורים המרשים של זכאי. היא "היתה שם", לדבריה, בעיקר בשנות התיכון ("אין נערה שלא רוצה להיות רזה"), אבל לטענתה יצאה מזה, "ומלכתחילה לא הייתי כל כך עמוק שם".

יאללה, תבכי

"מנהל בית הספר השמן, לעומת זאת, זוכר במטושטש כיצד נשבר לה הלב בסוף השנה השלישית, והיא עירבבה חצי ליטר דיאט קולה עם שלושים ושניים כדורי שינה, ובכלל, היתה משוגעת, 'משהו כמו אנורקסיה או סכיזופרניה, אני לא זוכר', הוא אמר לתחקירנית שלנו, 'אבל בטוח היה שם משהו דפוק, שהרי אחרת היתה אומרת בוקר טוב'"

(מתוך "בוקר טוב", סיפור שלא פורסם).

הפרעות האכילה של זכאי לא נגמרו באשפוזים. ניסיונות ההתאבדות שלה, לעומת זאת (ב"בוקר טוב" היא גם חותכת ורידים במחנה צבאי כשמשאירים אותה שבת), הובילו אותה לחדרי מיון. היא קוראת לזה "משחקים". "רציתי שיצילו אותי, ברור", היא אומרת, "רציתי לחיות".

האומץ שלה כמרואיינת לא נובע רק מהעובדה שזה הראיון העיתונאי הראשון בחייה. "אני מגינה על פרטיות של אנשים אחרים, אבל הפרטיות שלי היא לא עניין קדוש. אני לא חושבת שזה ביג דיל אם אנשים יידעו עלי דבר זה או אחר, כל עוד זה לא פוגע באף אחד. אני גם לא חושבת שהעניין של הפרעות האכילה, למשל, הוא כל כך דרמטי, ודווקא מפני שהוא לא דרמטי חשוב לדבר עליו".

האומץ הזה מאפיין גם את כתיבתה - שאינה כתיבה רזה, לידיעת החוכמולוגים. "בוקר טוב" הוא סיפור שזכאי שלחה לי לפני פגישתנו, לעיני בלבד (ועכשיו, באישורה, גם לעיניכם). "יש מסורת כזאת בתוכניות אירוח אמריקאיות, שהאורחים מביאים מתנה למארח, מכיר את זה?"

מכיר, וזאת מתנה לא רעה, אבל גם רולקס היה יכול להיות נחמד.

"הסיפור הוא קצת מין קומנטרי על החיים שלי, וגם מחשבות מטא-ספרותיות על מה זה אומר להמציא או לספר סיפור. גם כשאני מספרת את סיפור החיים שלי אני מספרת סיפור. ב'בוקר טוב' שלחתי כאילו את 'התחקירנית שלנו' לעקוב אחר תולדותי בכמה תחנות ונקודות ציון בחיי, ומתברר שהשארתי שם רושם רב. זה באירוניה כמובן. המקומות האלה אולי השאירו צלקות אצלי, אבל לא נראה לי שאני הטבעתי בהם איזשהו חותם".

"אני לא בטוחה אם היא מתה או כתבה ספר ביכורים", מתנצלת התחקירנית הנועזת בסיפור. "לא אמרו לי".

זכאי עצמה היא "הנערה שמעולם לא אמרה בוקר טוב" למנהל "בית הספר הגבוה למשחק". לקורא גרי בילו זה עשוי להישמע מוכר. זכאי למדה משחק בבית צבי, והיתה משוכנעת שנועדה להיות שחקנית.

"גרי דווקא חיבב אותי בהתחלה", היא נזכרת, "אבל אחר כך הוא קרא לי 'נסיכת היגון' וטען שאני חכמה מדי בשביל להיות שחקנית".

הנערה שבעטה בקן הצרעות שפכה תה רותח לתוך האדנית האהובה על המנהל, התפרצה לשיעור עם בקבוק יין שבור ונשאה מונולוג על געגועים לפני שלקחו אותה משם - בסיפור, ואולי לא רק בסיפור - מודה שלא אמרה בוקר טוב לבילו בחיים "האמיתיים". הסיבה? אותה סיבה שמופיעה בסיפור: "כי זה כל מה שהוא ביקש ממנה וקשה לה מאוד לתת לאנשים את מבוקשם".

רוב חבריה של זכאי למחזור, לדבריה, להוציא מיכל צפיר, ואולי עוד שניים-שלושה, אינם פעילים היום כשחקנים. לעומת זאת, מעניין לגלות שבוגרים לא מעטים של בתי ספר למשחק היו בשנים האחרונות לסופרים ומחזאים. רשימה חלקית: דודו בוסי, לימור נחמיאס, יוסף אל-דרור, רוני סיני, אייל וייזר. ועכשיו גם אוריאן זכאי, 36, דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת אן ארבור ("תרגום לאנגלית של פרדס חנה", היא מגחכת) במישיגן, שסוף סוף מצאה מקום שבו מותר לה להיות מה שהיא. "זאת חוויה חזקה, שמותר להיות חכמים", היא אומרת. "אני לא מנסה חלילה לומר על עצמי שאני חכמה, אבל אצל שחקנית זה נתפס בתור משהו רע. מעודדים אותך כביכול לחקור את הדמות וכל זה, אבל בתכל'ס את צריכה להביא את הדמעות, בשיטת יאללה, תבכי, ועם זה היה לי קשה".

הדמעות באו מעצמן, בלי קשר, אחרי סוף הלימודים בבית צבי ("עבדתי שנה כמוקדנית. ישנתי כל יום עד שתיים בצהריים ובשלוש הייתי מתחילה משמרת. היה לי לב שבור והייתי עסוקה רק בו. לא עשיתי כלום ולא התעניינתי בכלום"), בין השתתפות בהצגה חינוכית לנוער ("בתפקיד ילדה טובה שמידרדרת לסמים ואולי גם לזנות, לא זוכרת, והכל מתחיל בג'וינט אחד תמים. מדיאה פראיירית לידה") ותקופה לא פשוטה בקבוצת התיאטרון של רנה ירושלמי ("הייתי מקהלה ונהמתי כל מיני קולות ברקע; כשאחת השחקניות הראשיות נכנסה להריון ופרשה הייתי בטוחה שאקבל את התפקידים שלה, וכשזה לא קרה הודעתי שאני עוזבת וציפיתי שיתחננו שאשאר, אבל לתדהמתי אף אחד לא התחנן ורנה אמרה: אין בעיה, לכי לשלום") ותפקיד שנשאר ברובו על רצפת חדר העריכה בסרט "קדוש" של עמוס גיתאי.

התיאטרון מחלחל גם ל"השלם את החסר" (בעריכתו של דרור משעני ה"נפלא", לדברי הנערכת). זכאי מנסה להסביר ולנתח. "כל החיים אמרו לי שלא מתאים לי להיות שחקנית, שאני - כמו שאמרה המורה בכיתה ח' - שבלולית מדי בשביל זה. גם כשכבר הייתי שחקנית, בערך, היתה תחושה שמשהו לא במקום ובכל זאת אני רציתי. אולי לכן, מאז שעזבתי את עולם התיאטרון, הרגשתי כאילו החיים שלי כשחקנית היו חיים של מישהי אחרת, חיים אחרים. הרבה שנים הרגשתי מנוכרת לחיים האלה, לא הבנתי מה עשיתי ומי הייתי. ומצד שני מובן שהיה שם משהו מאוד משמעותי. וכשהתחיל להתברר שרבים מן הסיפורים בספר מתקשרים לתיאטרון, ניסחתי לעצמי מטרה פרטית - לנסות לחבר את החיים שלי לכדי משהו שלם ולהבין מה המשמעות של התיאטרון בשבילי ובכלל. אני לא יודעת אם זה הצליח. אולי השם של הספר עונה לי שהפרויקט של הפיכת החיים למשהו שלם הוא בלתי אפשרי.

"הרבה מהסיפורים עוסקים ביחסים שבהם מישהו נותן מלים למישהו אחר, מאפשר לו או לה לדבר. גם בתיאטרון יש מין עסקה מסובכת של מלים. המחזה נותן מלים לשחקן או לשחקנית. אולי השחקן מדבר בשם המחזאי או המחזאית. אולי הוא מדבר בשם הדמות או אולי בשם הצופה, כלומר, אולי הצופה הולכת לתיאטרון כדי לשמוע מישהו מדבר בשמה. ואולי השחקנית מדברת בשם עצמה דרך הדמות. הצורך והקושי לדבר קשור לעיסוק שלי בתיאטרון גם בחיים וגם בספר".

לזכאי היתה ילדות שנהוג לכנות "נדודית". הוריה, מפתח פטנטים ופיזיותרפיסטית, עזבו את קיבוץ דן, שבו נולדה, בהתרסה על מתכונת בית הילדים, והיטלטלו ברחבי הארץ (יד אליהו, חולון, פעמיים ראשון לציון ולבסוף זכרון יעקב) בחיפוש אחר מקומם בעולם. "רק כשגדלתי הבנתי שיש נושא שחוזר בחיים שלי, של קושי להיקשר לדברים ולאנשים. המשברים הקטנים של החיים יכולים להיות משברים מאוד גדולים לילדים. כילדה חשבתי שזאת מציאות רגילה. לא ידעתי שיש אנשים שגדלים במקום אחד ונשארים בו עד גיל מאוחר. היום אני מקנאה באנשים שיש להם חברי ילדות מהגן, או שלמדו 12 שנים עם אותם ילדים, או שיש להם קשר רגשי לבית מסוים. זה מסקרן ומקסים ומפליא אותי".

היא היתה ילדה שממציאה סיפורים על כל דבר. לכל צלחת וכפית היה סיפור משלהן. המשברים הגיעו בהמשך, כשהצלחת והכפית נשארו מלאות והבטן של זכאי נותרה ריקה.

בלגן בספרות

"בחדר ההמתנה, ליד הראי, לא נמצא כל מסרק או מברשת, והיא הושיטה לו את מסרק השיער שלה, שעוד שמורה היתה בו מעט מן החמימות שלה, ובשעה שהוא הסתרק ראתה בתוך הראי את עיניו, והנה היו בהן נבכי תהום"

(מתוך "הגולים" מאת דבורה בארון, עם עובד 1970).

"אני חושבת שדבורה בארון היא הסופרת הטובה ביותר בדור שלה", אומרת זכאי, "כלומר, טובה יותר מהסופרים הגברים כמו ברנר או גנסין. יש נטייה להתייחס אליה בסלחנות מתנשאת, מכיוון שכביכול היא הסופרת-אשה היחידה מן התקופה הזאת, אבל אני חושבת שהיא המרגשת ביותר. הסיפור הקצר היפה ביותר שנכתב בעברית הוא פרק ל"ד מתוך הרומן "הגולים" שלה. מי שלא מבין כיצד פרק מרומן יכול להיות סיפור קצר, שיקרא את הטקסט המופלא הזה. נדמה לי שאין צורך להכביר מלים על הפסקה שלעיל ולהסביר למה היא יפהפייה. כנראה שאני גם נמשכת לתולדות החיים של בארון, להסתגרות הארוכה שלה בבית".

לזכאי טוב בבית. היא שונאת נסיעות. מפתיע בהתחשב בנקודות הנוסע המתמיד הרבות שצברה במשך השנים, ובעובדה שהסיפור "פרברית", המופיע בספר, ושזיכה אותה בפרס הראשון בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" ("כשהודיעו לי הייתי בטוחה שדימיינתי את זה או שמתחו אותי. בסוף לא היה טקס, כי השופטים רבו ביניהם ואי אפשר היה לכנס אותם תחת קורת גג אחת"), נכתב באוסטרליה, בעקבות מקרה אמיתי של בעלת בית שנעלמה לפתע כאילו בלעה אותה האדמה.

אפרופו אדמה, במאי האחרון היא הסתגרה "מתחת לאדמה, במרתף בבית ההורים", ובדיוק כשהגיחה החוצה התפוצצה פרשת המשט הטורקי, וזכאי הבינה סופית ש"אין לי מקום פה יותר".

היא מתגוררת בדירה קטנה ("היא מתאימה לי, בדיוק בגודל שלי") ומחוממת היטב, באן ארבור הקפואה. "זאת הדירה השכורה הראשונה שלי שאני ממש מרגישה בה בבית", היא אומרת. מהחלון רואים את מגרש החנייה. אין לה חבר. אין לה חתול. חייה בשש השנים האחרונות מתרכזים ב"ריבוע אחד מצומצם" שהוא הרובע של "הסטודנטים שאין להם מכוניות". בין "הפרופסורים שיש להם מכוניות" נמצא גולה אחר מאותה מכורה, הסופר אנטון שמאס, היושב בוועדת הדוקטורט של זכאי.

אחרי התחלה קשה, של בדידות ותחושת חוסר שייכות וחוסר אונים וחרדת התבטאות באנגלית עד כדי גמגום, והפחד "לצאת טיפשה" בסביבה תחרותית מחייבת, זכאי מרגישה שבנתה לעצמה סוג של קן משפחתי בפרדס חנה האמריקאית. עכשיו היא גם מעבירה קורסים באוניברסיטה. "היו רגעים שתפסתי את עצמי והייתי אומרת: אני הילדה הקטנה שהתביישה ללכת לשכנה לבקש חלב, והנה אני מלמדת בקולג' אמריקאי".

עבודת הדוקטורט שלה היא על "האשה העברייה החדשה". זכאי מנתחת בה "טקסטים של נשים עבריות, רובם מלפני קום המדינה. אלה טקסטים לאו דווקא ספרותיים, אלא גם של כתיבה אוטוביוגרפית ועוד. זה גם מסמך פמיניסטי, ברור. בארץ התנדבתי למען נפגעות תקיפה מינית והטרדה מינית ופעלתי להעלאת המודעות לנושא. באן ארבור עצרו אותי יום אחד פעילים נגד הפלות, הראו לי תמונה של תינוק ושאלו אותי אם אני בעד להרוג אותו, אז עניתי להם: כן".

"אני חושב שהיא הרגישה שהשפה העברית לא שייכת לה כמו שהיא שייכת להם, את יודעת, ליזהר, עגנון, אלף בית... היא הרגישה כמו גנבת, מתגנבת, כאילו אין לה כאן זכויות של בעל בית אף על פי שלכאורה היו לה. זה מאוד פגע ברמת התפקוד שלה כחיילת, התחושות האלה..."

(מתוך "בוקר טוב")

זכאי העבירה את שירותה הצבאי כמזכירה במשרד במחנה 80. "הכנתי קפה וקראתי ספרים", היא מסכמת את הקדנציה. ב"בוקר טוב" היא המציאה תפקיד: מש"קית קאנון, שתפקידה לקרוא את כל הספרות העברית הקאנונית. "אני רוצה שתכתוב בכתבה שיש תפקיד כזה באמת, כדי שכל מיני בנות לפני גיוס יגישו בקשות לקבל אותו".

באשר לעניין ההתגנבות אל תוך השפה, זכאי טוענת שלא התבדחה. "בהתחלה לא הייתי בטוחה שמותר לי בכלל לכתוב ואם אני רשאית לספר סיפור. היום אני מבינה שכולם רשאים, וזה כל היופי. דן מירון התראיין במוסף 'הארץ' ודיבר על התבלבלות ההבחנות בין ספרות שהיא בידור וספרות שבאה לשנות את פני הספרות, ותמיד יש את הדיבור הזה על כך שמוציאים יותר מדי ספרים בישראל. אני בעד שכולם יכתבו ספרים ושכולם יקראו, ושיתבלבלו לגמרי כל ההבחנות. אני בעד אנרכיה ספרותית. החיפושים אחרי מישהו שישנה את פני הספרות מזכירים לי געגועים למנהיג חזק. אני נהנית מספרות של 'לא באתי לשנות את פני הספרות' אלא באמת התגנבויות כאלה, כמו ב'ערבסקות' של אנטון שמאס, טקסטים שבאים מעמדה של התגנבות אל תוך השפה ומזעזעים משהו מבפנים".

אוריאן זכאי, התגנבות יחידה. מה היא מאחלת לעצמה, לסיום?

"אני אשמח לבית שיהיה שלי. הוא לא חייב להיות רשום על שמי בטאבו, העיקר שארגיש בבית. ואני אשמח גם להיות מסוגלת לתת לאנשים את מבוקשם ולא להרגיש שבגלל זה מבוקשי צריך להיעלם. אז אולי עוד יש סיכוי שאם יבקשו ממני יפה, אני אפילו אגיד בוקר טוב".*



אוריאן זכאי. רציתי שיצילו אותי, ברור. רציתי לחיות


''חבר אחד שלי, איש חכם, טען שפעם ספרתי קלוריות וקילוגרמים, ועכשיו אני סופרת מלים. אבל אנורקסיה בעיני היא בעצם ויתור על משמעות בעולם. מין היצמדות כזאת למספרים שהם חסרי כל משמעות''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו