בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי קבע שמונוגמיה היא הדרך הכי טובה לחיות?

הטענה שגברים מתקשים להסתגל למונוגמיה אינה בגדר חדשה מרעישה. אבל מה עם זו שמוסד הנישואים סותר גם את נטייתן הטבעית של הנשים? מחקר אמריקאי חדש מפרק את המשפחה המסורתית ומציע להרכיב אותה מחדש על פי מודלים בלתי קונבנציונליים. כמו זה שבחרו כותביו, בני זוג כבר 11 שנה

30תגובות

לפני שנתיים נתפס מושל מדינת ניו יורק, אליוט ספיצר, עם המכנסיים למטה: "ניו יורק טיימס" חשף שהזמין שירותי ליווי בסך של 80,000 דולר, והתקשורת האמריקאית געשה. הפרשנויות המקובלות למעידתו של ספיצר עסקו בתאוותם של גברים מסוימים לכוח ולכיבושים, ורק לקומיקאי ביל מאהר היתה שאלת תם. "כשגבר נשוי כבר 20 שנה, והוא לא רוצה לשכב עם אשתו, או שהיא לא רוצה לשכב איתו - מה שלא יהיה - מה הפתרון?" תהה בתוכניתו. "זה לא בסדר שהוא בגד, אבל מה האפשרות הנכונה? האם אתה אמור פשוט להשלים עם חיים חסרי תשוקה ולדמיין מישהי אחרת כשאתה שוכב עם אשתך, בשלושת הימים בשנה שבהם אתם כבר עושים את זה?"

הפתרון של ספיצר לבעיית השעמום - נערות שגבו עבור שירותיהן כ-1,000 דולר לשעה - עלה לו בפיטורים בבושת פנים ובהפיכתו לפאנץ'-ליין הלאומי (אם כי לאחרונה זכה לרהביליטציה מסוימת כמנחה תוכניות אירוח בסי-אן-אן), אך שאלתו של מאהר נותרה רלוונטית לכל אדם נשוי, שהרגיש אי פעם שהשעמום והשגרה עלולים לדחוף אותו לחיפוש הרפתקאות מפוקפקות.

שנתיים אחרי הפרשייה ההיא, ספר חדש ומדובר בשם "Sex at Dawn" (הוצאת הרפר קולינס) מנסה לשפוך אור חדש על שאלתו של מאהר. המחברים, בני הזוג כריסטופר ריאן וססילדה ג'טה, טוענים כי למצוקתו של ספיצר המתוסכל יש שורשים אבולוציוניים: במקום לצפות מעצמכם למונוגמיה אבסולוטית, הם כותבים, הכירו בעובדה שמוסד הנישואים המודרני הוא המצאה חברתית מלאכותית שאינה מתאימה לביולוגיה ולפסיכולוגיה האנושית. זו אולי לא טענה מקורית במיוחד, אך במקרה של ריאן וג'טה היא מוצגת בשפה שנונה ונתמכת בשלל הוכחות מדעיות, ועל כן עוררה דיון מחודש בנושא, עירני במיוחד.

"Sex at Dawn" - המתבסס על עבודת הדוקטורט של ריאן מ-2003, שעסקה בהתנהגות מינית אנושית בתקופת הפלייסטוקן וביקשה להעמיד אלטרנטיבה להשקפה הדרוויניאנית על התפתחות המיניות האנושית - מחולל בימים אלה סערה בקרב מדענים, עיתונאים ונשואים מתוסכלים כאחד. הספר בילה את כל אוגוסט ברשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס", והגיע לרשימת 25 הכותרים הנמכרים באמזון. "טיים", "ניוזוויק", "וושינגטון פוסט", סי-אן-אן ועוד סיקרו את התזה הפרובוקטיבית שלו. אחת הקוראות כתבה למחברים: "כרגע גמרתי לקרוא את הספר. אני אלמנה בת 63 וזה אחד הספרים החשובים ביותר שקראתי אי פעם. הלוואי שיכולתי לחיות את חיי מחדש עם כל המידע הזה". הסופר ובעל טור עצות המין דן סאבאג' הצהיר כי "זהו הספר החשוב ביותר על מיניות האדם מאז שאלפרד קינסי פירסם את 'התנהגות מינית בזכר האדם' ב-1948". ההשוואה למחקר החלוצי של קינסי על מיניות האדם, שהבקיע את חומת השמרנות של שנות ה-50 ופילס את הדרך למהפכה המינית, אולי מעט מוגזמת, אך הפסטיבל התקשורתי שסבב סביב הזוגיות של כוכבי "מחוברים" דנה ספקטור ורן שריג, עשוי להמחיש עד כמה הדיון שעורר הספר רלוונטי גם כאן ועכשיו.

לא תעמולה מיזוגנית

כריסטופר ריאן (48) וססילדה ג'טה (50) פסיכולוג ופסיכיאטרית שהם גם זוג נשוי, יוצאים נגד מה שהם מכנים, "הנראטיב המקובל של המונוגמיה": האמונה שמונוגמיה ארוכת טווח היא האופציה הטבעית ביותר עבור בני האדם, הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים ודפוס משותף לכלל החברות האנושיות. זהו הנראטיב הנפוץ ביותר בקרב חוקרי הפסיכולוגיה האבולוציונית - אלה המחפשים את השורשים הקדומים של התנהגויות אנושיות; וכן, בקרב אנתרופולוגים, אנשי דת, עורכי מגזיני נשים ותסריטאי קומדיות רומנטיות. אלא שלטענתם של ריאן וג'טה, אותו נראטיב הוא האחראי לאומללותם של המוני אנשים נשואים ברחבי העולם כולו, ולשיעורי הגירושים מרקיעי השחקים בחברה המערבית.

"נישואים קונבנציונליים, עד שהמוות (או השעמום, או בגידה) יפרידו בינינו, הם כישלון", הם כותבים בספרם. "מבחינה רגשית, כלכלית, פסיכולוגית ומינית, זה פשוט לא עובד עבור יותר מדי זוגות". את ההצהרות הם מגבים בסטטיסטיקות. למשל, זו הידועה בדבר כישלון הנישואים, שכמחצית מהם מסתיימים בגירושים. דוגמה אחרת היא סקר שנערך ברוסיה ב-96' ומצא שמחצית מהגברים והנשים במדינה בוגדים; אפשר להניח שבמקומות אחרים בעולם המצב דומה. ומי שלא מעז, מפנטז: תעשיית הפורנוגרפיה, לפי הספר, גורפת בין 57 ל-100 מיליארד דולר לשנה, כאשר בארצות הברית לבדה, פורנוגרפיה מכניסה יותר מסך ההכנסות מכדורסל, כדורגל, פוטבול ובייסבול גם יחד. בהתאמה, אמריקאים מוציאים במועדוני חשפנות יותר כסף מאשר בברודוויי, אוף-ברודוויי, תיאטרון, אופרה, בלט והופעות ג'אז ומוזיקה קלאסית ביחד.

"הספר איננו תעמולה נגד נישואים, אלא נגד הונאה עצמית והונאת האחרים", מסביר ריאן בראיון טלפוני מביתו בברצלונה, שם הוא חי עם ג'טה, "שאיפתנו הגדולה ביותר היא לגרום לאנשים להעריך מחדש את הטבע המיני שלהם. אפשר לקרוא לזה, חינוך מיני למבוגרים".

את הטענה שלפיה אנחנו לא אמורים להיות מונוגמיים כבר שמענו לא פעם.

"נכון, אבל היא בדרך כלל נאמרת בהקשר של הטייגר וודס-ים (שחקן הגולף הגדול בהיסטוריה, שנתפס השנה בוגד באשתו ועורר סערה ציבורית) והאליוט ספיצר-ים - קרי, הגברים. אף פעם לא על נשים. נשים לא אמורות לרצות להיות פוליגמיות, זו העמדה המקובלת בכל אופן. ויכול להיות שגם הטענה שבכל בני האדם, גברים ונשים, קיימת נטייה פוליגמית אינה חדשה לגמרי, אבל כיום פשוט יש לנו הרבה יותר ראיות לתמוך בה".

הכשל הרכושני

בהיווצרותו של "נראטיב המונוגמיה" מאשימים ריאן וג'טה לא אחר מאשר את צ'רלס דרווין, מחבר "מוצא המינים", שתורתו המדעית עוצבה לטענתם על פי ערכיו הוויקטוריאניים. באותה תקופה היתה נהוגה הפרדה בין האשה החוקית, הקדושה והטהורה - "המלאך בבית" - לבין זונות, שעמן סיפק הבעל את תשוקותיו הארציות (כ-80,000 מהן פעלו בלונדון בסוף המאה ה-19); על כן קשה היה לדרווין לדמיין שגברים ונשים יכלו לחיות אי פעם בחופש מיני מאושר. מאז, התזה שקיבעה את המונוגמיה הזוגית כנורמה אוניברסלית הפכה לעובדה ונתמכה בשנים של מחקר אקדמי (בין היתר על ידי חוקרים חשובים כהלן פישר וסטיבן פינקר) ואינספור סרטים הוליוודיים המסתיימים בחתונה.

כעת ריאן וג'טה טוענים כי דרווין, כמו חוקרים רבים אחריו, השליך על האדם הקדמון את ערכיו הבורגניים - מנהג שהם מכנים "פלינסטוניזציה". בפרק שכותרתו "דרוין מעליב את אמא שלך" הם מציגים את עיקריו של סיפור המונוגמיה כפי שנוסח במהלך שנים של מחקר. תמציתו: היות שלגברים חשוב לדעת כי הם האבות של ילדיהם, הם צריכים לשלוט על מיניותה של האשה; היות שהנשים ניחנו בדחף מין חלש יותר, הן מעוניינות בעיקר למצוא גבר חזק ובעל משאבים (קרי, כסף) שידאג לפרי בטנן. ובשלב הבא: כיוון שהגבר מעוניין להפיץ את זרעו לכל עבר, הוא יינשא לאם פוטנציאלית ואז יבגוד בה; כיוון שהאשה מעוניינת לשפר את המאגר הגנטי של צאצאיה, היא תצא למצוא לה בני זוג מזדמנים, חסונים וגבריים, מחוץ לנישואים. נישואים במונחי שוק ההון.

לא כך הוא, טוענים ריאן וג'טה. לא בכל החברות האנושיות, אבהות - או סקס - קשורים בטבורם לרכושנות, וקנאה מינית, שמטרתה לשמור על ה"רכוש" מפני זרים המאיימים לקחתו, אינה אלא המצאה חברתית שמטרתה לשמר את מערכת הנישואים המבוססת על מונוגמיה. כמו כן הם טוענים שהדחף המיני של נשים חזק לא פחות מזה של בני זוגן, והן מסוגלות לחיות בפוליגמיה ממש כמו גברים; ושההנחה כי אפשר ליישם תיאוריות כלכליות על יחסים אנושיים אינה רק שגויה מבחינה מדעית, אלא גם די מעליבה.

כדי להוכיח את טענותיהם אלו, מסתמכים ריאן וג'טה על שלל ראיות - החל בחיי המין של קופי הבונובו הקרובים אלינו מבחינה אבולוציונית, דרך סיפורים על חברות אנושיות שחיות עד היום אחרת, ועד לבחינה פיזיולוגית של גוף האדם והסיפור שהוא מספר על האבולוציה. כך למשל, גודלו הנכבד של איבר המין האנושי - כמעט כפול מזה של הבונובו והשימפנזה, כפי שהם מדגימים בדיאגרמה מאירת עיניים - מוכיח לדבריהם את קיומה של תחרות בין זרעים של גברים שונים במירוץ אל הביצית.

קדמון וטוב לו

כדי להבין מה מאמלל אותנו היום, ריאן וג'טה מרחיקים עד העבר הרחוק, שם הם מוצאים מעין גן עדן של ערב האכילה מעץ הדעת. האדם הקדמון, הם טוענים, חלק פרטנרים מיניים באותה טבעיות שבה חלק את המזון שליקט וצד, והוא ואשתו הרבו לקיים יחסי מין קולניים וחסרי רגשות אשם עם כל דיכפין שנשא חן בעיניהם. כך אנו מתוכנתים מבחינה ביולוגית וכך עושים גם קרובינו קופי הבונובו, שמשתמשים בסקס כדי לשמן יחסים חברתיים, להסדיר חלוקת מזון וסתם להעביר בוקר בכיף. כתוצאה מכך, טוענים ג'טה וריאן, חיים הבונובו ברוגע פוסט-אורגזמטי קבוע ומנהלים חיים חברתיים עשירים, מאושרים וכמעט חסרי קונפליקטים. זו, הם אומרים, יכולה היתה להיות גם נחלתנו, לו הקשבנו לצו הגוף.

אלא שטיפוח רגש הרכושנות המינית, או הקנאה המינית, מנע זאת. הופעתו, כך טוען הספר, הוא תולדתה של החברה החקלאית. כל עוד חיו בני האדם על ציד וליקוט, ומקורות המזון נמצאו בשפע, לא היה היגיון בצבירת רכוש; אך ברגע שהחלו להתיישב ולעבד אדמה, ומושג הירושה נולד, נולד ביחד עמו גם הצורך בנאמנות אישית על מנת לדעת למי להוריש מה. כך הופיע הצורך בנאמנות מינית ואיתו הנראטיב המונוגמי הידוע. וגם אם אלפי שנות חקלאות ותעשייה שינו את התודעה, אומרים החוקרים, הם לא שינו את הביולוגיה האנושית. "עלה תאנה יכול להסתיר הרבה דברים, אבל זקפה אינה אחד מהם", במלותיהם שלהם.

את הסימוכין לנטייה פוליגמית בקרב בני האדם, גברים ונשים כאחד, מוצאים החוקרים בפרקטיקות המוכרות גם בימינו: למשל, מנהגם של גברים להירדם אחרי סקס, בעוד נשים תוהות אם יש מצב לסיבוב נוסף - על פי הספר, הן פשוט מתכוננות לפרטנר הבא. את העובדה שנשים קולניות יותר מגברים בעת מעשה, אפשר להסביר בכך שהן מאותתות לבני זוג פוטנציאליים על נכונותן. ומדוע כולל המשגל האנושי כל כך הרבה תנועות פנימה-החוצה? כדי ליצור ואקום שישאב מהנרתיק כל זכר לזרע מתחרה.

אהבה ו/או תשוקה

הביוגרפיה של ריאן מעידה שאינו חושש לסטות מהנראטיב המוכר: מדובר בהרפתקן חובק עולם, שלפני חקר המיניות עסק בעבודות ביזאריות דוגמת ניקוי סלמון באלסקה והוראת אנגלית לזונות בבנגקוק. בשאלת המונוגמיה החל להתעניין כשחי בסן פרנסיסקו, עבד בעמותה וחיפש נושא לדוקטורט. לא מפתיע שהוא חי אז עם חשפנית בעלת מודעות פוליטית שפעלה לארגון הקולגות שלה באיגוד מקצועי. באותם ימים קרא ריאן את "החיה המוסרית" של רוברט רייט, אחד הספרים החשובים בהפצת בשורת הפסיכולוגיה האבולוציונית, אותה אסכולה שנגדה הוא יוצא כעת, ולא יכול היה שלא לשים לב שהתזה של הספר המציג היבטים של חיי היום-יום דרך פילטר דרויניאני, אינה מתאימה למציאות שראה בביתו.

"לשותפה שלי ולחברותיה היתה, מן הסתם, פרספקטיבה מאוד מעניינת לגבי סקס", הוא מסביר, "וגם בעבודה, נתקלתי בהרבה נשים חכמות ואסרטיביות. כשהתחלתי לדבר איתן על הספר, הן אמרו 'כל העניין הזה שנשים לא רוצות מין כמו הגברים, או שנשים שואפות להתחבר תמיד לגבר העשיר והחזק ביותר הוא לא נכון. אלו הדעות הקדומות שבגללן נשים זוכות ליחס מזלזל ומטריד'".

עם ג'טה - רופאה ממוצא הודי-אפריקאי, שברחה מארץ הולדתה מוזמביק כילדה, שבה אליה כרופאה וערכה תוך כדי כך מחקר על ההרגלים המיניים של המקומיים - התחתן לפני 11 שנה, וזהו ספרם הראשון יחדיו. מדובר בספר שאפתני המכוון למרחקים ארוכים: ריאן וג'טה אינם מסתפקים במתקפה על נראטיב המיניות, ותוקפים רבות מהנחות המוצא של מדעי החברה - למשל, קביעתו של תומס הובס שלפיה לפני הציוויליזציה, היו החיים האנושיים "קצרים, דלים, בודדים וברוטליים". לפי הספר, סביר מאוד שהם היו דווקא ארוכים, שופעים, חברתיים ומאושרים, וכאמור גם מלאים באהבה חופשית. בדרך לנירוונה המינית, צמד הכותבים אינו מהסס לנקוב בשמותיהם של חוקרים בכירים וידועים - חוץ מדרווין והובס כאמור, גם פישר זוכה לטיפול מפורט, וכמוה גם רוברט רייט ודיוויד בס - מה שבוודאי לא הזיק לפרופיל התקשורתי של הספר.

את האג'נדה השאפתנית עטפו בשפה קלילה וקולחת. משום שריאן וג'טה אולי מתקוטטים עם מדענים, אבל מתכוונים להשפיע בזירה תרבותית רחבה ככל האפשר. "חוקרת כתבה לנו שהיא אהבה את הרעיונות שבספר, אבל שיש בו יותר מדי שנינות מעושה", מספר ריאן. "כתבנו לה שהיא לא קהל היעד. זה ניתוח רציני, אבל אנחנו מנסים להגיע גם להמונים".

למה הייתם צריכים ללכת כל כך רחוק? למה להרחיק עד האדם הקדמון והקופים?

"ככל שאת חוזרת אחורה, את מגיעה עמוק יותר לטבע האנושי. כדי להבין מה המצב הטבעי שלנו, צריך לחזור אלפי שנים".

בהמשך מוסיף ריאן שגילויים חדשים בנוגע להבדלים במבנה הגוף בין גברים קדמונים לנשים והרגלי המין של הבונובו, אמנם שפכו אור חדש על תיאוריות ישנות, אך הוא מסכים שרוב הראיות נסיבתיות והממצאים אכן ניתנים לפירושים שונים.

הדעות שלכם בסוגיית המונוגמיה השפיעו על הזוגיות שלכם?

"אה, חיכיתי לשאלה הזאת, זה מה שכולם שואלים. כן, בהחלט, למרות שברמה האישית הגעתי למסקנה הזאת לפני זמן רב. תמיד הרגשתי שיש משהו מאוד מעשיר ומזין באינטימיות, ונראה לי לא אנושי לצמצם את כל האינטימיות בחייך רק לאדם אחד".

ריאן וג'טה מבקשים להבחין בין אהבה ותשוקה, ולטענתם, מין מזדמן אינו חייב להשפיע על האהבה הזוגית. "להתאהב במישהו, לרצות לחלוק את חייך עם אדם שאיתו את חולקת ערכים משותפים, זה לא כמו סתם סטוץ". יחסיהם, סיפר בראיון עבר, היו מבוססים על ההבחנה הזאת מלכתחילה.

תיעוש הנישואים

חלק מהקושי שעמו מתמודדים ריאן וג'טה הוא הניסיון לגרום לאנשים להביט מחדש במה שנחשב למובן מאליו - מוסד הנישואים. "העובדה שמשהו נראה לנו טבעי אין פירושה שהוא אכן כזה", מזהיר ריאן. "החברה יכולה להעביר כל דבר תהליך של נורמליזציה. נישואים כמוסד כבר ארוגים כל כך לתוך מרקם החברה המודרנית, שאם אתה מתחיל לערער על קיומם הכל נהיה הרבה יותר מסובך".

מוסד הנישואים הוא מרכיב כה בסיסי בחברה המודרנית, טוען ריאן, עד כי "תעשיית נישואים" שלמה התפתחה רק כדי לשמר אותו בצורתו המוכרת. היא כוללת טיפולים זוגיים, תרופות מגבירות חשק, טורי עצות מין, עזרי סקס משוכללים וערימות של ירחוני נשים. "אתה מדוכא? אוהב את זוגתך זה תריסר שנים אבל לא נמשך אליה כמו פעם? אחד מכם או שניכם התפתיתם לאחר? אולי אתם צריכים לעשות את זה על הרצפה, או להכריח את עצמכם לשכב כל לילה. קח את הגלולות האלו. תעשי תספורת חדשה. משהו בוודאי לא בסדר איתכם", מצטט הספר, במעין פרודיה, את ארסנל העצות המקובל במקרים של מצוקה זוגית.

"תחשבי על כמה אנשים מתפרנסים מקידום הסטטוס-קוו - החל בכמרים וכלה ביועצי נישואים. שלא לדבר על ירחוני נשים, שמלאים בכתבות על 'איך תחזירי את הניצוץ לנישואייך'", טוען ריאן. "איך תחזירו את הניצוץ? התשובה פשוטה: קחו חודש בנפרד זה מזה, קיימו יחסי מין עם מישהו אחר והפיצו את האינטימיות, את ההתרגשות. אבל אף אחד לא רוצה לשמוע על האופציה הזאת כי היא מוזרה וקינקית - למרות שמנקודת מבט אבולוציונית, זו התשובה המתבקשת".

הבעיה העיקרית עם נראטיב המונוגמיה, טוען ריאן, היא שהעונש על כל סטייה ממנו פשוט חמור מדי. באיראן, הוא מזכיר, אשה עלולה להיסקל למוות על בגידה בבעלה. בעולם המערבי אמנם לא זורקים אבנים, אבל גם לא צריך: הסקילה החברתית על בגידה בהחלט מספיקה, כאשר בעצם המונח "בגידה" כבר מקופל עולם של שיפוט וביקורת. בהקשר הזה, הם מצטטים מספרה של העיתונאית פמלה דרוקמן, שחקרה את נושא הבגידה בכל העולם ומצאה שבארצות הברית ובבריטניה בגידות נחשבות עילה לפירוק הנישואים כמעט בלי יוצא מהכלל. דרוקמן דיברה עם נשים שברגע שגילו שבעלן שכב עם מישהי אחרת - אפילו אם זה קרה פעם אחת בלבד - קמו ועזבו, כי "זה מה שעושים". "לא בגלל שזה מה שהן רצו, אלא בגלל שהן חשבו שאלו החוקים. הן לא הבינו כלל שיש אופציות אחרות. זה נשמע כאילו הן קוראות מתסריט!" מתפלצת דרוקמן.

איזהו רווק

ההתנפלות הציבורית על חוטאים כגון ספיצר, וודס וביל קלינטון מהווה תמרור אזהרה לנשואים משועממים אחרים: "צאו וראו, מה קורה למי שמעז לסטות מהדרך הסלולה". אבל הבעיה האמיתית בסיפורי המעידה, טוען ריאן, אינה בחיפוש אחר הריגושים אלא בשקר המלווה אותו. "אין לי הרבה אמפתיה לוודס", הוא מבהיר. "בעיני הוא כמו המטיפים הנוצרים שיוצאים נגד הומואים ומתברר שהם הומואים בעצמם. יש לך אחריות מסוימת לצאת מהארון לגבי העובדה שאתה לא מונוגמי. אולי לא בציבור, אבל בפני אשתך. להגיד לה 'זו המציאות של חיי, אני מקווה שתוכלי לחיות עם זה'. ואז יש לה את החופש לבחור".

אם נישואים קונבנציונליים הם כזו עסקה גרועה, איך זה שהם מצליחים לשרוד כל כך הרבה זמן? רוב האנשים שאני מכירה נשואים או חיים במערכת יחסים מונוגמית.

"כי בחברה המערבית, נישואים הם כרטיס הכניסה לחיים בוגרים. אני לא יודע איך זה בישראל אבל בארצות הברית יש מעט מאוד תמיכה לאמהות חד הוריות, ולגדל ילדים לבד עולה הרבה כסף. זו לא אופציה אטרקטיבית במיוחד. מוטב להתחבר לאיזה גבר שיוכל לעזור לך. וגם עבור הגברים זה משתלם: במשרות ניהול בתאגידים רבים, להיות לא נשוי בהחלט נחשב לחיסרון. אתה הופך להיות לא קונבנציונלי, בלתי צפוי, אחד שעלול לעזוב את העבודה מתי שבא לו".

אבל אולי זה גם בגלל שיש משהו מאוד נוח בסקס עם מישהו שאתה מכיר ואוהב, במקום לצאת ולחפש בני זוג ללילה.

"אם אלו האופציות שעומדות לרשותך, אז נכון. להתחיל לצאת לברים כדי לצוד סקס - זה באמת לא נשמע מלהיב במיוחד. אבל אם תדמייני כפר שבו את מכירה את כולם, שאת עובדת איתם - זה כבר מצב אחר לגמרי. מדובר בקהילה קטנה, קרובה. כשאת שוכבת עם מישהו, זה גבר שאת מכירה כל החיים, לאחר שפלירטטתם כל היום בשדה, כך שלדברים יש הקשר אחר לגמרי. ובקהילות הקטנות האלו, יש הרבה פחות סכנה של אלימות מקרית או מחלות מין. רק בגלל שהסקס יותר אגבי, לא אומר שהוא מתבצע ללא הבחנה".

מונו, סטריאו

אורח חיים אלטרנטיבי מוצאים החוקרים בשבט מוסאו הסיני: 56,000 איש שחיים על גדות נהר הלוגו, ומאפשרים אוטונומיה מינית לנשים וגברים כאחד. בני מוסאו אינם מתחתנים, לפחות לא במובן המערבי של המושג. כשנערה מגיעה לגיל 13, היא מקבלת לשימושה חדר שינה שנפתח גם לחצר הפנימית של בית המשפחה וגם לרחוב דרך דלת נפרדת, ובתוכו היא נהנית מאוטונומיה מינית מוחלטת. איש אינו מפקח על היוצאים ובאים אל חדרה, וקנאה מינית נחשבת לאגרסיבית ולא הולמת. את הילדים שנולדים מאותן הרפתקאות ליליות מגדלת כל המשפחה, כשהדודים נושאים באחריות ההורית. ריאן וג'טה מזהים אצל המוסאו דוגמה לנורמה חברתית שמתעלה על מה שהם רואים כצביעות המערבית. הפרדה בין הורות למיניות - עניין בלתי מתקבל על הדעת בחברה המערבית הרכושנית - מצויה גם בקרב שבטים אפריקאיים מסוימים, שמאמינים כי ילד נוצר לא מזרעו של גבר אחד, אלא מצירוף זרעיהם של גברים רבים, ולכן מוטב לאשה לשכב עם כמה שיותר גברים כדי להחיש את התהליך. לילד יש אב אחד, אך בהיעדרו נושאים באחריות לגידולו כל הגברים האחרים שזרעם השתתף ביצירתו.

"שטויות", מגיבה על כך האנתרופולוגית הלן פישר, "יש חברות שבהן כולם אחראים לילדים של כולם, אבל זה מאוד נדיר ומתרחש בנסיבות קיצוניות. בכל החברות שבדקתי במחקרי, מונוגמיה היתה הכלל". פישר - אחת החוקרות הידועות ביותר של זוגיות ומשיכה מינית, המוזכרת תדיר בספרם של ריאן וג'טה - לא קראה את הספר, אבל אומרת שהדיו הגיעו גם אליה. מונוגמיה, היא מזכירה בראיון טלפוני מביתה בניו יורק, לא חייבת להיות מלווה בנאמנות מינית. "מונו זה אחד, וגמי - בן או בת זוג. 'בן זוג אחד'. מונוגמיה היא קשר זוגי נראה לעין, יחידה זוגית מוכרת על ידי החברה. זה לא אומר בהכרח שבני הזוג נאמנים אחד לשני מבחינה מינית. בדקתי כמעט כל חברה אנושית, והכלל הרווח הוא שילוב של מונוגמיה וחוסר נאמנות מינית". מה שקורה במאה השנים האחרונות, היא מציינת, הוא ש"אנחנו משילים מעלינו אלפי שנים של נורמות רכושניות כלפי נישואים, שרכשנו בחברה החקלאית, וחוזרים לראייה משוחררת יותר של זוגיות".

בעצם, לאף חוקר אין דרך לדעת אם האדם הקדמון היה מונוגמי או לא.

"נכון, זו תמיד הערכה, וכך גם התיאוריה שלהם. בכנס אחד מישהו שאל אותי 'אבל איך את יודעת?' עניתי: 'אני לא'. את אוספת את כל המידע, ואז מנסה לנחש כמיטב יכולתך". "ללא כל ספק", מסכים גם ריאן, "כשזה מגיע לאיך אנשים הרגישו לפני 50,000 שנה, אף אחד - כולל אותנו - לא יודע באמת".

בסופו של יום, יכול להיות שהוויכוח נובע מהניסיון לכפות על ממצאים מדעיים מטען מוקדם של אג'נדות, השקפות עולם וצווים מוסריים. "פסיכולוגיה אבולוציונית לא מצדיקה שום דבר", מציין גיל גרינגרוס, דוקטור לפסיכולוגיה אבולוציונית באוניברסיטת ניו מקסיקו. "התחום מתאר את ההשפעות האבולוציוניות שיש עלינו כבני אדם. ריאן נופל לכשל הנטורליסטי שבו הוא מפרש השפעות אבולוציוניות כעניין הכרחי, שלא ניתן להילחם נגדו. אבל זה לא המצב, בני אדם יכולים להילחם בנטיות האבולוציוניות שלהם ועושים את זה כל הזמן".

אז להיות מונוגמי או לא? השאלה הזאת תמשיך להטריד אנשים נשואים ולספק הרבה חומר לתוכניות ריאליטי. כפי שמעידה איריס יוטבת, סופרת, מרצה ומנחה בנושאי מיניות מודעת ותומכת נלהבת של ריאן, הסידור שמוצאים רוב האנשים מתאים יותר דווקא לתזה של פישר. "בוודאי בארץ, רוב הנשואים שאני פוגשת חיים במין עולם כפול: מצד אחד מקדשים מאוד את המונוגמיה, הנישואים. אבל סובלים מאוד מהרגשות שהיא מעוררת - קנאה, בעלות, שעמום - ולכן פורצים את גבולותיה בצורה שלפעמים ידועה לבני הזוג, ולפעמים לא".

אפילו אם הספר הזה לא יגרום לרוב הזוגות להחליט על מודל מיני סוציאליסטי, הוא עשוי לפחות לגרום להם לדבר על זה. כפי שמזכירה יוטבת, לשיחה הכנה והגלויה יש חשיבות כשלעצמה. "אפילו אם מחליטים שמונוגמיה היא הסידור המועדף, הדיון עליה מאפשר לבני הזוג להגיד מה יש בחוץ, שהיו רוצים לייבא למערכת היחסים שלהם". ואם זה לא עובד, תמיד אפשר להוציא את האזיקים הוורודים.*



איור: רות גוילי


ג'טה וריאן. קשר זוגי שמתבסס על הבחנה בין אהבה לתשוקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו