פרק 1: ברחוב, בבניין, בבית הקפה עדויות מהשטח

היתה באיש הזה שנאה, אין בכך ספק. שנאה עצומה. היא כוונה אל הזקן, אבל ספק אם הוא היה המושא האמיתי שלה. בכל מקרה, הרגעים ההם זכורים לי היטב: הפער בין השקט שלפני להלם שאחרי. אף אחד לא נהרג, אפילו לא נפצע, אבל היתה שם אלימות, וצעקות, וילדים קטנים שהסתובבו שם ולא הבינו מה בעצם קורה, מדוע איש אחד גדול מתפרע ועשרות אנשים קטנים עומדים בצד ומביטים. היה שם פיגוע. קטן, אבל עמוק.

זה היה בשבת קיצית, 17 ביולי, בבית קפה ברמת החייל. מבעד לשמש המוגזמת נשמעו לפתע צעקות: "יא בן זונה, יא מניאק בן זונה, אני אזיין את התחת שלך...". הרמתי את ראשי וראיתי גבר גבוה, גלוח ראש לגמרי, במכנסי ברמודה וכפכפים, עומד על המדרכה וצורח על מישהו בתוך מכונית.

בתוך המכונית ישב אדם זקן, בשנות ה-60 המאוחרות לחייו, וניסה להחנות את מכונית המאזדה 323 הישנה שלו. ניכר שאינו שולט היטב במכונית, כך שייתכן שתוך כדי הניסיון שיפשף קלות את המכונית שלפניו. המכונית שלפניו היתה מרצדס שחורה, מצוחצחת, מבריקה, חדשה, בעיקר יקרה. אם כן, צעקות. צרחות. בווליום מטורף. הזקן, עדיין במכונית, פתח לפתע את החלון ואמר: "מה אתה צועק, לא נגעתי באוטו שלך".

האמירה הזאת - שנתפסה בעיני הגבוה כפגיעה במרותו - הוציאה אותו מדעתו. הוא התקרב אל דלת המכונית של הזקן ושוב צרח: "יא בן זונה, אני אזיין אותך, עוף מפה, סע לי מהעיניים...". בינתיים יושבי בית הקפה הבינו שקורה משהו. הם זקפו אוזניים, כמה מהם התרוממו ממקומם, אבל איש לא העז להתקרב ממש.

הזקן החנה את המכונית ויצא החוצה. הוא צעד אל עבר המרצדס והתכופף כדי לבדוק אם אכן היה שפשוף. הצעיר התקרב אליו. הזקן הזדקף ואמר לו משהו בסגנון "לא רואים כלום, אמרתי לך שלא נגעתי". זה הרגע שבו הצעיר הגבוה והאלים הזה התפוצץ. הוא התקרב אל הזקן וממרחק של סנטימטר מפרצופו צרח שוב: "יא בן זונה, אני אזיין אותך בתחת, סע לי מהעיניים...".

הזקן התרגז. גם לו יש אגו. בת זוגו שם, גם צמד חברים, עשרות אנשים ביציע, ופניו מולבנים ברבים. הוא אמר לצעיר משהו, קשה היה לשמוע בדיוק מה. אלא שכעת זה כבר לא היה חשוב מה בדיוק אמר. הצעיר הניף את ידו, יד ענקית, והנחית לזקן סטירה. כך, לעיני כולם, בגלל ספק שפשוף במכונית. הזקן נהדף לאחור.

זה הרגע שבו השתרר הלם. זה רגע הפיגוע.

כעת בת זוגו של הצעיר ניגשה אליו, ביקשה אותו להירגע. הוא צרח עליה: "עופי לי מהעיניים גם את, עופי!". הוא במצב קשה, יכול לרצוח עכשיו; היא זזה הצדה, חזרה אל החבורה שישבה על הדשא הסינתטי בפאתי בית הקפה. בחבורה הזאת היו עוד כמה גברים, אחד מהם הסתובב כל הזמן סביב החבר שלו, כמעין גיבוי, למקרה שמישהו ינסה להתערב.

בחצי השעה הבאה ישב הזקן על איזושהי גדר אבן עם בת זוגו ועם עוד זוג חברים שהיו שרויים כמוהו בהלם וניסה להבין מה בדיוק קרה זה עתה. הצעיר שיחק עם בנו כאילו כלום לא קרה. האלימות נשטפה מתודעתו בתוך שניות, השנאה הוכנסה פנימה, הקפה כבר מוכן על השולחן.

* * *

העימות הזה אירע לפני חמישה חודשים. כתבתי עליו בעיתון ("העיר"), כי הייתי חייב לכתוב אותו, הייתי חייב להוציא החוצה את ההלם הזה שבו נתקפתי. סיפרתי שהייתי באותו בית קפה עם בני, יונתן, אז בן ארבע. הפרט האחרון היה חשוב, מפני שהוא היה הסיבה לכך שלא התערבתי. פחדתי שהצעיר הגבוה יכה גם אותי מול בני.

הטקסט פורסם אחר כך באתר האינטרנט של "עכבר העיר". התגובה הראשונה היתה: "בגלל אנשים כמוך אנחנו נראים כמו שאנחנו נראים". טיפוס המתקרא "כדרלעומר" פירט: "בפעם הבאה אתה תהיה במוקד של בריונות אקראית ואז תתפלא למה אף אחד לא קם לעזור לך".

התגובה השנייה היתה "עצמת עיניים. מחר אתה תהיה הזקן". התגובה השמינית היתה "ממש נפש של משורר. איזה ניגוד ספרותי בין אלימות לתמימות ילד". מגיב 14 אמר שהפרצוף שלי הוא הפרצוף של ישראל 2010. מגיב 22 לא הבין: "זה שבת בכיף? לצאת עם הילד לבית קפה? ועוד ארקפה ברמת החייל?". היו עוד מגיבים מאותו סוג. הרבה.

הרגשתי פגוע, כאילו אני הכיתי את הזקן. במקום להתרגז על הצעיר האלים, התגובה האלימה הופנתה אלי. ניסיתי להבין מדוע הפכתי לאובייקט השנאה: האם בגלל העובדה שלא התערבתי? האם משום שכעת הפכתי לאובייקט הזמין ביותר שאליו ניתן להפנות את הזעם? או שאולי היה זה משהו אחר, עקרוני יותר. משהו שקשה לנו לראות, שנמצא סביבנו כל הזמן והתרגלנו אליו, משהו שכבר איננו מבחינים בו מרוב שהפך חלק מאיתנו. ניסיתי להתבונן לרגע באוויר.

בשבועות האחרונים אספתי שנאה. אספתי אותה מכל מיני מקומות, בכל מיני דרכים. בשלב הראשון - איסוף ללא שיפוט ופרשנות, איסוף לשם איסוף. מאוחר יותר ניסיתי להבין מה עומד מאחורי סוגים שונים של שנאה. בכל הקשור להסברים ופרשנויות - הסתבכתי. אחת המסקנות הלכאורה-מובהקות היא שקל יותר לאתר גילויי שנאה ואלימות באזורים מוחלשים, בקרב שכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, בפריפריות, בחברות של עולים חדשים. ואם ממשיכים לאורך אותו קו מובהק לכאורה, אז מתקיימת אלימות רבה יותר בקרב אנשים בעלי תפיסות פוליטיות ימניות, וגם בקרב מזרחים, ואם רוצים ממש להצטמצם - בקרב אוהדי בית"ר, ובקרב אתיופים, ובקרב מוכרי ירקות וכו'.

ובכל זאת, הסתבכתי. כי ככל שאתה נובר במקרים, ככל שאתה מתעמק בהם, אתה תמיד מגלה שמבעד לשנאה, ומתחת לשכבות האלימות, רובץ כעס. וכשאתה מנסה להגיע אל אותו כעס - ורק לעתים רחוקות מצליח, כי הכועס מסתגר בכעסו - אתה מבין שיש סיבות לכעס הזה. וכך, לאט לאט, בהתחלה מבלי לחשוב על כך, ולבסוף מבלי להפסיק לחשוב על כך, אתה מבין שיש גם אלימות שקטה, שלוחצת מלמעלה כלפי מטה, והיא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר שמייצרים את אפקט השנאה הנראה, הגלוי, האלים פיסית ומילולית.

האלימות השקטה הזאת היא בדרך כלל תולדה של שכבות עליונות בחברה שמנציחות את שליטתן בעזרת אותו לחץ. השליטה על המנגנונים הכלכליים והפוליטיים, כמו גם שליטה בשפה ובטכנולוגיה, הן הכלי העיקרי שהם מחזיקים בו, והתוצאה היא לרוב חיי דחק והשפלה של מאות אלפי אנשים אחרים שנאלצים לחיות בצמצום או תחת מתקפה בלתי נראית. החיים בדחק, בסביבה שאין בה, או החיים תחת מתקפה, מייצרים את גילויי השנאה. אתה מגיע למסקנה שאדם שונא הוא אדם ששונא את המציאות שבתוכה הוא מתקיים. זה פשוט מאוד. את השנאה הזאת הוא מוציא על אובייקטים זמינים, לרוב דימויים של מקורות השנאה האמיתיים, אבל מעטות הפעמים שהזעם מצליח לאחוז במקור השנאה עצמו.

בכל הקשור לגילויים של השנאה, למופעים שלה סביבנו, המסקנה היא חד משמעית: פשוט להתכופף ולהרים. השנאה היא האטמוספרה שבתוכה אנחנו מתקיימים; השנאה היא האוויר שאותו אנו נושמים; היא גם הפחמן הדו-חמצני שאותו אנחנו פולטים. לעתים היא אלימה באופן פיסי, לעתים היא וירטואלית; לפעמים מתקיים שיח של שנאה שאינו מייצג את המציאות, ולעתים לא מתקיים שיח, אך מבעד לשתיקה מתרחשת אלימות. אבל השנאה - על צורותיה וגוניה השונים - הפכה בת לווייתנו המועדפת, ברירת המחדל של חיינו.

* * *

נקרא לו ש"ק. אני מכנה אותו כך משום שהוא מתבייש להזדהות בשמו. אמרתי לו שראשי תיבות מרחיקים את הקורא, שכדאי לו להזדהות, שאין לו במה להתבייש. הוא ענה שיש לו במה להתבייש, וסיפר את סיפורו.

ש"ק הוא פקח בעיריית בת ים, בן 36, אדם רגיל בכל מובן שהוא. בכל בוקר הוא יוצא לעבודה עם חשש מסוים, חשש שיחזור לביתו מושפל. החשש אינו תיאורטי, הוא נסמך על מציאות. לפני חמישה חודשים, ביום שני, השעה כמעט שבע בערב, סייר ש"ק ברחוב רוטשילד בעיר. הוא עבר ליד חנות ירקות וגילה כי בעל החנות השאיר על המדרכה משטח עץ ועליו קרטונים מלאים בסחורה. ש"ק פנה אל המוכרת שהיתה באותו זמן בחנות ודרש לפנות את המשטח ואת הקרטונים. זאת הרי העבודה שלו. המוכרת אמרה שבעל החנות לא מרגיש טוב, שהוא ישן ברכב, והבהירה שאין בכוונתה לפנות את הדברים.

ש"ק צעד אל המכונית, פנה בדברים אל בעל החנות, העיר אותו וביקש ממנו לפנות את הקרטונים. בעל החנות סירב. לאחר שני הסירובים החליט ש"ק לרשום דו"ח. הוא הודיע על כך למוכרת. הוא החל לרשום את הדו"ח כשלפתע בעל החנות, זה שאינו חש בטוב, התקרב אליו בריצה. כשהגיע, נעמד מולו. ואז נגח בו בפניו פעם ראשונה. בפעם השנייה התמקד בעינו של הפקח. ש"ק פונה למוקד קופ"ח, אובחנה חבלה קשה בעין.

לאחר כמה חודשים, יום שלישי, סמוך לשעה 14:00, רשם ש"ק דו"ח לרכב שחנה על מדרכה. בעל הרכב, שראה את הפקח רושם לו דו"ח, הגיע מיד למקום. הוא החל לקלל את ש"ק. לאחר שסיים עם הקללות, ירק בפרצופו. כך, מול העוברים והשבים, בגלל דו"ח חנייה. כעבור כמה חודשים החליט אזרח אחר, י"א, שמלבד קללות וגידופים הפקח ש"ק ראוי לסטירה. אז הוא העניק לו סטירה.

"עכשיו אתה מבין למה אני מתבייש?" הוא שואל.

* * *

אלה סיפורים קטנים, טריוויאליים כמעט, שקורים מדי יום, מדי שבוע. יום שלישי, למשל, 12 באוקטובר, רחוב הגדוד העברי, שוב בת ים. שעות אחר הצהריים, דיירים בבניין מגורים שומעים יללות חתולים מכיוון מגרש החנייה. הם מתקרבים ומבחינים בדייר אוחז מוט עץ ומכה גור חתולים שמתחבא מתחת לאחת המכוניות. ה"מקל" הוא בעצם מעין אלת בייסבול. לאלת הבייסבול הוא הצמיד מסמרים. אחת הדיירות מבקשת בצעקה שיפסיק להכות את הגור. בתגובה הוא מקלל אותה וממשיך לחבוט בגור. כעת הוא תופס את הגור ומטיח אותו במדרכה. בשלב מסוים חתולה בוגרת יותר, כנראה אמו של הגור, אוחזת אותו בפיה ונמלטת עימו מהמקום. השכנים שצפו באירוע טוענים שהגור כבר היה מת. הדייר שחבט בחתול נעצר על ידי המשטרה. בתום חקירה שוחרר לביתו. כמה ימים אחר כך מצאו התושבים את הגור מוטל מת בקרבת מקום.

אתה שואל את עצמך: למה? למה להרוג גור חתולים? למה אלה? למה לחבר מסמרים? מנין מגיחה האכזריות הזאת? השנאה הזאת?

* * *

היא לא תמיד דרמטית, השנאה. לא תמיד אלה עם מסמרים, לא תמיד סטירה לזקנים. לפעמים רק תקרית קטנה שמחביאה בתוכה זעם גדול. יום רביעי, 10 בנובמבר, שופרסל דיל ברמת גן. ליד דוכני הירקות פורצות צעקות. אני מבחין בעימות בין שני גברים, האחד מבוגר והאחר דתי. מברר מעט. מתברר שמחוץ לסופר אירעה תקרית. עגלה עמדה מיותמת באזור החנייה. הדתי ניגש אליה, כשלפתע נסעה מכונית לאחור וכמעט פגעה בו. כשניסה להבין מה קורה, צעק זקן מהחלון: "עזוב את העגלה, היא שלי". הדתי לא הבין מדוע העגלה שייכת לזקן. הוא ניסה לקחת אותה בכל זאת. הזקן לא ויתר, יצא מהמכונית ונטל את העגלה בכוח.

כעת הם בתוך הסופר, ליד הפלפלים הירוקים, עדיין רוגשים בעקבות התקרית.

הדתי: "יש לך מזל שאתה מבוגר".

הזקן: "מזל שאני מבוגר?"

הדתי: "יש לך מזל, אחרת לא הייתי משחרר לך את העגלה".

הזקן: "לא היית משחרר לי את העגלה? מי אתה בכלל? הייתי משחרר אותך יחד עם העגלה".

הם מתקרבים זה לזה, או-טו-טו מכות, אנשים באים ומפרידים.

* * *

אפרים יער, פרופסור לסוציולוגיה ופסיכולוגיה חברתית, האם היכן שמופיעה אלימות מתקיימת בהכרח שנאה?

"לא תמיד. ישנם כמה סוגי אלימות. ישנה אלימות אינסטרומנטלית, כלומר אלימות שנובעת כביכול משיקולים רציונליים. אני שודד בנק, צריך כסף, ולשם כך אני משתמש באלימות. במקרה כזה אין בהכרח שנאה. גם במקרים של אלימות רק על פגיעה בכבוד, לא מתקיימת בהכרח שנאה. קח למשל את סוגיית הרצח על רקע 'חילול כבוד המשפחה'. אח יכול לרצוח אחות למרות שהוא אוהב אותה, אבל היא פגעה בכבודו ואין לו ברירה. אבל כמובן שישנה אלימות שנובעת מצרכים אמוציונליים, לא כדי להרוויח משהו. אלימות שנובעת משנאה".

פרק 2: המגרש זהירות, אזור פורקן

יום ראשון, 14 בנובמבר. בעוד כשעתיים יחל משחק כדורגל: הפועל תל אביב מול בית"ר ירושלים. אני מסתובב באזור בלומפילד, רוצה לדבר עם קהל. יש לי חשש מסוים: לא מהקהל, מהקלישאה. כלומר: מהעובדה שברור שאמצא בקלות אנשים שיפגינו שנאה, בטח בקרב אוהדי בית"ר ירושלים, שעשו להם שם בתחום. החששות מהקלישאה תופסות אותי עם מחברת ביד, מהלך מאחורי שערים 7-8, בצד המזרחי של בלומפילד. שלושה אוהדי בית"ר מבחינים במחברת. אחד, אלון שמו, צעיר בן 18, מבין שלפניו עיתונאי. הוא מיד מורה לי "תכתוב". אני כותב: "שונא אותם יותר מערבים, יותר מהכל. חלום שלי שיהיה פיגוע, שיקרוס שער חמש" (זה השער שבו יושבים אוהדי הפועל תל אביב).

אני מרגיש את קלישאת השנאה נרקמת מול עיני. כמה צפוי אפשר להיות. אני אומר לאלון: אתה מנסה להרשים אותי? לזעזע אותי? הרי זה הכל דיבורים, אם יהיה פיגוע בשער חמש אתה תהיה בהלם, ואחר כך בדיכאון. אבל אלון לא מתעניין בדברים שלי. הוא ממשיך: "יהודי שיעודד ערבי על מגרש, לא משנה מה, אני רוצה שימות".

מה הבעיה לעודד ערבי על מגרש?

"אין ערבי, אין ערבי, לא יהיו פה ערבים".

טוב, הבנתי.

"הם שרים לנו כל הזמן על אסון ורסאי, הם שרים 'שימו את ירושלים בירדן', אלה נאצים, צריך להרוג אותם".

מאיפה אתה מגייס את כל השנאה הזאת?

"אנחנו חונכנו על שנאה להפועל, זה מהבית".

ליד אלון עומד צעיר נוסף, אלי שמו. הוא מקשיב לשיחה ומוסיף: "זה לדורות, זו שנאה לדורות".

למה אתם שונאים אותם, כי הם שמאלנים?

אלון: "גם. אנחנו ימין קיצוני, הולכים בדרכו של הרב מאיר כהנא".

מה היא דרכו של הרב מאיר כהנא?

אלי: "הוא הלך נגד ערבים".

אלון: "למחוק אותם, למחוק".

אחרי שתיקה קצרה, אלון מוסיף: "אבא שלי הגיע מעיראק לארץ בגיל חמש. זרקו אותם במוסררה, בלי כלום. מי אתה חושב זרק אותם? אוהדי הפועל, האבא שלהם והסבא שלהם. בחיים לא יהיה לי חבר אוהד הפועל, בחיים".

אני חושב שהבנתי את הרעיון. אני מודה להם ומתחיל ללכת. אבל אלון לא מניח. הוא מתקרב ואומר לי: "אם יביאו לי ילד בן ארבע אוהד הפועל אני אדאג שיירו לו בראש".

אני מביט בו בתימהון, מתקשה להבין אם הוא עושה עכשיו "הצגה למצלמה", או שאכן מפעמת בו שנאה אמיתית, כזאת שיכולה להתבטא באלימות קטלנית.

* * *

בהמשך הדרך יושבים שניים, אחד עם צעיף של בית"ר, האחר עם צעיף של הפועל תל אביב. אני שואל אותם מה הסיפור, הם מסבירים ששניהם בכלל מנתניה, חברים מבית הספר.

ואין בעיה עם זה שאחד אוהד בית"ר ואחד הפועל?

"למה בעיה, זה רק במגרש. מחוץ למגרש אנחנו חברים".

ליד מעקה ירוק, באזור הקופות הדרומי של בלומפילד, אני רואה שניים שמעבירים ביניהם כספים. הם לבושים בחולצות שעליהן מוטבע השם "לה פמיליה". "לה פמיליה" הוא ארגון אוהדים קיצוני שתומך בבית"ר ירושלים. קיצוניותם באה לידי ביטוי בין היתר בכך שאינם מוכנים שערבי ישחק בקבוצה. ואכן: ערבי לא משחק וספק אם ישחק בקבוצה. אני מעוניין לדבר איתם, להבין מה מקורה של הגזענות הבוטה הזאת.

אפשר לדבר איתכם דקה?

"לא".

דקה, לא יותר.

"תעוף מפה עכשיו, הבנת?"

אני עף משם עכשיו, הבנתי.

ליד הסורגים שמקיפים את האיצטדיון עומד בחור כבן 25. הוא נע באי נוחות, כאילו משהו מציק לו. אני מתקרב אליו ושואל אם אפשר לדבר. הוא מסתכל עלי, על המחברת שלי ומיד אומר: "שימותו, בוא נגמור את זה ככה". הוא אומר את זה בהתפרצות, כמו ילד שרוצה לבכות, לשפוך את כל התסכול שאגר בזמן שאמא שלו לא היתה בבית.

מי שימותו?

"שיישרפו, אין לי מה להגיד יותר מזה".

אני מניח שאתה מדבר על אוהדי הפועל. אבל אני רוצה להבין משהו...

"אין מה להבין, שימותו. וגם אתם, התקשורת...".

מה איתנו?

"בכל מקרה תוציאו אותם נאורים ואותנו חיות. טוב, לא רוצה לדבר, זהו, לך מפה".

כעת עוברת קבוצה של אוהדי בית"ר ושרה בקצב אחיד: "צרעות - שמאלנים, צרעות - שמאלנים".

חמישה צעירים עוברים ליד, נדבקים באווירה ומתחילים לצעוק: "חי חי חי, עוד כהנא חי".

אחד מהם רואה אותי עם המחברת וצועק לחברים: "כתב, אל תדבר איתו".

* * *

מסביב לבלומפילד מזדקרת משוואה ברורה: מזרחי + ימני + מצב סוציו אקונומי נמוך = שנאה. אבל דווקא האופן הברור והמיידי שבו השנאה הזאת מוצגת, האלימות שכמו מבקשת שיבחינו בה, מפעילה איזושהי נורית של חוסר נוחות. הבחור בן ה-25, זה שכמעט התפרץ בבכי למראה המחברת, היה הברור מכל: ה"שימותו" שלו, ה"שיישרפו" שלו, נשמעו יותר מכל כמו קריאה לעזרה, כמו צעקה, כמו לחצן מצוקה אנושי.

אשאר בשדה הכדורגל כי יש בו משהו ראשוני, על סף הפרימיטיבי. מתקיימת תחושה שניתן לאבחן את השנאה בקלות יחסית, השכבות כאן דקות, הקליפות לא הספיקו להתעבות, המנגנונים ההגנתיים חוזרים למצבם האינפנטילי, הפשוט.

* * *

בתאונת מטוס קלה / גל סוקולובסקי

בתאונת מטוס קלה,

הלכו השחקנים, ההנהלה

הם התרסקו לתוך הים - הלכו הצהובים לעולמם.

מת בלאט ומת גרשון ומת פנאן.

ומת שמעון מזרחי ופדרמן.

אני שונא מכבי, שונא בדם.

רוצה שהם ימותו - שונא אותם.

בהתנגשות של רכבות

עלו הצהובים בלהבות.

הם התהפכו לתוך נהר, ושום דבר צהוב כבר לא נשאר.

מת בלאט ומת גרשון ומת פנאן.

ומת שמעון מזרחי ופדרמן.

אני שונא מכבי, שונא בדם.

רוצה שהם ימותו - שונא אותם.

מתי יבוא צונאמי, יקח אותם?

גל סוקולובסקי הוא אוהד הפועל תל אביב. הפועל תל אביב היא דימוי משדה הכדורגל שמקושר ל"שמאל", "אשכנזי", "תל אביבי". במדינה שהוקמה על ידי מפא"י, "הפועל" היא באופן עקרוני דימוי שעשוי להתברר כ"סמכות", "שם האב" אם תרצו.

כמובן שאוהדיה סובלים מבעיה הפוכה: תחושה שהם האנדרדוג, ה"אחר". זו תחושה שחילחלה בעיקר בשנים האחרונות, שנים שבהן האליטות הוותיקות נדחקו הצדה, ובמקומן הופיעו "אליטות חדשות". הדחיקה החוצה יצרה ריחוק, ואיתה הופיעה תחושת האנדרדוגיות, בדיוק אותה תחושה שמחזיקים בה עדיין אוהדי בית"ר ירושלים, רק מהצד האחר של הגדר. יש משהו ישראלי מאוד בהגדרות המבולבלות, כמו גם בהיפוכים: המקרבן שחש קורבן, ה"סמכות" שחש "אחר".

בכל מקרה, גל סוקולובסקי הוא מה"משוררים" הבולטים של הפועל תל אביב. הוא חיבר לא מעט שירים שניתן להגדירם שירי שנאה, כמו זה שקראתם למעלה. לאחר שהפועל תל אביב הפסידה אליפות לבית"ר ירושלים בגלל "משחק השרוכים" (97/8'), כתב סוקולובסקי את המלים הבאות, שהוקדשו לשחקן בית שאן איתן טייב, שנראה שורך את שרוכי נעלו שניות לפני שבית"ר הבקיעה את שער קבוצתו:

והפועל מקום שני

בגלל טייב הגרמני

אז בוא נחנוק את איתן טייב

ונקבור אותו מהר

שלא יקרה דבר כזה יותר.

גל סוקולובסקי, אתה באמת שונא כל כך, או שאתה בסך הכל רוצה להלהיב את הקהל?

"מדובר בשירי קהל, המטרה להלהיב".

אבל בשירים יש שנאה תהומית.

"את הקבוצות אני שונא, לא את האנשים".

אבל קבוצות מורכבות מאנשים.

"כשמדובר ביריבות עירונית, שירים כאלה הם חלק מהרמת המוראל".

אתה לא חושב שאתה מכניס באנשים הלך רוח של שנאה, שעלול להתבטא מאוחר יותר באופן אלים?

"לא בקהל של הפועל. אולי אצל בית"ר, לא בהפועל".

אתה לא חושב לפעמים שטעית, שאולי הגזמת קצת?

"יש שירים מסוימים, בעיקר מהעבר, שהייתי ממתן אותם".

אלה מקרים שמייצגים באופן חלקי את המציאות כפי שהיא מופיעה במגרשי הכדורגל. אוהדי בית"ר אינם אמונים באופן בלעדי על הצד של האלימות הפיסית, ואוהדי הפועל אינם אמונים על האלימות רק דרך השירה. שני הצדדים מכילים גם תתי-התמחויות צולבות: אוהדי הפועל יודעים להכות כשצריך, כפי שאוהדי בית"ר מנסים כוחם בשירים ופזמונים בעלי דגשים גזעניים.

* * *

אני חוזר אל פרופ' יער, מנסה להבין אם המלים הללו - של סוקולובסקי, של אלון ואלי - מייצגות משהו אמיתי, רגש פנימי עמוק שעלול להיתרגם למעשים. "צריך להבדיל בין המלל למעשים", הוא אומר. "אני מניח שהם משליכים את כל התסכול של ירושלים - כלומר, של המצב הסוציו אקונומי שלהם - על אוהדי הפועל. זה קיים בכדורגל. יש לי חבר, פרופסור באוניברסיטה, אוהד מכבי תל אביב. כשהפועל משחקת באירופה הוא מתפלל שתפסיד".

בכל זאת, אחד אומר: "תביא לי ילד בן ארבע אוהד הפועל ואני אשחט אותו".

"כן, זו שנאה סטריאוטיפית. שונאים קבוצה שלמה בלי הבחנה, אופייני לשכבות נמוכות בחברה".

מה זה נותן להם?

"ברמה הפסיכולוגית זה משחרר אותך. יש לך מצוקה ואתה משליך אותה החוצה".

יער עומד בראש התוכנית ליישוב סכסוכים באוניברסיטת תל אביב. חווה כל מיני סוגים של שנאות.

מה זאת בכלל שנאה?

"סוג מסוים של רגש שמופנה כלפי אובייקטים, וגם מופנה פנימה, במקרים של שנאה עצמית. זו תופעה ידועה בכל חברה אנושית".

אני מחפש חומרים על שנאה, אבל מגלה שיש איזושהי רתיעה מהתעסקות במושג הזה.

"זה נכון, יש בעיה עם המושג ברמה המחקרית. המושג הוא לא פוליטיקלי קורקט. מה שקורה במחקרים זה שמרואיינים לא ישתפו פעולה עם המושג, יטענו 'אני שונא ערבים? מה פתאום, יש לי מידה מסוימת של עוינות'".

לכן אין מחקרים רבים שעוסקים בשנאה?

"אין מספיק מחקרים, אבל ההשערה שלי היא שאם היינו לוקחים את סולם בוגארדוס ומיישמים אותו כל עשר שנים, היינו מגלים שקיימת עלייה במפלס השנאה".

מה זה סולם בוגארדוס?

"זה סולם של מרחק חברתי. כלומר, סולם שעוסק בשאלה באיזו מידה אתה אוהב קבוצות מסוימות בחברה וההפך. שואלים 'האם היית מוכן שפולנים יקבלו אזרחות אמריקאית' למשל, אחר כך יורדים בדרגות האינטימיות: העיר, השכונה, חברי המשפחה. במונחים מקומיים, שאלות כמו 'האם היית מוכן שערבי יתחתן עם בתך?'"

נו, ומשתמשים בסולם הזה בישראל?

"השתמשו בסולם הזה בשנות ה-70 וה-80".

פרק 3: אנחנו ואתם

שיחות עם מאזינים

התוכנית "שיחות עם מאזינים", שאותה מנחה ז'וז'ו אבוטבול, משודרת ברשת ב' של קול ישראל. היא משודרת לרוב בלילה שבין שני לשלישי החל בחצות ועד ארבע לפנות בוקר. התוכנית מנקזת לתוכה מאות ואלפי מאזינים שבוחרים לעלות לשידור ולהתלונן על בעיות רבות. הנושאים שמועלים בה הם הקלאסיקות הישראליות: ימנים-שמאלנים, מרכז-פריפריה, אשכנזים-ספרדים, ישראלים-עובדים זרים, חרדים-חילונים, משתמטים-"מורעלים", הומואים-סטרייטים, מפורסמים-"רגילים". אני מאזין לתוכנית הזאת שנים רבות. משהו בקיצוניות שלה, בהתלהמות שמופגנת, בשנאה שפורצת החוצה, באלימות, גם בכאב ובעצב שיש בה, גורם לי לעקוב אחריה שבוע אחר שבוע.

ז'וז'ו אבוטבול פתח את התוכנית של ה-16 בנובמבר כך: "יצא לי היום לראות באחד מערוצי הטלוויזיה תוכנית על בחור מהצפון שיש לו חנות לטיסנים, שהחליט לא למכור למכללה באריאל כי היא נמצאת מעבר לגבול, בשטחים... והתקשורת חוגגת, כתבות... לא ידעתי שיש לנו אדם במדינה שאחראי על הגבולות, שיודע איפה עובר הגבול... אבל השנאה והאנטי כלפי אותם אזרחים שאני גאה שהם אזרחים של המדינה שלי, אני כל כך שמח וגאה בהם, השנאה אליהם מגיעה לאבסורד, מלה עדינה, מצב של טמטום. והטמטום הזה שנמצא אצל אותם אנשים שרוצים יחסי ציבור, תשומת לב, לא יודע... אתמול שידרתי מירושלים ועלה לשידור בחור בדווי מרהט, ששירת בצבא והוא גאה במדינה שלו ואני אומר, אם היו לנו עוד כמה אזרחים כמוהו המדינה היתה נראית הרבה יותר טוב".

הפסקה הזאת, הכמעט סתמית, מכילה בתוכה כמה קישורים שנושאים היגיון פנימי שאולי לא נראה כזה במבט ראשון. הרי מה הקשר בין חרם של אדם פרטי על אריאל, לבין הביקורת על התקשורת, לבין הגאווה על הבדווי שמשרת בצבא.

אלא שקיים קשר, קיים בסיס שעליו מונחות כל הטענות. הבסיס הזה, בדיוק כמו אותו אוהד בית"ר שמתעב את אוהדי הפועל או להפך, הוא האנדרדוגיות, תחושת החולשה שמונגדת אל מול הכוח והסמכות. מוכר הטיסנים החרים את אריאל; אריאל היא התנחלות; מתנחלים הם קבוצה שלכאורה מחוץ לממסד, מחוץ לכוח; לכן מוכר הטיסנים שמחרים את הקבוצה החלשה הוא לא בסדר. התקשורת לא בסדר כי היא נותנת במה לחרם הזה; התקשורת קובעת מה להציג ולמי לתת במה; התקשורת היא הכוח; לכן היא בעמדה נחותה בתוכנית. הבדווי הוא חלש, אנחנו לטובתו; אלא אם כן יהיה נגדנו. אבל הוא לא נגדנו, הוא אפילו משרת בצבא, אז אנחנו בעדו, גאים בו.

מיד לאחר הפתיח של אבוטבול, ובתגובה עליו, עלה לשידור יעקב מחולון. הוא שאל את המגיש: "האם ראית את הכתבה שהיתה ב'הארץ' על כך שאריאל לא משלמת מסים?"

אבוטבול: "לא, לא, אני שמח להגיד שאני לא קורא את עיתון 'הארץ'" (הקשר ברור: "הארץ"="שמאלנים", "אשכנזים", "תל אביבים". כלומר, "הארץ"=כוח).

יעקב: "אז מתברר שאריאל סירבה לשלם מסים למדינת ישראל... טענה בבית משפט שאינה חלק מהמדינה...".

אבוטבול: "יעקב, יעקב, שחקנים שמקבלים כסף מהמדינה יותר משמקבלים כל הנזקקים יחד, שההקצבה לתרבות עברה כל פרמטר, אבל הם שאוכלים לשד עצמות כל המסכנים, הם החליטו פתאום לא להופיע באריאל..." (שוב: "שחקנים"="שמאלנים", "אשכנזים", "תל אביבים". כלומר, כוח).

הבסיס הזה חוזר בווריאציות שונות לכל אורך התוכנית. הנה ששי מנהריה מתלונן: "דבר שמאוד חורה לי, דתיים וחילוניים. כבר בעת העתיקה שבט לוי היה פטור מלהילחם, תפקידו היה לשרת בקודש... והנה אנחנו מגיעים לכאן וקוראים לדתיים פרזיטים, הרי הדתיים שומרים על הגחלת. הישראלים הם ליברלים, פותחים מועדונים של הומואים ומאבדים את הצביון היהודי. אני לא מבין את הישראלים: מה אתם מסתכלים בכיס של הדתיים, זו האוכלוסייה הכי ענייה בארץ, שמאזנת את המאזן הדמוגרפי, לא צריך לשפוט אותם אם הם לוחמים טובים...".

שוב אותה משוואה: החזקים הם הליברלים ("שמאלנים", "אשכנזים", "תל אביבים"), אבל הם פותחים מועדונים של הומואים (כלומר, הם גורמים נזק), אז מה אתם רוצים מאיתנו, החלשים, אנחנו בסך הכל מאזנים את המאזן הדמוגרפי (תמורת אי עבודה אנחנו מביאים ילדים).

יוסי מאילת עוסק בסוגיית "ישראלים-עובדים זרים". הוא אומר: "יש לנו בעיה באילת. אנחנו 50 אלף תושבים ונוספו 15 או 17 אלף שוהים... אני, מזקני אילת, נכנסתי למצוקה. באזור המלונות, בגלל התיירים, הסיירת העירונית מסלקת אותם, אבל הם גרים בשכונות שלנו... תראה איזה מדינה אהבלית, על 400 ילדים זרים עושים דיון בכנסת, בג"צים, יפי נפש, אבל תפתרו לנו את הבעיה באילת. עשרות יולדות מאלה מהמסתננים נולדו באילת. מה יהיה מחר? אני שומע שרוצים להקים מסגד באילת. אם היה לי קונה, הייתי עוזב בשמחה".

כעת יהושע מאירי, חבר פאנל שיושב באולפן, מתערב: "עוד מעט מקימים מסגד באוניברסיטת תל אביב, אתה מדבר איתי על אילת?"

חבר פאנל נוסף, אבי חדד שמו, מצטרף לדיון: "הפתרון הוא כמו של דודנו ממצרים... הם שמים על הגבול מכונות ירייה".

אבוטבול: "שכחת לקחת את הכדור? אתה מודע שזה מחלת נפש להגיד מה שאמרת?"

אבי חדד: "אז שייקחו לנו את המדינה... זה לא מחלת נפש".

אבוטבול: "לא מוכן שתדבר ככה באולפן הזה".

יוסי: "יישר כוח ז'וז'ו... אנחנו עם נאור".

אבי חדד: "פעם היה את העניין עם גדרה, אבל ויתרנו בצ'יק" (מתכוון לנוהל "גדרה-חדרה", שלפיו הפליטים יורשו לשהות רק מצפון לחדרה ומדרום לגדרה).

אבוטבול: "זו הבעיה שלנו כאזרחים, ששתקנו. הפכנו את הפריפריה לפח האשפה של המרכז ושתקנו".

אחר כך התנהל דיון על בתי המשפט והמשטרה. אזרח ששמו גדליהו טען שהשוטרים אינם משרתים את האזרחים אלא פוגעים בהם. הוא היה המאזין השני שדיבר על התופעה. לאחר שניסח את הכלל, סיפר את הסיפור הבא: "אם המשטרה הגיעה אלי הביתה, ומאחר שיש לי שכנים שהתעללו בי והם שניים ואני אחד, הם האמינו להם, והשוטר בא עם שוטרת, והוא לא היה מאוים, והוא ירה עלי חמש כדורי זרם. נשכבתי על הבטן ואמרתי לו 'אני אחרי התקף לב'. שבעים אחוז מהיריות האלה לפי מחקרים מסתיימים במוות".

זה כל הזמן משחק של חלש שמתלונן על החזק, האשמה בלתי נגמרת כלפי ה"סמכות". כמעט כל השיחות מצביעות על המדינה, או מה שנתפס כחלק ששולט במדינה, ככתובת לבעיות. מלבד משרדי ממשלה ופוליטיקאים, גם התקשורת, ה"שמאלנים", ה"אשכנזים", ה"תל אביבים", האקדמיה, בתי המשפט, הסלבס, ההומואים - גם הם נתפסים כחלק מהשכבה העליונה שמכתיבה את המציאות הבעייתית שבגינה מצבם של המאזינים אינו מאפשר חיים קלים ונטולי לחץ.

פרויד היה אולי אומר שזה הניסיון לרצח אב, אבל יש תחושה שאין סיכוי שהאב הזה יירצח. ולכן הזעם עמוס בתסכול ובכאב שמיתרגמים לשנאה. ב"שיחות עם מאזינים" בעיה פרטית מובילה למסקנה עקרונית שנמסרת באופן גורף וחד משמעי בשידור. האופן הגורף והחד משמעי הוא אלים ולכן הוא מתפרש כשנאה. זו תוכנית שבעיקר מלמדת שמאחורי ה"שנאה" מסתתר הרבה כאב אישי, הרבה צער, הרבה חוסר הצלחה, תחושות כישלון קשות, לחץ מעול החיים.

* * *

בספרו "יונג" מתאר רובין רוברטסון, דוקטור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת מרילנד, את התהליך שבו אדם הופך את זולתו ל"אחר": "מרגע שאנו מפרידים בין האור לבין החושך, ומזדהים עם האור בלבד, כל אדם אחר מאיתנו נעשה מזוהה עם החושך. אבל אנחנו זקוקים לערכים שמסתתרים בחושך, בדיוק כשם שאנחנו צריכים את הערכים הגלויים לעינינו באור. הצורך הזה גורם לנו להטיל את החושך הסמוי על אלה שאותם אנו תופסים כשונים מאיתנו. וכשהחושך עולה אל פני השטח, הוא מביא עמו אסוציאציות לכל הדברים שאותם הגלינו לחשיכה. אנו מתבוננים באויבים שלנו, ואנחנו רואים בהם את כל הדברים, שאיננו רוצים לראות בנו. לא פלא, שאנחנו מנסים להרוס אותם באכזריות כזאת".

בהקשר של "שיחות עם מאזינים", ראוי לתהות: האם לאדם שחי בעוני ובמצוקה, כשלחץ היומיום חודר לנימיו ולעורקיו, יש אופציה אמיתית, ריאלית, להכיר בחושך של עצמו? האם את רגעי החסד המעטים שבהם ראשו משוחרר מעול הקיום, עליו להקדיש לרפלקציה? האם יש באפשרותו לעשות זאת ועדיין להחזיק בעבודתו? לפרנס את בני ביתו?

* * *

הרב אביחי רונצקי (תת אלוף במיל') היה עד לא מזמן הרב הצבאי הראשי. בניגוד למרבית מאזיני "שיחות עם מאזינים", נדמה לי שהוא אינו עונה על הקריטריונים של "מצב סוציו אקונומי נמוך". ובכל זאת, הוא עדיין מרגיש אנדרדוג. לפני חמישה חודשים העניק ראיון לאתר שנקרא "שעה טובה". כותרת הראיון: "אני שונא את מדינת תל אביב".

שואל הכתב: "את המשפחה הקמת כדתי?"

"בדרך. אשתי היתה גם כן איתי בצבא".

- "והיא קיבלה את אורח החיים הקשה, המקריב?"

"אתה רואה, אני בקושי מגיע הביתה. לא רואים אותי במשפחה. צריך להבין שאנחנו חיילים של עם ישראל, ולא משנה באיזה תפקיד".

- "ואתה יושב לך ככה ב'עק וועלט' (בסוף העולם), באיתמר. למה?"

"כי אני שונא את מדינת תל אביב. שם זה שיח אחר לגמרי, עם חלונות ראווה (בבוז) וסלוני כלות".

- "מה יש לך נגד סלון כלות?"

"כי זה לא האמת. הולכים אחרי הדברים החיצוניים. אני רואה את איתמר כמקום יותר טוב, על אף שזה מקום שאין בו שום דבר, לא סלון כלות ואפילו בקושי חנות מכולת".

- "מה עושים לך החרדים בחיל האוויר?"

"לא לזה אני מתכוון בהגדרה 'שירות'".

- "זה לא טוב?"

"זה בסדר. אבל זה לא שירות, זה כמו פקיד שבא בבוקר לעבודה והולך בחמש. זה לא השירות לעם ישראל".

שוחחתי עם אביחי רונצקי ארוכות. בסך הכל הוא עשה רושם של אדם בעל כוונות טובות. מדוע, אם כן, הוא מתבטא באופן כל כך בוטה נגד "מדינת תל אביב"? מה מפעיל אצלו את אותה אלימות? מהיכן מגיחה השנאה?

"חס וחלילה שנאה, ממש לא שנאה", הוא ממהר להדגיש. "יש לי צער גדול, אבל לא שנאה".

צער גדול על מה?

"תראה, מדינת תל אביב זה מה שנקרא סימן, דימוי".

סימן של מה? מה מסתתר מאחוריו?

"הדוגמה הכי מובהקת זה שבגימנסיה הרצליה, איפה שלמד הרמטכ"ל שלנו (גבי אשכנזי), המנהל, דוקטור זאב דגני, לא מאפשר לקציני צה"ל לבוא ולחזק את התלמידים לקראת שירות משמעותי יותר".

אז זו בעיניך "מדינת תל אביב", מקום שלא מאפשר מימוש של תפישות צבאיות על אוכלוסייה אזרחית?

"לא רק. כשהייתי הרב הצבאי, שאלתי כמה מ"פים לגבי אחוזי מטופלי הת"ש (תנאי שירות) בפלוגות שלהם. באופן עקרוני יש כ-30-40 אחוז מטופלי ת"ש. מתוך האחוז הזה אתה מגלה ש-60-70 אחוז זה חבר'ה מהפריפריה, דתיים, עולים חדשים, אתיופים, וגם, מה שמכונה 'מדינת תל אביב'. אתה לאט לאט שם לב שהתל אביבים מעדיפים ללכת ל-8200 (יחידת מודיעין יוקרתית) ודומיו. מדוע? כי במקומות האלה, למרות החשיבות שלהם, יש גם תועלת, אינטרס אישי. חיילים עם פרופיל 97 וקב"א 56 משרתים ביחידות כאלה".

אולי זאת בעיה של הצבא שמאפשר את זה?

"מדובר בבעיה קיומית, זה מצביע על העדפה של האישי על פני הציבורי, מה המרכז - אתה או המדינה? תל אביב זה ייצוג של 'אני' כמרכז ולא של העם כמרכז. אני באמת חושב שאנחנו במאבק קיומי, ברגע שאתה המרכז, זה תופס מקום מרכזי בחיים, בהוויה, ואנחנו לא בסקנדינביה".

כדאי לשים לב לרטוריקה של רונצקי: הוא אינו "שונא", הוא רק "חש צער"; הוא אינו "אלים", אלא רק חושב שהתל אביבים פוגעים ב"מאבק הקיומי". נדמה לי שיותר מכל כדאי להבחין באופן שבו שנאה מותמרת לאלימות שקטה, נחבאת, מתוך הבנה שיש בכך תועלת רבה יותר. תועלת רבה יותר - מפני שרטוריקה מסוג זה משקפת תודעה כביכול מפותחת יותר, כזאת שהתפתחה אל מעבר לאלימות הגלויה, הכמעט-פיסית. אלא שבבסיס הדברים ישנה עדיין אי קבלה של דרך חיים אחרת, תפישה של "אחד על חשבון האחר", תפישה לעומתית, שחותרת להאחדה, להפיכת הריבוי לאחד.

אחר כך ממשיך הרב רונצקי ומקשר בין התפישה של אני כמרכז לבין תופעות בעייתיות מבחינתו: נישואים מאוחרים, ילודה מועטה יחסית וכו'. תוך כדי השיחה הוא שומע את איתמר, בני השני, תינוק בן חמישה חודשים, בוכה. "או, לך יש ילדים", הוא אומר ופולט אנחת רווחה.

>> להמשך הכתבה

איור: אימג' בנק / Getty Images