על "בעין החתול" מאת חביבה פדיה, עם עובד 2008, 367 עמ'

"ישנם חתולים זכרים צעירים שבלי כל תחושה מדויקת של יתרון הזולת עליהם ושל מגבלותיהם שלהם, יפתחו ראשונים בהתרסה ובאיום. בפעם הראשונה או השנייה שראיתי את טרולי, עבריין-צעצוע, מתנהג כך זה היה עדיין משעשע - כגור קטן הוא כבר נהם על האפור המלך וניסה להוציא את בלעו מפיו - אך פעם אחת ראיתיו עומד על הגדר, פותח ומאיים ראשון על חתול חוצות מפואר שהיה שועל קרבות ותיק, והלה איים עליו בחזרה בכל עוצמת איבריו המפותחים, בקולו הנוהם ובפשיטת כף עם טפריה כנגד פרצופו. פלצות אחזה את עבריין-צעצוע. נבעת ושעות רבות לאחר מכן לא סר מפניו המבט המזוגג והמלא-אימה שהתפשט על פניו ברגע שאוים. זו היתה חרדה כל כך פנימית ועמוקה עד שלימדה על אי-הבנה יסודית של שפת ה'מי נגד מי'. צעצוע הקטן מעולם לא חזר מן המסע הראשון שבו הרחיק לכת מעבר לגבולות הרחוב" (עמ' 24).

מעטים מבין הספרים שקראתי בשנים האחרונות הכילו בתוכם ראייה. עין. לכותבת הספר הזה יש עיניים. לרוב האנשים יש עיניים כמובן, אבל רובם אינם רואים מעבר לנהוג בעולמם ומעבר לדרוש לחייהם ולתועלתם. בספר הזה, "בעין החתול", משוקעת ראייה אנושית כה ערנית, בהירה ובוחנת, כה פקוחה באמת; עין הרואה את פרטי החיים בעיר ישראלית (באר שבע) הרבה מעבר לרזולוציה המקובלת בתפיסת המרחב בתרבות הישראלית ועוד יותר - מזאת המקובלת בספרות ובאמנות הישראליות. הפסקה המצוטטת לעיל מביאה אחד מתיאורי החתולים הרבים שבספר. לא הבאתי אותה כדי להדגים את דקות התיאור לכשעצמו או את יופיה הדייקני של הלשון העברית שבו, אלא כדי להצביע על משמעות הבחירה לראות ולתאר כך חתולים.

הספר הזה, שרוב "דמויותיו" הן חתולי רחוב, אינו ספר על חתולים דווקא, אבל החתולים הם במרכזו. וכשהחתול במרכז, מתערער מן העומק עולם הסיפור; עולם הלשון, התפיסה והערך המקובלים. כשהחתול במרכז אזי באמת, באמת, האדם אינו במרכז. הדבר מפתיע מאוד: תנין או אנטילופה או דובי הקוטב הם חיות בר ומקומן הוא הטבע הפראי ומי שיכתוב עליהן יכתוב על מה שאינו אדם כלל. לעומתם - מי שיכתוב על כלבים או על כנריות יכתוב למעשה על האדם בלבד. אבל מבט ממוקד בחתול, כפי שמלמד "בעין החתול", נוגע במה שהוא שותף ושכן עתיק לחיי האדם, ובכל זאת הוא אינו נתין של האדם. ההתבוננות בו מפרקת את ההאנשה.

להתבונן כך בחתולים בספר עברי-ישראלי הוא פעולה רדיקלית במיוחד, משום שהתרבות הישראלית היא עיוורת במיוחד לקיומם של חתולים, כלומר - למה שאינו אדם ישראלי עירוני מתלבט; למה שהוא העולם החי ונושם סביבו, הטבע (שאינו רק הטבע היפה המקובל והמואנש), האדמה. המבט בחתולים מוביל את חביבה פדיה לראות את מציאותם הממשית של רחובות העיר המקיפים אותה; מציאות החורגת הרבה מעבר לנהוג לחשוב, ליפה המקובל. מעבר למוגדר כקונפליקט או בעיה ולראוי לטיפול ספרותי כמו זהות או עדה או מגדר.

המעקב אחר ראיית החתול מפגיש אותה עם נוכחות האשפה של העיר. כולם יודעים שיש אשפה. בספר הזה היא נוכחות: "משיורדת יכולת הראייה והשקט עולה עולים עמו גם כל הרעשים שנעלמים בשעות היום. זמזום החשמל, מעטפת האובך והרעל הפלואורסצנטי, משבי הרוח מביאים עמם את מליחות הגופרית ואת ריחות רעלי הביוב שנשרפים באתרי הפולחן השונים של האשפה, השווקים נרחצים בקול מים רבים, צלופן סוכריות, שאריות בשר, דם, קופסאות סיגריות, ניירות, עלים ובוץ נסחפים בתעלות המדרכות..." (עמ' 19). מצד שני - המבט השהוי, החושב, המתעניין באשפה ובמשמעותה, אינו מגויס מיד לאיזה חשבון אקולוגי עכשווי (שגם הוא, בסופו של דבר, אנתרופוצנטרי) ואינו עוסק בהטפה. הספר ספוג כאב, ראשוני, אמין, על מחירה של העיר: "העיר מחריבה תוך כדי שהיא בונה. (...) הבתים הנבנים מחריבים את עולמן של החיות" (עמ' 30).

ראיית החתולים, כלומר הראייה הניתקת מתפיסת האדם כמרכז (ובכלל זה - המרכז השגור של ה"ספרותי" הישראלי), הובילה את פדיה ליצירת סיפור חדש; ליצירת רצף פתוח המתמקד באירועים שבעולם הסיפור המקובל אינם ראויים להיכנס כלל אל הספרות, ובדמויות, חייתיות ואנושיות, שאינן בגדר דמות ואינן רכיב בעלילה, אלא הן שותפות במרחב שבו משוטט הספר. הספר אינו סיפור אחד והוא אינו אחדותי. הוא רשימות-רשימות על מקום, והמקום שבו יוצר את מתארו. מתוך המקום מצטייר הסיפור. החתול הוא חיה של מקום.

יכולתה של פדיה לספר סיפור היא כה דקה עד שעצם ההיכרות עם פינה כלשהי, היעלמות של חתול, פניו של אדם זר או ערוץ נחל יבש הופכים מולך לפרשה טעונה מתח ועלילה. הפתיחות המופלאה של מבטה מפרשת באותה תבונה ובאותו היגיון יובשני ומלא הומור התנהגויות של בעלי חיים ובני אדם, שרובם חיים בשולי העיר, על גבול האשפה, עם החתולים: "זקפה גבות בפקפוק. כיום אני יודעת שרוזה תמיד מטילה ספק בכל מידע שזורם אליה חוץ מקטעים נבחרים שאותם היא מצרפת למציאות שהיא בונה והורסת מדי יום כתערובת של אירועים ובריות" (עמ' 219). כך, בקווים ספורים היא מנכיחה את רוזה, מ"גיבורות" הספר הזה, שמתארה אינו מפורט או מעוגל יותר משל חתול.

הדוברת מתגוררת בבאר-שבע, בשולי העיר הטורקית, בשולי מרכז העיר, מוקפת חתולים וקרובה ל"אנשי החתולים" של העיר, אבל עולמה נמתח מן המקום הזה אל מרחב אחר הצץ בכל רשימה מכיוון אחר - עולמה של ההגות היהודית, בעיקר של המדרש לדורותיו. פדיה טסה במהירות מרגעי ההווה אל הזמן המתאבך וחוזר של המדרש ומביאה פסוקים ודרשות על חתולים, עצים, בארות, חורבן, אלימות, אשפה ויחסי החיים ומחירם הרשום באשפה, ויוצרת כך אוסף מדרשי שמעולם לא נאסף כמותו: דיבור יהודי על אדם וטבע. יש להעיר כאן שהמצאי שממנו אספה פדיה את הדברים הללו לא נענה בקלות למשימה. הדיבור היהודי על ה"טבע" הוא מוזר ונדיר ונדרשה יכולת דרשנית יצירתית במיוחד כדי להקים את הגוף הזה המרחף סביב "עין החתול".

זהו אחד הספרים החכמים ביותר שנוצרו כאן בשנים האחרונות. ספר מקומי במובן מורכב במיוחד - בתקפותה של העברית שבו, הנוגעת בביטחון בלשונות העכשיו ובעברית העתיקה למיניה, בישירות הדיבור שלו, בראיית המקום האצורה בו, בדרכי הסיפור שלו, שאינן כפופות ל"עלילה" אלא לרעיון, בתחושת ההתקבצות ה"עדתית" של בני האדם והחיות שבו. ובעיקר - באותו אות שיש לקורא כשהוא מוצא בספר משהו שהוא ידע אותו כבר, אבל רק הספר גילה את קיומו, ואז הוא אומר: "נכון".

צילום: אלברטו דנקברג