בישראל בוחנים את גילו של אדם לפי מה שהוא מתכוון כשהוא אומר "המלחמה". מותר לקוות שמשתתפי הפעולה בעזה לא יישלחו למלחמה נוספת, אך ספק אם מה שקרה בשבועות האחרונים בעזה יזכה להיכלל במניין המלחמות הרשמי. סביר יותר שהזיכרון הלאומי ימקם אותה אי שם בין "פעולות התגמול", שקדמו למלחמת ששת הימים, לבין "מבצע ליטני" משנת 1978. אף לא אחת מהפעולות האלה לא שינתה באופן מהותי את המצב; יחד הן הובילו להסלמה, עד מלחמה: כך ב-1956, כך ב-1967 וכך ב-1982. אף לא אחת מהפעולות האלה לא שיפרה את היחסים בין ישראל לפלסטינים; הן העמיקו את האיבה, הדיכוי והסבל.

הפעולה בעזה היתה מתועבת במיוחד, מפני שפגעה בעיקר באזרחים, לרבות משפחות שלמות ובהן גם מאות ילדים. רק פעם אחת מאז 1948 נהרגו אזרחים פלסטינים רבים יותר: במלחמת לבנון הראשונה, שראשיתה ב-1982, לרבות הפצצת ביירות.

מאז מלחמת העולם השנייה התחוללו בעולם מלחמות נוראות יותר; מיליוני אזרחים נהרגו בהן. כך באסיה, באפריקה ובבלקנים. חרף אמנות בינלאומיות ובתי משפט בינלאומיים - לא פסקו מעשי טבח נגד אזרחים, גם בשנים האחרונות: כך בעיראק, בסודאן, בגיאורגיה. על כן לא יהיה זה נכון למקם את הפעולה בעזה בין ההתפרצויות הרצחניות הגדולות במקומות אחרים. לעומת זאת, יש לה מקום בצד פעולות זוועה מקומיות, מדיר יאסין וקיביה ועד כפר קאסם וסמוע. כל המקומות האלה זכורים בעיקר בשל האזרחים שנהרגו בהם.

תולדות הצדקנות הישראלית עתירות הודעות גינוי והבעות צער על פגיעות באזרחים. הדימוי העצמי של ישראל מבוסס על ההנחה שצה"ל טוב מצבאות מאחרים: "אנחנו לפחות משתדלים שלא לפגוע באזרחים". זה לא היה נכון גם לפני ההרס וההרג שזרע צה"ל בעזה בשבועות האחרונים, אך הפעם נראה שהרבה פחות ישראלים מבעבר חשים שמה שקרה שם - לא היה צריך לקרות.

הפעולה מזדקרת על כן לא רק באכזריותה, אלא בעיקר בכך שלא הצליחה להוציא את רוב הישראלים משגרת אדישותם. האדישות מצמררת ומביישת לא פחות מהמעשים עצמם.

מי באמת ניצח

יש משהו אינפנטילי בצורך להכריז על "ניצחון", כפי שעשו השבוע גם ישראלים וגם פלסטינים, כי יש "ניצחונות" צבאיים לאין-ספור שלא חיזקו את "המנצח" אלא החלישו אותו. הדוגמה הקלאסית היא כמובן ניצחונה הצבאי של ישראל במלחמת ששת הימים: שום תועלת לא צמחה לה מכיבוש השטחים, רק מלחמות נוספות וסכנות לעתידה כמדינה דמוקרטית.

הפעולה הנוכחית נועדה לשבור את רוחם של תושבי עזה ולקומם אותם נגד החמאס. ניסיונות דומים נעשו מאז ימי המנדט ולא הצליחו אף פעם. להיפך. הפלסטינים בעזה מוכים והרוסים, אך נשארים כנראה עם מיתוס של גבורה שעשוי לפרנס את גאוותם הלאומית לדורות.

המנהרות שחפרו בשנות המצור מזכירות את המנהרות שבלעו כה רבים מחיילי ארצות הברית בג'ונגלים של וייטנאם. את הרקטות שהצליחו להבריח לרצועה - השיגו מן הסתם כפי שהשיגה ישראל את הנשק שהביא לניצחונה במלחמת העצמאות: בתעוזה, בתושייה ובשוחד.

כשלושה שבועות לאחר שצה"ל, אחד הצבאות החזקים בעולם, החל לפעול נגדם - לא איבדו הפלסטינים את יכולתם לשגר רקטות לעבר ערי ישראל. גם זה היה מעשה מתועב, אך היכולת להתמיד בכך מאפשרת לפלסטינים לאמץ את כל הקלישאות שפיתח הפטריוטיזם הישראלי על מלחמתם הצודקת של המעטים מול הרבים, החלשים מול החזקים, דוד מול גולית. בימים אלה דוד מדבר ערבית.

ועדת וינוגרד הומניטרית

כל המלחמות ופעולות התגמול, העונשין והנקם שביצעה ישראל מיום הקמתה, שאבו את הצדקתן מהטענה שנעשו מחוסר ברירה. שוב ושוב התברר אחר כך שהיו גם היו ברירות. גם במקרה זה אין לקבל ללא בדיקה נוספת את הטענה שהפגיעה בתושבי עזה היתה מוצדקת.

האם היתה אפשרות להביא להפסקת ירי הרקטות לעבר ישראל באמצעות משא ומתן עם החמאס, לפני המבצע? האם ניתנה לצבא הנחיה להימנע מפגיעה באזרחים? האם הועברה פקודה כזאת למפקדי הכוחות בשטח? האם הוקפד על שמירתה? מה נעשה כדי למנוע פגיעות באזרחים? האם היו פגיעות בזדון? האם עשה הצבא כל מה שצריך היה כדי לאפשר טיפול רפואי בפצועים? אלה אינן שאלות שצריך להניח לחקירת ההיסטוריה וגם לא לצבא לבדו. הן מצדיקות מעין ועדת וינוגרד הומניטרית.

חקירת הפגיעה באזרחי עזה לא תחזיר אותם לחיים, אך מידע מלא ככל האפשר על מה שקרה שם עשוי להועיל לחברה הישראלית, כשם שבדיקות מסוג זה הועילו למדינות אחרות שהסתבכו במלחמות כאלה.

נפילת קסאם ליד שדרות. לא היתה דרך אחרת להפסיק את הירי?