איור: ערן וולקובסקי

בשנות השישים, בסוף רחוב דיזנגוף בתל אביב, כולם ישבו על מרפסות. לא כולם לבשו כל הזמן גופיות ואכלו אבטיח עם גבינה בולגרית, כמאמר המיתוס, אבל בימי שישי כולם שיחקו קלפים. את הדי הטורנירים הקולניים אפשר היה לשמוע עד בן יהודה. רק משפחה אחת לא השתתפה בחגיגה. הם היו דתיים עם שטריימל ופאה נוכרית והמון ילדים ואת הנקמה שלהם על התועבה החילונית של ימי שישי הם גבו בשבתות. בין שתיים לארבע, בדיוק באמצע השלאף-שטונדה, היו הדתיים מוציאים את כל הילדים שלהם למרפסת הפתוחה, מורידים את התריס וסוגרים אחריהם את הדלת. והילדים, אולי עשרה, ניצלו את העובדה שאבא ואמא הלכו לנוח, ועשו שמח.

הראשון היה מתעורר אדון ליפשיץ, שגר בקומת הקרקע בבית ממול. הוא היה מוציא את ראשו מהחלון וצועק: "שקט, אתם מפריעים לנוח". אמם של הילדים, גברת עבת בשר, כאילו חיכתה לאות. "אתם ביום שישי משחקים קלפים על המרפסת", נשמעה צועקת בקולי קולות על אדון ליפשיץ, "אז אנחנו נעשה לכם מסיבה בשבת". כך חזר על עצמו הריטואל מדי שבוע.

מאז ימי רומיאו ויוליה, לא נראתה המרפסת הישראלית רומנטית יותר. ספרים ועבודות נכתבו עליה ומחקרים התפרסמו בכתבי עת. שירים הולחנו לכבודה. "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת", שר שלמה ארצי. "מרפסת מול מרפסת אל בוקר טוב פורצת, שלום וד"ש פורשת, זו עיר של מרפסות", כתבו ע' הלל וסשה ארגוב. "מרפסת פלוס דירה, תמונה על קיר ומנורה, עם שמש רוח ועם ים, ועם אשה אוהבת גם", כתב ושר יוסי בנאי. "חיים בתוך קופסה כל כך הרבה שנים, תולים את הכביסה, עושים צרות ועניינים, אני יוצא שכנה נכנסת, דירה ליד דירה, גרים מרפסת מול מרפסת כאילו אין ברירה", שרה להקת בנזין למלים של יעקב גלעד ולחן של יהודה פוליקר.

המרפסת מילאה תפקיד בלתי נשכח בסרטו של אפרים קישון, "תעלת בלאומילך". בומבה צור עומד להפוך את כיכר מוגרבי בתל אביב לונציה של המזרח התיכון והשכנים מסביב מנהלים מן המרפסות את הדיונים על משמעות מעשיו, בינם לבין עצמם ועם הרשויות מלמעלה למטה. בנוסף לדיונים על החפירה, נחשפות על המרפסות המצוקות הפרטיות של הדיירים השונים. מרפסות מככבות גם בסרטו של שמי זרחין, "אביבה אהובתי". מרקם חיים שלם מתנהל מעל גבי מרפסות בדירות שיכון פרבריות. אנשים מתאהבים, שרים שירי אהבה, רבים, עוזבים את הבית, או מנסים להתאבד, דרך מרפסות ולעיני כל.

ב-1979 הציג הצייר דוד גרשטיין תערוכה בגלריה הוראס ריכטר ביפו, שיר הלל למרפסות תל אביב. "התבססתי על זיכרון ילדות שלי", אומר גרשטיין, "ועשיתי מחווה למרפסת התל-אביבית, לאנשים היושבים על המרפסות ואוכלים אבטיח. בשנות השבעים, כשכולם עשו אמנות קונספטואלית, הציורים שלי נחשבו אנכרוניסטיים, אבל אני רציתי להחזיר לציור את הישראליות ולכן בחרתי גם בסגנון הריאליסטי וגם בנושא המקומי כל כך".

הבה נתחכמה

קשה לחשוב על עוד אלמנט ארכיטקטוני שכל כך העסיק רשויות, אדריכלים, אמנים, קבלנים ורוכשי דירות. השאלה הראשונה, כמעט, אחרי מחיר הדירה היא כמה מרפסות יש. לכאורה, שאלה מתבקשת במדינה ים-תיכונית שטופת אור ושמש. אבל מרפסת היא לפעמים לא רק מרפסת - גזוזטרה היא המלה הנכונה למרפסת שאין מעליה תקרה - אלא ערך נדל"ני. עד כדי כך נדל"ני, שהרשויות נאלצו להתערב כדי לבלום את שטף סגירת המרפסות והסבתן לחדר נוסף.

בפברואר 1992 נכנס לתוקפו תיקון 33 לחוק התכנון והבנייה, שקבע כי מי שחפצה נפשו במרפסת מקורה חייב לשלם עליה כאילו היא חלק משטח הדירה. ומי רוצה לשלם על משהו שאפשר לקבל חינם? האדריכל הראשון שהמציא את נוסחת הפלא היה ניסן כנען באזורי ח"ן, שם נבנה לראשונה בניין עם מרפסות מדורגות: קומה כן, קומה לא, מרפסות שמש ללא גג, מה שהפך את הסגירה והסיפוח לשטח הדירה לבלתי אפשריים. מרפסת כזאת היתה אקסטרה, מתנה של הקבלן שלא נכללה בחישוב שטחה של הדירה, וכך התקבע בישראל סגנון אדריכלי חדש. "נכון שהייתי הראשון שביצעתי", אומר כנען, "אבל הרעיון לא היה שלי. זה רעיון שהתגלגל בעירייה והוא מצא חן בעיני, וזה הוכיח את עצמו. ברוב הבתים שנבנו בצורה כזאת, המרפסות לא נסגרו".

בכל עיר שבה היתה בשנים האחרונות בנייה מסיווית, כמו באשדוד, ראשון לציון, חולון, נתניה, רחובות או תל אביב, אפשר לראות מגדלים ובתי דירות מכוסים מכף רגל ועד ראש במרפסות מדורגות, חסרות חן. "זה פתרון של פקידים", אומר פרופ' מעוז עזריהו, גיאוגרף חברתי ומחבר הספר "תל אביב, העיר האמיתית". "אין בזה מסר תרבותי, יש בזה מסר פקידותי של ועדה שנזעקת על זה שפתאום מרפסות נסגרות ואז היא חושבת איך למנוע את זה ומוצאת את הפתרון הגואל. התוצאה היא התפלצתיות הארכיטקטונית הזאת שאתה מסתכל עליה בתדהמה ולא מבין איך ועדה שבאה לפתור בעיה אחת יוצרת אחרת וכל כך מכוערת".

זה כמו גמל שהוא בעצם סוס שתוכנן על ידי ועדה, אומר האדריכל אורי זרובבל. "פתאום כל הבניינים במדינה קיבלו את המרפסת הזאת. זה ממש מזעזע ונורא מכוער". ב-2006 גיבש זרובבל, יחד עם מאיר ברקן, יו"ר ועדת תכנון ובנייה בהתאחדות הקבלנים, את הרעיון להחזיר את המרפסת המקורה לבתים משותפים. כלומר, להתיר שוב בניית מרפסות זו מעל זו, בלי שייחשבו כחלק משטח הדירה, ובכך להביא לקצה את הגחמה האדריכלית הביזארית של שני העשורים האחרונים.

ברקן, חבר בוועדת המשנה של הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה, התמלא בנוסטלגיה למראה תמונות מן העיר הלבנה של שנות השלושים, והחליט לפעול. "ראינו כמה תל אביב היתה פעם יפה וכמה המרפסות של פעם היו פרקטיות ואילו המרפסות החדשות מכוערות", הוא אומר. "לקח לנו יותר משנה לשכנע את כל הדרגים הרלוונטיים בוועדות השונות כדי לשנות את התקנות".

אבל לא רק הכיעור הטריד את ברקן. "בחנו את המרפסות שנוצרו מהאילוץ הבלתי-ארכיטקטוני שאנס את האדריכלים, ומצאנו שזה פוגע בפרטיות הדיירים ויש בזה גם אלמנט של מציצנות וטעם לפגם. כאשר המרפסות הן באותו מישור, אתה רואה את השכנים עין בעין, בגובה העיניים. כאשר המרפסות בדילוגים כל השכנים מציצים זה לזה מלמעלה ומלמטה".

ב-25 במארס 2008 נכנסה לתוקף תקנה חדשה המבטלת את הנחיצות של המרפסות המדורגות: "גזוזטרה ששטחה עד 14 מ"ר לא תבוא במניין השטח המותר לבנייה", כתוב בתקנה שסותמת את הגולל על הפירוטכניקה של הקבלנים והאדריכלים. אפשר לחזור אל המרפסות הוותיקות והמקורות בלי לשלם תוספת מחיר. הבריזה על חשבון הבית.

כשהעירייה הרסה מרפסות

המרפסת הובאה לארץ מאירופה, הרבה לפני שהתביית כאן הסגנון הבינלאומי שנקרא בפי כל באוהאוס. כבר ב-1909, כשנוסדה אחוזת בית, נולדו גם המרפסות הראשונות. בשנות ה-20, כשבנו בסגנון האקלקטי, תערובת של מזרח ומערב, התחילו להגדיר מרפסות כחלק מציבוריות וסולידריות חברתית, וברמה האדריכלית - ביטוי להידור הבית. "בשנות העשרים המרפסות לא היו פונקציונליות", אומרת שולמית וידריך, היסטוריונית של תל אביב, מדריכת סיורים ומחברת ספרים על העיר. "הן היו קטנות ולא נועדו לחיי חברה, אלא כאלמנט עיצובי".

בשנות השלושים, כשאדריכלים חזרו מלימודים באירופה, היה מהפך, אומרת וידריך. "הם הביאו את הרעיונות של הסגנון הבינלאומי. לה קורבוזייה קבע למשל, שבכל קומה צריך להיות חלון סרט לכל אורך קירות הבניין, כדי להחדיר אור ואוויר במידה שווה לכל חלקי הבית. אבל בתל אביב הבינו שהדבר האחרון שמתאים זה חלון סרט וחיפשו פתרונות להסתיר אותו במרפסת לכל אורכו, לפעמים כמסדרון שקוע או בולט. התקרה מעל כל מרפסת יצרה הצללה. קראו לזה סינר".

האדריכלים, אומרת וידריך, כתבו אז תלי תלים של תיאוריות על בניית מרפסות. ב-1937 כתב האדריכל יוליוס פוזנר באותו עיתון: "האדריכלים בארץ חוקרים במיוחד את בעיית החלונות והלוג'יות (מרפסות) למען יכניסו אור רק במידה הדרושה ולעומת זאת אוויר הרבה ככל שאפשר".

קרולין ארוניס, דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית, עשתה מחקר על מרפסות בתל אביב "כארטיפקט מיוחד בעיר המגלם את התרבות והחברה שלה" (המחקר יתפרסם בקרוב בכתב העת למדעי החברה "Israeli Studies", שיוצא לאור באוניברסיטת אינדיאנה בארצות הברית). ארוניס מנפצת במידה מסוימת את האגדה כאילו כל התל-אביבים היו מאושרים מהמרפסות שלהם. בעיריית תל אביב היא מצאה בקשות של תושבים לסגור מרפסות כבר ב-1912.

"היה חם והיו זבובים והבתים היו מאוד קטנים והמרפסת היתה שטח פוטנציאלי נוסף לדירה", היא אומרת. "מצאתי שמישהו התלונן ב-1920 שרחוב הרצל הפך להיות כל כך סואן שהמרפסת לא יכולה לשמש עוד כמרפסת. התחיל צורך להסתגר מהמרחב הציבורי, מפני הרעש של העיר המתפתחת. באותן שנים העירייה סירבה לבקשות ועשתה מעשים מאוד אמיצים. פקחים הרסו מרפסות והביאו אנשים לבתי משפט. ב-1934 ראש העיר מאיר דיזנגוף כתב שמרפסת היא בת הצחוק של הבניין, אך לא כולם חשבו כמוהו. בשנות השלושים, הארבעים והחמישים, חלק מהישראלים המציאו פתרונות יצירתיים: תלו בדים ווילונות על המרפסות כדי להרגיש קצת פרטיות".

על אף שהיחס למרפסת היה דו-משמעי, רוב המרפסות, במיוחד בתל אביב, שימשו מקום התכנסות מועדף לשעות אחר הצהריים והערב של ימי הקיץ החמים. האדריכל רם כרמי נזכר איך ראה את החיזיון הזה לראשונה דרך עיניים זרות. "למדתי אדריכלות בלונדון בתחילת שנות החמישים", הוא אומר. "בין השנה השלישית והרביעית, בחופש הגדול, חזרתי הביתה והבאתי איתי ארבעה חברים מהכיתה, אנגלים, רצינו לתכנן עיר במדבר. אני זוכר שנחתנו בשעת בין ערביים, בתקופה שעוד לא המציאו את המזגנים, ונכנסנו לתל אביב כשכבר היה חושך. כל המרפסות היו מוארות ומלאות באנשים שישבו ואכלו ושתו ושיחקו קלפים והאנגלים השתגעו מזה. הם אף פעם לא ראו דבר כזה. הם היו רגילים ללונדון הסגורה והאפורה, ועוד הרבה זמן אחר כך דיברו על התופעה יוצאת הדופן הזאת".

האנגלים לא הקימו עיר במדבר והישראלים התחילו לסגור מרפסות. המפנה האמיתי חל ב-1957. המהנדס רם בן טל המציא את התריסול מאסבסט והשאר היסטוריה. "לא מדינה נידחת, לא משק מפוקפק, הארץ מתפתחת בצעדי ענק", שר אורי זוהר באחד משיריו המפורסמים ביותר (מלים: חיים חפר, לחן: מל קלר). "זה עסק יסודי, מספיק עם סנטימנטים, הראש היהודי ממציא לנו פטנטים. קחו למשל המצאה יוצאת מן הכלל כמו: תריס זז, תריס עף, תריס רץ, תריס בום. הוא נפתח עם סיבוב הידית ימינה, הוא נוסע על גלגל ונוסע על שינה. לתריס הזה שלושה סוגים של צלליות, התריס הזה שובר קרניים אולטרה סגוליות".

כמו כלובי יונים

מבול סגירת המרפסות הותיר את העיריות חסרות אונים. "ב-1978 פירסמה עיריית תל אביב את תב"ע מ', שנתנה למעשה הכשר לסגירת מרפסות בתנאי שזה ייעשה אחיד בכל הבניין", אומרת ארוניס. התנאים הולידו את הצורך. הדירות היו קטנות ועוד חדרון קטן כתוספת לא הזיק לאף אחד. ובכל זאת, לא ברור מה יותר מכוער, חזיתות הבתים עם התריסים המרופטים על המרפסות ברחוב אבן גבירול, למשל, או המרפסות המדורגות.

אלון ואתי סביון, זוג צעיר, עברו לפני שנתיים מחיפה לתל אביב ושכרו דירה קטנה ברחוב בן יהודה. דירה עם מרפסת לחזית. המרפסת סגורה כמובן, אומר אלון, בתריסים מפלסטיק שראו ימים טובים יותר. אבל החיים בתל אביב לא מוציאים אותם למרפסת, חוץ מאשר ביום כיפור. הרעש, זיהום האוויר והיתושים מבריחים אותם פנימה. "כמעט אף פעם עוד לא יצא לנו לשבת על המרפסת", אומרת אתי, עובדת היי-טק, "ובשבתות וחגים אנחנו יוצאים מהבית או ישנים עד מאוחר. גם כשגרנו בחיפה לא כל כך השתמשנו במרפסת, למרות ששם הנוף היה בהרבה יותר יפה".

כנען אינו מכה על חטא. "אני יודע שאני במיעוט היום", הוא אומר, "אבל אני עדיין חושב שעדיף לא לבנות מרפסות חופפות זו על גבי זו. אני לא סומך על הישראלים שישאירו את המרפסות פתוחות. לא משנה איזו חזית יפה עשינו, ברגע שנכנס דייר, הוא מיד סגר. אחד בעץ, אחד באלומיניום, אחד בפלסטיק, אחד בתריסול. תראי איך תל אביב נראית היום, מי יכול להתגבר על הכיעור הזה? איך אפשר בכלל להתגבר על זה בצורה משפטית? ומי יעשה את זה? לדעתי זו תהיה קטסטרופה".

הקטסטרופה כבר כאן, לדעת פרופ' ניצה סמוק, ראש התוכנית לשימור (לתואר שני) בטכניון. "יש כאן כלל שכולם מכבדים", אומרת סמוק, שייסדה וניהלה את המחלקה לשימור בעיריית תל אביב: "כל אחד עושה מה שעולה על לבו ואף אחד לא מתערב. גם לא העיריות. בתקופה מסוימת, בעיריית תל אביב עוד ניסו לתבוע, אבל השופטים לא הבינו על מה העירייה מדברת והיו פוסקים לטובת האזרח, אז בעירייה הפסיקו עם זה. כשהתחלנו לעבוד עם בניינים לשימור, חיפשנו דרך גם להשאיר את המרפסות סגורות וגם לעשות ארכיטקטורה טובה. ישבנו עם האדריכלים, תיכננו, פיקחנו, וכשגמרנו כל אחד סגר איך שהוא רצה וזה נראה כמו כלובי יונים".

במגירות חבויות ברשויות מקומיות בכל הארץ הצטברו ערימות של תלונות שכנים על סגירה לא חוקית של מרפסות ודו"חות מאובקים שרשמו פקחים, "אבל את אף אחד זה לא מעניין", אומרת סמוק. "גם כשזה מכוער נורא. איטלקי הכי פשוט יגיד 'אני לא יכול לעשות את זה כי זה נורא מכוער', ישראלי לא יגיד דבר כזה".

מרחב הגבול

לפני עידן האינטרקום והטלפון הסלולרי, שיטת תקשורת מקובלת בין מבקרים לדיירים התנהלה בשריקות ובצעקות, מהרחוב למרפסת ומהמרפסת לרחוב. חברי "הגשש החיוור" הנציחו את זה במערכון הבנק, כשמלול (שייקה לוי) קורא לפינטו (ישראל פוליאקוב): "תצא רגע לגזוזטרה של הבלקון של המרפסת".

שולמית וידריך משווה את המרפסות של ילדותה למגירות פתוחות. "זה יצר מראה של תלת ממד וסימל פתיחות של חיי חברה", היא אומרת, "כי החיים התנהלו על המרפסת. כולם ישבו עם גופייה ושיחקו קלפים. אבא שלי היה עובר ברחוב ומדבר עם כולם". אבל המרפסת הישראלית לא נולדה בשביל משחקי קלפים. "היו לה תפקידים פיזיים", אומרת ניצה סמוק: "הצללה על הפתחים, לשבור את הנפחים של הבניין, מקום לשהות באוויר הפתוח, מעין פילטר בין הרחוב לבית, להתכנסות המשפחה אחרי שעות העבודה, מקום מפגש עם חברים, ויותר מאוחר גם למשחקי קלפים".

ירמי הופמן, אדריכל השימור של תל אביב, אומר שהמרפסת היתה גם וסת אקלימי. "בנו קיר כפול מעל למרפסת כדי ליצור שם מיקרו אקלים", הוא אומר. "זה גורם לאוויר החם לעשות סיבוב במרפסת, לעלות למעלה ולהמשיך לתוך הדירה מקורר בכמה מעלות. לפעמים עשו חורים עגולים במעקה התחתון ולפעמים פסים אופקיים שדרכם חדר אוויר שקודם התקרר שם. זה ידע שאנחנו צוברים במשך השנים".

ארוניס אומרת שהישיבה על המרפסת בתל אביב מאפיינת את הנהנתנות של תושבי העיר. הם יצאו למרפסות כדי להתרווח, לעשן, לשוחח בנחת, לצפות ברחוב ולהתענג על הפינוקים שהעיר יכולה להציע להם. "מרפסת היא מרחב הגבול בין הבית לרחוב", היא אומרת, "עדיין בית, אך כבר קצת רחוב. חלל פרטי וציבורי בעת ובעונה אחת".

המרפסת היתה גם המרחב הפרטי והציבורי ביחסים אינטימיים בין שכנים שקיימו דיאלוג בלתי-אמצעי בין המרפסות, באותו בניין ובין בניינים קרובים. אבל ככל שהטכנולוגיה השתכללה, הצטמצמו היחסים הבין-מרפסתיים עד לניתוק כמעט מוחלט. את הרומנטיקה והנוסטלגיה החליפו הטלפון הקווי ואחר כך הנייד, הטלוויזיה, המחשב, המזגן והאס-אם-אס. מכאן ועד להמצאת המרפסות המדורגות, הצפות בחלל, המרחק היה קצר.

ופתאום אדריכלים רבים, גם אלה ששיתפו פעולה, מזדעזעים מהכיעור והודפים את ההאשמות לפתחם של הקבלנים והפקידים. "זה חוק שביורוקרטים אוהבים לחוקק", אומר כרמי, "שהקבלנים יזמו. המרפסת הקלאסית לא היתה פרוצה כמו זאת. אני לא רואה אנשים יושבים שם בכל הבניינים החדשים האלה על המרפסת".

צבי אפרת, ראש המחלקה לאדריכלות בבצלאל ומחבר "הפרויקט הישראלי", מחקר בהיסטוריה ותיאוריה של האדריכלות הישראלית, מברך על כך ש"השטות הזאת" עברה מן העולם ואנחנו חוזרים לנורמליות. "זה היה פסיכי לגמרי", הוא אומר, "מין תעלול של מישהו שהתקבע לתקנה והפך את חזות הבניינים למשהו כעור וחסר פשר מבחינה ויזואלית. אדריכלים תמיד אמרו שזה נורא ואיום".

אז למה הם המשיכו לשתף פעולה ולתכנן בניינים עם המרפסות הללו?

"אדריכלים ניזונים מהממסד ומתחנפים אליו ולקליינטים שלהם. אם הם לא יסתגלו, ויעכבו פרויקטים, וייתפסו כחתרנים, הם יישארו מחוסרי פרנסה".

האדריכל צבי אלחייני, מרצה והיסטוריון של אדריכלות, שכתב ביחד עם אפרת את "הפרויקט הישראלי", אומר שגם הסגנון הבינלאומי, המכונה בטעות באוהאוס, התחיל מתקנות שהתקין יעקב בן סירה, מהנדס העיר תל אביב בשנים 1929-1950, מסיבות פרוזאיות של אחידות. הוא חזר מאיטליה, התרשם מהאדריכלות הרציונליסטית שם ורצה שתל אביב תהיה פחות אקלקטית. הוא זה שקבע את האופקיות של הבניינים ואת הפינות העגולות.

"בסופו של דבר, כל סימני הזיהוי האדריכליים שעל פיהם אנחנו מזהים סגנונות, נובעים בעיקר מתקנות עירוניות", אומר אלחייני. "אז אולי לפי המרפסות הקופצות נזהה בעתיד את אדריכלות שנות התשעים. אנחנו נוטים, עם השנים ועם ההיסטוריה המתפתחת, לשייך לזרמים באדריכלות כל מיני סיבות גבוהות של רוח הזמן והמודרניזם, אבל צריך לזכור שרבים מהם נובעים מהחלטות פרוזאיות של ועדות עירוניות".

התרומה הצרפתית

תופעת המרפסות המדורגות עוד לא נחקרה בפרספקטיווה היסטורית, אבל אלחייני רואה בה היגיון מסוים. "זה מאוד התאים, ברטרוספקטיווה היסטורית, לשלהי הפוסט-מודרניזם באדריכלות", הוא אומר. "החזיתות הזוויתיות ביקשו לשוות לעצמן כל מיני מושגים של דה-קונסטרוקציה ובנייה מחדש. היום, כשהאדריכלות חוזרת למודרניזם, התקנה החדשה להפסיק עם זה הולמת את רוח הזמן. זו בעיני החלטה חכמה, כי מרפסת באקלים הישראלי ובתרבות הישראלית היא משהו פנטסטי והקפיצה הזאת יצרה מצבים עילגים בחזיתות הבתים".

ד"ר חיים יעקבי מהמחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, חוקר את האדריכלות בהקשרים קולוניאליים ולאומיים. מרפסת, הוא אומר, היא קצת פנטזיה ים-תיכונית, חלק ממיתוס תרבותי שישראל מנסה לקשור את עצמה אליו: קצת ברצלונה, דרום איטליה, אתונה. "אי אפשר לנתק את החזרה של המרפסת מאינטרסים כלכליים של יזמים", הוא אומר, "ולא מהתרבות של מי שקובע מה אין ומה אאוט. הרבה פעמים זה מוכתב על ידי היזמים שמשווקים תדמית חצי אירופית וחצי ים-תיכונית כדי למכור".

בירושלים, עיר מגוריו, הוא אומר, היחס למרפסת שונה לגמרי מאשר בתל אביב. "במיתוס הבורגני הירושלמי, דירה עם מרפסת היא דירה טובה. בקיץ היא מתנה". אבל לא כולם בירושלים נהנים מהמתנה. "בשכונות האמידות, שבהן הדירות גדולות יותר והמשפחות קטנות יותר, אין הרבה סיבות לסגור מרפסת", אומר יעקבי. "בסוכות זה נפלא. מעמידים קונסטרוקציה קלה ויש סוכה. במודעות למכירת דירות כותבים 'מרפסת-סוכה', וזה אמור לשרת אוכלוסייה עם פרופיל מסוים שהולכת ונכנסת לשכונות האמידות. בקטמונים ובקרית יובל, שם גר המעמד הבינוני והנמוך, רוב המרפסות נסגרו כי שטח הדירות מאוד קטן והמשפחות גדולות".

ירמי הופמן אינו מאמין שסוגרי המרפסות בתל אביב צריכים לחשוש מקנסות או מצווי הריסה, אבל כן מאמין שבעתיד העירייה תדע טוב יותר להתמודד עם עברייני מרפסות. "היום אמצעי האכיפה הרבה יותר נוחים מאשר בעבר", הוא אומר. "יש טכנולוגיות שמאפשרות, בקלות יחסית, למצוא את העוברים על החוק. מצד שני, ניתן תמריצים נדל"ניים וכלכליים לבעלי בתים שיפתחו את המרפסות שלהם".

בינתיים מתברר שיש בשוק דרישה למרפסת הפתוחה. המתווכים מספרים על ביקוש גדול מאוד לדירות עם מרפסות פתוחות בתל אביב, באזור הנקרא "הצרפתי", בין פרישמן לשדרות בן גוריון. אבל לא רק צרפתים רוצים מרפסת. יעל קובליבקר, מעצבת תעשייתית בת 34, באה לתל אביב ממושב צופית לפני עשר שנים. עכשיו יש לה דירה שכורה ברחוב רופין, בקומה שלישית עם שתי מרפסות, אחת לחזית. "אני חייבת מרפסת", היא אומרת, "תמיד כשחיפשתי דירה, ביררתי אם יש מרפסת. דירה אחת עזבתי בגלל שלא היתה לה מרפסת. אולי בגלל שאני מושבניקית".

המרפסת של קובליבקר פתוחה ("אני לא מבינה למה אנשים סגרו מרפסות"), מוארת ושימושית מאוד. היא מגדלת בה תבלינים, שותה קפה כל בוקר עם הזריחה (בחורף גם, עטופה בשמיכה), מארחת חברים ורואה את העיר למרגלותיה. "כשאני יושבת שם, אני מרגישה שזה ממש כמו לצאת החוצה מהדירה", היא אומרת, "אני מסתכלת למטה, רואה את המכוניות עוברות, רואה אנשים. לפעמים חברות עוברות ורואות אותי על המרפסת, אז אנחנו מדברות קצת".

ואולי יתברר יום אחד שהבדיחה בשירם של חיים חפר וסשה ארגוב לא כל כך מצחיקה: "פעם ראיתי מרפסת בלי אור, טיפסתי אליה לאורך צינור, רציתי רק לבדוק את מצב המנורה, לפתע מי מופיע? המשטרה". *

ערן רובינפלד, ראשון לציון 1967. עידן התריסול