הקריאה בשלושת הכרכים של "כל השירים" מחייבת את הקורא לחשוב על השתנות, על הזיקה בין השירים לבין ה"חיים" - על חייו של נתן זך ורישומם בשיריו. הדבר הבולט ביותר בנוף הענק הנפרש עכשיו בשלושת הכרכים הוא השבר הטקטוני העמוק הפעור בחלקו הראשון של הכרך השני; שבר שאי-אפשר שלא להצביע עליו ולנסות להבינו. בשני הקבצים הבאים - "במקום חלום" ו"צפונית מזרחית" (מסוף שנות השישים ושנות השבעים) - משתנה משהו יסודי בשירים. זך נוטש בהם את הדיבור הרב-קולי המורכב כל כך שפיתח ב"שירים שונים" וב"כל החלב והדבש" ועובר למעין מונודיה - קול אחד, מובחן מאוד, שטוח, דיבורי באופן אחר מאוד מזה שהיה קודם. השירים דומים לעתים לקטעי שיחות טריוויאליות וברבים מהם נוטש זך בכלל את מודוס הדיבור ועובר למעין דקלום, נמוך אמנם, אבל חסר כל הקשר שיחתי כזה שהיה כה אופייני לו. זך כמו קץ בגובה הרוחני שנסק אליו בספריו הראשונים וברצינות השבירה שביקש לבנות באמצעות הזיקות העדינות בין הצליל והמשמעות.

ברבים משירי "צפונית מזרחית", במיוחד אלה שנכתבו באנגליה, נבנית חוויה ברורה של העדר חוויה. שירים ארוכים מאוד, המכונים "אידיליות", עסוקים באירועים כפריים משעממים הנמסרים דרך עין ה"משורר" (וכאן תמיד מודגש מאוד תפקידו כ"משורר") שאינה מבקשת כלל לחדור אל אחרותם של החיים הנגלים לפניה (ובכך, אגב, השירים הללו אינם מתקרבים אפילו לז'אנר האידילי), והיא מוסרת אותם באיזו חביבות מרוחקת של אורח לשעה. גם מי שיראה בשירים האלה ניסוי בפואטיקה אחרת, במעין סגנון "קריר" (על משקל ה-Cool Jazz), יודה כי יש כאן בחירה באיזו הנמכת מבט וצמצום אופקים.

מה קרה שם? דווקא בקריאה חדשה ודרוכה ב"כל השירים", הרואה גם את ההמשך הבא אחר כך - את שירי "אנטי מחיקון" ואת רוב שירי "כיוון שאני בסביבה" שבכרך השלישי - ורואה את הריכוז העצום המפעם בהם, את כוחם, הנראה היום עוד יותר מאשר בזמן פרסומם הראשון, מתעוררת השאלה בדבר פשרו של השבר הזה בצורה מטרידה מאוד. הרי בשאלה הזאת תלוי עניין גדול שאינו רק שאלת איכותם של שירי זך בשנות השבעים: זהו הפרק שבו נטש זך את מקומו בתרבות הישראלית ואת מקומו המיוחד, המרכזי כל כך, בשירת דורו. אלה השירים של שנות העדרו מהארץ - העדר ששינה באופן עמוק את היחס אליו.

העדרו עורר רוגז. נדמה לי שכמעט כל מה שנכתב עליו מאז הושפע מן הרוגז הזה. נסיעתו של זך למדינות הים היתה בעיני קוראיו ומבקריו הישראלים לא רק נטישה, אלא בגידה בתפקיד האבהי שנטל על עצמו בכך שמרד בדור הקודם וקיבל על עצמו את הניסוח הביקורתי הראשון של הפואטיקה החדשה של דורו. הנסיעה הזאת, בעיצומו של הפרק המרכזי לכאורה של פרשת חייו כמשורר, היא גם נושאם של השירים הללו. אלה שירים המביעים סירוב לשייכות המובנת מאליה למקום הזה. ייתכן שכך יש להבין את הפרק הזה, הנראה כנפילה, בחייו של זך: זהו סירוב למקומיות. זוהי קריעה של הקשר המובן מאליו ל"שבט"; מרד במושג המשפחה המפעם בנבכי התודעה של הישראליות. ועוד יותר מזה: זהו רצון להיות גם לא-חשוב. לא-הגמוני. שולי ולא שייך. "כגשם לגלות את החריץ שבין אבני המדרכה שבו ניתן לחיות, לפרוח" ("הנה", ב' 74).

אבל הקריאה ברצף השירים עכשיו מגלה כי הסבר דרמטי כזה מחמיץ את תחושת המשבר שזך עצמו מגולל ברבים מן השירים האלה. הוא יודע היטב כי מצב היסוד שלו כזר חותך מחוויותיו את ממד העומק: "בערפל אשר אינו מתפרש לך לחום, לרוך או לעוגמה; בסימנים שלא נגעו עד בשרך, אתה צומח מן הסתם אך הצמיחה כבר נאספה ביד נוכרית. לך נותרה רק מכיתת מראה זכורה" ("הערפל", ב' 60). רצף השירים מגלה שזך, בסופה של התקופה ההיא, ראה עצמו כיוצא מתוך בור עמוק, כמעט מתוך אובדן. אי-אפשר שלא לקרוא את פנייתו אל "טליתא" בשיר "זו המושבה", אחד השירים הפותחים את "אנטי מחיקון" - הפנייה אל הדמות הזכורה מתוך "שירים שונים", המספרת מחדש משהו ממופתיו של ישוע - כחיפוש אחר תיקון שלאחר אפיזודה ארוכה של הרס ושל אובדן:

קומי, טליתא שלי, לבתי, קומי

אם אפשר, אם עוד אפשר, לעזור לי

להמציא, שוב, בגילי, גם

הלילה

חיים, מקום.

(ב' 298)

אין צורך בהסברים רבים: מי שקורא את "אנטי מחיקון" ברצף הזה רואה לנגד עיניו תחייה. לא פחות מזה. הדיבור חוזר להחזיק סביבו רזוננס עצום. המלה "מקום" אמנם חוזרת אל יסודו של הקול. כל השירים הפותחים את "אנטי מחיקון" מגלים את ההתנערות הזאת; את הכוח הרב, הברק החוזר אל הלשון. והשיא, הכמעט מוגזם, של המהלך הזה הוא השיר החזק "לקום מתוך האפר" (ב' 307), הבונה מחדש את המיתוס על עוף החול. וכשאתה מגיע אל שורותיו האחרונות, החותמות במין קודה שקטה: "עוף החול אינו יצור מיתולוגי. הוא מצוי כאן עמנו./ אבל הוא נדיר", אתה רואה ברור שזך מדבר בו על עצמו - חושף כאב עצום, ולא פחות מכך - גאווה גדולה, על היכולת הזאת להתגלם באורח אמין, תוכי, בסיפור עוף החול. אפילו כותרת הקובץ - "אנטי מחיקון" (העשויה בדיחה, שמתה בינתיים, על מכשיר לנטרול ביטול הצבע בטלוויזיה הישראלית) מתייחסת לפרק החיים שבא לפניה כפרק של מחיקה עצמית.

אפשר, במובן מסוים, לומר על זך של "אנטי מחיקון" מה שנהוג לומר בערוצי הספורט על שחקן וירטואוז שמצליח להבקיע שערים או לקלוע סלים אחרי תקופת שפל: "הוא חזר לעצמו". אבל זה לא מדויק. זך חזר אמנם לכוחו הראשון, אבל משהו בתזמור קולו נשמע מאז אחרת, כאילו משהו מיסוד הזרות שהוא ביקש אחריו בתקופה "האמצעית" לא נטש אותו. השיר הפותח את הספר - "הקזינו בבת-גלים אפריל 1983" - מתריע על היסוד הזה, המתגלגל וצומח לכוח דומיננטי בפרק "השני והשלג" ובספר "כיוון שאני בסביבה" כולו; היסוד הזה הוא טון סרקסטי ובוטה שנוסף כעין זווית-קול חדשה לקולו של זך. מין רשף דמוני. לפעמים מרושע, לפעמים חמור סבר עד להפחיד, לפעמים מר כלענה, לפעמים מצחיק במין הומור שוסטקוביצ'י (ההומור הזה גואה ב"בארץ עיפתה"). זהו זך "המאוחר".

אבל בלא מעט מקומות מזדהר סביב הטון המר של זך המאוחר, דווקא מתוך האלגיות העזה שהוא מצליח להביע, משהו ש(למרות שמו)אי-אפשר שלא לכנותו זוך. בשירה הזאת, מ"אנטי מחיקון" ואילך, נפתח עידן "מאוחר" אמיתי, כביצירתם של רמברנדט או עגנון. משהו שנקנה במחיר כבד שאינו רק בגדר "התפתחות", אלא הוא כרוך ביכולת אדירה להכיל אובדן ולבנות מולו דיבור.

הקריאה בשלושת כרכי "כל השירים" שינתה את דעתי על מהלך התפתחותה של שירת זך מן הקצה. עד הקריאה הזאת ראיתי בכל מה שבא אחרי "כל החלב והדבש" ירידה. קורה עבה ניטלה מבין עיני עכשיו - לראות איך בעל השירים ה"שונים" חצב את דרכו הלאה אל שירים שונים אחרים, שחלקם הם ממיטב שירתו.

"דבר מה" הבטיח ה"אני" ב"רגע אחד". בשלושת הכרכים הללו נפרשת מוטת כנפיו של דבר גדול מאוד. מן הגדולים שנאמרו בעברית. והרגע שלו עוד לא נגמר.

אריאל הירשפלד יוצא לחופשה

נתן זך. כעוף החול