הכנס החגיגי של "חברותא", קבוצת ההומואים הדתיים, היה בעיני רבים ממשתתפיו חלום שהתגשם, צעד ענק במושגים של החברה הדתית האורתודוקסית. רבים מהם הרגישו בסוף הערב, לראשונה בחייהם, כי ההתנגשות הבלתי נמנעת בין שתי הזהויות - הומואים ושומרי מצוות - לא בהכרח תביא לניתוק אכזרי מאחת מהן. אבל עוד לפני שהחל הכינוס התרחש באולם רגע צדדי, קטן לכאורה, שגרם זעזוע עמוק בעולמם של שני אנשים פרטיים. היו אלה האורח המרכזי, הרב יעקב מדן, ראש ישיבה חשוב בציונות הדתית, ומי שהיה עד לפני כמה שנים תלמידו, אייל אמיר.

אמיר היה תלמיד בולט ב"הר עציון", ישיבת ההסדר באלון שבות שבראשה עומד הרב מדן. גם אחרי שעזב את הישיבה הוא שמר על קשריו הקרובים עם הרב, אבל מעולם לא סיפר לו מה שסיפר כבר לכמה רבנים אחרים. רק כעת, לקראת הכנס, התברר לרב מדן כי מי שיישב לצדו על הבמה כהומו מוצהר הוא תלמידו הקרוב. באולם שהלך והתמלא, שבו תאורת הניאון לא הותירה שום אזורי דמדומים, הם הצליחו להסתכל זה לזה בעיניים. בפינת האולם, הרב יעקב מדן אחז באייל אמיר בחיבוק אבהי.

"אמרתי לו שאני נבוך מאוד, והוא אמר שבא רק בגללי", סיפר לאחר מכן אמיר, והרב מדן הוסיף: "נודע לי עליו רק לפני שלושה שבועות, ובגלל זה החלטתי לבוא. הוא בשר מבשרי. החלטתי שאני מוכרח לחזק אותו. זה היה רגע מאוד קשה, אבל מאוד אמיתי. באתי רק מפני שהבנתי שהבעיה שלו היא הבעיה שלי, שאני לא פטור בשום אופן מלעסוק בזה, מלהושיט יד, מלעשות כל מה שאני יכול לעשות למענו".

הכרה ב"מצב הטבעי"

בכנס שהתקיים בחודש שעבר בירושלים, לציון שנה של פעילות בחברותא, השתתפו שני רבנים נוספים, הרב מרדכי ורדי מקיבוץ ראש צורים ומבית הספר הדתי לקולנוע "מעלה", והרב יהושע אנגלמן, רב קהילת "יקר" בתל אביב (שניהם כבר עסקו בעבר בסוגיית ההומואים הדתיים באופנים שונים). פרט להם השתתפו בכנס העיתונאית הדתייה במבי שלג, עורכת המגזין "ארץ אחרת", ואייל אמיר, ממקימי חברותא.

הסכמתו של הרב מדן, דמות תורנית המקובלת גם בחוגים שמרניים יחסית, להופיע בכינוס היתה מפתיעה. רבנים אחרים, שהיו בסוד העניינים, ניסו להניא אותו מלקבל את ההזמנה, אך הוא החליט לבוא. כמעט לכל אורך הערב הוא השתמש במושג השגור בפי רבנים, "בעלי נטייה הפוכה", אך לקראת סופו הצליח להוציא מפיו את השם המפורש. "חברו הטוב ביותר של ההומו זה הקדוש ברוך הוא", אמר ביחס לחוויית הבדידות המשותפת לרבים בקהל.

מוקדם יותר, אחרי שצפה בהצגה בשם "18 קודש", שפתחה את הערב, הוא ציין: "אינני עומד ומעולם לא עמדתי במצב של הציבור הזה. אני חש שמידת האמונה הנדרשת מהציבור היקר הזה היא מידת אמונה שאני לא נדרשתי להשיג ואולי לא אשיג אותה". כאן טמון, כנראה, החידוש המרעיש ביותר בעמדתו של הרב מדן כאיש הלכה: בשונה מרוב הרבנים, הוא לא התייחס להומוסקסואליות כאל "העדפה" ובחירה שיש בהן חטא ומרידה באל. אף שציין כי הנטייה הזאת משתנה מאדם לאדם, הוא הכיר בכך שהיא עשויה להיות "מצב טבעי" שאין בו מקום לבחירה.

האולם היה צר מהכיל את עשרות ההומואים הדתיים, חלקם צעירים מאוד, תלמידי הסדר וחיילים, מקצתם מבוגרים ובעלי משפחות, חבושים בכיפות סרוגות במגוון סגנונות, צבעים וגדלים, וגם כאלה שהסירו אותן אך עדיין רואים עצמם כחלק מהקהילה. היתה גם קבוצת לסביות דתיות, וגם שלושה גברים צעירים חרדים. כולם באו לשמוע ולדון בבעיות הבוערות בחייהם, החל באמונה והלכה, דרך זהות פוליטית ("למי אנחנו מצביעים? למפלגת הבית היהודי? למרצ?"), וכלה בחיים בתוך החברה הדתית הלאומית שחלקה האחד הולך ומתחרד וחלק אחר שלה שוקע בבורגנות שאננה.

הרב אנגלמן אמר כי "גזענות היא הרעה החולה שהציבור הדתי בכלל עומד בפניה", ואילו אמיר קבל כי החברה הדתית, למשל בגבעת שמואל, "יצרה לה נוחות דתית 'סבבאית'", ולעומתה, הוא, כהומו, "נמצא בחוץ, ומייצר כל בוקר שאלות נוקבות: היום אני מתפלל? למה? אתה ניצב כל יום מול השאלות האלה, זאת מטלה. אני עם הקדוש ברוך הוא בקשר קרוב, אני חייב להתאמץ, חייב להיות קשוב".

דרך ארוכה עברה הקהילה ההומוסקסואלית הדתית מאז החלה להתגבש בשנות ה-80 כקבוצת תמיכה של חברים נדכאים, החבויים במעמקי הארון. השינוי בתפישתה העצמית, סיפר אחרי האירוע הקרימינולוג והעיתונאי זאב שביידל, חבר בחברותא, קרה בשלבים. אחת מנקודות הציון היתה הופעת הסרט האמריקאי "לפניך ברעדה", ב-2001, שתיעד את חייהם של הומואים ולסביות אורתודוקסים, ואחרת היתה הופעתם בישראל של פורומים ואתרים באינטרנט שהולידו קבוצות כמו "בת קול", של הלסביות הדתיות, וחברותא, שהקימו בוגרי ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות. התפתחות נוספת היתה הופעתם בתקשורת, גם הדתית, של דוברים רהוטים ומוצהרים, כמו אביגיל שפרבר מ"בת קול", חיים אלבום, שביים סרט בשם "ואהבת" בבית הספר מעלה, וגם שביידל, שמאמריו בנושא הופיעו בין השאר בעיתון "מקור ראשון".

בין הנטייה למעשה

אנשי חברותא אומרים כי הם עסוקים "לא רק בבכי ונהי", אלא בגיבוש חברתי ובפעילויות שונות, כפי שמשתקף גם באתר האינטרנט שלהם (havruta.org.il). לדבריהם, הדבר מעיד על שלב חדש של קבלה עצמית. חלקם התוודו על נטייתם בפני בני משפחה, רבנים או חברים, אבל פחות מ-10% מהם יצאו מהארון באופן מלא. בשנים האחרונות חברותא ובת קול עושים ניסיונות לקבל הכרה מהממסד הדתי באמצעות מפגשים עם רבנים. עם זאת, הם מדגישים כי פעילותם היא "הכרזה שקטה שאם רבנים לא יושבים על המדוכה, המציאות עושה זאת. ההומואים הדתיים עצמם מובילים את השינוי".

השינוי, כפי שהוכיח הכנס, אכן מתחולל, אבל גבולותיו ברורים. מבחינה הלכתית קלאסית, האיסורים על משכב זכר הם חותכים, חד משמעיים. אין, וכנראה גם לא יהיה, רב שיתיר מה שהתורה וההלכה אוסרות בצורה הרמטית כל כך, ומרבית משתתפי הערב ידעו זאת מראש גם כשהזמינו את הרבנים לפאנל. הרב מדן, מצדו, לא עיגל פינות. שוב ושוב הדגיש, כי הוא מבחין בין בעלי "הנטייה ההפוכה" הדתיים, ובין "המעשה" הנובע ממנה; בין הצורך לקבל את ההומואים כחברים שווים בקהילה הדתית ובין התוכן האסור לפי ההלכה של זהותם המינית. "יש צורך בחילוק ברור לחלוטין בין המעשה לבין האדם. טשטוש ההבדל יכול להביא אותנו לדברים חמורים", אמר.

הוא גם דיבר באהדה על "טיפולי המרה" המיועדים "לסייע להתגבר על הנטייה", וקומם עליו את הקהל. אחד הדוברים אמר, שרבים מהנוכחים הם בוגרי טיפולים מייסרים שכאלה ושהם פירנסו פסיכולוגים העוסקים בתחום. "האם רק אם אתלה על הצלב אהיה בסדר בעיני הרב?" שאל, והעיר על הסכנות הכרוכות בטיפולים, כמו דיכאונות והתאבדויות.

מדן אמר כי הוא מכיר בכך שלא תמיד הטיפולים מועילים, אבל "אדם צריך להתייצב בפני הקדוש ברוך הוא בלב נקי, ולומר עשיתי כל מה שאני יכול". הוא דיבר על תקוותו ליום שבו החברה הדתית תפתח לפניהם את שעריה "באהבה גדולה" והוסיף כי יש חשיבות בקיומם של ארגוני הלסביות וההומואים הדתיים. במשתמע, הוא קבע כי עליהם לצאת מהארון.

לדברי שביידל, "חשוב לא לפתח ציפיות פנטזיונריות, שרב ייתן היתר הלכתי ויחתן אותנו עם בני הזוג שלנו. זה לא יקרה. אבל אם אנחנו נמשיך ונתמיד באותו מאמץ של עוד ועוד יציאה מהארון, בראיונות לתקשורת, בשיחות עם רבנים, עם חברים, בהפצת אור, בסוף תיבנה תפישה חברתית, ובסוף בסוף אולי גם יבוא שינוי מההלכה. ההלכה חלה על עולם של מציאות. מהבחינה הזאת, השינוי תלוי בנו. יש הרבה עבודה, אבל עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".

מתוך ההצגה ''18 קודש''. טיפולים לסייע ''להתגבר על הנטייה''