הורים טרוטי עיניים מסתובבים בשעת ערב מאוחרת בבית החולים שניידר בפתח תקוה, דוחפים עגלות עם ילדים חולים שמתקשים להירדם. יובל קדוש, אביה של עמית בת השש, בן בית במקום. הוא ובתו חולת הלוקמיה מוכרים היטב גם מחוץ לגבולות בית החולים, אחרי מבצע התרמה מסוקר ומרגש ששלח עשרות-אלפי ישראלים לתת דם למען איתור תרומת מוח עצם עבורה. "נו, מצאו משהו?" שואלת אחת המתנדבות במחלקה האונקולוגית. "זה לוקח זמן", מסביר קדוש, ספק מתנצל, נשען על הקירות הצבעוניים של פנימית ב'. לאחר המבצע עלה שוב החום של בתו והיא אושפזה. "המחלה נותנת לנו תזכורת עם מה אנחנו מתמודדים מדי חודש", הוא אומר.

מבצע ההתרמה שנערך ב-21 בינואר היה חסר תקדים בהיקפו בישראל. פניה של עמית ניבטו משלטי החוצות, כשלצדם הכתובת "תחשוב שזו הילדה שלך". בסך הכל נאספו בעבורה ובעבור דן-דן נבו בן השלוש 60 אלף דגימות דם, שחלקן נבדקות כעת במשמרות סביב השעון במעבדה ברחובות וחלקן נשלחו עקב בהילות המצב לארצות הברית. נכון לירידת העיתון לדפוס הגיעו תוצאות ההתאמה של למעלה מעשרת אלפים מבחנות ונמצאו תורמי מוח עצם לשלושה חולים, אך טרם אותר התורם המתאים לדן-דן או לעמית.

יובל קדוש שומר על אופטימיות. "אני חי בתחושה שהכל הולך לנו מאוד קשה, אבל בסוף נצליח. כשהתבשרנו על הלוקמיה, הרגיעו אותי שזה ה'שפעת' של הסרטן, שהסיכוי להחלים עומד על 80%-90%. אבל אז התברר שעמית לקתה בסוג קשה מאוד של המחלה, שסיכויי ההחלמה ממנו מאוד נמוכים וחייבים השתלת מוח עצם. מתאמת השתלות בבית החולים אמרה לי: 'אל תדאג, אנחנו נמצא במאגר תורם', אבל אני ידעתי בבטן שלא נמצא. היום אני יודע שיהיה קשה, אבל בסוף נשים 'וי' אחד, בסוף נמצא את התורם".

ומה יקרה אם לא?

"נצא לעוד מבצע. הילדה שלי חייבת לחיות".

יובל קדוש . אני לא מתמודד על מיליון שקל, אלא על החיים של הבת שלי, וכולם צופים

לחזור לאלמוניות

בישראל אין מאגר לאומי במימון ממשלתי לסיווג רקמות תורמי מוח עצם. חולים שזקוקים להשתלה ואינם מוצאים תורם במאגרים הקיימים נאלצים לבצע חיפושים מתישים ולממן את עלויות הבדיקות והפרסום בעזרת תרומות ועמותות. בימים אלה שותפים לציפייה של משפחת קדוש כחמישים חולי סרטן שזקוקים לתרומת מוח עצם - אולי מהמבצע האחרון תבוא הישועה.

כשהתברר שעמית זקוקה לתרומת מוח עצם, הופנתה משפחת קדוש על ידי הרופאים לעמותת עזר מציון, שמתמחה בנושא. "כשישבתי עם האנשים של עזר מציון הבנתי שדגימה ובדיקה של עשרת אלפים מבחנות עולה כ-2 מיליון שקל", מספר קדוש. "רצינו להגיע ליותר מ-30 אלף דגימות, כלומר המטרה היתה לגייס כ-6 מיליון שקל. את יודעת, נגיד צריך 100 אלף דולר, אז אתה הולך למשפחה, לחבר, אתה מוכר את הבית ומביא את הכסף. אבל מיליונים? מאיפה? אני ואשתי שכירים עם משכנתה, כמו כולם".

הוחלט שהמשפחה תצטרף למבצע התרמה ארצי שתוכנן ל-21 בינואר, למען דן-דן נבו. קדוש, בחשש רב, הסכים לחשיפה הכרוכה בדבר, אבל אז נכנס צה"ל לעזה ואור הזרקורים הופנה לדרום. "בהתחלה כל התקשורת וכל המדינה היו עסוקים במלחמה", אומר קדוש. "ושלט חוצות אחד לא היה פנוי בגלל הבחירות. יחד עם חברים טיפסתי בלילות על גדרות וגשרים, ותלינו שלטים שחבר הצליח לארגן בחינם מבית דפוס".

כשבועיים לפני יום ההתרמה התחלף היאוש בעיתונאים סקרנים. הדבר התאפשר בין היתר בזכות חברי גדוד המילואים של קדוש, שתלו על הנגמ"שים שלטים גדולים עם הכתובת "צו 8 עבור עמית קדוש" ועוררו התעניינות בסיפור. משם, הכל היה בידיים של המשפחה. ההורים, נעמי ויובל, ועומרי, האח בן השמונה, התראיינו לכל כלי תקשורת אפשרי. בסרטון וידיאו מרגש עד דמעות שרץ באינטרנט סיפרה עמית, בדרכה הילדותית, על המחלה ועל הזדקקותה למוח עצם. המטרה היתה אחת: להביא כמה שיותר אנשים למוקדי תרומת הדם כדי למצוא את התורם או התורמת שיצילו את חייה.

החשיפה לא היתה קלה. "אנחנו אנשים רגילים", אומר קדוש, "פתאום אתה מוצא את עצמך בסוג של ריאליטי, ולא מבחירה. לא בחרתי להיות משתתף ב'האח הגדול'. אני לא בובליל ואשתי לא נעמה קסרי, אני בריאליטי של החיים. אני לא מתמודד על מיליון שקל, אלא על החיים של הבת שלי, וכולם צופים".

עמית התראיינה ברדיו ובתוכניות הבוקר. היתה התלבטות לגבי החשיפה שלה?

"זה מצב של אין-ברירה. מה הייתי אמור לעשות? אותה עצמה לא חשפנו הרבה, אבל אנחנו התראיינו בלי סוף. תראי, רוב המשפחות במצבנו מפורקות, לא מסוגלות להרים מבצע התרמה. גם אנחנו מפורקים, אבל הרגשנו שאנחנו חייבים להפוך את העולם בשביל למצוא לעמית תורם. היא שאלה: 'מה, אני אהיה מפורסמת?' לא היתה לה בעיה עם העניין. אני חששתי מההשלכות של זה. שגם בעוד הרבה שנים, כשעמית תהיה בריאה, היא תישאר בתודעה כילדה החולה מהפוסטר. היא אמרה בקליפ באינטרנט שהיא רוצה לחיות חיים אמיתיים. אני מקווה שבאמת נוכל לחזור לאלמוניות".

במקום להיות ליד מיטת בתך אתה נאלץ להתרוצץ, להתראיין, לגייס כספים. כעסת?

"בהתחלה אתה שואל את עצמך: 'רגע, איפה המדינה בסיפור הזה?' אבל מהר מאוד אתה מבין שאיתור מוח עצם זו בעיה פרטית שלך. זה לא מעניין את המדינה, זה על הכתפיים שלך. הבנו שאנחנו הולכים למקום לא פשוט - לגייס עשרות-אלפי אנשים שיתנו דם, לגייס סכומי כסף מטורפים - ושאנחנו במערכה הזאת לבד. מדינת ישראל לא מסייעת בשקל".

בעיית השמיכה הקצרה

מוח עצם הנה רקמה שבה נוצרים מרכיבי הדם הבסיסיים: כדוריות הדם האדומות, הלבנות וטסיות הדם. בסוגי לוקמיה קשים, למשל, משתבשת פעילות מוח העצם ומייצרת כדוריות דם פגומות, ולכן הפתרון היחיד הוא החלפתו. במקרים אחרים בקרב חולי סרטן, עלולה הכימותרפיה לגרום לנזק בלתי הפיך במוח העצם ונדרשת השתלה כדי להמשיך בטיפול. על מנת שהשתלת מוח עצם של תורם זר בגופו של המקבל תצליח, על התורם לשאת בדמו סיווג רקמות זהה לזה של החולה - מצב ששכיחותו נמוכה למדי.

החיפוש אחר תורם מתאים הופך פעמים רבות למירוץ נגד הזמן. המועמדים הטובים ביותר הם אחים ואחיות, אולם כשלא נמצאת התאמה בין החולה לבני משפחתו פונים בעזרת מתאמי ההשתלות בבתי החולים למאגרי מוח העצם. בישראל קיימים שניים: המאגר הוותיק יותר נמצא בבית החולים הדסה עין כרם ומונה כ-60 אלף דגימות, ובעמותת עזר מציון יש מאגר המונה 460 אלף דגימות (כולל אלו שנאספו במבצע הנוכחי).

הדעות על מידת האחריות של המדינה בנושא מוח עצם חלוקות, כשבעולם קיימים מספר מודלים. אחד המובילים הוא בגרמניה, שבה הוקם ב-92' מרכז לאומי לרישום מוח עצם, שבין השאר אחראי לשיתוף פעולה בין כל המאגרים הקיימים, איתור תורמים בגרמניה ומחוץ לה וחיוב הוצאות ועלויות.

פרופ' ראובן אור, מנהל המחלקה להשתלת מוח עצם במרכז הרפואי הדסה עין כרם, מסביר שהסיבה לצמיחתם של כל כך הרבה גופים פרטיים העוסקים במוח עצם בעולם המערבי היא כלכלית. "המדינות מנסות לא לקחת על עצמן את העניין הכספי ולמצוא פתרון 'מלמטה'", הוא אומר. "כלומר תורמים. המוטיווציה של משפחות החולים תמיד מצליחה לעורר אותם תורמים וכך נולדים הפתרונות הציבוריים - כלומר עמותות למיניהן. כאיש מקצוע, אני חושב שמאגר כזה כן צריך להיות מנוהל בבית חולים תחת פיקוח לאומי. מצד שני, אני דואג למטופלים שלי, שיהיה להם תורם. ואם התורם יבוא מעזר מציון אז ברוך הבא".

בישראל הועלתה ב-2005 הצעת חוק להקמת בנק מוח עצם בניהול הקופה הציבורית. חברי הכנסת עמיר פרץ, אילנה טל ודוד טל הציעו כי דגימות המועברות מתורמים ייבדקו על ידי משרד הבריאות. בישיבה האחרונה שהתקיימה בעניין, בינואר אשתקד, מתחו חברי ועדת הרווחה, העבודה והבריאות ביקורת על נציגי משרד הבריאות שהגיעו לישיבה ללא הערכה תקציבית בעניין. ממשרד הבריאות נמסר: "במרבית מדינות העולם נהוג להפעיל מאגר מוח עצם באמצעות עמותה (כפי שנעשה גם עם בנק הדם, שאינו ממומן על ידי גורם ממשלתי). בישראל מפעילה עזר מציון בהצלחה מאגר זה".

רופא השיניים ד"ר יוסי ביטון היה אחד מקבוצת רופאים שכתבה ב-2005 עבודת מחקר על הקמת בנק מוח עצם לאומי (אוניברסיטת תל אביב, בהנחיית ד"ר בעז לב). ביטון חווה את העניין על בשרו: בדצמבר 2001 נפטרה בתו, נעמה בת החמש, מלוקמיה קשה. קודם לכן יצאו הוא ורעייתו, רותה, למבצע גיוס מוח עצם, אך ללא הצלחה.

המחקר שכתב עם עמיתיו מציע הקמת מרשם לאומי לתרומת מוח עצם בבעלות המדינה ובפיקוחה, תוך מתן אפשרות לארגוני בריאות, עמותות ציבוריות או גורמים פרטיים לפעול כספקים. הכל ייעשה תחת חקיקה: המדינה תקבע את המדיניות, האיכות, את דרכי הפיקוח וכן תשמור לעצמה את היכולת להפנות משאבים להגדלת המאגר.

"נכנסתי למחקר הזה מתוך כאב אישי שלי", אומר ביטון. "ואז הבנתי שבבסיס, עמיתי די מתנגדים להקמת מאגר כזה. ממש כעסתי. שאלתי אותם, 'יש לכם מושג מה זה להיות הורה לילדה שצריכה מוח עצם? איזה גיהנום צריך לעבור? אני אישית, במקום להיות ליד הילדה שלי הייתי צריך להשתולל בכל הארץ כדי להקים מאגר כזה'. היום אני רואה דברים גם אחרת".

מה ההבדל בין עמדתך בנושא כאבא וכרופא?

"יש בי קונפליקט. היום, כרופא וכאיש מערכת, אני חייב להגיד שבכסף שבו נקים מאגר ואולי נצליח לעזור לעשרה ילדים חולים בשנה, אפשר יהיה לאשר תרופה לסל הבריאות שתעזור לאלף חולים אחרים. זו הבעיה שלנו. השמיכה קצרה, ואם מושכים מצד אחד נחשף הצד השני. המסקנה שלי היא שצריכה להיות רגולציה. המדינה צריכה לפקח על המאגרים הקיימים, על האבטחה שלהם. היום כל אחד במדינה יכול להקים מאגר מוח עצם - ואני לא חושב שהמדינה יכולה להתנער ולהגיד זה לא נוגע לי".

חמ"ל בבית החולים

כשהתברר מצבה של בתם, חברו בני הזוג ביטון לעזר מציון ולמאבק לחיים - עמותה שהקימה משפחתו של אלי אלקובי (אב לשניים שב-99' היה זקוק לתרומת מוח אך נפטר בטרם נמצאה כזו). הוחלט כי ב-5 בפברואר 2001 יצאו למבצע התרמה גדול. "עזר מציון לקחו על עצמם את הלוגיסטיקה", מספר ביטון, "מאבק לחיים לקחו את עניין התרומות. אני הייתי בשטח ואשתי היתה בבית החולים עם הילדה. חבר הביא פקס והחדר הפך לחמ"ל".

רותה: "היו טלפונים כל הזמן, פקסים. בנות השירות המקסימות שיחקו עם הילדה ואני בקצה החדר ניהלתי את החמ"ל. הילדה היתה כמובן מודעת לכל".

"המשמעות הפרקטית של מצב כזה, שבו ילד מאוד חולה", מוסיפה רותה, "הוא שההורים לא עובדים, בדרך כלל יש עוד ילדים שצריך לדאוג להם והם נודדים בין הסבתות והחברים ובכל זה משתלב מבצע התרמה שההכנות אליו הם לפחות חודש".

יוסי: "היינו בטירוף כלכלי. שנינו הפסקנו לעבוד. בדיוק התחלנו לבנות בית ולקחנו משכנתה. המשכנו למשוך את הכספים מהמשכנתה בכדי לחיות".

ביטון מספר כי היה אמביוולנטי לגבי מבצע ההתרמה. מצד אחד עמד נפעם אל מול ההתגייסות של החברים, המשפחה וישראלים שבאו לתרום. מצד שני קיננה בו הרגשה מאוד לא נוחה. "כל המשפחה, כל החברים וכל הישוב היו על הרגליים. כולם התרוצצו והתרימו כספים. במשחקי כדורגל או כדורסל חברים עברו בין האנשים והתרימו. אירגנו הופעות. אמא של אשתי, שגרה בכרמיאל, עברה מבית לבית וביקשה כסף. אחותי וגיסי גרו בקראקאס, הם הלכו לבית הכנסת והתרימו את כל הקהילה. להגיד לך שדעתי היתה נוחה מכל העניין הזה? ממש לא. התחושה שלי היתה שהנה הפכתי את כל החברים שלי והמשפחה שלי לקבצנים. ואני בראשם, מגה-קבצן. מי שהרוויח מהמבצע הזה היתה כל המדינה, אז למה אני, יוסי ביטון, צריך לארגן את זה?"

"צוות המחלקה שבה אושפזה נעמה בבית החולים דנה ניסה להניא אותנו מלהיכנס לזה. הרופאים דיברו איתי כמו עם חבר ואמרו לי: 'יוסי, אתה תשחק את עצמך ואת המשפחה שלך כשהסיכוי הוא אפסי. אתם תגמרו את עצמכם'. אבל כשהחלטנו ללכת על זה, הם התגייסו לחלוטין. הם הפכו את כל המחלקה למרכז התרמה גדול".

רותה: "באותן שנים רוב האנשים שהיו זקוקים למוח עצם לא נחשפו. כשהתחלנו את המבצע אמרו לנו שיש עוד 100 איש, מתוכם ילדים רבים, שזקוקים להשתלה. השאלה הטבעית שלנו היתה 'איפה הם?' ואז אמרו לנו שקשה להם, שהם לא מסוגלים להיחשף ולהתפרסם. ואני מבינה. האנשים האלה עסוקים בהתמודדות עם המחלה. לא כל אחד מסוגל לעבור את מה שאנחנו עברנו".

"ברגע שזה יוצא לתקשורת", מוסיפה רותה, "זה מאבד שליטה. זה מגיע למקומות שאתה לא מדמיין שזה יגיע אליהם - לטוב ולרע. מישהו מאוסטרליה קרא על זה באינטרנט ורצה לתרום. כמות השיחות בפלאפון היתה משהו מטורף. מצד שני היו גם שיחות של תמהונים. היו עמותות שניצלו את הפרסום שלנו לרעה. התקשרו מאיזו עמותה לאבא שלי וסיפרו לו שהם תומכים כלכלית בהורים של נעמה ביטון ומגייסים עבורם כספים. שאלו אותו אם הוא רוצה לתרום. אבא שלי אמר: 'אני הסבא של נעמה ובחיים לא שמעתי על זה'. היתה עמותה אחרת ששלחה מתרימים מבית לבית, בערים מסוימות, כשהם מצוידים בתמונה של הבת שלי - בלי לקבל את אישורי, בשביל לקבל כסף למטרות אחרות. אז מאוד כעסתי. היום כבר לא".

כמוצא אחרון לאחר שלא נמצא תורם מתאים, תרם ביטון מוח עצם לבתו למרות ההתאמה החלקית. ההשתלה הצליחה, אך שבועיים לאחר ששבה אל ביתה קרסו מערכות גופה והיא נפטרה. שנה לאחר מותה גילו הוריה, לתדהמתם, כי לבתם דווקא נמצא תורם. "שנה אחרי שנעמה נפטרה", מספר ביטון, "ברכה זיסר מעזר מציון התקשרה אלי ואמרה 'תמצא מקום לשבת. כשאמרנו לך שלא מצאנו תורם זה לא היה מדויק'. הם מצאו תורם אחד שהיה מתאים, בחור צעיר, חייל. הם הגיעו לביתו, ושם התברר שיושבים עליו שבעה. החייל נהרג כמה ימים קודם בפיגוע דריסה בצריפין, בצומת אזור".

רותה: "הם לא סיפרו לנו, הם ידעו שזה יהיה קשה מדי".

בניסיון למצא תורם לבתך היה כל כך הרבה כאב, מאמץ ואכזבה. את שלמה עם הניסיון הזה? אולי היה צריך להשקיע את המשאבים הנפשיים במקום אחר?

"כאמא, היה לי חשוב לדעת שעשיתי את הכל כדי להשאיר את נעמה בחיים. אני ויוסי הפכנו עולמות כדי שתישאר בחיים. היום אני יכולה לישון בשקט".

אפס שקלים מהמדינה

ברכה זיסר מנהלת את המאגר של עזר מציון מאז הקמתו לפני כעשור. לפני 14 שנה התערער עולמם שלה ושל בעלה, איש העסקים המיליארדר מוטי זיסר, כאשר לקה בסרטן הלימפה. את חייו הצילה השתלת מוח עצם שעבר בשיבא (שגם להם מאגר מוח עצם המונה כמה אלפי דגימות). ברכה, שבאותה תקופה היתה אחות במחלקה פנימית, החלה אחרי המקרה לעבוד עם ילדים חולי סרטן במחלקה האונקולוגית והקימה עם בעלה בהשקעה של מיליונים את "אורנית", בית הארחה למשפחותיהם של ילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם בסמוך לשניידר. משם גם מנוהל מאגר מוח העצם של עזר מציון.

לפני עשור שהה ב"אורנית" משה סחייק בן ה-15, הראשון שלמענו ערכה עזר מציון מבצע התרמה למוח עצם. 5,000 איש תרמו דם, אך לא נמצא תורם וסחייק נפטר. לאחר מותו הציעו הוריו לזיסר להקים את המאגר עם המידע הגנטי שהצליחו לאסוף, ומאז ערכה עזר מציון 15 מבצעים שהגדילו את המאגר - הנותן כיום מענה לכ-50% מהחולים.

"הבעיה היחידה שלנו היא תקציב", אומרת זיסר, "כיום המאגר יכול להחזיק את עצמו מבחינת התנהלות יומיומית, אבל כשרוצים להגדיל אותו וצריך לשלם על בדיקות מעבדה, אנחנו בבעיה. המדינה לא משתתפת בגרוש". לטענתה, אם היה ברשותה תקציב יותר גדול היתה יכולה העמותה להגדיל את מאגר מוח העצם ותוך כמה שנים לתת מענה ל-90% מהחולים.

כמה השקעתם עד היום?

"100 מיליון שקל מתרומות, אפס שקלים מהמדינה. מימון מאגר מוח עצם לא צריך ליפול על הציבור. במבצע האחרון ראינו את עם ישראל שרצה לעזור. איזו סולידריות, כולם רצו לתת דם. אבל למה הם גם צריכים לתת כסף?"

עלות בדיקת דגימות המבצע האחרון נאמדת ב-10 מיליון שקל. עוד מיליון שקל עלו הציוד, הפרסום וכוח האדם. בחדרה של זיסר תלויות תמונות רבות של ילדים מחייכים, שתרומה הצילה את חייהם. אך הסטטיסטיקה לגבי אותם ילדים היוצאים למבצע - עגומה. מתוך 15 הילדים שנערכו עבורם מבצעי התרמה בעשור האחרון, רק לארבעה נמצא תורם מתאים. רוב המשפחות, מספרת זיסר, חוששות מהפרסום ואינן מוכנות לצאת למבצע התרמה. "אני מספרת למשפחות כי הסיכוי נמוך מאוד", היא אומרת, אך באותה נשימה מוסיפה כי אסור לשכוח שבמבצע שכזה נמצאים תורמים לחולים אחרים.

אחד הילדים שכן נמצאה לו תרומה במבצע התרמת מוח עצם היה אומרי רזיאל בן השלוש, שזכור לרבים מהקמפיין שנערך למען הצלת חייו ב-2005. כבר בתחילתו נמצא לילד חולה הלוקמיה תורם מתאים והחלו ההכנות להשתלה, אך מצבו הבריאותי הידרדר וחודשיים לאחר מכן נפטר. אביו, יוני, מספר איך באחת נחרב עולמם שלו ושל רעייתו, סיגל. השניים התגוררו בתל אביב, הוא קבלן שיפוצים, והיא מפיקה בערוץ 2, הורים מאושרים לשני ילדים.

איך התמודדת עם החשיפה?

"תמיד היה קשה לי לראות שהתקשורת נכנסת הביתה, לדוגמה אל משפחות שכולות. ופתאום אני זה שאמור לתת להם להיכנס אלי הביתה. לראות את הכאב. יש בחשיפה קוטביות שקשה להתמודד איתה: לרגע אתה מרגיש כמו בשואו ביזנס, כל היום מתראיין, ומצד שני אתה חוזר לבית חולים לבד. החשיפה מכניסה אותך לאופוריה: כולם סביבך, כולם איתך".

זה נותן כוח להמשיך?

"יש גל של אנרגיה חיובית, כולם מתקשרים, מתנדבים. אתה צריך לדעת מה האשליה ומה המציאות, והמציאות אצלנו היתה ילד שנלחמנו על חייו כנגד כל הסיכויים. אני חושב שידעתי לעשות את ההבחנה".

זיסר מספרת על הרגע המאושר שבו נמצא התורם המתאים לאומרי: "זה היה בחור מהגולן. הוא סיפר שהוא אוהב לעשות סנפלינג ודברים מטורפים. אמרתי לו: 'תקשיב, אל תסכן את עצמך כי החיים של עוד מישהו בידיים שלך'. הוא אמר: 'אני לא עושה כלום עד שתקראי לי'. אבל כבר לא קראנו לו. כשאומרי נפטר הרגשתי שאיבדתי ילד. כולם אצלי בבית בכו. זו היתה תחושה קשה של כישלון".

לאחר מותו של אומרי עברו יוני וסיגל להתגורר במושב הדר עם בשרון. סיגל עזבה את תחום התקשורת ועוסקת בגינון טיפולי, עם ילדים. "הירוק עוזר לנפש", אומר רזיאל ומחייך.

התרומות שהגיעו לאומרי הצילו הרבה ילדים אחרים, זה מקל על הכאב?

"אני התנתקתי מזה. עם כל הכבוד, כשבאו ואמרו לי שהתרומות לבן שלי הצילו ילדים אחרים, הרגשתי טוב אבל קשה".

* * *

עמית קדוש השתחררה בשבוע שעבר לביתה, לפחות לעת עתה. "אני חוזר היום למאבק הפרטי שלי. נתתי מספיק עבור כולם", אמר אביה. גם הטלפונים הרבים פחתו במקצת. אך קדוש ממתין בדריכות לעוד לטלפון אחד, זה שיציל את חיי בתו. *

עמית קדוש