בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך מרכז פרס לשלום תקוע ליפו כמו עצם בגרון

החדשות הטובות הן שמרכז פרס לשלום הוא פנינה אדריכלית שאין רבות כמוה בישראל. החדשות הרעות הן שהוא תקוע ליפו כמו עצם בגרון. לא לחינם קורא לו רון פונדק "פיל ידידותי"

תגובות

ממבט ראשון מרכז פרס לשלום ביפו הוא מבנה מרהיב. הבטון הירקרק, פסי הזכוכית, קומתו הצנועה ומשטח העץ המקיף, יחד עם הנוף לים, הופכים אותו לפנינה אדריכלית שאין רבות כמוה בישראל. אולם מבט לצדדים חושף מציאות מורכבת יותר: הבניין עומד בלב שכונת עג'מי, בסמוך לבית קברות מוסלמי, בין שיכונים מוזנחים ונדל"ן נוצץ ליהודים בלבד. כמו תמיד במקרה של שמעון פרס, זה בניין של כן ולא.

מרכז פרס לשלום בעג'מי, יפו. בכל המרכז אין סנטימטר אחד של טיח, קרמיקה או ציפוי אחר

כדי לרכך במשהו את התנגדות השכנים בעג'מי התחיל המרכז כבר לפני שנתיים לקיים פעילות קהילתית: עשרים ילדים זוכים למועדונית ולעזרה בשיעורי בית, עוד ארבעים נערים משתתפים בפעילויות שונות ובמתנ"ס פועלת תוכנית להעצמת נשים. "זה לא מתוך רצון לקנות אנשים", מבהיר מנכ"ל המרכז רון פונדק, אחד מנווטי שיחות השלום עם הפלסטינים בשנות ה-90. "אם נרצה או לא נרצה, אנחנו פיל בחנות חרסינה. לכן אנחנו רוצים להראות שאנחנו פיל ידידותי".

פילים לא חסרים בעג'מי. היזמים היהודים זיהו מזמן את הפוטנציאל האדיר של השכונה, המשופעת באדריכלות עותומאנית ורחובות פתוחים אל הים. בתהליך ג'נטריפיקציה (השתלטות העושר על העוני) שנמצא כיום בשיאו הם רכשו נכסים, גרמו לעליית מחירי הנדל"ן באזור וגרמו לדחיקתם של התושבים הערבים המקומיים החוצה. אם לא די בכך, הוציאה בשנתיים האחרונות עיריית תל אביב מאות צווי פינוי והריסה למבנים בשכונה. על כל מגרש שמתפנה מתחרים כיום עשרות קונים ובתים מתפוררים נמכרים במיליונים.

עג'מי כלל לא היתה הבחירה הראשונה של פרס. המרכז עצמו הוקם ב-96' בעקבות הסכמי אוסלו, אולם רק שלוש שנים מאוחר יותר החלו דיונים על בניית מטה מסודר. תחילה נבדקו שני מבנים היסטוריים קיימים ביפו, ולאחר מכן דובר על מבנה בכניסה לטול כרם בשיתוף הרשות הפלסטינית. לבסוף "הלוגיקה", כהגדרתו של פונדק, הובילה מחדש ליפו: על המגרש שאותר, בגודל שבעה דונם, ניצבו בעבר ביתני המחלקה הכירורגית של בית החולים דונולו, המרכז הרפואי המנדטורי הראשי של העיר שעמד שומם.

"חיפשנו אדמה שלא שייכת לאף אחד, לא לערבים, לא לפליטים, לא לכנסייה", אומר פונדק. "שלא ניפול בטעות למלכודת ונקים מבנה על שטח של ערבי שיש לו קושן (שטר קניין עותומאני)". הוא לא רואה את המרכז כשותף לפשע ההשתלטות ואין בו שום חרטות. "הג'נטריפיקציה היתה מתרחשת גם אם לא היינו פה, ומה שהיה קורה זה שהיו מוכרים את האדמה לפלאטו שרון בסוף והיו מקימים כאן עוד מגדל. אני רוצה לראות אותך משכנע את העירייה לבנות פרויקט דירות להשכרה לערבים 100 מטר מהים. את הערבים דוחפים החוצה מיפו בכל מקרה, ובסופו של דבר הכוחות היזמיים גדולים וחזקים יותר מ'עושי טוב' כמוני".

במסעדה עם פרס

קל לשכוח את הבעיות הפוליטיות האלה כשמשקיפים אל המים מהמרפסת בקומה השלישית המחופה ברצפת עץ איפאה כהה ועטופה במעקה זכוכית עדין. שתי הלשכות הפונות אליה מיועדות לפרס עצמו ולנשיא המרכז, אורי סביר, שיחד עם 50 עובדי המרכז מתכוננים לעבור אליו בקיץ. עכשיו מחכים לכמה תרומות אחרונות, בשביל הפינישים. כך הסתיימו עשר שנים של תכנון וגיוס כספים מאומץ והתגשם חזונו של פרס, שבעזרת קשריו הרבים בעולם הצליח להוציא לפועל תוכנית כמעט פנטסטית.

התורם המשמעותי ביותר למרכז, המיליארדר האיטלקי אלפיו מרקיני, התעקש על שירותיו של חברו, האדריכל בעל הסגנון הפיסולי והאקספרסיווי מקסימיליאנו פוקסס, שזכה למוניטין בינלאומי הודות לתכנון גני התערוכה של מילאנו והיכל המוסיקה המעגלי של שטרסבורג, בין היתר.

"הפגישה הראשונה שלי עם פרס התקיימה בפירנצה ב-99'", מספר פוקסס בראיון טלפוני מרומא. "בילינו כמה שעות ביחד בשיטוט בעיר ובסופו של דבר התיישבנו לאכול במסעדה. היה לי בראש רעיון של מבנה רב-שכבתי שמבחוץ נראה כקופסה ישרה ומבפנים מעניק תחושה של השתנות. השכבות מבטאות את ההיסטוריה של שני עמים שחיו זה לצד זה באותו המקום במשך שנים כה רבות. אני רואה את השלום כאוטופיה, אי-אפשר לארוז אותו בתוך עטיפה סגורה".

העיקרון המבני שניסח פוקסס מרשים גם אם לא מכירים את הפילוסופיה. במשך היום מאפשרת החזית המפוספסת חדירת אור ומבטים אל ודרך החלל, ואילו בשעות הלילה הופך הבניין לקופסת תאורה ענקית המקרינה על סביבתה.

שנה לאחר המפגש עם פרס הוצג המודל הראשון - 50 מ"ר של מודל פי-וי-סי - בביאנלה לאדריכלות בוונציה וזכה לשבחים. לאחר ההצלחה בביאנלה נמצא גם המגרש המיועד בעג'מי. "אני זוכר את ההתרגשות כשהגעתי לשם בפעם הראשונה", מספר פוקסס. "זה אתר כל כך מורכב. מאחור יש שיכונים ציבוריים, מהצדדים בנייה ים-תיכונית וממערב פתיחות נפלאה לים התיכון". האדריכל יואב מסר גויס כדי לשמש כצלע הישראלית של הפרויקט ולתרגם את הרעיון המופשט של פוקסס לתוכניות ופרטים. מרומא נשלחו מדי שבוע סקיצות ורעיונות מנחים, בזמן שבתל אביב פיתחו את הטכנולוגיה הסבוכה של מבנה השכבות ועסקו בהוצאת היתרים עירוניים מתאימים.

מסר ויד ימינו בפרויקט, האדריכל יפתח חיינר, יחד עם האדריכלית מיכל שפר (שמייצגת את פוקסס), מלווים זה שמונה שנים את העבודה באתר. "מה שכל כך מרתק בבניין הזה הוא אמנות בנייה שאני לא מכיר בשום מקום אחר בארץ", מתגאה מסר. "אין פה שום דבר מובן מאליו, כל אבן מיוצרת על פי מידה וכל פרט או חיבור היה תהליך של ניסוי וטעייה".

הבניין, על מידותיו הצנועות יחסית, הוא כל דבר חוץ מקונוונציונלי. פסי הבטון מורכבים מ-800 אלמנטים שונים שתוכננו במפורט במשרד ולאחר מכן יוצרו בטכנולוגיה מקורית באתר. כיוון שמשקלה של כל אבן נע בין 4.5 ל-6 טון, אין שום מרווח לטעות, גם לא בגוון הירקרק המיוחד שמעורבב פנימה בזמן היציקה. פסי הזכוכית שבין חלקי הבטון הצריכו אף הם מאמץ טכנולוגי מיוחד. "אני חושב שפיתחנו איזה 50 פטנטים מיוחדים", אומר מסר. "בכל המרכז אין סנטימטר אחד של טיח, קרמיקה או ציפוי אחר, זאת כנות החומר ברמה הישירה ביותר".

הכנות, כאמור, היא פנימית בלבד. הפרויקט לא מתחבר בשום אופן לשפה האדריכלית המקומית של עג'מי, אבל ייתכן שזהו סוד כוחו. "זה בניין עם ערכים משלו", אומר מסר. "אנחנו מכירים בניינים שנשענים על קשר מאוד חזק לאתר, אבל פה הגישה היא שהבניין נובע מעצמו. זו דרך מאוד אינטליגנטית לטעמי להתמודד עם הסביבה המורכבת. מצד אחד ים, מצד שני יבשה, ערבים, יהודים, מסגד, בית קברות, עבר, עתיד והכל מתערבב ביחד. בעצם כדי להתגבר על כל הכוחות האלה צריך להביא בניין ממקום אחר. זה קצת כמו מה שעשה המוזיאון של פרנק גרי בבילבאו".

לא עושים מונומנט

פעילות מרכז פרס לשלום נפרשת על מספר תחומים. בין השאר מפעיל המרכז תוכניות להיכרות בין פוליטיקאים צעירים וערבי עיון בנושאים אקטואליים שונים; מסייע לכ-5,000 ילדים פלסטינים המאושפזים בבתי חולים ישראליים; מפעיל תוכנית להכשרת רופאים פלסטינים במחלקות מתקדמות בישראל ותומך בהקמת מרכז אונקולוגי לילדים פלסטינים בתוך שטחי הרשות. כמו כן מתקיימות פעילויות סדירות בתחום הכלכלה, החקלאות והתרבות. המימון מגיע מתרומות מרחבי העולם, ללא כל סיוע ממשלתי.

צילום: Moreno Maggi by Studio Fuksas
בסך הכל כולל המבנה החדש 2,500 מ"ר של משרדים, חדרי ישיבות וסדנאות, אודיטוריום ל-200 איש, מוזיאון קטן ומרכז מידע. החלל החשוב ביותר הוענק לספריית השלום, הכוללת את ספרייתו הפרטית של פרס וכל מסמך משמעותי הקשור בהסכמי השלום של ישראל. היא ממוקמת בחלקה האחורי של קומת הקרקע ונמתחת לגובה 16.5 מטר עד לחלונות הסקיילייט שבגג. הזיגזג העדין של פסי הבטון המסיוויים יוצר חלל פנים ייחודי מעורר השראה, נדיר במרחב הבנוי הישראלי.

מוקד המשיכה השני של הבניין הוא האודיטוריום ספון העץ שבקומה הראשונה. הקיר האחורי שבדרך כלל משמש לתפאורה פתוח כולו אל הים. כדי לשמור על שקיפות ולאפשר מבט אורכי שעובר דרך הבניין מהרחוב לעבר הים, נעשה שימוש בזכוכית גם עבור המחיצות בקומות המשרדים.

הבניין עצמו תופס למעשה רק חלק קטן בצדו הדרומי של המגרש. בשארית השטח ממוקם חניון תת-קרקעי ענק שמופרד על ידי שביל מרוצף המוליך מרחוב קדם אל חוף הים. על גבי החניון הונח דק עץ בהיקף של 1,300 מ"ר המשתפל מערבה בטרסות רוחביות, מעין גרסה יפואית של נמל תל אביב המתחדש. המראה הז'ורנלי הזה מלווה את שפת התכנון של מרכז פרס בכל פרט: מידית הדלת, דרך רצפות הבטון המוחלק ועד לריהוט היוקרתי של חברת ויטרה שנקנה לספריית השלום.

פרס, שידוע כאסתטיקן גדול - לפני כמה שנים ציין כי ברצונו לתרום באמצעות הבניין החדש לאדריכלות בישראל הסובלת מ"חוסר באסתטיות" - העניק לפוקסס את מלוא הגיבוי מתחילת הדרך. אחת לכמה חודשים הוא אף מגיע לביקור. "יש לנו יחסים מאוד קרובים, הוא היה מעורב לכל אורך התהליך", מעיד האדריכל האיטלקי. "דיברנו הרבה על מערכת היחסים שהבניין מקיים עם חוף הים, ויחד סיכמנו גם לשמר את החומה של בית העלמין הערבי הסמוך. חשובה לנו הסימטריה הזאת והתרומה של הבניין לסביבתו. מראש היה ברור שאנחנו לא עושים מונומנט אלא מבנה חי שיפגיש ישראלים ופלסטינים".

המרכז נבנה על פי מודל של ספרייה נשיאותית אמריקאית, מוסד שכל נשיא בארצות הברית מאז תקופת הובר מתהדר בו. לא מדובר בספרייה שגרתית אלא בארכיון שנועד לשמר חומרים היסטוריים שהצטברו בזמן הכהונה ולשמש כאתר הנצחה למורשתו, ולעתים לטענת המבקרים גם לפולחן אישיותו של הנשיא. הוא מצטרף לשתי ספריות נשיאותיות שהוקמו בשנים האחרונות בארץ: מרכז יצחק רבין לחקר ישראל שברמת אביב ומרכז מורשת בגין שבכתף הינום בירושלים. ההשוואה מתבקשת: שלושה ראשי ממשלה שהיו אחראים לפריצות דרך בתהליכי השלום של ישראל עם שכנותיה, ושלושה מרכזים שהוקמו לכבודם.

פרס מנצח. המבנה של בגין בירושלים לא מותיר רושם אדריכלי מיוחד, ואילו המרכז המגושם של רבין ברמת אביב סובל ממגלומניות ומתקציב בנייה שהתנפח ל-20 מיליון דולר, כמעט כפול מזה של יפו. השפה האדריכלית שהתווה שם האדריכל משה ספדי משדרת כל דבר מלבד צניעות, עם כותל אבן ענק שמגמד את סביבתו וגגות כנפי יונה לבנים במשקל 20 טונות כל אחד, המסמלים את השלום.

ההישג הגדול של מרכז פרס הוא בפרשנות מופשטת, כמעט אגבית למלה הכה טעונה "שלום"; האתר הייחודי והאדריכלות המוקפדת והשלווה משרתים את המטרה בנאמנות. "ההשוואה בינינו לבין מרכז רבין מתבקשת", אומר פונדק, "זאת ממש בנייה פשיסטית שם. אני אמנם נכנסתי לתפקידי שנה אחרי שהתחילו עבודות הבנייה, אבל התעקשתי שלא נסטה ממה שמותר לנו וננסה בכל צורה שהיא להיראות ולהיות צנועים בבניין הזה. הבניין הזה בעיני משדר סוג מסוים של צניעות אירופית".

טוב שהוספת את המלה אירופי, כי צנוע הוא לא.

"נכון, אמרתי צניעות אירופית. צניעות עם סטייל. צניעות שרואים באירופה שמשקיעים באיכות ולא ברהב".

מסר: "אפשר להדביק על הבניין כל מיני סיפורים ומעשיות סמליות, אבל אני מעדיף לא להיכנס לזה. צריך לדעתי לראות את הבניין באופן מופשט, בדיוק כפי שהשלום הוא מופשט. כשאנחנו נמצאים רגע לפני סיום הבנייה, אני הגעתי למסקנה אחת: היינו צריכים נחישות אדירה ואופטימיות אדירה, לא פחות, כדי לבנות את המרכז הזה. זה בדיוק כמו בעסקי השלום, בלי נחישות אי-אפשר להזיז כלום".

האתגר האמיתי של מרכז פרס לשלום יתחיל ביום שאחרי גזירת הסרט. השכן החדש בעג'מי ייאלץ מן הסתם להתמודד עם ונדליזם וכתובות גרפיטי על הדק היוקרתי. פונדק יודע היטב שלתקציב הפעילות יתווסף סעיף אבטחה משמעותי, ובכלל עלויות התחזוקה של המקום עתידות להיות גבוהות במיוחד. גם אם בזירה הבינלאומית זוכה פעילות המרכז להערכה רבה, וגם אם מבחינה אדריכלית נראה שפוקסס פגע בול, הרי שמרכז פרס יצטרך לעשות דרך ארוכה, במיוחד בעבור היפואים, כדי להוכיח שאינו רק קוריוז פוליטי.

"אין לי התנגדות לפיתוח ואני חושב שזה נכון לשלב בניינים מודרניים בעיר עתיקה", מסכם סאמי בוכארי, אמן ופעיל בוועד העממי של יפו. "אבל אני לא אוהב את הבניין באופן אישי. הוא נראה לי כמו עוגת שכבות שנפלה לתוך עג'מי וסותמת את המרחב".*

dvirnm@gmail.com



עם הפנים לים. הקיר האחורי של האודיטוריום במרכז פתוח למים


המבנה מבפנים. כל אבן מיוצרת במיוחד על פי מידה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו