עשרות המתנדבים שהגיעו למעבדת המחקר הקטנה בקינגסטאון, אונטריו, הובלו אחר כבוד לכורסאות טלוויזיה מפנקות והתבקשו באדיבות לצפות בסרט פורנו שבו כיכבו קופי בונובו (שימפנזה ננסית). מנהלת המחקר, הפסיכולוגית מרדית צ'יוורס, הסבירה בחיוך שעבדה לא מעט על הסרט, בייחוד על הפסקול: "קופי בונובו לא עושים הרבה קולות בסקס, אז לקחתי שריקות וצווחות של שימפנזים מזדווגים והדבקתי בקטעים המתאימים".

הסרט הוצג בפני גברים ונשים - סטרייטים וסטרייטיות, הומואים ולסביות - כחלק מסדרה פילמוגרפית שכללה פורנו הטרוסקסואלי, הומוסקסואלי ולסבי, וכן סרטונים של גברים ונשים מאוננים, גבר שרירי הולך עירום על החוף ואשה חטובה מתעמלת בעירום. כל מערך הדימויים הזה עבר מול עיני המתנדבים בעוד איברי המין שלהם מחוברים לפלסמוגרף (מכשיר המודד שינויים בזרימת הדם) וידיהם אוחזות במקלדת ומדרגות את מידת הגירוי המיני שלהם מ-1 עד 10.

בקרב גברים, הממצאים היו צפויים למדי: אצל סטרייטים התעוררה זקפה כשצפו בסקס הטרוסקסואלי ולסבי ובנשים מאוננות או מתעמלות, כאשר גברים בלבד הותירו אותם - ברובם - אדישים למדי. גם אצל הומואים לא נרשמו הפתעות מיוחדות. כך או כך, הציפייה הפשטנית שהפורנו "החייתי" ייגע באיזו נקודה מודחקת של זכריות לא מתורבתת, הכזיבה: הקופים לא עוררו שום ריגוש מיני. נוסף לכך, המדידות הגניטליות תאמו לחלוטין את אלו שעליהן דיווחו הנבדקים, מין מתאם נדיר שכזה בין גוף ונפש.

והנשים? או, זה כבר סיפור אחר לגמרי. בלי קשר להעדפה המינית שעליהן הצהירו, רובן התגרו במהירות מסקס סטרייטי, הומואי ולסבי באופן שווה, והגיבו בעוצמה מינית רבה לסרטון האשה המתעמלת. בניגוד מוחלט לגברים, הצפייה בקופים גרמה אצלן לזרימת דם מוגברת ומואצת (אם כי פחותה ממה שנרשם בעת שצפו בסקס אנושי). שוני נוסף התגלה במידת ההתאמה בין היד לנרתיק, שבייחוד בקרב נשים סטרייטיות נראו כשייכים לשני אנשים כמעט אחרים לגמרי. כך למשל, כשהוצג בפניהן מין לסבי, דיווחו נשים הטרוסקסואליות על מידת התרגשות נמוכה מזו שעליה הצביע הפלסמוגרף, ובמידה רבה אותו הדבר קרה גם עם סקס הומואי. עם מין הטרוסקסואלי קרה בדיוק ההפך - המקלדת היתה נלהבת, הגוף הרבה פחות. הדיווח על הקופים, כפי שניתן היה לצפות, היה של חוסר גירוי מיני כמעט מוחלט.

ביולוגיה או תרבות?

"אני מרגישה כמו חלוצה על ספו של יער עצום", אמרה פרופ' צ'יוורס, חוקרת נחשבת וחברת מערכת בכתב העת המוביל בעולם לחקר המין, "Archives of Sexual Behavior". "יש נתיב המוביל פנימה, לתוך מנגנון התשוקה הנשית, אבל הוא לא מאוד ברור". היא רואה בעצמה חלק ממסה קריטית של סקסולוגיות, שמתחילות לעסוק בבעיה שזיגמונד פרויד הציג בפני אחת מתלמידותיו לפני כמעט מאה שנה: "מה רוצה האשה?"

ב-96', כשעבדה כעוזרת מחקר לסקסולוג, נוכחה צ'יוורס לדעת שהיא האשה היחידה בקומה מלאה חוקרים גברים העוסקים בהעדפות המיניות של הגבר ובפרפיליה - תשוקות ארוטיות שסוטות מהנורמה. כששאלה את קורט פרוינד, המדען שפיתח את הפלסמוגרף של הפין וחוקר הומוסקסואליות ופדופיליה אצל גברים מאז שנות החמישים, מדוע מעולם לא הסב את תשומת לבו לנשים, השיב: "איך אני, כגבר, יכול לדעת מה המשמעות של להיות אשה? מי אני שאחקור נשים?"

ג'ון בנקרופט, המנהל לשעבר של מכון קינסי לחקר המין, המגדר והרבייה, מצא מחקרים שנערכו על ידי נשים כבר ב-1929, אז למשל נבדקו בסקר (שנוהל, למרבה האירוניה, על ידי קתרין במנט דיוויס, הנציבה האשה הראשונה של מערכת הענישה של ניו יורק) חוויותיהן המיניות של 2,200 נשים. אולם עד היום מדובר בשדה גברי מובהק. רק רבע מבין 300 החוקרים המובילים בתחום והחברים באקדמיה הבינלאומית לחקר המין הם נשים.

מחקריו המפורסמים של החלוץ בתחום הסקסולוגיה, אלפרד קינסי, ושל וויליאם מאסטרס ווירג'יניה ג'ונסון, כמו גם התנועה לשחרור מיני ועליית הפמיניזם, הובילו באמצע המאה הקודמת לעיסוק מוגבר בכל הקשור בסבך התשוקה הנשית. לדברי ג'וליה היימן, המנהלת הנוכחית של מכון קינסי, הנתונים שפורסמו בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים ברבי המכר של קינסי, "התנהגותו המינית של הגבר" ו"התנהגותה המינית של האשה", היו רחוקים מלחשוף משהו על מעמקי אותה תשוקה.

קינסי, מעניין להיווכח, החל את הקריירה המדעית שלו בקטלוג מינים של צרעות והיה חשדן למדי בכל הנוגע לרגשות. גם מאסטרס וג'ונסון, שצילמו מאות נבדקים מקיימים יחסי מין במעבדתם, הגיעו בספריהם מסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים למסקנות שהתמקדו בתפקוד המיני. אף מלה על תשוקה.

באותן שנים ניהלה היימן עצמה, כחלק מהדוקטורט שלה, כמה מן המחקרים המוקדמים ביותר שעשו שימוש בפלסמוגרף וגינלי. אולם זמן קצר לאחר מכן תפסה מגיפת האיידס את תשומת לבם של העוסקים בתחום, שמה דגש על נושא המניעה והפכה את התשוקה מרגש שכדאי לחקור לגורם שממנו יש לחשוש - מקור לאסון אפידמיולוגי.

את הפריחה הנוכחית במחקר אפשר לזקוף להופעתה של הוויאגרה בסוף שנות התשעים. למרות שהיא מיועדת לגברים הפיחה התרופה, שעשתה מהפכה בטיפול באימפוטנציה, רוח חיים בחקר המיניות הנשית. לא רק שהובילה מהלך (שעד כה נותר עקר ברובו) למצוא מקבילה נשית לוויאגרה, אלא גם חידשה בעקיפין את החיפוש, הן התרבותי והן הביולוגי, אחר מושאי ומחוללי התשוקה הנשית.

כמה דוגמאות: מחקר שפורסם באחרונה בכתב העת "Evolution and Human Behavior", מאת הפסיכולוגית התר ראפ, משתמש בדימות תהודה מגנטית (MRI) כדי להראות כיצד בתקופת הביוץ, מגיבים אזורים מסוימים במוחן של נשים הטרוסקסואליות באינטנסיוויות רבה יותר למראה פניהם של אנשים בעלי תווים גבריים במיוחד. מחקרו של ריצ'רד ליפה, פסיכולוג באוניברסיטת קליפורניה בפולרטון, מראה כי בעוד גברים בעלי דחפים מיניים חזקים מדווחים על משיכה קוטבית יותר ממרבית הגברים (לנשים אצל הטרוסקסואלים, לגברים אצל הומוסקסואלים), אצל נשים ההפך הוא הנכון: ככל שהדחף המיני חזק יותר, כך קיימת יותר משיכה לשני המינים (אם כי קיימת הסתייגות בנוגע ללסביות).

בארי קומיסרוק, נוירולוג באוניברסיטת ראטגרס, ביקש מנבדקות להגיע לאורגזמה כשהן שוכבות וראשן נתון במכשיר fMRI. המטרה היתה מעקב אחר פעילות מוחן בארבעה סוגים של שיאים: אורגזמות קליטוריאליות (המושגות במגע עם הדגדגן); כאלה שמושגות בגירוי דופנות הנרתיק, בנקודת הג'י; בגירוי צוואר הרחם; וללא מגע כלל. ואילו בינתיים, במעבדת הפסיכופיזיולוגיה המינית באוניברסיטת טקסס באוסטין, הפסיכולוגית סינדי מסטון ותלמידיה מפרסמים מחקרים כמו "השפעות קצרות וארוכות טווח של תמציות גינקו דו-אונתי על קשיי התפקוד המיני אצל נשים". היריעה, אם כך, קצרה מהכיל.

הסיכוי שתובנות שאליהן מגיעים בעזרת תמונות צבעוניות של ההיפותלמוס, שאלונים באינטרנט או ראיונות אינטימיים, יוכלו אי-פעם להציע מפה כוללת של שטח כה תלול וענק כמו תשוקה נשית - קלוש. אולם צ'יוורס מסרבת להתייאש. השאלה הראשונה שעמה היא מתמודדת היא מדוע נשים מתעוררות מינית מטווח רחב כל כך של גירויים לעומת גברים; האם לגברים יש פשוט יותר עכבות, האם הם מרוסנים יותר על ידי גבולות התרבות?

את ההסבר האחרון ניסתה לבטל כשכללה טרנסקסואליות באחד הניסויים (שבו הוצג רק סקס בין בני אדם). בלי קשר למגדר שלהן, הגיבו הטרנסיות גם פיזית וגם סובייקטיווית כמו גברים ביולוגיים. מנגד, כמובן, אין כל קושי לטעון שהנורמות החברתיות השפיעו על הנבדקות באופן "בלתי הפיך" לפני ששינו את מינן, כשאפילו צ'יוורס עצמה מודה לבסוף ש"המציאות המחרידה של המחקר הפסיכולוגי היא שלא ניתן להפריד בין התרבותי לביולוגי".

תפקידה של אינטימיות

בעיות זקפה מטופלות כיום לרוב בעזרת גלולת הוויאגרה ומתחרותיה בשוק. בניגוד לגברים, בקרב נשים התגלו ההשפעות הפיזיולוגיות של תרופות מסוג זה כבלתי רלוונטיות - הן עודדו אולי את זרימת הדם והסיכה, אבל לא תרמו ליצירת תחושה תודעתית של תשוקה. צ'יוורס, מצדה, לא תרה אחר האפרודיזיאק הכימי, אלא אחר ההבנה כשלעצמה. הקושי מתחיל בכך שנשים, היא אומרת, גדלות עם הרבה פחות מודעות למסרים הארוטיים של איברי המין שלהן - הן אנטומית והן תרבותית. הפין, אחרי הכל, הוא איבר נהיר למדי.

בשורה התחתונה מחלקת צ'יוורס את המיניות הנשית לשתי מערכות נפרדות לחלוטין: הפיזיולוגית והסובייקטיווית. התשוקה, לטענתה, נמצאת במערכת הסובייקטיווית, הקוגניטיווית, כאשר הגירוי הגופני מגלה רק מעט אודותיה. "אחרת", היא צוחקת, "איאלץ להאמין שנשים רוצות לעשות סקס עם קופי בונובו".

היא פיתחה את התיאוריה הזאת גם בעקבות מחקרים קליניים שבהם דווח על התגרות גניטלית ואף אורגזמה בזמן תקיפה מינית, ועם סקרים שהעידו על התגברות של זרימת הדם הווגינלי אצל נבדקות המאזינות לתיאורי מקרי אונס. בניסיון להבין את הסיבה לגירוי בהקשר של מין בכפייה, פיתחה צ'יוורס הנחה אבולוציונית המדגישה את ההבדל בין הנכונות הרפלקסיווית למין לבין התשוקה.

הסיכה הגניטלית, היא כותבת במאמרה, הכרחית "להקטנת אי-הנוחות ואפשרות הפציעה, בעת החדירה לנרתיק... נשים קדמוניות שלא גילו תגובות וגינליות אוטומטיות לאותות מיניים היו נתונות לסיכון רב יותר לסבול מפציעות בעת חדירה לא רצויה לנרתיק - שהובילו למחלה, לחוסר פוריות ואף למוות". לפי התיאוריה הזאת, אם כן, נשים מייצרות לחות נרתיקית לצורכי הגנה בהיתקלות עם סיטואציה מינית.

קייט ווינסלט ופטריק ווילסון ב"ילדים קטנים". מערכות יחסים טובות לא מבטיחות סקס טוב

לסקסולוגית ליסה דיאמונד יש דרך אחרת לחלוטין להתבונן בדחפים ארוטיים של נשים. דיאמונד, פרופ' לפסיכולוגיה ולימודי מגדר באוניברסיטת יוטה, ביצעה חלק ניכר מהמחקר שלה מחוץ לכותלי המעבדה והתמקדה במיניות שאינה הטרוסקסואלית. מסקנותיה, כך נראה, סותרות את נתוניה של צ'יוורס על סקס עם זרים.

ספרה, "נזילות מינית: הבנת האהבה והתשוקה של נשים" (הוצאת הארוורד), פוצח בתיאור הרומן המסוקר של השחקנית אן הייש עם הקומיקאית הלסבית אלן דג'נרס, שאחריו התחתנה עם גבר. ממקרים דומים וממחקריה שלה על הזדווגות בעלי חיים ומיניות נשית, היא גוזרת חד-משמעית שהתשוקה הנשית נקבעת על ידי אינטימיות, על ידי קשר רגשי.

דיאמונד חקרה את הנושא למעלה מעשר שנים, ובתקופה זו עקבה אחר המשיכה המינית של כמאה צעירות שבתחילת המחקר שלה הגדירו עצמן כלסביות, דו-מיניות או סירבו לתייג את עצמן. על סמך ניתוח של המעברים הרבים שעשו בין זהויות מגדריות ועל סמך תיאוריהן את חיי המין שלהן, טוענת דיאמונד שתשוקה היא דבר נזיל ומשתנה, שאינו ניתן להגדרה בנקודת זמן כלשהי וכי עצם פעולה זו היא הפעלה של פרדיגמה גברית החותרת לקיבוע הזהות.

מעט יותר מחצי מהמשתתפות במחקר החלו כדו-מיניות או לא תייגו את עצמן - אם כך, אין זה צפוי להיתקל בנזילות מגדרית? דיאמונד מכירה בכך, אולם מדגישה כי הדפוס של הנבדקות במשך השנים, גם בשינוי הקטגוריות שהן בחרו לעצמן וגם בסיפורים שסיפרו, היה גמיש מאוד. כך שאם בכלל נמצא ה-ביטוי ה-אמיתי לארוס הנשי - הנזילות היא חלק מהותי בו.

משיכה פרדוקסלית

לפני שנפגשתי עם מרתה מינה, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוואדה, לאס וגאס, הלכנו יחד להופעה בקזינו. צמד נשים חשופות חזה עם שיער כהה ותחתוני חוטיני צללו אחורה לתוך קערת זכוכית ענקית ושחו מתחת למים, מקמרות את גבן כשהחליקו במעלה הדפנות. עד מהרה השתלטה על הבמה בלונדינית גמישה שלבשה חצאית בית ספר קצרה במיוחד. היא סובבה כמה חישוקים סביב מותניה הצנומים והונפה באוויר על חוט גבוה מעל לקהל, שם פישקה את רגליה. הקהל הורכב באופן די שווה מגברים ונשים, אולם היו הרבה יותר נשים מגברים על הבמה. בסוף השואו, טיפסו גברים שריריים בעלי שיער ארוך מדלת סתרים ברצפה והחלו להתפשט, מוקפים בשמונה או עשר נשים עירומות כמעט לגמרי.

מינה הסבירה את חוסר האיזון המגדרי על הבמה: "הגוף הנשי", אמרה, "נראה זהה כשהוא מגורה ולא מגורה. הזכר, ללא זקפה, מכריז על חוסר גירוי מיני. הגוף הנשי מכיל תמיד את ההבטחה, הרמיזה למין" - שמשפיעה על גברים ונשים כאחת. אחר כך ציינה את הדבר החשוב באמת: התפקיד שמשחק הרצון להיות מושא התשוקה - והפן הנרקיסיסטי - במנגנון ההשתוקקות הנשית. "עבור נשים, להיות נחשקות היא-היא האורגזמה", אמרה מינה. בינתיים, הנשים בקהל הקזינו בהו בנשים שעל הבמה, אולי מדמיינות בהתרגשות שגופן שלהן נחשק כמו זה של הרקדניות.

מינה מתנגדת לחלוטין לרעיון שהתשוקה הנשית נובעת מקרבה, "כפי שאנו אוהבים לחשוב". בשנה שעברה סיימה מחקר מצומצם, שכלל ראיונות מקיפים עם עשרים נשים נשואות שחוו בעיות ביחסי המין עם בעליהן. למרות שמערכות יחסים גרועות הורגות לעתים קרובות את התשוקה, טענה, מערכות יחסים טובות לא בהכרח מבטיחות את קיומה. "למעשה, התשוקה הנשית לא קשורה ליחסים. היא נרקיסיסטית ונשלטת על ידי הכמיהה להיות מושא להערצה ארוטית וצורך מיני", אמרה, אך ציינה מחקר שלפיו בהשוואה לגברים, הפנטזיות הארוטיות של נשים מתמקדות פחות בגרימת הנאה ויותר בקבלתה.

מחקר שפורסם בשנה שעברה קבע כי בין שליש ליותר מחצי מהנשים חוו "פנטזיות אונס", לעתים קרובות בזמן משגל, וכי לפחות אחת מעשר נשים מפנטזת על תקיפה מינית לפחות פעם אחת בחודש באופן מהנה. אונס, אומרת מינה, משמעותו איבוד שליטה מוחלט, בעוד שהפנטזיה היא תחום הנשלט על ידי העצמי - כך שמשיכה היא דבר פרדוקסלי. היא הדגישה את ההבדל העצום בין ההנאה מהמדומיין לאימת הממשי. "אני שונאת את המושג 'פנטזיות אונס'", אמרה, "אלו למעשה פנטזיות של היכנעות".

היא דיברה על הריגוש שיש בלהיות נחשקת כל כך, עד כדי שהתוקף נכון להכניע. "אולם 'תוקפנות', 'שליטה', אני חייבת למצוא מלים טובות יותר", אמרה. "'היכנעות' היא גם לא מלה טובה, כי היא לא משקפת את הפנטזיה המושלמת על כניעה מרצון". גם צ'יוורס התקשתה עם הסמנטיקה בנושא מטריד זה. "המלה 'אונס' מגיעה עם כמויות עצומות של מטען", אמרה. "לעולם, לעולם, לא ארצה לשדר מסר שלמישהו יש זכות לקחת מאשה את האוטונומיה על גופה. אני חוזרת ומדגישה זאת בפני הסטודנטים שלי, 'גירוי אינו הסכמה'".

עברנו לדבר על האופן שבו פנטזיות מיניות מבטלות כל סיכון לפגיעה גופנית או נפשית, ומאפשרות הצצה טהורה לתשוקה. "זוהי משאלה להיות מעבר לרצון, מעבר למחשבה", אמרה צ'יוורס, מהורהרת.

קבר עמוק מדי

צ'יוורס רכנה מעל למחשב הנייד שלה, ועברה על מידע שהתקבל מתגובות להקלטות אודיו של סצנות סקס. היא הביטה בקו האדום המשונן שרץ לאורך מסך המחשב ועקב אחד זרימת הדם בנרתיק של אחת הנבדקות, שנייה אחר שנייה. לפני שתזין את הנתונים לתוכנת מחשב, היא נדרשת "לנקות" אותם, כלומר למחוק את הקריאות השגויות - רגעים שבהם הנבדקת נעה בכיסאה וגרמה להתכווצות קלה של האגן שעשויה היתה לבלבל את הפלסמוגרף ולעוות את התוצאות הכלליות. "אני מתעוורת", אמרה עם כל פסגה חשודה נוספת.

נראה שהניקיון הקטן הזה מתגמד לעומת ההיקף העצום והמורכבות של השטח שאותו היא מנסה להבין. גם אם כל הסקסולוגים בעולם יחברו נשים לפלסמוגרף, ימפו את פעילות מוחותיהן ב-fMRI, ירכיבו להן משקפיים, יתנו להן שאלונים או יעקבו אחר חיי המין שלהן במשך שנים - מה הם ישיגו? מה יוכלו להציע אי-פעם מעבר לרמזים מרתקים, תובנות מקוטעות ומסקנות הסותרות זו את זו? האם תוכל מסקנה כלשהי לכלול לגמרי אפילו את דחפיה הארוטיים של אשה אחת בלבד? איך משתלבת אינטימיות עם נרקיסיזם, ולאן דוחפים את פנטזיית האונס?

בשיחה על האופן שבו מחקרה עשוי לסייע לנשים, אמרה צ'יוורס שהוא יוכל לשנות את הדרך שבה נשים תופסות את יכולתן להתגרות ולסייע להן להגיע לתיאום בין התשוקה המנטלית לגירוי הגניטלי. האם חשיבה כזאת לא סותרת את התיאוריה שלה על הפיזיולוגי והסובייקטיווי כמערכות נפרדות? היא הודתה שייתכן. היער העצום נראה, לעתים קרובות, מורכב מדי להבנה.

אולם צ'יוורס תולה זאת גם במאמצים הגבריים לכוון את הארוס הנשי והעכבות התרבויות שהותירו את התשוקה הנשית מעומעמת, מעוותת, לא ניתנת להבנה. "לתרבויות כה רבות יש קודים נוקשים למדי השולטים במיניות הנשית", אמרה. "אם מיניות זו היא סבילה יחסית, אז למה יש כל כך הרבה חוקים לשלוט בה? למה היא כה מפחידה?"

ואולי הנתונים שצ'יוורס ועמיתיה כה שוקדים על איסופם מטעים, משקפים רק את תוצרי התרבות - שפרשנויותיה מרחיקות את האמת. אולי ההיסטוריה הארוכה של הפחד קברה את טבעה של התשוקה הנשית עמוק מכדי שניתן יהיה לחשוף אותה.*

תרגום: אסף רונאל

בריז'יט ברדו וולטר אלוורה בסרט ''ויווה מריה''. במחקרים נחשף חוסר התאמה בין הגירוי הפיזי למנטלי אצל נשים


סוזן סרנדון וטים רובינס ב''מעריצה צמודה''. לנרקיסיזם תפקיד חשוב במנגנון התשוקה הנשית